האנאלפביתית שידעה לספור | לרכישה באינדיבוק
האנאלפביתית שידעה לספור

האנאלפביתית שידעה לספור

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 383
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68.4
- 37

האנאלפביתית שידעה לספור – ספרו החדש של מחבר רב המכר "הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם"

פצצת אטום עושה בטעות את דרכה לסטוקהולם במקום לתל אביב. זה הבסיס למרדף מטורף וחוצה יבשות, שבו משתתפים בין השאר שני סוכני מוסד וגם מלך שוודיה. יש גם שקיק של יהלומים לא מלוטשים, תרמיל מלא שטרות כסף, וכמה כדים סיניים עתיקים חדשים לגמרי. מי שמחברת בין כל הנקודות הבלתי אפשריות האלה היא נמבוקו, צעירה חכמה להפליא ורבת תושייה, שנולדה לקיום הכי עלוב בעולם אבל לא מתכוונת להיכנע לגורלה אפילו לרגע. ברומן מצחיק להפליא מזכיר לנו יונס יונסון, שטיפשות וחוכמה לא תמיד שוכנות במקום הצפוי. הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם הוא אחד הספרים המצליחים ביותר בעולם בשנים האחרונות, בזכות הומור כובש ושנון, ועלילה שאינה חדלה להפתיע. האנאלפבתית שידעה לספור, שכבר נמכר ביותר ממיליון עותקים בשוודיה ומתורגם בכל רחבי העולם, מענג לא פחות, ומבסס את מעמדו של יונס יונסון כאחד מגדולי ההומוריסטים בספרות היום. 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האנאלפביתית שידעה לספור”

בקרוב…

פרק 1

על נערה בצריף ועל הגבר שהוציא אותה משם אחרי מותו

 

במובן מסוים שפר עליהם גורלם של מפַני המחראות בשכונת העוני הגדולה ביותר של דרום אפריקה. שהרי הייתה להם עבודה וגם קורת גג.

סטטיסטית, לעומת זאת, לא היה להם שום עתיד. רבים מהם ימותו משחפת, מדלקת ריאות, משלשולים, מכדורים, מאלכוהול או בעקבות שילוב של כל אלה. כמה נציגים בודדים יזכו לחגוג את יום הולדתם החמישים. כמו למשל הבוס באחד ממשרדי המחראות בסוואטו. אבל הוא היה שחוק וחולני גם יחד. הוא התחיל לבלוע כמויות גדולות מדי לכל הדעות של משככי כאבים עם כמויות גדולות מדי לכל הדעות של בירה בשעות בוקר מוקדמות מדי לכל הדעות. וכך קרה שהוא סנט בנציג שנשלח מטעם מחלקת התברואה של עיריית יוהנסבורג; kaffer * שדיבר בהתנשאות. התקרית דווחה והגיעה עד למנהל המחלקה ביוהנסבורג שהודיע למחרת, בעת הפסקת הקפה של לפני הצהריים בחברת עמיתיו לעבודה, שהגיע הזמן להחליף את האנאלפבית מסקטור B.

[* כינוי גנאי גס לאדם שחור, באפריקנס. (כל ההערות בספר מאת המתרגמת.)]

הפסקת קפה נחמדה מהרגיל, אגב. הגישו בה עוגה לכבוד כניסתו לעבודה של עובד חדש במחלקת התברואה. שמו פּיט דוּ טוּאָה, בן עשרים ושלוש, וזהו מקום העבודה הראשון שלו אחרי שסיים את לימודיו.

הטיפול בבעיית סוואטו הוטל על הבחור החדש, כי כך נהוג בעיריית יוהנסבורג. האחרון שמתקבל לעבודה מקבל את האנאלפביתים, כמו כדי להתחשל בעבודה.

האם באמת כל מפַני המחראות בסוואטו הם אנאלפביתים, את זה איש לא ידע, מכל מקום, ככה קראו להם. כך או אחרת, איש מהם לא למד בבית ספר. וכולם גרו בצריפים. ומאוד התקשו להבין מה אומרים להם.

* * *

פּיט דוּ טוּאָה הרגיש שלא בנוח. זה הביקור הראשון שלו אצל הפראי אדם האלה. אבא שלו, סוחר האמנות, שלח אתו שומר ראש שיתלווה אליו, ליתר ביטחון.

הבחור בן העשרים ושלוש נכנס למשרד המחראות ולא הצליח שלא להלין מיד על הריח. ושם, מהצד השני של שולחן הכתיבה ישב הממונה על המחראות, זה שצריך עכשיו ללכת. ולידו נערה קטנה שלהפתעתו של הממונה החדש פתחה את הפה ואמרה שהקקי הרי ניחן בתכונה אומללה, הוא מסריח.

פיט דו טואה תהה לרגע אם הנערה לועגת לו, אבל לא ייתכן שכן.

הוא הניח לעניין. תחת זאת הודיע לממונה על המחראות שזה לא יוכל להמשיך בעבודתו, כך הוחלט בחלונות הגבוהים, אבל יחכו לו משכורות של שלושה חודשים אם בתמורה ימציא עד השבוע הבא מספר זהה של מועמדים למשרה שבדיוק התפנתה.

"אני יכול לחזור לעבודה כמפנה מחראות רגיל וכך להרוויח קצת?" תהה הבוס שזה עתה פוטר.

"לא", אמר פיט דו טואה. "אתה לא יכול."

כעבור שבוע חזרו לשם הממונה דו טואה ושומר הראש שלו. הבוס שפוטר ישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו, מן הסתם בפעם האחרונה. לצדו עמדה אותה הנערה כמו בפעם הקודמת.

"איפה שלושת המועמדים שלך?" שאל הממונה.

המפוטר הצטער להודיע ששניים מהם לא יכלו להגיע. לאחד מהם כרתו את הראש ערב קודם בקטטת סכינים. ואיפה מספר שתיים מבלה הוא לא ידע להגיד. יכול להיות שהוא חזר והידרדר למצבו הקודם.

פיט דו טואה לא רצה לדעת באיזה סוג של הידרדרות מדובר פה. לעומת זאת, הוא רצה כבר להסתלק משם.

"ומי המועמד השלישי?" שאל בכעס.

"ובכן, הנערה פה לצדי. היא עוזרת לי בכל מיני דברים כבר כמה שנים. היא חרוצה, אני מוכרח להודות."

"לעזאזל, אני לא יכול לשים אחת בת שתים־עשרה בתור ממונה על המחראות, מה חשבת לעצמך?" אמר פיט דו טואה.

"ארבע־עשרה," אמרה הנערה. "ויש לי ותק של תשע שנים בעבודה."

הצחנה התפשטה סביבם. פיט דו טואה פחד שהיא תדבק בחליפה שלו.

"את כבר התחלת לעשן סמים?" שאל.

"לא," אמרה הנערה.

"את בהיריון?"

"לא," אמרה הנערה.

הממונה החדש השתתק לכמה שניות. הוא באמת לא היה רוצה לחזור לכאן אלא רק כשיעלה הצורך.

"איך קוראים לך?" שאל.

"נוֹמבֶּקוֹ," אמרה הנערה.

"נוֹמבֶּקוֹ מה?"

"מַייאֶקי, אני חושבת."

אלוהים, הם אפילו לא יודעים איך קוראים להם.

