האיש ללא מחלה | לרכישה באינדיבוק
האיש ללא מחלה

האיש ללא מחלה

שנת הוצאה: 03/2015
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38
- 61
- 38

גיבור הספר האיש ללא מחלה הוא אדריכל שוויצרי צעיר ממוצא הודי, שנוסע לבגדד כדי לתכנן בית אופרה חדש. הוא משוכנע כי מחובתו של אדריכל לעצב את חיי האדם כך שיהיו יפים ונוחים יותר.

 

דבקותו בשאיפותיו האמנותיות והתמסרותו לרעיון תכנון בית האופרה בבגדד השסועה ומוכת הפיגועים ממחישים את הפער בין הדרך שבה הוא תופס את הדברים לבין המציאות שבה הוא פועל. פער זה, שגרעינו קומי, הוא שמניע את האיש ללא מחלה. התנהלותו "השפויה ללא רבב" בעולם אבסורדי לכאורה, מתגלה כהתנהלות אבסורדית בתוך מציאות הרת אסון.

 

 

ארנון גרונברג הוא סופר הולנדי יליד 1971, עטור פרסים ספרותיים רבים.

ספרו "טירזה" ראה אור בספרית פועלים בשנת 2012.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האיש ללא מחלה”

לקראת נסיעתו הלך סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני עם חברתו לקנות מזוודה חדשה. מזוודה אפורה על גלגלים. חברתו של סַאמַארֶנדרָה חששה שמא לא יזהה את המזוודה שלו על המסוע, ולכן היא קשרה לידית סרט סטן ירוק בהיר.
על סרט הסטן הזה היה מוותר דווקא. סַאמַארֶנדרָה, שמכונה "סאם" על פי רוב, מעוניין להיראות כנוסע מקצועי, כאדם שביקר כמעט בכל מקום ועל כן מרגיש בבית כמעט בכל מקום. סרט סטן כזה מתאים לתייר בגיל העמידה שנתון לגעגועים ואך בקושי מדחיק את חרדותיו. אבל הוא לא רצה לאכזב את חברתו. היא אמרה: "כך תחשוב עליי בכל פעם שתראה את המזוודה שלך."
שמו וחזותו אמנם מרמזים אחרת, אבל סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני נולד וגדל בשווייץ. עד גיל ארבע־עשרה שימש כנער מזבח בכנסייה. את הכנסייה לא ממש נטש, אלא שכח בהדרגה, ואיש לא טרח להזכיר לו את קיום המוסד הזה. רק בערבי חג המולד הוא עדיין נוהג ללכת למיסה עם אמו ואחותו.
חברתו רצתה לנסוע לנמל התעופה במונית, אבל לסאם חבל על ההוצאה. הוא חוסך כסף. עכשיו הם עומדים ברכבת, נדחסים בין שני תיירים אמריקאים עם חמש מזוודות ותיק תמרוקים. "זו הזדמנות בלתי חוזרת," אומר סאם בלי להביט בחברתו. "הם סומכים עליי. הם מאמינים שאני מסוגל לספק את הסחורה." הוא מריח את זיעת האמריקאים.
אביו של סַאמַארֶנדרָה עזב את הודו לפני שנים כצעיר מבטיח. הוא גילה שמוטב לצעיר מבטיח להשתקע בשווייץ מאשר להישאר בהודו. אדם לא נשאר צעיר לנצח, אבל כשמלאו למר אַמְבַּאני חמישים, הוא עדיין נחשב מבטיח בחוג המשפחה. הוא עבד ככימאי במפעל BASF, ובשעות הפנאי התעסק בהמצאות שאמורות היו לדעתו להבטיח את רווחתם הכלכלית של ילדיו ושל אשתו ולהגן על העולם מפני אסונות. סַאמַארֶנדרָה הרגיש שאט־אט הגיע תורו להתקדם בחיים כצעיר מבטיח. ואולם כשאביו שוחח בשעת ארוחת הערב על המצאות שעתידות לשנות את פני ההיסטוריה, לא העז בנו לקרוא עליו תיגר.
"אתה תוכל להשתמש שם בנייד שלך?" שואלת חברתו של סאם.
"אני משער שכן," הוא אומר. "אני לא נוסע לג'ונגל."
אביו פגש את אשתו לעתיד בּבֶּלִינצוֹנה, במסיבת ריקודים שערך עמית לעבודה. כך סופר לסַאמַארֶנדרָה. מסיבת ריקודים, אהבה במבט ראשון.
אמו היא ילידת אחד מפרברי ציריך. שערה שטֶני מתולתל ורגליה ארוכות. חוץ מזה יש אחות נכה, אַאִידה, צעירה מסַאמַארֶנדרָה בחמש שנים. כשהיה בן שבע אמרו לו הוריו שאחותו סובלת מ"מחלת שרירים נדירה ביותר, שתלך ותחמיר עם הזמן". בזה אחר זה ייפגעו שריריה, עד שגם שריר הלב שלה ייכנע. לפי חלק מהרופאים הייתה כבר אמורה למות.
היעדר המחלה מאפיין אותו אף יותר מחזותו ההודית, המבלבלת לעתים: פעם דיבר גבר בבית קפה על האיום הצהוב, ובתוך כך שלח מבט נוקב לסאם. הוא לא מרותק לכיסא גלגלים, הוא לא נזקק לטיפול סיעודי, הוא אדון לגופו. בילדותו היה הילד ללא מחלה, לאחר מכן הנער ללא מחלה, ועכשיו הוא האיש ללא מחלה. בלי קשר ליתר תכונותיו ויכולותיו, הוא בראש ובראשונה אדם בריא, נפשית וגופנית.
