האקדמיה לערפדים 2, דם קר | לרכישה באינדיבוק
האקדמיה לערפדים 2, דם קר

האקדמיה לערפדים 2, דם קר

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 306
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
- 37

הדם קר כשאהבה וקנאה מתנגשות במדרונות השלג…

רוז מאוהבת בדימיטרי. דימיטרי מגלה עניין בטאשה. ומייסון, חברה הטוב של רוז, יעשה הכול כדי להתקרב אליה. אבל לא רק חיי האהבה מסתבכים באקדמיית סנט ולדימיר.

ערפדי הסטריגוי בני האלמוות עומדים לתקוף, ובית הספר בכוננות גבוהה. התלמידים מפונים לאתר סקי מושלג, אך הנוף החורפי משרה רק אשליה של ביטחון. שלושה תלמידים בורחים כדי להתנקם בסטריגוי הקטלניים, ורוז חייבת לשתף פעולה עם כריסטיאן כדי להציל אותם. והפעם, לא רק הלב שלה נמצא בסכנה…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האקדמיה לערפדים 2, דם קר”

בקרוב…

פתח דבר

 

 

דברים מתים. אבל לא תמיד הם נשארים מתים. האמינו לי, אני יודעת.
יש בעולמנו גזע של ערפדים שהם מתים־מהלכים, פשוטו כמשמעו. קוראים להם סְטְריגוֹי, ואם עדיין אין לכם סיוטים אודותיהם, יש לכם סיבה טובה להתחיל. הם חזקים, מהירים, והם הורגים ללא רחמים וללא היסוס. הם גם בני אלמוות — עובדה שמקשה למדי על היכולת לחסל אותם. יש רק שלוש דרכים לעשות זאת: לנעוץ יתד מכסף בלבם, לערוף את ראשם או להעלות אותם באש. אף אחת מהדרכים האלה אינה קלה לביצוע, אבל זה עדיף על היעדר אפשרויות כלל.
יש גם ערפדים טובים על פני האדמה. קוראים להם מוֹרוֹי. הם חיים, ויש להם יכולת ממש מגניבה להשתמש בכוח הקסם של אחד מארבעת היסודות — אדמה, אוויר, מים ואש. (טוב, רוב המורוי יכולים לעשות זאת — אבל על היוצאים מן הכלל ארחיב אחר כך.) בימינו, הם כבר לא נוהגים להשתמש בקסם לעתים קרובות, וזאת עובדה מצערת. זה היה יכול להיות נשק מצוין, אבל המורוי מאמינים שיש להשתמש בקסם רק למטרות שלום. זה אחד החוקים החשובים ביותר בחברה שלהם. למרבית המורוי מבנה גוף גבוה ורזה, והם אינם יכולים לשאת את אור השמש לזמן ממושך. אבל יש להם חושים על־אנושיים שמפצים על כך: ראייה, ריח ושמיעה.
שני סוגי הערפדים זקוקים לדם. זה מה שהופך אותם לערפדים, אני מניחה. אבל המורוי לא הורגים כדי לשתות דם. הם משתמשים בבני אדם שתורמים להם מרצונם דם במנות קטנות. האנשים האלה מתנדבים לעשות זאת כי נשיכת הערפד מכילה אנדורפינים שגורמים להרגשה ממש ממש טובה, ועלולים להיות ממכרים. אני יודעת את זה מניסיוני האישי. בני האדם האלה נקראים "מאכילים", וביסודו של דבר, הם נרקומנים של נשיכות ערפד.