"אם כן, אני נותן לך את המשרה, אם תצליחי להישאר פיכחת," אמר הממונה.

"אני אצליח," אמרה הנערה.

"טוב מאוד."

ואז פנה הממונה החדש אל הממונה המפוטר.

"אמרנו שלוש משכורות חודשיות בעבור שלושה מועמדים. כלומר משכורת של חודש אחד על מועמד אחד. מינוס משכורת של חודש משום שלא היה לך הכוח להמציא שום דבר אחר מאחת בת שתים־עשרה."

"ארבע־עשרה," אמרה הנערה.

פיט דו טואה הלך בלי להגיד שלום. ושומר הראש, שני צעדים אחריו.

הנערה שבדיוק נעשתה הבוסית של הבוס שלה הודתה לו על העזרה ואמרה שהוא כבר מוחזר לעבודה כיד ימינה.

"ומה יגיד על זה פיט דו טואה?" שאל הבוס לשעבר.

"אנחנו פשוט נחליף לך את השם, אני בטוחה שהממונה החדש לא מסוגל להבדיל בין כושי אחד למשנהו."

אמרה בת הארבע־עשרה שנראתה כמו בת שתים־עשרה.

* * *

הבוסית שזה עתה מונתה לתפקיד הממונה על פינוי המחראות בסקטור Bשל סוואטו מעולם לא זכתה ללמוד בבית ספר. זאת משום שלאמא שלה היו סדרי עדיפויות אחרים, אבל גם מפני שהילדה הגיחה לעולם דווקא בדרום אפריקה, ועוד בראשית שנות השישים, כשההנהגה הפוליטית סברה שילדים מהסוג של נוֹמבֶּקוֹ אינם נחשבים. ראש הממשלה באותם ימים התפרסם בזכות השאלה הרטורית, למה להם לשחורים ללמוד בבית ספר כשממילא הם לא נועדו אלא לסחוב עצי הסקה ומים.

למעשה הוא טעה, שכן נוֹמבֶּקוֹ סחבה קקי, לא עצי הסקה ולא מים. כמו כן לא הייתה שום סיבה להניח שהילדה הדקיקה תגדל ותתרועע בחברת מלכים ונשיאים. או שהיא תבהיל מדינות עד מוות. או תשפיע על התפתחות העולם באופן כללי.

אילולא הייתה מי שהייתה.

אלא שזו מי שהייתה.

נוסף על תכונות רבות אחרות הייתה נומבקו ילדה חרוצה. כבר כשהייתה בת חמש סחבה מהמחראות חביות שהיו גדולות כמוה. על פינוי החביות מהמחראות הרוויחה וחסכה בדיוק את הסכום שאמא שלה הייתה זקוקה לו כדי לבקש את בתה מדי יום ביומו לקנות לה בקבוק טינֶר. האמא קיבלה מידיה את הבקבוק ב"תודה, ילדה יקרה", פתחה את הפקק ונפנתה לאלחוש הכאב הנצחי הנובע מחוסר היכולת להעניק לך או לילדך עתיד. אבא של נומבקו לא היה בקרבת בתו אלא עשרים דקות אחרי ההתעברות.

בד בבד עם התבגרותה, נומבקו הצליחה לרוקן כמויות גדולות והולכות של חביות ביום אחד, והכסף הספיק ליותר מטינר אחד. וכך, אמא שלה יכלה להשלים את השפעת מדלל הצבע בכדורים ואלכוהול. אבל הילדה, שראתה שאי אפשר להמשיך ככה, אמרה לאמא שלה שעליה לבחור – או שתפסיק או שתמות.

האמא הנהנה והבינה.

רבים השתתפו בהלוויה. בסוואטו היו בתקופה הזאת די אנשים שהקדישו את עצמם בעיקר לשני דברים: לשים קץ לחייהם באיטיות, ולהיפרד פרידה אחרונה ממי שזה עתה הצליחו בכך. האמא מתה כשנומבקו הייתה בת עשר, וכאמור, שום אבא לא היה בנמצא. הילדה שקלה להמשיך מהמקום שהאמא הפסיקה, לבנות לעצמה בסיוע כימי הגנה קבועה מפני המציאות. אבל כשהגיעה המשכורת הראשונה אחרי מותה של האמא, החליטה לקנות לעצמה משהו לאכול. אחרי שהשביעה את רעבונה הביטה סביב ואמרה:

"מה אני עושה פה?"

בה בעת הבינה שאין ברשותה חלופה מיידית. שוק העבודה הדרום אפריקני אינו מחפש בעדיפות ראשונה אנאלפביתיות בנות עשר. גם לא בעדיפות שנייה. ובחלק הזה של סוואטו אין בכלל שוק עבודה, וחוץ מזה גם מספר הכשירים לעבודה שם אינו מופרז.

אבל בדרך כלל גם המעיים של החלכאים והנדכאים החיים על פני האדמה פועלים, על כן היה לה לנומבקו ממה להרוויח מעט כסף. ואחרי שהאמא מתה ונקברה, היא יכלה לשמור את המשכורת לעצמה.

כדי להעביר את הזמן בשעה שהיא מדַדה וסוחבת, התחילה כבר כשהייתה בת חמש לספור את החביות:

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש…"

וככל שהתבגרה החלה לסבך את התרגילים כדי שימשיכו לאתגר אותה:

"חמש־עשרה חביות כפול שלושה סיבובים כפול שבעה אנשים שסוחבים פלוס אחד שיושב ולא עושה כלום בגלל שהוא שתוי מדי… נותן… שלוש מאות וחמש־עשרה."

אמא של נומבקו לא שמה לב לדברים סביבה פרט לבקבוק הטינר שלה, אבל למען האמת היא הבחינה בכך שהבת שלה יודעת לחבר ולהחסיר. לכן התחילה בשנה האחרונה לחייה לקרוא לה בכל פעם שהיה צריך לחלק בין הצריפים משלוח של כדורים בצבעים שונים ובדרגת חוזק שונה. בקבוק טינר הוא בקבוק טינר. אבל כשצריך לחלק כדורים של חמישים, מאה, מאתיים חמישים וחמש מאות מיליגרם על פי דרישה ויכולת פיננסית – או אז צריך לדעת להבדיל בין חיבור, חיסור, כפל וחילוק. ואת זה בתה בת העשר ידעה לעשות. ועוד איך ידעה.

קרה למשל שהיא הייתה בקרבת הבוס הישיר שלה בזמן שהוא נאבק בחיבור הדוח החודשי של משקל וכמויות.

"ובכן, תשעים וחמש כפול תשעים ושתיים," מלמל הבוס. "איפה מכונת החישוב?"

"שמונת אלפים שבע מאות וארבעים," אמרה נומבקו.

"במקום זה תעזרי לי לחפש את המכונה, ילדתי."

"שמונת אלפים שבע מאות וארבעים," חזרה נומבקו ואמרה.

"מה אמרת?"

"תשעים וחמש כפול תשעים ושתיים זה שמונת אלפים שבע מא…"

"איך את יודעת?"

"טוב, נו, אני חושבת שתשעים וחמש זה מאה פחות חמש, תשעים ושתיים מאה פחות שמונה, ואם אתה הופך את הסדר ומחסיר, מקבלים שמונים ושבע. וחמש כפול שמונה זה ארבעים. שמונים ושבע ארבעים. שמונת אלפים שבע מאות וארבעים."

