האם מאת גרציה דלדה | לרכישה באינדיבוק
האם

האם

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: כ-100
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 20

כומר צעיר בכפר הררי בסרדיניה נסחף למערבולת של תשוקה, יצרים וייסורים בעקבות פרשיית אהבים עם צעירה בת הכפר, גבירת המקום. אמו מנסה להניא אותו מלנטוש את ייעודו הדתי, אבל נקרעת אף היא בין דאגתה לבנה, גבר בשר ודם, ובין רצונה לשמור על מעמדו וחובתו כאיש רוח. נופי הכפר הפראיים, המתוארים להפליא, מהדהדים ללא הרף את רחשי הלב של הגיבורים, ואורח החיים המקומי כל כך, האקזוטי כביכול, אינו אלא רקע לנושא שאוניברסלי ממנו אין: אהבה אסורה, ההתנגשות בין בשר לרוח, בין תשוקת הלב למוסכמות החברה.

"האם" הוא ספרה הראשון בעברית של הסופרת האיטלקייה גרציה דלדה, זוכת פרס נובל לספרות ב-1926. לספר מצורפות אחרית דבר פרי עטה של המתרגמת, שירלי פינצי-לב, וכן ההקדמה שכתב הסופר הבריטי ד.ה. לורנס למהדורה האנגלית של הספר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האם”

פרק ראשון

 

אם כך, פאולו מתכוון לצאת גם הלילה.

 האם, בחדרה הצמוד לחדרו, שמעה אותו מסתובב בחשאי, אולי חיכה שתכבה את המנורה ותשכב לישון לפני שייצא.

היא כיבתה את המנורה, אבל לא שכבה לישון. היא ישבה ליד הדלת ופכרה את ידיה, את ידי המשרתת המחוספסות שלה, שהיו עדיין לחות משטיפת הכלים. היא הידקה את אגודליה זה לזה ואזרה כוח, אבל מרגע לרגע גאה בה חוסר המנוחה וגבר על התקווה העיקשת שהבן יירגע ויישב כמו פעם לקרוא, או שישכב לישון. לרגעים אחדים אכן נאלמו צעדיו המתגנבים של הכומר הצעיר, כל ששמעה היה את רחש הרוח המלווה בהמיית העצים על הרכס שמאחורי הכנסייה הקטנה. זו לא היתה רוח עזה במיוחד, אבל היא התמידה, ללא הפוגה, ונדמה שהיא נכרכת על הבית כרצועה עבה וצורמנית, ההולכת ומתהדקת ומנסה לעקור אותו מיסודותיו ולהפילו ארצה.

 האם כבר הבריחה את הדלת הפונה לרחוב בשני מוטות מוצלבים, כדי לחסום את השטן. הוא חודר לבתים בלילות סחופי רוח ומחפש נשמות. אמנם לא נטתה לאמונות כאלה, אך בלעג עצמי מריר ורפה אמרה בלבה שהרוח הזדונית נמצאת כבר בתוך מעון הכומר הקטן, שותה מקנקנו של פאולו שלה וחגה סביב המראה שתלה ליד החלון.

 והנה כעת החל פאולו לזוז שוב, אולי בדיוק ניצב מול המראה, אף על פי שהדבר נאסר על כמרים. אבל מה לא הרשה לעצמו פאולו, ולא רק לאחרונה?

 האם זכרה שבימים אלה הפתיעה אותו לעתים תכופות בעודו מתבונן בעצמו ארוכות במראה, כמו אשה, מנקה ומלטש את הציפורנים ומסרק למעלה את השער שהתארך, במין ניסיון להסוות את האות הקדוש, את הקדקוד המגולח.

 הוא גם התבשם, ציחצח את השיניים באבקה ריחנית והבריש את הגבות.

 היא יכלה לדמיין אותו ניצב כעת מולה, כמו נסדקה המחיצה המפרידה ביניהם: עומד שחור על רקע חדרו הלבן, גבוה, אולי גבוה מדי, רופס, פוסע קדימה ואחורה בצעדי נער מרושלים, מועד מדי פעם וכושל, אבל לא מאבד את שיווי המשקל. היה לו ראש גדול במקצת, ביחס לצוואר העדין. פניו החיוורים דוכאו תחת מצח בולט, שאילץ את הגבות להתעקל במאמציהן לשאתו ואת העיניים הארוכות להצטמצם, בעוד הלסת החזקה, הפה הגדול והבשרני והסנטר הקשוח התמרדו בבוז כנגד הדיכוי, אבל לא הצליחו להיחלץ ממנו.

 ואולם כאשר נעצר כעת מול המראה קרנו פניו, עפעפיו נפערו ומתוך העיניים החומות והצלולות זהרו האישונים כיהלומים.

 במעמקי לבה האמהי היתה האם מרוצה בראותו כך, יפה וחסון, אך רחש צעדיו המתגנבים הזכיר לה את מצוקתה.

 הוא יוצא, כבר לא היה ספק בדבר, הוא יוצא. הוא פתח את דלת חדרו. נעצר שוב. אולי הטה אף הוא אוזן לרחשים סביבו. רק הרוח המשיכה להתדפק על הבית.

 האם ניסתה לקום ולצעוק.

 "בני, פאולו, יציר האל, עצור."

 ואולם כוח שגבר על רצונה שלה עצר בה. ברכיה רעדו, כמו ניסו להשתחרר מאותו כוח שטני: הברכיים רעדו אך הרגליים מיאנו לזוז. נדמה היה ששתי ידיים עצומות מרתקות אותה לרצפה.