ובכל זאת, עדיף להשתמש במאכילים מאשר לעשות דברים בדרכם של הסטריגוי, כי כפי שאתם בוודאי מתארים לעצמכם, הם הורגים כדי להשיג דם. אני חושבת שהם נהנים מזה. אם מורוי הורג מישהו בזמן שהוא שותה את דמו, הוא או היא יהפכו לסטריגוי. יש מורוי שעושים זאת מבחירה, ובכך מוותרים על כוחות הקסם ועל ערכי המוסר שלהם תמורת חיי נצח. אפשר גם להפוך מישהו לסטריגוי בכוח. אם סטריגוי שותה דם מקורבן ואז מכריח אותו לשתות דם סטריגוי, טוב… אז במקרה כזה, נוצר סטריגוי חדש. זה יכול לקרות לכל אחד: למורוי, לבן אדם, או… לדמפיר.
דמפיר.
אני דמפירית. דמפירים הם חצי אנושיים וחצי מורוי. אני מעדיפה לחשוב שקיבלנו את התכונות הטובות ביותר משני הגזעים. אני חזקה וחסונה, כמו בני האדם. אני גם יכולה לצאת לאור השמש כמה שארצה. אבל כמו המורוי, יש לי חושים מחודדים מאוד ואני מהירת תגובה. כתוצאה מכך, הדמפירים הם שומרי הראש האולטימטיביים — וזה מה שרובנו באמת עושים. מכנים אותנו מגינים.
כל חיי התאמנתי להגן על המורוי מפני הסטריגוי. יש לי מערכת שלמה של שיעורים מיוחדים ואימונים באקדמיית סנט ולדימיר, בית ספר פרטי למורוי ולדמפירים. אני יודעת להשתמש בכל מיני כלי נשק ומסוגלת לפעמים להנחית בעיטות אכזריות למדי. הבסתי בחורים גדולים ממני פי שניים — במסגרת השיעורים ומחוצה להם. וברצינות, אני פחות או יותר מרביצה רק לבחורים, כי יש מעט מאוד בנות בשיעורים שבהם אני משתתפת.
וזאת משום שאף על פי שהדמפירים ירשו כל מיני תכונות נהדרות, יש דבר אחד שאנחנו לא יכולים לעשות. דמפירים לא יכולים ללדת ילדים עם בני מינם. אל תשאלו אותי למה. זה לא שאני מומחית לגנטיקה או משהו כזה. מזיווג של אדם ומורוי תמיד ייוולדו דמפירים; ככה נוצרנו לראשונה. אבל זה כבר לא קורה הרבה בימינו; המורוי נוטים להתרחק מבני האדם. מכל מקום, מקריוּת גנטית נוספת אחראית לכך שזיווג של מורוי ודמפיר ייצור ילדים דמפירים. כן, כן, אני יודעת: זה נשמע מטורף. היה אפשר להניח שייוולד תינוק שהוא שלושת־רבעי ערפד, נכון? ממש לא. חצי אדם, חצי מורוי.
רוב הדמפירים האלה נולדים מזיווג של גברים מורוי ונשים דמפיריות. נשות המורוי מעדיפות ללדת ילדי מורוי. פירושו של דבר בדרך כלל הוא שגברים מורוי מנהלים רומנים מהצד עם נשים דמפיריות ואז מסתלקים. זה מותיר הרבה אימהות דמפיריות חד־הוריות, כך שלא רבות מהן הופכות למגינות. הן מעדיפות להתרכז בגידול ילדיהן.
לכן, רק הגברים וקומץ נשים נשארים כדי לשמש מגינים. אבל אלה שבוחרים להגן על המורוי, מתייחסים במלוא הרצינות למשימה שנטלו על עצמם. הדמפירים זקוקים למורוי כדי שיוכלו להביא עוד ילדים לעולם. אנחנו חייבים להגן עליהם. וחוץ מזה, זה פשוט… טוב, זה הדבר הראוי לעשותו. הסטריגוי הם רעים ומעוותים. זה לא בסדר שהם צדים אנשים תמימים. את התפיסה הזאת מחדירים לראשיהם של הדמפירים המגינים מהרגע שהם לומדים ללכת. הסטריגוי מרושעים. חייבים להגן על המורוי. המגינים מאמינים בזה. אני מאמינה בזה.