"למה את חושבת ככה?" אמר הבוס ההמום.

"לא יודעת," אמרה נומבקו. "אנחנו יכולים לחזור עכשיו לעבודה?"

באותו יום הועלתה לדרגת עוזרת הבוס.

אבל האנאלפביתית שידעה לספור הרגישה עם הזמן תסכול גובר והולך משום שהיא לא מבינה מה השלטון ביוהנסבורג כותב בכל הצווים שנוחתים על שולחנו של הבוס. הבוס עצמו התקשה עם האותיות. הוא קרא בעמל רב כל טקסט באפריקנס ובמקביל דפדף במילון האנגלי כדי שהבלתי מובן יוצג בפניו בשפה שאפשר להבין.

"מה הם רוצים הפעם?" שאלה נומבקו מדי פעם בפעם.

"שנמלא את השקים יותר טוב," השיב הבוס. "אני חושב. או שהם חושבים לסגור את אחד ממתקני הטיהור. זה קצת לא ברור."

הבוס נאנח. העוזרת שלו לא יכלה לעזור. ועל כן נאנחה גם היא.

אבל אז, במקרה, התמזל מזלה של נומבקו בת השלוש־עשרה והיא הותקפה על ידי זקן חביב וערמומי במקלחת במלתחות של מפַני המחראות. הזקן החלקלק לא הספיק לעשות כמעט כלום לפני שהנערה הצליחה לשנות את דעתו בכך שתקעה לו זוג מספריים בירך.

למחרת הלכה לחפש את הזקן בצד השני של שורת המחראות בסקטור B. הוא ישב על כיסא קמפינג עם ירך חבושה לפני הצריף שלו הצבוע ירוק. בחיקו היו מונחים… ספרים?

"ומה את רוצה עכשיו?" שאל.

"אני חושבת ששכחתי את המספריים בירך שלך אתמול ועכשיו הייתי רוצה לקבל אותם בחזרה."

"זרקתי אותם," אמר הזקן.

"אם ככה, אתה חייב לי זוג מספריים," אמרה הנערה. "איך זה שאתה יודע לקרוא?"

לזקן הערמומי קראו תַבּוֹ וכמעט כל השיניים חסרו בפיו. נורא כאב לו בירך ולא בא לו לנהל שיחה עם הנערה חמומת המזג. מצד שני, זאת כנראה הפעם הראשונה מאז הגיע לסוואטו שמישהו מתעניין בספרים שלו. הצריף שלו היה מלא ספרים ועל כן קראו לו בסביבה שלו תַבּוֹ המשוגע. אבל בקולה של הנערה שלפניו שמע נימה של קנאה יותר מאיום. יכול להיות שהוא יוכל להפיק מכך תועלת?

"אם היית קצת יותר נוחה לבריות ולא אלימה מעבר לכל גבול, יכול להיות שבתמורה דוד תַבּוֹ היה מספר לך. אולי אפילו היה מלמד אותך איך מפרשים אותיות ומילים. אם היית קצת יותר נוחה לבריות, זאת אומרת."

לנומבקו לא הייתה כל כוונה להיות נוחה לברייה החלקלקה הזאת יותר ממה שהייתה יום קודם לכן במלקחת. אז היא ענתה שלמזלה יש לה עוד זוג מספריים, ושהיא הייתה מעדיפה לשמור אותם אצלה במקום לתקוע אותם בירך השנייה של דוד תבו. אבל אם הדוד יתנהג יפה, זה הכול – וילמד אותה לקרוא – ירך מספר שתיים תוכל להישאר בריאה ושלמה.

תבו לא ממש הבין. האם הנערה איימה עליו כרגע?

* * *

הדבר לא ניכר כלפי חוץ, אבל תבו היה אדם אמיד.

הוא נולד מתחת לברזנט בנמל פּוֹרט אֶליזַבֶּת' במחוז קייפּ המזרחי. כשהיה בן שש המשטרה לקחה את אמא שלו ומעולם לא החזירה אותה. האבא סבר שהילד מספיק גדול לדאוג לעצמו, למרות שהוא עצמו התקשה בכך.

"תשמור על עצמך", הייתה תמצית העצה לחיים של האב לפני שטפח לבנו על הכתף ונסע לדֶרבֶּן רק כדי שיירו בו שם למוות במסגרת שוד בנק שלא תוכנן כהלכה.

בן השש נאלץ להתקיים מגניבה של חפצים שהצליח למצוא בנמל, ונועד – במקרה הטוב – לגדול, אחרי כן להיעצר ולאט לאט להיכלא או לחטוף כדור ולמות כמו הוריו.

אבל בתוך שכונת העוני גר זה כמה שנים גם ימאי, טַבח ומשורר ספרדי, שהושלך פעם מעל המעקה לים על ידי שנים־עשר מלחים שטענו שהם צריכים אוכל בצהריים, לא סונֶטות.

הספרדי שחה לחוף, מצא צריף להזדחל לתוכו ומאותו היום חי למען השירה שלו ושל אחרים. עם הזמן, כשראייתו הלכה ונחלשה, מיהר לתפוס את תבו הצעיר וכפה עליו את אמנות הקריאה בתמורה ללחם. לאחר מכן, תמורת עוד קצת לחם, נאלץ הנער לעסוק בדקלום באוזני הזקן, שלא רק שהתעוור כליל, אלא גם נהיה סנילי למחצה ובעצמו לא אכל אלא את פַּבלוֹ נֶרוּדָה לארוחת בוקר, צהריים וערב.

המלחים צדקו. אי אפשר לחיות על שירה בלבד. הזקן אכן הרעיב עצמו למוות, ותבו גמר אומר לרשת את כל ספריו. אף אחד אחר ממילא לא התעניין בהם.

העובדה שידע לקרוא עזרה לנער להסתדר ולמצוא מיני עבודות מזדמנות בנמל. בערבים קרא שירה, ספרות יפה – ובעיקר תיאורי מסע. בגיל שש־עשרה גילה את המין השני, שגם גילה אותו כעבור שנתיים. כי רק בגיל שמונה־עשרה תבו מצא נוסחה שעובדת. נוסחה זו הייתה מורכבת משליש חיוך שקשה לעמוד בפניו, שליש סיפורים בדויים על כל מה שעבר עליו במסעות שלו ביבשת, שעד כה לא יצא אליהם אלא בדמיונו, ושליש שקר אמיתי: כמה נצחית תהיה אהבתם.

אבל הוא לא נחל הצלחה של ממש עד שהוסיף לחיוך, לסיפורים ולשקרים את הספרות. בעיזבון מצא תרגום מאת הימאי לעשרים שירי אהבה ואחד חסר תקווה של פבלו נרודה. את השיר חסר התקווה תלש תבו, אבל את עשרים שירי האהבה תרגל על עשרים נשים צעירות ברובע הנמל ותשע־עשרה פעמים גם זכה לחווֹת אהבה מזדמנת. גם הפעם העשרים הייתה מתממשת אילולא נרודה האידיוט הוסיף את השורה "אני כבר לא אוהב אותה, זו האמת" לקראת סוף השיר, שורה שתבו לא הספיק לגלות לפני שהיה מאוחר מדי.