ההליכה מתחנת הרכבת "ציריך נמל התעופה" עד לאולם הנוסעים היוצאים אורכת כחמש דקות. הבוהק של המזוודה החדשה שלו מזדקר לעין. במדרגות הנעות העולות אל אולם הנוסעים היוצאים, סאם מביט בחברתו שעומדת לפניו. הוא רואה את מכנסי הג'ינס שלה, את אחוריה הקטנים, את שערה הארוך. היא לקחה חופשה של חצי יום מהעבודה כדי לנופף לו לשלום.
בדומה לעץ, גם העתיד זקוק למקום קבע. אביו של סַאמַארֶנדרָה ראה בשווייץ מדינה מושלמת, כשם שגברים רואים לפעמים באישה רעיה מושלמת. הוא נכנס ללא היסוס לתפקיד החתן האידיאלי, הסכים שהילדים שייוולדו יקבלו חינוך קתולי, סיגל לעצמו פחות או יותר את הגרמנית השוויצרית, למד לגלוש בסקי, התמסר למה שנתפס בתודעתו כתחביב שוויצרי אופייני, הלוא הוא טיפוס הרים, וכעבור חודשים אחדים לאחר החתונה שכר בית שני — או ליתר דיוק, צריף — בהרי בֶּרְנֶר אוֹבֶּרלַנד, כדי לשקוד בו על המצאותיו. הכול נעשה כדי שיזכה לאהבה ולהערכה של אשתו השוויצרית ומשפחתה. כך סופר לסַאמַארֶנדרָה. איזה אדם טוב היה אביו, אדם שוויתר על הכול, שעשה הכול כדי להיות שוויצרי בקרב שוויצרים. חוץ מדבר אחד: הוא קרא לסַאמַארֶנדרָה בשם "סַאמַארֶנדרָה", מתוך התחשבות ברגשות הוריו שבהודו, מתוך רצון להראות מעט כבוד למוצא שבעצם ראוי היה להוקעה, מתוך נכונות להקריב קרבן סמלי שהתגמד לעומת המצאותיו העתידיות.
עד שיום אחד, בירידה מסוכנת, קיפח אביו של סַאמַארֶנדרָה את חייו. הוא יצא למסע טיפוס הרים עם חבר, הם נקלעו למזג אוויר סוער. החבר שרד, האב לא.
סַאמַארֶנדרָה היה בן שש־עשרה, ולהפתעתו ידע היטב איך עליו להתנהג כשנודע לו שאביו נמצא מת בתהום. כאילו התאמן כל חייו לקראת האבל, לקראת השליטה העצמית המרשימה שהפגין נוכח העצב הנורא. האנשים אמרו: "כל־כך צעיר, וכבר בלי אבא, ועוד עם אחות קטנה חולה."
כל השנים חיה משפחת אַמְבַּאני מתוך ציפייה למות הבת — בשל נדירות המחלה לא יכלו הרופאים לחזות במדויק את התפתחותה — אלא שהגורל קבע אחרת.
"למה אתה רץ?" אומרת חברתו. "יש לנו עוד הרבה זמן."
הוא מאט את צעדיו. בידו הימנית הוא גורר את המזוודה ובידו השמאלית הוא תופס את זרוע חברתו. כמו מבקש שתוביל אותו, אלא שכוונתו להביע חיבה. כמה נחמד מצדֵך, הוא רוצה לומר, שלקחת חופשה של חצי יום כדי ללוות אותי ולהיפרד ממני. כמה טוב שאת פה. הוא רוצה לומר זאת ללא מילים, ולכן הוא שותק. רגשות ומילים לא הולכים ביחד. מבחינתו המילה הורגת את הרגש.
גם אחרי מות אביו נשארה אחותו של סַאמַארֶנדרָה בבית. גורמי רווחה למיניהם, ובפרט רופא המשפחה, ניסו לשכנע את המשפחה להעביר את הנערה סוף־סוף למוסד סיעודי, אבל האם התנגדה. "היא תוכל לחזור הביתה בסופי שבוע," אמר עובד סוציאלי.
"סופי שבוע," השיבה הגברת אַמְבַּאני בנימת בוז והביטה בבנה, שבהה לפנים במבוכה. לאחר מות אביו היה סַאמַארֶנדרָה לגבר העומד בראש המשפחה, אבל התפקיד הזה לא נעם לו, והוא נטל אותו באי־רצון. הוא נרתע מעימותים.
מר אַמְבַּאני מעולם לא רצה להוציא את בתו מהבית, והגברת אַמְבַּאני חשה מעין מחויבות כלפי בעלה, לאחר שההרים בלעו אותו, להישאר לעד עם בתה כדי לכבד בדרך זו את זכר בעלה. בעבר נשקלה האפשרות לנסוע עם הנערה לארצות הברית לקבלת טיפול. אלא שהביטוח לא כיסה טיפולים כאלה, וסיכויי ההצלחה היו ממילא קטנים. חסכונות המשפחה לא הספיקו כדי לממן טיפול יקר כזה. הבנקים אמנם העמידו הלוואות לרכישת בתים ומוצרי צריכה, אבל לא לטיפול רפואי שסיכויי הצלחתו נמוכים מחמישה־עשר אחוזים. לכן החליטו ההורים להשאיר את בתם בשווייץ ולשמר את חייה כמיטב יכולתם.
המצאותיו של מר אַמְבַּאני לא זכו להירשם כפטנטים: חיתול עשוי מנייר עיתונים ממוחזר, מערכת ניידת להתפלת מי ים, ואגד מידבק שמשתחרר מאליו בתום עשרים וארבע שעות. עם זאת הוחלט לכבד את רצונו לא למסור את בתו לקרירות של מוסד סיעודי מקצועי. הגברת אַמְבַּאני עטפה את בתה באהבה, ואהבה לא ניתנת להאצלה לאנשי מקצוע, בקיאים ככל שיהיו במחלות שרירים חשוכות מרפא.