ויש מורוי אחת שעליה אני רוצה להגן יותר מכל אחד אחר בעולם: החברה הכי טובה שלי, ליסה. היא נסיכת מורוי. למורוי יש שתים־עשרה משפחות אצולה, וליסה היא האחרונה שנשארה ממשפחת האצולה שלה — משפחת דְרָגוֹמיר. אבל יש עוד דבר שמייחד את ליסה, מלבד זה שהיא החברה הכי טובה שלי.
זוכרים שאמרתי שכל מורוי מתמחה בכוח הקסם של אחד מארבעת היסודות? טוב, אז מתברר שליסה שולטת בכוחו של יסוד שאיש לא ידע אפילו על קיומו עד לא מזמן: יסוד הנשמה. במשך שנים חשבנו שהיא פשוט לא תפַתֵח את יכולות הקסם שלה. ואז החלו להתרחש סביבה דברים מוזרים. לדוגמה: לכל הערפדים יש יכולת שנקראת "כפייה", המאפשרת להם לכפות את רצונם על אחרים. הסטריגוי מצטיינים בזה. אצל המורוי היכולת הזאת חלשה משהו, וגם אסורה בשימוש. בכל אופן, ליסה ניחנה בה כמעט באותה מידה כמו הסטריגוי. היא יכולה לגרום לאנשים לעשות כרצונה בהינד עפעף בלבד.
אבל אפילו הדבר הזה הוא לא הדבר הכי מגניב שהיא יכולה לעשות.
אמרתי קודם שדברים מתים לא תמיד נשארים מתים. טוב, אני אחד מהדברים האלה. אל דאגה — אני לא בת אלמוות כמו הסטריגוי. אבל בהחלט מַתִּי פעם. (אני לא ממליצה על זה.) זה קרה כשהמכונית שבה נסעתי החליקה מהכביש. התאונה הרגה אותי, את ההורים של ליסה ואת אחיה. ובכל זאת, איפשהו בתוך כל התוהו ובוהו הזה — ומבלי שהיתה מודעת לכך אפילו — ליסה השתמשה בקסם הנשמה כדי להחזיר אותי לחיים. הדבר נודע לנו רק כעבור זמן רב. למעשה, בהתחלה אפילו לא ידענו שיסוד הנשמה קיים בכלל.
לרוע המזל, התברר שאדם אחד כן ידע לפנינו על קיומה של הנשמה. ויקטור דַשקוֹב, נסיך מורוי גוסס, גילה את כוחות הקסם של ליסה והחליט שהוא רוצה לכלוא אותה ולהפוך אותה למְרַפּאה האישית שלו — עד סוף ימיה. כשהבנתי שמישהו עוקב אחריה, החלטתי לקחת את העניינים לידיים. הברחתי את שתינו מבית הספר ועברנו לגור בין בני האדם. זה היה כיף — אבל גם קצת מורט עצבים — כי היינו צריכות לברוח כל הזמן. הצלחנו לא להיתפס במשך שנתיים, עד שההנהלה בסנט ולדימיר הצליחה לעלות על עקבותינו ולגרור אותנו בחזרה לשם לפני כמה חודשים.
ואז ויקטור עשה מהלך של ממש: הוא חטף את ליסה ועינה אותה עד שהיא נכנעה לדרישותיו. בתוך כך, הוא נקט כמה צעדים די קיצוניים — כמו למשל להטיל עלי ועל המדריך שלי, דימיטרי, את כישוף התאווה. (אני אגיע לדימיטרי אחר כך.) ויקטור גם ניצל את העובדה שקסם הנשמה התחיל לערער את יציבותה הנפשית של ליסה. אבל אפילו זה לא היה נורא בהשוואה למה שהוא עשה לבת שלו, נטלי. הוא עודד אותה להפוך לסטריגוי כדי לחפות עליו כשברח. בסופו של דבר מישהו נעץ בה יתד. אפילו כשנלכד לאחר מעשה, ויקטור לא הפגין יותר מדי רגשות אשמה בגלל מה שביקש ממנה לעשות. זה גורם לי לחשוב שלא הפסדתי הרבה כשגדלתי ללא אב.
