האיש ששתל עצים | לרכישה באינדיבוק
האיש ששתל עצים

האיש ששתל עצים

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 40
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

"…משהזכרתי לעצמי כי כל זה היה מעשה ידיו ונפשו של האיש הזה – ללא אמצעים טכניים – הכתה בי ההכרה כי אפשר שבני האדם יהיו יעילים כמו אלוהים בתחומים שונים ולאו דווקא בהרס." האיש ששתל עצים מספר את סיפורו של רועה צאן צרפתי, המביא מרפא לחולי ולצחיחות של מדינתו בין שתי מלחמות העולם, על-ידי שתילת עצים. הודות לו חבל ארץ שומם יוער מחדש ושב לחיות ולשגשג.

הספר הוא משל על עצמת יכולתו של אדם אחד מופלא ונחוש, לשנות מציאות. ספר פציפיסטי אקולוגי זה נחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות, הוא תורגם לשפות רבות והשפיע באקטיביזם שלו על אנשים רבים ברחבי העולם.

הספר מוגש לקוראים בתרגומה של אביבה ברק ומשולבים בו איורים של האמנית קרן תגר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האיש ששתל עצים”

כדי שאופיו של בן אנוש יגלה סגולות מיוחדות בעליל, צריך שיתמזל מזלנו ונוכל להתבונן במעשהו במשך שנים רבות. אם אין במעשה גם זיק של אנוכיות, אם הרעיון המנחה אותו חדור רוחב לב  שאין כדוגמתו, אם נעלה מכל ספק שלא ביקשו בעבורו תגמול בשום מקום שהוא ואם נוסף על כל אלה הותיר בעולם סימנים נראים לעין,  אזי מובטח לנו כי אנו עומדים מול דמות אדם שטבעה לא במהרה יישכח.

 

לפני כארבעים שנה, יצאתי למסע רגלי ארוך בהרים גבוהים שתיירים לא פקדו אותם מעולם, באותו חבל ארץ קדום  שהאלפים חודרים בו אל פרובאנס.

 

בדרום מזרח ובדרום נתחם האזור באפיק האמצעי של הנהר דוִרֳאנס, בין סיסטרוְן למיראבּוֹ; בצפון הוא גובל באפיק העליון של הנהר דרוֹם, החל מנקודת מוצאו וֹעד  די; במערב הוא גובל במישורי הקונטָה וֶנֶסֶן וברכסי המשנה של  מון  וֶנטו. הוא  כולל את כל החלק הצפוני של  האלפים התחתונים, את דרום הנהר דרוֹם ומובלעת קטנה של הוֹקלוז.

בשעה שיצאתי למסעי הארוך במדבריות אלה, היו שם אדמות בור עירומות   וחדגוניות, בגובה של אלף מאתיים עד אלף שלוש מאות מטרים.  לא צמחו שם אלא שיחים של אזוביון בר.

 

חציתי אדמה זו בקו הרוחב  הארוך ביותר שלה, ולאחר שלושה ימי הליכה מצאתי עצמי מוקף שממה שאין דומה לה.   חניתי ליד  חורבותיו  של כפר נטוש. מאז יום אתמול,  אזלו  המים בצידתי וצריך הייתי למצוא מקור מים. בתי הכפר המצופפים,  אף כי הרוסים  היו, כקן צרעות ישן, העלו בדעתי שמן הסתם היו שם, אי אז, מבוע או באר. ואמנם, היה שם מבוע, אך הוא היה יבש. חמישה שישה בתים ללא גג, סחופי רוחות וגשמים, כנסיה   קטנה ומגדל הפעמון המט ליפול  שלה, היו ערוכים בדומה לבתים ולכנסיות בכפרים מיושבים , אך כל סימן חיים לא נראה בהם.

 

היה זה יום נאה בחודש יוני, יום שטוף שמש, אבל הרוח נשבה בפראות  בלתי נסבלת על אדמות ללא  צל אלה  המוטלות גבוה לנוכח השמים. נהמותיה בשלדי  הבתים נדמו לנהמותיה של חיית טרף  שהחרידוה מסעודתה.

 

היה עלי  לעזוב את המחנה. מקץ חמש שעות הליכה, עדיין לא מצאתי מים ולא היה סימן לתלות בו תקווה שאמצאם. בכול שררו אותו היובש, אותם עשבים עציים. דימיתי לראות במרחקים צדודית קטנה שחורה, עומדת. חשבתי כי זה  גזע של עץ בודד. על כל מקרה, כיוונתי צעדי אליה.  היה זה רועה. כשלושים כבשים, רובצות  על האדמה  הלוהטת, נחו לידו.