במשך שנים עבדה הגברת אַמְבַּאני במשרה חלקית כעוזרת רוקח. לאחר מות בעלה פרשה מעבודתה. ביטוח החיים שרכש בעלה הקנה לה קצבה שהספיקה בדיוק כדי לאפשר את פרישתה. אביו של סאם עשה כמיטב יכולתו לחזות סיכונים בלתי צפויים.
בתור לדלפק הרישום לטיסה, חברתו של סאם מוציאה חבילת מתנה קטנה מהתיק שלה. תחילה הוא מנסה לשחרר בזהירות את נייר הדבק בלי לפגוע בעטיפה, אבל הוא מסתבך. הוא לא יודע איך עליו להגיב למתנות, הוא תמיד חושש שמא יפגין פחות מדיי שמחה. מאחר שהוא לא מצליח לשחרר את נייר הדבק, הוא קורע את העטיפה.
המתנה לסאם היא פנקס רישומים בכריכה כחולה כהה דמוית־עור. "כך תוכל לרשום את מה שעובר עליך," אומרת חברתו.
קוראים לה נינה. מהרגע הראשון הזכיר לו השם הזה הבטחה. כך מן הסתם נשמע השם "שווייץ" באוזני אביו של סאם.
הוא נושק למצחה. בפומבי הוא מעדיף שלא לנשק אותה על שפתיה.
"אני ארשום בו כל מה שקורה," הוא אומר, והוא קצת נבוך, כי נדמה לו שלא הודה לה בחום על המתנה, שריסן את אהבתו כלפיה שלא בצדק. אהבתו כלפיה היא כמו צעיף שלפעמים נעלם: גם היא לפעמים נעלמת. אבל סאם יודע שהיא קיימת. אהבתו נמצאת היכן שהוא, במקום חבוי.
הוא לא רוצה לאכזב את חברתו, היא נוטה לכעוס כשהיא מאוכזבת.
בתנועה בלתי נשלטת הוא נצמד אליה, נושק לפיה, ובתוך כך נושך את שפתה. "מה זה צריך להיות?" היא שואלת.
משפחת אַמְבַּאני השכולה העתיקה את מגוריה מהדירה באוֹלטֶן לדירה קטנה יותר אך נוחה יותר על שפת אגם ציריך. אחותו של סַאמַארֶנדרָה אוהבת את המים. כשמזג האוויר נאה, מושיבים אותה במרפסת כדי שתצפה באגם. כשהשמש קופחת, מונח כובע על ראשה. הגברת אַמְבַּאני לא רוצה שעור פניה של בתה יוסיף לכהות.
זו התמונה שהוא רואה לנגד עיניו כשהוא חושב על הבית: אחותו בכיסא גלגלים במרפסת דירתם שבקוּסְנַאכְט, אמו בסלון על הספה, קוראת ומציצה מפעם לפעם אל בתה. והוא בחדרו: הבן, הזר, האיש ללא מחלה, אב המשפחה בעל כורחו.
אורחים כמעט שאין להם. תקופה זו חלפה. לאחר מות בעלה החלה הגברת אַמְבַּאני לחשוש שהאורחים ילעגו לבתה, או שידברו על אאידה במין חמלה שהיא לא מסוגלת לשאת. הגברת אַמְבַּאני חושדת שהחמלה אינה אלא בוז מוסווה. מפעם לפעם מבקרים אצלם רופא או עובד סיעודי. ובתה באה אתה למיסה בערב חג המולד. בערב הזה אמו של סאם מסוגלת לשאת את חמלת הזולת.
"אתה תחשוב עליי לעתים קרובות?" שואלת נינה. "תתגעגע אליי?"
"אני אתגעגע אלייך," הוא אומר. "מדי שעה אני אחשוב עלייך כמה רגעים."
הוא רואה אותה מתבוננת באנשים שעומדים בתור. "איזה מזל שאני לא צריכה לטוס," היא אומרת. "עכשיו יֵשב לידך דווקא גבר שמן ומסריח."
לסאם נדמה שעדיף לא להגיב על זה.
ההינדית שבפיו מגומגמת, אבל הוא רהוט למדיי בצרפתית, דובר אנגלית כמעט מושלמת, ורואה בגרמנית השוויצרית את שפת אמו. כשלמד בבית הספר התיכון החל לקרוא לעצמו "סאם". בהתחלה אמנם הרגיש כנוכל כשהציג את עצמו בשם הזה, כאילו יש בכך משום בגידה במוצאו. אבל הוא הבין שאין לו ברירה. כל אדם זקוק לשם שהסובבים אותו מסוגלים לזכור ולבטא, שם שלא מעמיד בפניהם אתגר אקזוטי, כי אקזוטיות היא דבר שמתאים לנופש. הוא הציג את עצמו בשם "סַאמַארֶנדרָה" רק כשקרובים מהודו באו לביקור, וזה קרה לעתים נדירות בלבד.
יותר מכל אדם אחר אהובה עליו אחותו. אאידה היא אמנם נערה בוגרת, אבל היא זקוקה לטיפול כאילו הייתה פעוטה. והיא כבדה. לכן הוא מסייע ברחיצתה בכל פעם שהדבר מתאפשר. אמו אמנם יכולה לקלח אותה בלי עזרה, אבל אאידה יוצאת נקייה לגמרי רק כשהוא פורש עליה את חסותו, טוען סאם. לעתים קרובות הוא מתקלח יחד עם אחותו, כי בדרך זו קל לו יותר לחפוף את שערותיה. הוא נגעל מהגוף של בני אדם אחרים, אבל לא מהגוף של אחותו. אולי משום שהגוף שלה שונה כל־כך מגוף רגיל, משום שהוא כביכול שם ללעג את המושג "גוף".
סאם מוקיר את הרגעים שבהם הוא עומד עם אחותו במקלחת. אלה רגעים של אינטימיות נטולת מורכבות.