ובכל זאת, עכשיו אני צריכה להגן על ליסה מהסטריגוי וגם מהמורוי. רק אנשי צוות ספורים באקדמיה מודעים ליכולות שלה, אבל אני בטוחה שיש עוד ויקטורים שמסתובבים שם בחוץ והיו רוצים לנצל אותה. למרבה המזל, יש לי נשק נוסף שעוזר לי להגן עליה. מתישהו במהלך ההחלמה שלי מתאונת הדרכים הנשמה יצרה חיבור על־טבעי בינינו. אני יכולה לראות ולהרגיש את מה שהיא חוֹוָה. (אבל זה עובד רק בכיוון אחד. היא לא יכולה "להרגיש" אותי.) החיבור עוזר לי לשמור עליה ולדעת מתי היא בצרה, למרות שלפעמים מוזר להרגיש שמישהו אחר נמצא בתוך הראש שלך. אנחנו די בטוחות שיש עוד המון דברים אחרים שהנשמה יכולה לעשות, אבל אנחנו עדיין לא יודעות מה הם.
בינתיים, אני מנסה להיות המגינה הכי טובה שאני יכולה. הבריחה מהאקדמיה גרמה לי לפגר בשיעורי ההכשרה שלי, אז אני צריכה לקחת שיעורי תגבור כדי להשלים את הפער. אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלשמור על ביטחונה של ליסה. לצערי, שני דברים מסבכים את תהליך ההכשרה שלי מדי פעם. הראשון הוא שאני לפעמים פועלת לפני שאני חושבת. אני מנסה להימנע מכך, ואפילו משתפרת בזה, אבל כשמשהו מרתיח אותי, אני קודם מחטיפה ורק אחר כך מגלה למי החטפתי. ואם האנשים שאני אוהבת נתונים בסכנה… טוב, במקרים האלה, נראה שהחוקים לא ממש מחייבים.
הבעיה השנייה בחיי היא דימיטרי. הוא זה שהרג את נטלי, והוא ממש תותח. הוא גם נראה די טוב. בסדר — יותר מטוב. הוא חתיך הורס — זאת אומרת, חתיך מהסוג שגורם לך להפסיק ללכת ברחוב ולהידרס על ידי מכונית. אבל, כמו שאמרתי, הוא המדריך שלי. והוא גם בן עשרים וארבע. ואלו שתי סיבות שבגללן היה אסור לי להתאהב בו. אבל האמת היא שהסיבה הכי חשובה היא שהוא ואני נהיה המגינים של ליסה כשהיא תסיים את בית הספר. ואם שנינו נהיה עסוקים בלהסתכל זה על זה, לא נוכל להשגיח עליה.
לא ממש הצלחתי להתגבר על הרגשות שלי כלפיו, ואני די בטוחה שגם לו עדיין יש רגשות כלפי. מה שמקשה עלינו מאוד זאת העובדה שהענייניים ביני ובינו התלהטו מאוד כשהוטל עלינו לחש התאווה. ויקטור רצה להסיח את דעתנו בזמן שהוא חטף את ליסה, והצליח בכך. הייתי כבר מוכנה לוותר על הבתולים שלי, ודימיטרי היה מוכן לקחת אותם. ברגע האחרון ביטלנו את הכישוף, אבל הזיכרונות האלה נחרתו בי ולפעמים הם מקשים עלי מעט להתרכז בתנועות הקרב באימונים.
דרך אגב, שמי הוא רוז האתוֵוי. אני בת שבע־עשרה, ומתאמנת להגן על ערפדים וגם להרוג אותם, אני מאוהבת בבחור שלגמרי לא מתאים לי, ויש לי חברה טובה שהקסם המוזר שלה יכול לשגע אותה.
הי, אף אחד לא אמר שיהיה קל בבית הספר התיכון.

רישל מיד היא סופרת אמריקאית, הכותבת למבוגרים ולנוער.

היא חובבת קריאה מושבעת ויש לה עניין מיוחד במיתולוגיות ובסיפורי עם. כתיבתה הכובשת, דמיונה הפורה וההבנה שלה את עולמם של מתבגרים סחפו את בני הנוער ברחבי העולם.

ספרי האקדמיה לערפדים תורגמו ל־30 שפות והסדרה היתה לרב־מכר בינלאומי.

X