כעבור כמה שנים ידעו רוב האנשים ברובע מה תבו שווה, והאפשרויות לחוויות ספרותיות נוספות היו מעטות. לא עזר לו שהוא התחיל להפיץ שקרים גסים על כל מעלליו, גסים אפילו מאלה של המלך לאופולד השני בזמנו, שאמר שלילידים בקונגו הבלגית טוב, בעוד הוא מורה לכרות את הידיים והרגליים לכל מי שסירבו לעבוד בחינם.

טוב, תבו יבוא על עונשו (בדיוק כמו המלך הבלגי, אגב, שקודם נלקחה ממנו המושבה שלו, אחר כך בזבז את הכסף על נערת השעשועים הצרפתייה־רומנייה החביבה עליו ביותר, ואחר כך מת). אבל לפני כן עזב את פורט אליזבת', פנה מיד צפונה והגיע לבַּסוּטוֹלנד, שם, כך אמרו, מתגוררות הנשים בעלות החמוקיים העגולים ביותר.

ושם מצא סיבה להישאר שנים רבות, כשהוא עובר מכפר לכפר כשהנסיבות דורשות זאת. כיוון שידע קרוא וכתוב תמיד מצא עבודה, ועם הזמן אפילו נהיה הנושא ונותן הראשי בעבור כל המיסיונרים האירופים שביקשו גישה לארץ ולאוכלוסייתה הנבערת.

הצ'יף של אנשי בַּסוּטוֹ, הוד רוממותו סֶאיסוֹ, לא ראה מה הטעם לנצר את עמו אבל הבין שהארץ צריכה להתגונן בפני כל האפריקנֶרים שבסביבה. כשהמיסיונרים, ביוזמתו של תבו, השתמשו בנשק כדי שתהיה להם הזכות לחלק כתבי קודש, הצ'יף בלע את הפיתיון מיד.

וכך קרה שכמרים ואנשי רווחה זרמו בהמוניהם כדי להושיע את אנשי בַּסוּטוֹ מרע. נושאים עמם מכוניות, נשק אוטומטי ומוקש נעל אחד או שניים.

הנשק הרתיע את האויבים מלהתקרב ואילו כתבי הקודש שימשו את דרי ההר הקפואים להסקה. הם ממילא לא ידעו לקרוא. כשהדבר התחוור למיסיונרים הם שינו אסטרטגיה והקימו בתוך זמן קצר שורה ארוכה של מקדשים נוצריים.

תבו לקח על עצמו עבודות שונות כעוזר לכומר, ופיתח שיטה משלו של סמיכת ידיים, שיטה שתרגל בסלקטיביות ובחשאי.

בחזית האהבה הסתבך פעם אחת בלבד. זה קרה כאשר התגלה בכפר הררי אחד שהחבר היחיד ממין זכר במקהלת הכנסייה נשבע אמונים לנצח לחמש בחורות לפחות מתוך תשע הבחורות הצעירות במקהלה. הכומר האנגלי במקום חשד כל הזמן במעלליו של תבו. כי לשיר הוא לא ידע.

הכומר יצר קשר עם אבותיהן של חמש הבנות, והם קבעו שלחשוד ייערך שימוע על פי כל כללי המסורת. וכך, בליל ירח מלא יידקר תבו ברומח מחמישה כיוונים שונים, בעודו יושב באחוריים חשופים בתוך קן נמלים.

עד שיימצא הירח במצב הנכון לקיום הליך זה, נעלו את תבו בתוך בקתה תחת עינו הפקוחה של הכומר. אלא שהכומר חטף מכת שמש ובמקום לשמור על תבו ירד לנהר כדי להושיע היפופוטם. הכומר הניח בזהירות את ידו על חוטמה של הבהמה ואמר שישו מוכן ל…

בטרם הספיק להשלים את דבריו, פער ההיפופוטם את לועו וביתר את הכומר לשניים.

בהיעדר הכומר, שגם היה מפקד הכלא, הצליח תבו בעזרת פבלו נרודה לשכנע את הסוהרת לפתוח את המנעול כדי שיוכל לברוח.

"אתה ואני, מה אתנו?" קראה הסוהרת אחריו בעודו נס על נפשו בכיוון הסוואנה.

"אני כבר לא אוהב אותך, זאת האמת," קרא תבו בחזרה.

מי שלא ידע את האמת היה יכול לחשוב שתבו מוגן על ידי ההשגחה העליונה, כי הוא לא פגש לא אריות, לא צ'יטות, לא קרנפים וגם לא דבר אחר במהלך הצעדה הלילית שלו, לאורך עשרים קילומטרים, לעיר הבירה מַסֶרוּ. כשהגיע, הוא חיפש עבודה כיועץ לצ'יף סֶאיסוֹ שזכר אותו ובירך אותו על שובו. הצ'יף נשא ונתן עם הבריטים הסנובים על עצמאות, אבל לא התקדם לשום מקום עד שתבו נכנס לתמונה ואמר שאם האדונים מתכוונים להמשיך להתעקש ככה, בַּסוּטוֹלנד שוקלת לפנות לג'וזף מובוטו בקונגו ולבקש את עזרתו.

הבריטים קפאו על מקומם. ג'וזף מובוטו? האיש שזה עתה הודיע לעולם שהוא שוקל לשנות את שמו ל"הלוחם ־ הכול ־ יכול ־ שהודות ־ לכושר ־ העמידה ־ שלו ־ ורצונו ־ הבלתי ־ נכנע ־ לנצח ־ צועד ־ מניצחון ־ לניצחון ־ ומשאיר ־ אחריו ־ שובל ־ של ־ אש"?

"הוא ולא אחר," אמר תבו. "אחד מידידי הקרובים, האמת. כדי לחסוך זמן אני קורא לו ג'ו." המשלחת הבריטית ביקשה לערוך דיון בנושא ביחידות, ובמהלכו הוסכם שמה שהאזור צריך הוא שקט, ולא שום לוחם כול־יכול שרוצה להיקרא בכינוי שנדמה לו שמתאר אותו נאמנה. הבריטים שבו לשולחן המשא ומתן ואמרו:

"אז קחו לכם את הארץ."

בַּסוטולנד הייתה ללֶסוֹטוֹ, צ'יף סֶאיסוֹ היה למלך מוֹשוֹשוֹ השני, ותבו היה לחביבו הבלתי מעורער של המלך החדש. התייחסו אליו כאל בן משפחה והעניקו לו שקית של יהלומים לא מלוטשים מהמכרה החשוב ביותר במדינה, יהלומים שהיו שווים הון תועפות.

אבל יום אחד הוא פשוט נעלם. והיה לו פוֹר של עשרים וארבע שעות לפני שהתברר למלך שאחותו הקטנה ובבת עינו, הנסיכה מַסיסוֹ, בהיריון.

מי ששחור, מלוכלך וכבר כמעט נטול שיניים בדרום אפריקה של שנות השישים לא נטמע בשום דרך בעולמם של הלבנים. אחרי התקרית האומללה בבסוטולנד לשעבר מיהר תבו לסוואטו, מיד אחרי שהמיר בכסף את היהלום הסתמי ביותר שבאמתחתו אצל התכשיטן הקרוב ביותר.

בסוואטו הוא מצא צריף פנוי בסקטור B. הוא נכנס לגור בו, מילא את נעליו בשטרות וקבר כמחצית מהיהלומים תחת רצפת העפר של הצריף. המחצית השנייה מצאה לה מקום בחללים שבפיו.