בילדותו רצה לרפא אותה, אבל כשהיה בן שתים־עשרה התעורר בוקר אחד, וכבר לא ידע אם הוא רוצה לרפא אותה או להרוג אותה. הוא הרגיש שבספק הזה נעוצה עצם אהבתו אל אחותו. כשאדם תוהה אם הוא מעדיף שנשוא אהבתו ייעלם או שיתרפא, האם אין זו תמצית האהבה? ואולי ניסה להסוות את רצונו להשתחרר ממה שנראה לו פתאום כמעמסה בלתי נסבלת.
אהבתו של סאם לא מתבטאת במילים, הוא ממעט לשוחח עם אאידה. ביטויי הקרבה אליה מתמצים בסיבון, בשפשוף ובניגוב. בחפיפת שערה היפהפה בעל הגוון האדמוני. שערה אינו חולה.
חמש פעמים בשבוע בא מיניבוס לאסוף אותה ולהסיע אותה לבית ספר מיוחד. קשה לדעת מה היא בעצם עושה בבית הספר הזה. עוסקים בו בעבודות יד ולעתים גם בזמרה, ככל שהתלמידים מסוגלים לזמר. בשעה ארבע אחר הצהריים המיניבוס מחזיר אותה הביתה.
בשנת לימודיו האחרונה באדריכלות נסע סאם לרומא לסיור לימודי. במטוס פגש את האישה שהייתה עתידה להיות חברתו. לא היה לה מה לקרוא. היא אמרה: "כשתסיים לקרוא את העיתון, אוכל לקבל אותו?"
היא סיפרה לו שהיא סטודנטית לאיטלקית ושהיא בדרכה לחתונה. היא הייתה מושלמת, כמו שפרויקט אדריכלי יכול להיות מושלם. הוא לא מצא בה כל פגם.
השיחה במטוס הייתה נעימה, הם קבעו להיפגש בבית קפה כדי להמשיך בה. סוכם שלמחרת החתונה, בשעה תשע בערב, תחכה לו למרגלות המדרגות הספרדיות. היא הגיעה באיחור, כי רצועת הסנדל הימני שלה נקרעה. הסנדל הקרוע הזכיר לסאם את אחותו. בעבר נהג לטייל עם אחותו כשעדיין הופיעה בפומבי. בעודו דוחף את כיסא הגלגלים היה מדמיין כיצד יתכנן בית בשבילה כשיהיה אדריכל מצליח. בית רק בשבילה, בשביל אחותו החולה שעד אז כבר לא תהיה חולה.
סאם וחברתו לעתיד התיישבו בטרסה של בית קפה. היא הראתה לו את הסנדל הקרוע. בשעה שבחן את הסנדל דיבר בלהט על לימודיו. על אאידה העדיף לא לדבר. חברתו לעתיד אמרה שוב ושוב: "כן." בכך עודדה אותו להוסיף לדבר, אבל מפעם לפעם הוא גם שאל שאלה.
היא סיפרה שהיא חולקת דירה עם שתי חברות, האחת עוסקת במשהו שקשור לאופנה, האחרת סטודנטית לצרפתית. "ואיפה אתה גר?" שאלה.
"בקוּסְנַאכט," אמר.
"עם שותפים?"
"עם אימא ואחות."
"כמה נחמד," אמרה. סגנון דיבורה היה מהוגן להפליא, וסגנון לבושה היה מהוגן אף יותר מזה. "אני בעצם מצטערת שעזבתי את הבית בגיל צעיר כל־כך. אני מתגעגעת להורים שלי."
סמוך לשעת הסגירה של בית הקפה אמר: "העיסוק שלי יכול להשפיע על האושר של אנשים רבים כל־כך." לא היה ספק בלבו שזו האמת: הגורם האלמוני המשפיע באופן מובהק על אושר הזולת הוא האדריכל. והיא ענתה: "לי אין אפילו מושג מה ארצה לעשות כשאסיים את הלימודים. אני מניחה שארצה לעבוד." היא לא אמרה את זה בלעג, אלא בנימה ביקורתית ואולי גם בשמץ של געגוע. התחלת העבודה מסמנת את סוף הנעורים.
לאחר מכן חלצה גם את הסנדל השני, וכך הם טיילו בעיר: היא ברגליים יחפות, הוא בנעלי עור.
כששאל אותה בסמטה שקטה ואפלה: "מה היית רוצה עכשיו? לשתות משהו? או לחזור למלון שלך?" השיבה: "הייתי רוצה כלב. כלבלב." תשובה זו לא מנעה בעדו לעשות את מה שרצה לעשות: לנשק אותה. היא נראתה לו אישה כלבבו. אמנם היה לה שפמפם, אבל חוץ מזה לא היה בה כל רבב. והשפמפם היה באמת זערורי, כמעט בלתי נראה. היה בו משהו חמוד.
בלבו ביטא את שמותיהם: "נינה וסאם, סאם ונינה." היא הייתה האישה הנאותה ביותר שפגש מימיו, והוא חיפש נאותות באהבה. ריסון. אמינות.
פעם בשבוע היא מעשנת סיגריה, סיפרה לו, ולאחר שנישק אותה בסמטה ההיא ברומא, הם עישנו ביחד סיגריה, אף שהוא בעצם נגעל מעישון. האין זו אהבה? כשכל דבר מגעיל נעשה טעים, כשכל דבר מגונה נעשה קדוש?
היא הייתה שונה לחלוטין מאחותו. היא לא ריירה, הייתה עצמאית, הלכה לבד לשירותים ולא נזקקה לעזרה במקלחת. התנהגות נאותה מתחילה ביכולת לשלוט בגופך.
לדעת סאם היו הוריו צריכים לשקוע בחובות, ובלבד שאאידה תזכה לטיפול באמריקה. אסור היה להם להשלים עם מחלת בתם, ולהסתיר אותה תחילה באוֹלטֶן ולאחר מכן בקוּסְנַאכט. כאילו האלים לא יודעים איפה קוסנאכט. כאילו שם לא יצליחו למצוא את אאידה.