 וכך הצליח פאולו שלה לרדת חרש במדרגות, לפתוח את הדלת ולצאת. נראה שהרוח סחפה אותו הלאה מיד. רק עכשיו הצליחה להתרומם, להדליק מחדש את המנורה, בקושי רב, שכן הגפרורים הותירו שובל של אור סגול על הקיר, במקומות שהתחככו בו, אך לא נדלקו.

 לבסוף הטילה מנורת הנפט הקטנה צעיף אור על הקיטון העירום והדל כחדרה של משרתת, והאם פתחה את הדלת, רכנה החוצה והקשיבה. היא רעדה, ובכל זאת נעה כמקשה אחת, נוקשה ועצית, ראש גדול מעל גוף נמוך ומוצק, עטוף אריג שחור דהוי. היא נראתה כמי שנכרתה באבחת גרזן מגזע עץ אלון.

 מאצל המשקוף ראתה את מדרגות הצפחה יורדות בין הקירות הלבנים, עד לדלת שנחבטה על ציריה ברוח. היא ראתה את המוטות הזקופים שפאולו השעין אל הגדר ונתקפה חמת זעם.

 לא, היא רצתה לנצח את השטן. היא הניחה את המנורה בראש המדרגות, ירדה ויצאה אף היא.

 הרוח היכתה בה בעוצמה, ניפחה את צעיפה ואת בגדיה, כמו ביקשה לאלץ אותו לשוב על עקבותיה. היא כרכה היטב את הצעיף תחת סנטרה והתקדמה בראש מורכן כנגד המכשולים: כך נצמדה למעון הכומר, לגדר הגן ולחזית הכנסייה, הגיעה לפינת הכנסייה ונעצרה. שם פנה פאולו, וכציפור שחורה גדולה, בכנפות המעיל המתנופפות, חצה ביעף את האחו המשתרע לפני בית ישן בקצה הרכס התוחם את האופק מעל הכפר.

 אור הלבנה הבליח בתכלת ובצהוב בינות העננים הגדולים והאיר את כר הדשא, את הכיכר המרוצפת לפני הכנסייה, את מעון הכומר ואת שני טורי הבקתות שמשני צדי הדרך, המתפתלת במורד עד שהיא אובדת בצמחיית העמק. במרכז העמק נראה הנחל כעוד דרך אפורה ומתפתלת, המסתבכת בין הנחלים והדרכים בתוך נוף העננים הדימיוני, שמשב הרוח הרכיב ופירק חליפות באופק שמעל מוצא העמק.

 בכפר הקטן כבר לא נראה אור, אף לא בדל עשן. כולם ישנו, הבקתות העלובות טיפסו כשתי שורות כבשים על הגבעה המכוסה עשב בצל הכנסייה הקטנה בעלת מגדל הפעמונים הצנום, הכנסייה אשר חסתה תחת הרכס ונדמתה לרועה הנשען על מטהו.

 עצי האלמון עמדו בשורה מול המעקה המקיף את כיכר הכנסייה, הם התנודדו סוערים ברוח, אפלים ופרועים כמפלצות, ונהמתם ענתה להמיית הצפצפות ולסבך הקנים שבעמק. כל אותו כאב לילי, אנקת הרוח וחרכי אור הלבנה מבעד לעננים, התערבלו בסערת רוחה של האם ההולכת בעקבות הבן.

 עד לאותו רגע שגתה בתקווה לראות אותו יורד אל הכפר כדי לבקר אדם חולה, אבל הוא רץ כרדוף שד לעבר בית ישן למרגלות הרכס.

 

 בבית הישן למרגלות הרכס לא היתה אלא אשה בריאה, צעירה ובודדה…

גרציה דלדה (1871-1936) נולדה למשפחה כפרית אמידה בסרדיניה. לימודיה הפורמליים הסתכמו בחמש שנות לימוד בבית הספר היסודי. אחריהן היא המשיכה ללמוד בביתה איטלקית וצרפתית, קראה הרבה ספרות רוסית וצרפתית וכבר בנעוריה החלה לפרסם בכתבי עת מקומיים סיפורים, שהיו מעוגנים בנופי סרדיניה. לאחר נישואיה ב-1899 עברה לרומא, ששם התגוררה עד סוף ימיה. היא השתלבה בסביבה הספרותית ברומא, אך סרדיניה נשארה תמיד במרכז יצירתה.

דלדה כתבה כ-30 רומנים ו-15 קובצי נובלות וסיפורים וזכתה לפופולאריות רבה. כתיבתה הצטיינה בכנות אנושית ואמינות ותיארה לרוב את חיי הכפר. באותה תקופה שלט באיטליה ה"וריזמו", זרם הריאליזם האיטלקי, ששאף לתאר את המציאות ללא כחל ושרק וטיפל בישירות בנושאים כמו מצוקה כלכלית, תאוות בצע ומיניות. דלדה אמנם עסקה בחומרי הווריזמו, אך סגנונה היה עדין, פיוטי ומרוכך יותר משל סופרי הזרם הבולטים. הדת והמוסר היו מרכיב משמעותי ביצירתה. הנובלה "האם" פורסמה ב-1920.

ב-1926 זכתה דלדה בפרס נובל לספרות והיתה לאשה השנייה שזכתה בו מאז היווסדו. בנימוקי ועדת הפרס נכתב שיש בכתיבתה, "השראה אידיאליסטית עם צלילות ציורית של החיים באי הולדתה. היא עוסקת בעומק ובאהדה בבעיות אנושיות כלליות".

 

X