לפני שהתחיל בהבטחות הגדולות מדי שלו לכמה שיותר נשים, צבע את הצריף שלו בירוק נאה; דברים כאלה עושים רושם על הגברות. הוא גם קנה שטיחי לינוליאום לכסות בהם את רצפת העפר.

את מלאכת הפיתוי ניהל בכל הסקטורים של סוואטו, אבל אחרי זמן מה ויתר תבו על הסקטור שלו כדי להתפנות בין הסיבובים לשבת ולקרוא מחוץ לצריף שלו בלי שיטרידו אותו יתר על המידה.

לצד הקריאה והפיתוי הקדיש את עצמו לנסיעות. לאורכה ולרוחבה של אפריקה, פעמיים בשנה. היה בכך כדי להקנות לו גם ניסיון חיים וגם ספרים חדשים.

אבל עצמאי מבחינה כלכלית ככל שיהיה, תמיד חזר לצריף שלו. לא מעט משום שמחצית הונו עדיין הייתה קבורה בעומק שלושים סנטימטרים מתחת לשטיח הלינוליאום; שורת השיניים התחתונות של תבו עדיין הייתה במצב טוב מכדי שיהיה שם מקום להכיל את כל האוצר.

עברו כמה שנים עד שהתחילו לרנן בין הצריפים בסוואטו. מאיפה כל הכסף שיש למשוגע הזה עם הספרים?

כדי שהרכילות לא תתפוס אחיזה יתר על המידה החליט תבו למצוא לעצמו עבודה. הכי קרוב ונוח היה לעבוד כמפַנה מחראות כמה שעות בשבוע.

בין העמיתים לעבודה היו בעיקר גברים צעירים ואלכוהוליסטים חסרי עתיד. אבל גם כמה ילדים בודדים. ביניהם נערה בת שלוש־עשרה שנעצה לתבו מספריים בירך רק משום שבטעות בחר בדלת הלא נכונה במקלחות. או בדלת הנכונה, בעצם. לא הדלת היא שהייתה לא בסדר, אלא הנערה. צעירה מדי. בלי שום חמוקיים. היא לא בשביל תבו, רק אם אין ברֵרה אחרת.

נעיצת הסכין הכאיבה לו. והנה היא עומדת עכשיו מחוץ לצריף שלו ורוצה שהוא ילמד אותה לקרוא.

"נורא הייתי רוצה ללמד אותך אבל אני צריך לצאת מחר לנסיעה," אמר תבו וחשב שאולי הכי בטוח שהוא באמת יעשה את מה שהוא טען כרגע שהוא עומד לעשות.

"נסיעה?" שאלה נוֹמבֶּקוֹ. בשלוש־עשרה שנות חייה לא יצאה מעולם מחוץ לסוואטו. "לאן אתה נוסע?"

"צפונה," אמר תבו. "אחרי זה נראה."

* * *

בזמן היעדרו של תבו, נומבקו התבגרה בשנה וקודמה בעבודה. ומהר מאוד הוכיחה את עצמה בתור בוסית. באמצעות מערכת מתוחכמת שחילקה את הסקטור שלה לאזורים על פי דמוגרפיה ולא על פי גודל גיאוגרפי או שמועות, התייעל מיקום הצבת המחראות.

"שיפור של שלושים אחוז," שיבח אותה קודמה בתפקיד.

"שלושים כפול שתיים," אמרה נומבקו.

ההיצע תאם את הביקוש ולהפך, ובתקציב נשאר כסף עודף שהספיק לארבעה מתקני כביסה ורחצה חדשים.

לבת הארבע־עשרה היה כושר ביטוי מופלא בהתחשב בשפה שהייתה שגורה בפי הגברים בסביבה שלה (כל מי שניהל אי פעם שיחה עם מפַני מחראות בסוואטו יודע שמחצית מהמילים אינן ראויות לדפוס והמחצית השנייה אפילו לא למחשבה). היכולת לנסח מילים ומשפטים הייתה מוּלדת בחלקה. אבל באחת מהפינות במשרד המחראות עמד מקלט רדיו ומאז הייתה קטנה, נומבקו דאגה להדליק אותו ברגע שהייתה קרובה אליו. היא תמיד כיוונה אותו לתוכניות השיח והקשיבה בעניין, לא רק למה שנאמר, אלא גם לדרך שבה נאמרו הדברים.

המגזין השבועי של הרדיו, סקירה על אפריקה, פתח לראשונה את עיניה לעובדה שקיים עולם מחוץ לסוואטו. הוא לא בהכרח יותר יפה או יותר מבטיח. אבל הוא מחוץ לסוואטו.

כמו למשל מיד אחרי שאנגולה קיבלה את עצמאותה. מפלגת החופש PLUAהצטרפה למפלגת החופש PCAכדי להקים את מפלגת החופש MPLA, שביחד עם מפלגות החופש FNLAו־UNITAגרמו לממשלת פורטוגל להצטער על שאי פעם גילתה את החלק הזה של היבשת. ממשלה שגם לא הצליחה במשך ארבע מאות שנות השלטון שלה לבנות שם ולו אוניברסיטה אחת.

נומבקו האנאלפביתית לא לגמרי הבינה איזה צירוף אותיות מייצג מה, אבל כך או אחרת היה נדמה שהתוצאה היא שינוי, ולצד אוכל זאת המילה היפה ביותר שנומבקו הכירה.

פעם אחת התבטאה באוזני עמיתיה לעבודה שהעסק הזה של שינוי יכול להיות משהו בשביל כולם. אבל אלה מיהרו להתלונן ואמרו שהבוסית מדברת איתם על פוליטיקה. לא מספיק שהם נאלצים לסחוב חרא כל היום, גם לזה הם צריכים להקשיב עכשיו?

כממונה על פינוי המחראות נאלצה נומבקו להתמודד לא רק עם עמיתיה לעבודה במחראות חסרי התקנה, אלא גם עם הממונה החדש פּיט דוּ טוּאָה ממחלקת התברואה של עיריית יוהנסבורג. בפעם הראשונה שביקר שם אחרי שמינה אותה לתפקיד, דאג להודיע שבשל מצב התקציב הקשה לא יהיו ארבעה מתקני ניקוי חדשים אלא אחד בלבד. נומבקו נקמה בדרכה המתוחכמת הקטנה:

"מעניין לעניין: איך אדוני הממונה רואה את ההתפתחות בטנזניה? מה אתה חושב, הניסוי הסוציאליסטי של ג'וּליוס נייֶרֶרֶה עומד על סף קריסה, לא?"

"טנזניה?"

"כן, הגירעון בדגן מתקרב בשלב זה למיליון טון אם אני לא טועה. השאלה מה נייֶרֶרֶה היה עושה בלי קרן המטבע הבינלאומית. או שמא אדוני הממונה רואה את קרן המטבע כבעיה בפני עצמה," אמרה הנערה שמעולם לא למדה בבית ספר ומעולם לא הייתה מחוץ לסוואטו. לממונה הנמנה עם השלטון. שלמד באוניברסיטה. ושלא היה לו שמץ של מושג על המצב הפוליטי בטנזניה. הממונה, שהיה לבן מלכתחילה, נעשה לבן כמו סיד למשמע טיעוניה של הנערה.