"לאן אתה טס?" שואלת דיילת הקרקע.
"לאַרְבִּיל," הוא אומר בגאווה והוא מלכסן מבט אל חברתו כדי לראות אם גם היא גאה. לפני נינה היו לו כמה נשים. הוא יצא מפעם לפעם, נישק, ולעתים לא הסתפק בנישוק. תשע פעמים התעלס עם אישה נשואה מבוגרת ממנו במקצת שעבדה בבנק שוויצרי גדול, במכונית האאודי שלה, בחניון. הוא נרתע מלהביא נשים הביתה בגלל אחותו. אף־על־פי שאמו עודדה אותו לכך. היא אמרה לו: "אם אחותך חולה, זה עדיין לא אומר שאסור ליהנות מהחיים בבית הזה. תבלה, סַאמַארֶנדרָה, תעשה חיים." שרידי הקתוליות שלה סבבו בעיקר סביב האמונה שבורא העולם רוצה שבני האדם ייהנו מכל הטוב שהעניק להם.
סאם גם נרתע מלהישאר לישון אצל נשים. ההיגיינה, אפילו אצל נשים, נראתה לו בעייתית. די היה בכתם על הסדין כדי להרוג את תשוקתו. אסלה לא נקייה יכלה להבריח את חיבתו למשך שעות. וחמור מכול היה למצוא במטבח ערימות כלים שלא הודחו זה ימים. למראה צלחות מטונפות כאלה נבצר ממנו להפיק זקפה. מכונית האאודי של פקידת מטבע החוץ בבנק קרדיט סוויס הייתה מצוחצחת.
גם נינה הצטיינה בהיגיינה. בטרם הכניסה את איברו לפיה תמיד ניגבה אותו במגבון לח. אלה היו אותם מגבונים היגייניים שמשפחת אַמְבַּאני השתמשה בהם כדי לנגב את אאידה.
עד כה לא הביא סאם חבֵרה לביתו כדי להציג אותה לאמו. אף אחת ממערכות היחסים לא הייתה יציבה דיה. עד שנינה נכנסה לחייו. נינה הייתה שונה מהאישה במכונית האאודי, ומקומץ הסטודנטיות שהיו לו לפניה. אלה היו פרשיות קצרות מועד, שפרחו במהלך חופשות סקי משותפות וגוועו מייד אחריהן.
סאם מביט בסרט הסטן הקשור למזוודתו ותוהה אם קנתה אותו במיוחד בשבילו.
נינה חובבת אמנות ודוגלת באיפוק: לא לרצות יותר מדיי, לא להגזים בשום דבר. לכן היא גם לא אוהבת פוליטיקה. אמנם כשהם מתעלסים היא צועקת. סאם משער שקראה פעם בעיתון נשים שכך צריך להיות. חוץ מזה היא נמנעת מצעקות, גם כשהיא כועסת, ולכן צעקותיה לא מפריעות לו. אבל כשהוא יודע שהשותפות שלה נמצאות בדירה, הוא מכסה את פיה ביד ענוגה.
גם כעבור מספר חודשים מאותו ערב ראשון בטרסה ברומא, עדיין היה מתוח כשנפגש אתה.
היא הציעה שיחפשו "בית לשנינו". הוא הסביר לה באריכות שהוא לא יכול לנטוש את אמו ואת אחותו. מדי כמה משפטים אמר: "את מבינה?" ולעת עתה נראה שהיא מבינה.
כשנשאר לישון בסופי שבוע אצל נינה היה משכים קום, מנקה את המטבח ביסודיות ומכין ארוחת בוקר דשנה, ובה גבינות ונקניקים שקנה יום קודם לכן במעדנייה במרכז ציריך. הניקיון במעונות הסטודנטים לקה בחסר, בעיקר במרחב המשותף. אבל שם היה הלכלוך מחיר שהוא מוכן לשלם.
המפגש בין נינה לאמו של סאם עבר בהצלחה. "סוף־סוף אתה מביא אישה הביתה," אמרה אמו. השמש זרחה, אמו הגישה קפה ועוגה. הם ישבו ארבעתם במרפסת, והוא ראה את נינה מביטה בחמלה באאידה.
"אתם יכולים להבין אותה?" שאלה נינה.
"אנחנו כן," אמר סַאמַארֶנדרָה. "אבל היא לא מדברת הרבה."
באותו רגע החלה אאידה לקשקש. בתוך כך טלטלה את פלג גופה העליון בתנועות עוויתיות.
"מה היא אומרת?" שאלה נינה.
היא אמרה "אני רוצה למות", אבל סאם ענה: "היא רוצה לשוט." והוא מיהר פנימה והפעיל את נגן התקליטורים. צלילי כרמן לא היו רמים מדיי, בגלל השכנים, אבל רמים די הצורך כדי לגבור על קשקושי האחות החולה — כדי שאיש לא ישמע שהיא רוצה למות.
"מה שיפה באופרה," אמרה הגברת אַמְבַּאני, "זה התשוקות. גם אם הן לפעמים טיפה מוגזמות, אין שום קושי לדמיין אותן." היא תפסה את יד בתה וליטפה אותה. "מה את אומרת על השיער הכהה של סַאמַארֶנדרָה?" אמרה לנינה, "נכון שהוא יפהפה?"