 

הוא השקה אותי ממימייתו ומעט מאוחר יותר הוביל אותי אל בקתת הרועים שלו  השקועה בקפל קרקע של הרמה. את מימיו – המצוינים – שאב מבור טבעי, עמוק מאוד, שמעליו התקין כננת  פשוטה .

 

האיש מיעט בדיבורים,  תכונה רווחת בקרב מי שחיים בבדידות,  אך אפשר היה לחוש כי הוא בוטח בעצמו  ונותן אמון  בביטחון זה. תופעה חריגה  בכברת ארץ זו הקרחת לחלוטין. הוא לא התגורר בצריף אלא בבית אבן של ממש  וממראהו ניכר כי במו ידיו  שיקם   את החורבה שמצא שם בבואו. הגג היה איתן ואטום לגשם. הרוח שהכתה בו השמיעה  על הרעפים רחש של ים הנשבר אל החוף.

 

ביתו היה מסודר, כלי האוכל שטופים, הרצפה מטואטאת, הרובה משומן; ארוחתו התבשלה על האש; אזי שמתי לב שהתגלח לא מכבר, שכל כפתוריו חוזקו היטב, שבגדיו הוטלאו בתשומת לב כה רבה עד שהתפרים היו  סמויים.   
הוא חלק עמי את ארוחתו ומשהושטתי לו לאחר מכן את שקיק הטבק שלי אמר  כי אינו מעשן. כלבו, שתקן כמוהו, היה ידידותי , אך לא מתרפס.

 

הוסכם מיד כי אעשה שם את הלילה; הכפר הקרוב ביותר שכן  במרחק של עוד למעלה מיום וחצי הליכה. יתר על כן, הכרתי היטב את טבעם של כפרי האזור המעטים. יש שם ארבעה או חמישה מפוזרים הרחק אלה מאלה על צלעות ההרים הגבוהים, בלב חורשות של אלונים לבָנים בקצותיהן של דרכים נוחות  למעבר כלי רכב. מתגוררים בהם חוטבי עצים המפיקים פחמי עץ. תנאי  החיים קשים במקומות אלה . המשפחות, דחוסות  אחת  כנגד השניה באקלים  האכזרי  לאין ערוך בחורף כבקיץ נאבקות זו בזו באנוכיות גוברת והולכת במקום מנותק ומסוגר זה. תחרותיות חסרת היגיון חורגת שם מעבר לכל מידה, מלובה ברצון  מתמשך להימלט מן המקום הזה. הגברים יוצאים במשאיותיהם להביא את פחמיהם העירה, ושבים.  סגולות הנפש המוצקות  ביותר מתערערות  בתנאי חיים בלתי יציבים אלה. הנשים רוקחות  בחשאי   תרעומות. תחרות שוררת בכול, החל  ממחירי הפחם ועד  הספסל בכנסיה; המידות הטובות  מסתכסכות  זו  עם זו,  המידות המגונות מתחרות זו בזו ומאבק כללי מתנהל בלי הפוגה בין אלה לאלה, ומעל הכול,  הרוח גם היא פורטת בלי הרף על העצבים. יש מגיפות של התאבדויות ומקרים רבים של שיגעון, כמעט תמיד  רצחני.

 

הרועה, שלא עישן, פנה להביא שקית קטנה ושפך על השולחן ערימה של  בלוטים. הוא החל בוחן אותם בזה אחר זה  בעיון רב, מפריד את הטובים מן  הפגומים. אני עישנתי את מקטרתי. הצעתי לסייע לו. הוא השיב לי כי זה עניינו שלו. ואמנם, בראותי עד כמה הוא משתדל במלאכה זו, לא התעקשתי. בזאת הסתכמה שיחתנו. משהייתה לו בצד הטובים ערימה של בלוטים  עבים למדי, ספר אותם בכפולות של עשרה. בעשותו כן, הרחיק  את הפירות הקטנים או את אלה שהיו סדוקים ולו במקצת, באשר בחן אותם מקרוב מאוד. משהיו לפניו מאה בלוטים מושלמים, חדל ממעשהו ושכבנו  לישון.
חברתו של האיש הזה נסכה עלי שלווה.

ז'ן זִ'יוֹנוֹ, 1970-1895, נולד בחבל פרובנס שבצרפת, השתתף במלחמת העולם הראשונה וחזר ממנה רודף שלום, אוהב אדם וטבע. מספריו שתורגמו לעברית "מישהו מבומון" (שוקן).

X