פיט דו טואה הרגיש מושפל על ידי אנאלפביתית בת ארבע־עשרה. ועכשיו היא פסלה גם את המסמך שחיבר בעניין מתקני התברואה.

"דרך אגב, לְמה אדוני הממונה מתכוון פה?" שאלה נומבקו שלמדה בכוחות עצמה לפרש מספרים. "מדוע אדוני הכפיל את ערכי היעד זה בזה?"

אנאלפביתית שיודעת לספור.

הוא שנא אותה.

הוא שנא את כולם.

* * *

כמה חודשים לאחר מכן חזר תַבּוֹ. הדבר הראשון שגילה הוא שהילדה עם המספריים הפכה לבוסית שלו. ושהיא כבר פחות ילדה. ושהיא מתחילה לקבל צורה של אישה.

היה בכך כדי להצית מאבק פנימי אצל הגבר שבפיו חסרו מחצית משיניו. מצד אחד האינסטינקט לסמוך על חיוכו שנעשה עם השנים חלול, על טכניקת הסיפור שלו ועל פבלו נרודה. ומצד שני העניין הזה שהיא הבוסית. וכמובן זֵכר המספריים.

תבו החליט לחכות, אבל להיכנס ל"היכּוֹן".

"אני חושב שהגיע הזמן שאלמד אותך לקרוא, מה דעתך?" אמר.

"מצוין!" אמרה נומבקו. "בוא נתחיל היום מיד אחרי העבודה. נגיע לצריף שלך, אני והמספריים."

תבו היה מורה ממש מוצלח. ונומבקו תלמידה שמשתוקקת ללמוד. כבר ביום השלישי ידעה לצייר בבוץ שמחוץ לצריף של תבו את האלף־בית בעזרת מקלון. על סמך הידע הזה למדה מהיום החמישי ואילך לאיית מילים ומשפטים שלמים. בהתחלה מספר הטעויות שעשתה עלה על הכתיב נכון. כעבור חודשיים הכתיב הנכון עלה על הטעויות.

בהפסקות בין הלימודים סיפר תבו על דברים שעברו עליו במסעותיו. נומבקו הבינה מיד שהוא מערבב בכך שני שלישים שירה ולכל היותר שליש מציאות, אבל לה זה לא היה משנה, נהפוך הוא. המציאות שלה עצמה הייתה עלובה דיה כפי שהיא. היא לא נזקקה לתוספת עליבות.

באחרונה הוא ביקר באתיופיה כדי להדיח מכיסאו את הוד מלכותו הקיסר, גור אריה יהודה, בחיר האל, מלך המלכים.

"היילֶה סֶלַסי," אמרה נומבקו.

תבו לא ענה. הוא העדיף לדבר, לא להקשיב.

הסיפור על הקיסר שקראו לו רַס טֶפֶרי עד שהפך לרַסטַפַרי והיה לדת שלמה, בעיקר באיי הודו המערבית, היה כל כך עסיסי, שתבו שמר אותו לשעת כושר עתידית.

המייסד סולק אפוא מכס המלכות שלו, וברחבי העולם ישבו תלמידים מבולבלים ועישנו, תוך שהם תוהים איך יכול להיות שהמשיח, ההתגלמות של אלוהים, פתאום מודח. להדיח את אלוהים?

נומבקו נזהרה שלא לשאול אותו על הרקע הפוליטי לדרמה הזאת. שכן היא הייתה די בטוחה שלתבו אין מושג, ויותר מדי שאלות עלולות לשים קץ לסיפורים המהנים.

במקום זה עודדה אותו וביקשה, "ספר לי עוד!"

תבו חשב לעצמו שהמצב מתפתח יפה (לא ייאמן עד כמה בן אדם יכול לטעות). הוא התקרב צעד אחד אל הנערה והמשיך וסיפר שבדרך הביתה עשה סיבוב לכיוון קינשַסָה ושם עזר למוחמד עלי להתכונן לקראת "The Rumble in the Jungle" – קרב האִגרוף במשקל כבד נגד ג'ורג' פוֹרמן הבלתי מנוצח.

"וואו, זה מרתק," אמרה נומבקו וחשבה שהנושא של הסיפור אכן כזה, למרות הכול.

תבו חייך חיוך רחב כל כך שהיא ראתה שמשהו מנצנץ לו בין השיניים שעדיין היו בפיו:

"כן, בעצם הבלתי מנוצח הוא שרצה את העזרה שלי, אבל אני הרגשתי…" התחיל תבו ולא גמר עד שפורמן הוכה בסיבוב השמיני, ועלי הודה לידיד הנפש שלו תבו על התמיכה שלו שלא תסולא בפז.

חוץ מזה אשתו של עלי הייתה מקסימה.

"אשתו של עלי?" אמרה נומבקו. "אתה לא רוצה להגיד לי ש…"

תבו צחק עד שקולות קרקוש עלו מפיו ואז שוב הרצין, והתקרב אליה עוד.

"את נורא יפה, נומבקו," אמר. "הרבה יותר יפה מאשתו של עלי. מה דעתך שנהיה זוג, את ואני? שנעבור לגור איפשהו ביחד?"

ואז כרך את זרועו סביב כתפה.

נומבקו חשבה ש"לעבור לגור איפשהו" נשמע נפלא. האמת היא שכל מקום ראוי מבחינתה. אבל לא עם החלק־לשון הזה. נדמה שהשיעור של היום נגמר. נומבקו תקעה זוג מספריים גם בירך השנייה של תבו והלכה לדרכה.

למחרת חזרה לצריף של תבו ואמרה לו שהוא לא הגיע לעבודה ולא טרח להודיע על כך.

תבו ענה שכואב לו מאוד בירכיים, בייחוד באחת מהן, וכי העלמה נומבקו גם יודעת למה.

אכן, ויכאב לו עוד יותר, כי בפעם הבאה היא לא תתקע את המספריים לא בירך הזאת ולא בזאת, אלא אי שם ביניהן, אם דוֹד תבו לא יתחיל להתנהג כראוי.

"חוץ מזה גם ראיתי וגם שמעתי מה יש לך בפה המכוער שלך. אם מעכשיו והלאה לא תתנהג כמו שצריך, אני מבטיחה לספר על זה לכמה שיותר אנשים."

תבו לא ידע את נפשו. הוא ידע גם ידע שהוא לא יחיה דקות רבות אחרי שדבר היהלומים שלו ייוודע ברבים.

"מה את בעצם רוצה ממני?" שאל בקול מעורר רחמים.

"אני רוצה להיות מסוגלת לבוא הנה ולעבור אות־אות על הספרים שלך בלי שאצטרך להגיע כל יום מצוידת בזוג מספריים חדש. מספריים הם מצרך יקר למי שהפה שלו מלא בשיניים במקום בדברים אחרים."

"את לא יכולה פשוט ללכת מפה?" אמר תבו. "את תקבלי את אחד היהלומים אם תניחי לי לנפשי."

בעבר כבר הצליח להיחלץ בדרכי שוחד, אבל לא כן הפעם. נומבקו אמרה שאין לה שום יומרה לדרוש לעצמה יהלומים. מה שלא שייך לה לא שייך לה.

בעתיד הרחוק, בחלק אחר של העולם, יתברר שהחיים יותר מסובכים מזה.