כשהאב עוד היה בחיים הלכה אמו של סאם לפחות פעם בחודש עם בעלה לאופרה או לתיאטרון. אמו מאמינה באמנות. את מקום האלוהים תפסה האמנות. אלוהות בלי שיניים, כך סאם מדמיין אותה, אבל עם חיוך כובש. האמנות לא נושכת.
דיילת הקרקע מוסרת לו שני כרטיסי עלייה למטוס, האחד לווינה והאחר לארביל. כרטיס הטיסה ממומן על ידי ה־World Wide Design Consortium, או בקיצור WWDC, קונצרן יזמות בלונדון.
על כתפו של סאם תלויה כבודת היד שלו: תיק צד מעור ובו מחשב נייד, תדפיס תכנית הבנייה שלו, שני עטי רישום, עיפרון, גליל נייר סקיצה, והמתנה שקיבל זה עתה מנינה.
הוא סיים את לימודי האדריכלות בהצטיינות עם הגשת תכנית בנייה למנזר. ההצטיינות לא עוררה בו גאווה יתרה: הוא התייחס אליה כאל דבר מובן מאליו, מה גם שאביו לא היה מצפה לציון נמוך יותר, ואף היה מתאכזב אילו השיג פחות מזה. לאחר סיום הלימודים פתח משרד אדריכלים עצמאי בשותפות עם חבר ללימודים. המשרד שוכן במרכז ציריך, בדירת מגורים שהוסבה לשטח משרדים.
את התמחותו עשה במשרד האדריכלים הנודע פֵהמֶר את גֶ'וֶרֶלִי. גֶ'וֶרֶלִי מת זה כבר. הוא שלח יד בנפשו והותיר פתק שעליו כתב: "בזה הסתיימה עבודתי". אבל מקס פֵהמֶר, האדריכל המפורסם, עדיין חי. מתוך כבוד לשותפו לשעבר לא שינה את שם המשרד. אדריכלים צעירים רבים, ובכללם גם סאם, ראו בפֵהמֶר מורה דרך, נביא, כמעט אלוהים. פֵהמֶר אמר: "בעולם שלנו, הזהות היא מזון מהיר. האדריכלות צריכה לשאוף להיות יותר מפרוסת העגבנייה שעל ההמבורגר, היא צריכה להיות המטבח שמטגנים בו את ההמבורגר. האדריכל משפיע על הזהות של צרכני הבניינים, הגשרים והמגדלים שהוא בונה. ייעוד האדריכל הוא לא רק לתת קורת גג לבני אדם. מי שרוצה קורת גג יכול להסתפק באוהל ולא זקוק לאדריכל."
כל מי שזכה להכיר את פֵהמֶר מקרוב יודע שיש בני אדם שהכריזמה שלהם אינה רק מיתוס מתוחזק היטב. שמו של פֵהמֶר הולך לפניו גם מחוץ לענף עיסוקו. הוא מככב לעתים מזומנות במגזינים יוקרתיים. כבר פעמיים התארח בכנס דאבוס ונאם בפני ראשי מדינות וטייקונים.
פֵהמֶר סבור שאין זה מתפקידם של פילוסופים וסוציולוגים לארגן את העולם מחדש, אלא יש לתת הזדמנות לאדריכלים לעצב את העולם. בעניין זה אמר פעם בריאיון: "יחידי סגולה עוסקים בפילוסופיה ומתי מעט באים במגע עם סוציולוגיה, אבל אין לך אדם שלא נתקל יום־יום באדריכלות. במובן מסוים, כל אזרח שייך לאדריכל. האדריכל חייב להכיר בזה, ולהיות תמיד ער לאחריות המוטלת עליו."
לסאם לא הפריע שתכנית ההתמחות שלו כללה בהתחלה בעיקר הבאת החליפות של פֵהמֶר לניקוי יבש. על החזרת החליפות מהניקוי היבש הופקד מתמחה אחר. בתור מתמחה עליך להתחיל מלמטה, את זה הבין. למען מקס פֵהמֶר היה מוכן למחול על כבודו. ולשמחתו, עם הזמן הלכו והתרבו המטלות.
במגזין שמצא בחדר ההמתנה של רופא השיניים קרא סאם שבתו של פֵהמֶר הסתכסכה עם אביה ונסעה לקמבודיה. פעם שאל מתוך סקרנות את מזכירתו של פֵהמֶר: "מה בעצם עושה הבת של פֵהמֶר?" וזו השיבה: "על הבת הזאת לא מדברים פה," ונעצה בו מבט רצחני. באותו יום שוב נשלח אל הניקוי היבש, אף שכבר קיווה להיות משוחרר מהמטלה הזאת. המזכירוֹת של מיתוסים חיים הן לא בהכרח חביבות.