* * *

למרבה האירוניה שתי נשים שינו את חייו של תבו. הן גדלו במזרח אפריקה הפורטוגלית והתפרנסו מהרג חוואים לבנים במטרה לגנוב את כספם. הפעילות עלתה יפה כל עוד נמשכה מלחמת האזרחים.

אבל עם קבלת העצמאות והחלפת השם ל"מוזמביק", ניתנו לחוואים הלבנים שעוד ישבו שם ארבעים ושמונה שעות לעזוב את המדינה. לנשים לא נותרה ברֵרה אלא להרוג שחורים אמידים במקום החוואים שעזבו. כרעיון עסקי המצב החדש נחשב הרבה יותר גרוע, כי כמעט כל השחורים שהיה ברשותם משהו ששווה לגנוב, היו שייכים למפלגה המרקסיסטית־לניניסטית השלטת. וכך, עד מהרה הכריזה המדינה על השתיים כמבוקשות ונרדפות על ידי המשטרה האימתנית של המדינה החדשה.

ולכן הן פנו דרומה. ומצאו דרכן אל מקום המסתור המעולה סוואטו, מחוץ ליוהנסבורג.

אם היתרון של שכונת העוני הגדולה ביותר של דרום אפריקה הוא שאתה נבלע בתוך ההמון (בתנאי שאתה שחור), כי אז החיסרון הוא שכל אחד מהחוואים הלבנים במזרח אפריקה הפורטוגלית היה בעל נכסים גדולים יותר מכל שמונה מאות אלפי תושבי סוואטו גם יחד (חוץ מתבו). למרות זאת, הנשים בלעו כמה כדורים בצבעים שונים ויצאו למסע רצח. כעבור זמן מה מצאו את עצמן בסקטור B, ושם, מאחורי שורת המחראות, הבחינו בין כל הצריפים שצבעם חום-חלודה, בצריף צבוע ירוק. מי שצובע את צריפו בירוק (או בכל צבע שלא יהיה) בטח יש לו הרבה כסף, חשבו הנשים, פרצו לצריף באמצע הלילה, נעצו בחזהו של תבו סכין וסובבו אותו. לבו של הגבר ששבר כל כך הרבה לבבות, בותר לחתיכות.

ברגע שנפח את נשמתו חיפשו הנשים את כספו בין כל הספרים הארורים שערם בכל מקום. איזה מין משוגע הן הרגו הפעם?

לבסוף הן מצאו צרור של שטרות באחת מנעליו של הקורבן ועוד אחד בשנייה, והתיישבו בחוסר זהירות מחוץ לצריף כדי לחלק ביניהן את השלל. השילוב המסוים של הכדורים שהן בלעו עם חצי כוס רום גרם לנשים לאבד את תחושת הזמן והחלל. לפיכך הן עדיין ישבו במקום שישבו, כל אחת בחיוך מרוח על השפתיים, כשהמשטרה לשם שינוי צצה והופיעה.

הנשים נעצרו והפכו לסעיף הוצאות בן שלושים שנה במערכת בתי הסוהר הדרום אפריקנית. השטרות שהן ניסו לספור נעלמו עד מהרה אגב הטיפול המשטרתי בהם. את גופתו של תבו השאירו השוטרים במקומה עד למחרת היום. במשטרה הדרום אפריקנית היה נהוג, בתור ספורט, להשאיר למשמרת הבאה את הטיפול בכל כושי מת עד כמה שאפשר…

נומבקו התעוררה כבר בלילה מהמהומה בצד השני של שורת המחראות. היא התלבשה, ניגשה לשם והבינה בערך מה קרה.

אחרי שהשוטרים הסתלקו עם הרוצחות ועם כל כספו של תבו, נכנסה נומבקו לצריף.

"היית אדם איום ונורא אבל ידעת לשקר בדרך משעשעת. אתה תחסר לי. לפחות הספרים שלך."

ואז פתחה את פיו שת תבו ושלפה מתוכו ארבעה־עשר יהלומים לא מלוטשים, בדיוק הכמות שנכנסה בתוך החללים שנוצרו בעקבות כל השיניים שאיבד.

"ארבעה־עשר חורים, ארבעה־עשר יהלומים," אמרה נומבקו. "שווה בשווה, לא?"

תבו לא ענה. אבל נומבקו הרימה את שטיח הלינוליאום והתחילה לחפור.

"כמו שחשבתי," אמרה כשמצאה את שחיפשה.

ואז הביאה מים וסמרטוט ורחצה את תבו, גררה אותו אל מחוץ לצריף, הקריבה את הסדין הלבן היחיד שהיה לה כדי לכסות בו את הגופה. הוא ראוי למעט כבוד, למרות הכול. לא להרבה. אבל למעט.

נומבקו תפרה מיד את כל היהלומים של תבו בתפר של הז'קט היחיד שהיה לה, וחזרה שוב לישון.

מנהלת המחראות הרשתה לעצמה לישון עד שעה מאוחרת ביום המחרת. היו לה לא מעט דברים לעבד. כשבסופו של דבר נכנסה למשרד היו שם כל מפַני המחראות. בהיעדרה של הבוסית הם היו בעיצומה של הבירה השלישית של לפני הצהריים. וכבר אחרי הבירה השנייה. הם העדיפו לשבת בצוותא ולהשמיץ את ההודים הנחשבים לגזע נחות, ודחקו את העבודה לעדיפות שנייה. השחצן מבין הגברים היה בעיצומו של סיפור על אחד שניסה לסתום דליפה בגג הצריף שלו בעזרת קרטון גלי.

נומבקו קטעה את השמחה, פינתה את בקבוקי הבירה שטרם נפתחו ואמרה שהיא חושדת שלעמיתיה לעבודה אין בראש כלום חוץ מתכולת החביות שהם אמורים לפנות מהמחראות. האם באמת הם עד כדי כך מטומטמים שהם לא מבינים ששום גזע אינו חסין טמטום?

השחצן אמר שהבוסית ככל הנראה לא מסוגלת להבין שאנשים רוצים ללגום בירה בשקט ובשלווה אחרי שבעים וחמש החביות הראשונות של הבוקר, בלי שיכריחו אותם לשמוע בתוך כך שכולנו כל כך דומים ושווים.

נומבקו שקלה להעיף לו בתור תשובה גליל נייר טואלט בראש, אבל החליטה שחבל על הגליל. במקום זה ציוותה עליו לחזור לעבודה.

ואז חזרה הביתה לצריף שלה. ושוב חזרה ואמרה לעצמה:

"מה אני עושה כאן?"

ביום המחרת מלאו לה חמש־עשרה.

* * *

ביום הולדתה החמישה־עשר הייתה לנומבקו שיחה שנקבעה זמן רב קודם לכן עם פּיט דוּ טוּאָה במחלקת התברואה בעיריית יוהנסבורג. הפעם הוא התכונן כראוי; הוא עבר על הפרטים זה אחר זה. הפעם הוא יחזיר לה, לבת השתים־עשרה, ועוד איך הוא יחזיר לה.

"סקטור Bחרג מהתקציב באחד־עשר אחוזים," אמר פיט דו טואה והביט בנומבקו מעל משקפי הקריאה שבעצם לא נזקק להם, אבל הם שיוו לו חזות מבוגרת יותר.

"ממש לא," אמרה נומבקו.

"אם אני אומר שסקטור Bחרג מהתקציב באחד־עשר אחוזים אז הוא חרג," אמר פיט דו טואה.

"ואם אני אומרת שאדוני הממונה מחשב על פי השכל שיש לו, אז זה מה שהוא עושה. תן לי כמה שניות," אמרה נומבקו, תלשה את החישוב של פיט דו טואה מידו ועיינה במהירות בספָרות שלו, הצביעה על שורה עשרים ואמרה:

"ההנחה שניתנה פה אחרי משא ומתן ניתנה בצורת משלוח עודף. אם אדוני מעריך אותה כמחיר בפועל אחרי ההנחה ולא כמחיר מחירון דמיוני, הוא יראה שאחד־עשר אחוזי הרפאים שלו לא קיימים עוד. חוץ מזה, אדוני גם מבלבל בין פלוס למינוס. אם היינו מחשבים כפי שכבודו רוצה לחשב, היינו נמצאים מתחת לתקציב באחד־עשר אחוזים. וגם זו טעות, באותה מידה."

לחייו של פיט דו טואה האדימו. הנערה הזאת לא מבינה את מקומה? איך זה ייראה אם כל אחד יוכל להגדיר מה נכון ומה שגוי? הוא שנא אותה יותר מאי פעם, אבל לא הצליח למצוא מה לומר. ואז אמר:

"שוחחנו עלייך לא מעט במשרד."

"אוקיי," אמרה נומבקו.

"אנחנו מרגישים שאת מתקשה לשתף פעולה."

נומבקו הבינה שהיא עומדת להיות מפוטרת בדיוק כמו קודמה בתפקיד.

"אוקיי," אמרה.

"אני חושש שעלינו להעביר אותך. בחזרה לכוח האדם הרגיל."

למען האמת זה יותר ממה שהוצע לקודמה. נומבקו חשבה לעצמה שהממונה דווקא במצב רוח טוב היום.

"אוקיי," אמרה.

"האם 'אוקיי' זה הדבר היחיד שיש לך להגיד?" שאל פיט דו טואה בכעס.

"טוב נו, יכולתי כמובן לספר למר דו טואה איזה אידיוט הוא מר דו טואה, אבל לגרום לו להבין זאת יהיה כמעט חסר סיכוי, את זה לימדו אותי השנים בין מפַני המחראות. גם כאן יש אידיוטים, רק שמר דו טואה יֵדע. עדיף פשוט להסתלק מכאן כדי לא לראות עוד את מר דו טואה," אמרה נומבקו וזה מה שעשתה.

את מה שאמרה היא אמרה במהירות כזאת שפיט דו טואה לא הספיק להגיב והנערה כבר חמקה מידיו. ולא הייתה לו כוונה להתחיל לחפש כעת בין הצריפים. מצדו היא יכולה להמשיך להסתתר בין הגרוטאות עד שהשחפת, הסמים או מישהו מהאנאלפביתים האחרים יהרגו אותה.

"אוף," אמר פיט דו טואה ונד בראשו אל שומר הראש שאבא שילם בעבורו.

הגיע הזמן לחזור לציוויליזציה.

עכשיו כמובן לא רק המשרה כבוס התנדפה כעשן בעקבות השיחה הזאת עם הממונה, אלא העבודה בפני עצמה. וגם המשכורת האחרונה של נומבקו.

תרמיל הגב ובו רכושה הזעום היה ארוז. מערכת בגדים להחלפה, שלושה מספריו של תבו ועשרים חתיכות בשר אנטילופה מיובש שקנתה זה עתה בשארית כספה.

את הספרים כבר קראה והיא ידעה אותם על־פה. אבל יש משהו סימפטי בספרים, בעצם הקיום שלהם. כמו בעמיתיה מפַני המחראות, בערך. אם כי להפך.

הערב ירד וקרירות שררה באוויר. נומבקו לבשה את הז'קט היחיד שלה. נשכבה על המזרן היחיד שלה והתעטפה בשמיכה היחידה שלה (הסדין היחיד שלה הלך לפני זמן לא רב על כיסוי גופה). למחרת בבוקר תצא לדרך.

ולפתע ידעה לאן.

יום לפני כן היא קראה בעיתון על המקום. היא תצא לרחוב אַנדריס 75 בפּרטוֹריָה.

הספרייה הלאומית.

ככל שידוע לה האזור אינו מחוץ לתחום לשחורים, ועם קצת מזל היא תצליח להיכנס. מה שתוכל לעשות לאחר מכן חוץ מלנשום וליהנות מהנוף, היא לא ידעה. אבל די בכך בתור התחלה. והיא הרגישה שהסִפרות תוביל אותה ותאיר את דרכה.

בידיעה הזאת נרדמה בפעם האחרונה בצריף שיצא לה לרשת חמש שנים קודם לכן מאמא שלה. והיא עשתה את זה בחיוך.

לראשונה בחייה.

הבוקר עלה והיא יצאה לדרך. חיכתה לה כברת דרך ארוכה. הטיול הרגלי הראשון שלה מחוץ לסוואטו יהיה באורך של תשעים קילומטרים.

אחרי שש שעות לערך, אחרי עשרים ושישה מתוך תשעים הקילומטרים, הגיעה נומבקו למרכז יוהנסבורג. עולם אחר! הרוב סביבה לבנים וכולם דומים כמו שתי טיפות מים לפיט דו טואה. נומבקו הביטה סביבה בעניין. היו שלטי ניאון, רמזורים ושאון כללי. ומכוניות נוצצות מסוגים שמעולם לא ראתה לפני כן. כשהסתובבה חצי סיבוב כדי לגלות עוד, ראתה שאחת מהן מתקרבת אליה במלוא המהירות על המדרכה.

נומבקו הספיקה לציין לעצמה שהמכונית מרשימה.

אבל היא לא הספיקה לזוז ממקומה.

* * *

מהנדס אֶנגֶלבּרֶכט פַן דֶר וֶסטהוֹיזֶן בילה את אחר הצהריים בבר של מלון הילטון פלזה בקווּרץ סטריט. הוא התיישב בתוך האוֹפֶּל אדמירל החדשה שלו ופנה צפונה.

אבל לא קל ומעולם לא היה קל לנהוג כשליטר קוניאק זורם לך בגוף. המהנדס בקושי הצליח להגיע להצטלבות הבאה כשהוא והאוֹפֶּל היטלטלו ועלו על המדרכה ו… לכל הרוחות! הוא דרס איזה כושי, לא?

לנערה שמתחת למכונית של המהנדס קראו נומבקו והיא הייתה מפַנה מחראות לשעבר. חמש־עשרה שנה ויום אחד קודם לכן הגיחה לעולם בצריף פח בשכונת העוני הכי גדולה של דרום אפריקה. מוקפת אלכוהול, טינר וכדורים, נועדה לחיות רגע ולאחר מכן למות ברפש שבין המחראות בסקטור Bשל סוואטו.

ודווקא נומבקו היא שהצליחה להשתחרר. היא עזבה את הצריף שלה בפעם הראשונה והאחרונה.

רק הרחיקה עד מרכז יוהנסבורג, וכבר שכבה מפורקת מתחת לאופל אדמירל.

"זה כל הסיפור?" חשבה לעצמה לפני ששקעה בחוסר הכרה.

 

 

יונס יונסון, יליד 1962, הוא עיתונאי ויועץ תקשורת שוודי.

"הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם", ספרו הראשון, היה לרב מכר בינלאומי.

X