משרד האדריכלים הקטן שסאם הקים עם חברו ללימודים רשם לזכותו אי־אלו הצלחות צנועות. ההצלחה העיקרית הייתה תכנית בנייה למרכז קהילתי בודהיסטי בוִינְטֶרטוּר. לפני שאדריכל מתחיל לעבוד על פרויקט כלשהו, הוא מכין ניתוח של הקשרים החברתיים. סאם ערך מחקר מקיף על הקשרים בין הצרכן הבודהיסטי למרכז הקהילתי, ובין המרכז הקהילתי לעיר וִינְטֶרטוּר. הוא ניתח את הקשרים החברתיים כביכול מנקודת מבט בודהיסטית. כזה הוא סאם: אדריכל מסור ולויאלי, שמוכן לאמץ כל נקודת מבט, ומסוגל להזדהות עם כל לקוח.
לפני חודשים אחדים מצא באתר אדריכלות באינטרנט הזמנה להשתתף בתחרות לתכנון בית אופרה בבגדד. יוזם התחרות היה ה־World Wide Design Consortium.
סאם סרק את אתר ה־World Wide Design Consortium, התרשם שהוא מוקפד אבל שחסר בו מידע של ממש, ולכן חייג את מספר הטלפון של הקונצרן. השיחה הועברה פעמים אחדות. לבסוף קישרו אותו עם חַאמִיד שַאקִיר מַחמוּד, ממקימי ה־WWDC, עיראקי שנמלט מפני סדאם ומאז 1983 חי בגלות בלונדון. מאז נפילתו של סדאם, חאמיד שאקיר מחמוד חולם להקים בית אופרה בבגדד.
גם לאחר שסאם קיבל הסבר נרחב למדיי, עדיין התקשה להבין במה בדיוק עוסק ה־WWDC. בדבר אחד לא היה לו ספק, והוא שחאמיד שאקיר מחמוד עשיר כקורח. מחמוד התברר לא רק כעשיר, אלא גם כנלהב. הוא אמר: "תשמע סאם, אני הייתי נשוי שלוש פעמים, יש לי חמישה ילדים, עם ארבעה מהם ניתקתי קשר, ואני מעשן בשרשרת. יש לי רק עוד משאלה אחת. אם תושבי בגדד יוכלו ללכת לאופרה, נדע שניצחנו במלחמה. פוצ'יני הוא אהבת חיי. פוצ'יני הוא אמנם לא מוצרט, אבל אני אוהב אותו מכל הלב. וגנר עושה לי כאב ראש, מוצרט מרגש אותי, אבל פוצ'יני גורם לי להזיל דמעה." ואז שמע סאם את חאמיד שאקיר מחמוד מצית סיגריה.
"כן," אמר סאם, "אני יכול להבין אותך." אמו של סאם האזינה לפעמים לפוצ'יני. הוא שאל את עצמו אם רצוי שיבחן את הקשר בין המבקרים באופרה לבניין מנקודת המבט של פוצ'יני, או שמא עדיפה נקודת המבט של המלחמה. לנושא המלחמה לא הקדיש עד כה מחשבה רבה, אבל במקרה הצורך היה מוכן להתעמק גם בזה.
חאמיד שאקיר מחמוד רצה להעניק דבר יפה לתושבי בגדד כדי להשיב לארצו את האחדות. יופי הוא אידיאל כלל־תרבותי, ולאופרה יש ערך נצחי שבכוחו להשכיח את תלאות המלחמה, את השחיתות היומיומית, את הזוהמה של מדיניות כוחנית. סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני ייתן לזה ביטוי מוחשי. ביטוי אלטרואיסטי, שכן יופי אמִתי חייב להיות אלטרואיסטי.
סאם עקב בקווים כלליים אחר המלחמה בעיראק, הוא קרא עיתון מתוך תחושה של מילוי חובה. מעולם לא השלה את עצמו שביכולתו להשפיע על המצב, או שבאמת אכפת לו ממה שקורה בעיראק. השיחה עם חאמיד שאקיר מחמוד נטעה בו את התחושה שהוא אכן מסוגל לתרום לשינוי לטובה. המלחמה הורסת את התושבים ואת בתיהם, ואילו האדריכלים בונים בתים. הם מתעמתים עם המלחמה כשם שהרופאים מתעמתים עם המוות.
"איך נראה לך עתיד הארץ שלי, סַאמַארֶנדרָה?" שאל חאמיד שאקיר מחמוד.
סאם לא ראה לנגד עיניו את העתיד של עיראק. אבל כאדריכל צעיר, אם אתה רוצה לגרוף פרויקטים, אל לך להסתפק ביכולת מקצועית, אלא עליך לטפח גם כישורים חברתיים. ולכן שרטט את העתיד של עיראק בעזרת קלישאות ששמע בתקופת לימודיו, ושהתיישבו במידה רבה עם דעותיו האישיות. סולידריות, תחושת אחריות, סובלנות, מערכת משפטית תקינה, ביטחון ושלום. פעמים אחדות נקט את המונח "חברה אזרחית". לאחר מכן שב להאזין ברוב קשב ואמפתיה לדבריו של חאמיד שאקיר מחמוד.
תחילה שמע סאם: "אתה יכול לקרוא לי חאמיד." לאחר מכן שמע סאם את חאמיד נושם בכבדות או שואף אוויר בלהיטות, הוא לא ידע בבירור. ולבסוף אמר חאמיד: "אסור לשכוח את החברה שבה עשית את הצעדים הראשונים שלך, סאם. הגיע הזמן שאתן משהו בחזרה."
האמירה הזאת הייתה תמימה, כמעט סתמית, אבל סאם קיבל אותה כנזיפה. היעדר המחלה בחייו לא היה ברכה, אלא פגם חבוי. הוא תמיד לקח, ומעולם לא נתן בחזרה. הוא גמר בלבו להיות מעתה אדריכל שנותן מעצמו, אדריכל נדיב.
"חוץ מזה," אמר חאמיד, "אין לך בעולם דמוקרטיה שאין לה אופרה. אם תהיה לנו אופרה בבגדד, נדע שאנחנו ראויים לשבת עם שועי עולם. אם נביא את פוצ'יני לבגדד, נדע שהמזרח התיכון החדש הוא לא רק חלום. שיעים, סונים, כורדים: הכול שטויות. פוצ'יני, זה העיקר, סאם. פוצ'יני."
"כמובן," אמר סאם. "אין ספק בדבר."
מרכז קהילתי בודהיסטי בוִינטרטוּר זה נחמד, אבל בית אופרה בבגדד זה כבר סיפור אחר לגמרי. אדריכל שאפתן לא יכול להרשות לעצמו להיתקע בוִינטרטוּר.
בסמוך לשיחת הטלפון פנה חאמיד שאקיר מחמוד לסאם בהצעת חברות בפייסבוק. לא הייתה לכך חשיבות מיוחדת, והוא מן הסתם גם פנה ליתר המתחרים. אבל הדבר הוסיף לחבב את חאמיד על סאם.
דייב לַאסקוֹם, שותפו של סאם, הוא אוסטרלי שהגיע לשווייץ במסגרת חילופי סטודנטים, הכניס אישה להיריון, והחליט להישאר בשווייץ. הוא אדריכל מוכשר, שאפתן לא פחות מסאם, אבל יש בו מין נונשלנטיות שנראית לסאם כתכונה אוסטרלית אופיינית. הוא מתלהב בקלות, ובאותה קלות מתקרר. דייב הוא אדם שמסוגל להתלהב מדי שבוע ממשהו אחר. סאם לא היה מופתע אם בחמש השנים הבאות יכניס עוד שתי נשים שוויצריות להיריון.
כשותפים הם משלימים זה את זה: סאם מקפיד על פרטים ואילו דייב נועז וחדשני, סאם אוהב רצינות ואילו דייב נוטה לאירוניה, סאם רואה במסורת צו שמנחה את צעדיו, ושלעתים גם מכביד עליו, ואילו דייב מתייחס אליה כאל מרכול.
את ארוחת הצהריים הם נוהגים לאכול במשרד, המצויד במטבחון. הם מעסיקים עובדת בחצי משרה ומשלמים לה שכר מינימום. שמה ליליאן. יש לה שפה שסועה שנותחה, ושיער בלונדי שופע. כשסאם הסב לשולחן באותו יום מול צלחת פנה אל'ארביאטה — העובדת מיטיבה לבשל — לא היה לו ספק שלעסק שלהם יש עתיד. פרויקט חשוב נפל בחלקם, הם ילכו מחיל אל חיל, ואולי אף יגיעו למעמד של פֵהמֶר.
אבל דייב הסתייג מהפרויקט החדש. הוא אמר: "אני לא הולך לתכנן משהו שיופצץ עוד לפני שיגמרו לבנות אותו, אם בכלל יתחילו לבנות אותו. אף אחד לא מחכה שם לבית אופרה." דייב היה עסוק מאוד בפרויקט שקיבל עליו זה עתה, מרכז קהילתי לחירשים בבֶּרן.
"אין לך שום אמון?" שאל אותו סאם. אם חאמיד שאקיר מחמוד, אחרי שהיה נשוי שלוש פעמים וחי מחצית חייו בגלות, עדיין חלם על פוצ'יני בבגדד, איך יכול דייב, שחי בשאננות גמורה, לטעון שתושבי בגדד אינם זקוקים לפוצ'יני? כשהמזרח התיכון החדש יֵצא לדרך — והלוא חאמיד שאקיר מחמוד אמר בטלפון שהדבר עומד לקרות — סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני לא ירצה להישאר מאחור.
הוא החליט לעבוד על הפרויקט בכוחות עצמו.

ארנון גרונברג הוא אחד מסופרי הולנד הבולטים. בשנת 2009 הוענק לו פרס קוֹנְסְטַנְטֶיין הוֹיחֶנְס היוקרתי על מכלול יצירתו עד כה.

נימוקי השופטים לזכייה:

"גרונברג עוסק בספריו, באופן בלתי מתפשר, בצדדים האנושיים היותר אפלים. לעיתים חמור סבר, לעיתים אירוני, אבל תמיד בסגנונו האישי המיוחד – גרונברג מסיר מעלינו את המסכות".

X