האוריום | לרכישה באינדיבוק
האוריום

האוריום

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 94
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 48

"ספר חדש משמעו שתמונת העולם ואופק הדמיון התערערו עד כדי כך שהתחייבה תנועת נגד בכתיבה. החזיון שליווה במשך שנים את כתיבת העולם של הספר הוא המשחק "סולמות וחבלים". לא שמים לא ארץ: תווך. עליה וירידה בחלל שאין לו מיפוי הקפי – אין עלילה להשען עליה או מנוחה מטפיזית. יש שירים שניתן לראות בהם קינה על אובדן אפשרות המנוחה הזו ואחרים שמקבלים את האובדן הזה כאיתות למרי ולמאבק בנוסטלגי. יתכן שזו הסיבה שבהרבה מאד שירים היה לי צורך בתנועה של השורה הארוכה, בנסיון להשליך רשת רחבה שתכיל את מה שלפנים לא הכנסתי לשירה מחשש לעודפות ולפרימה. 
דווקא התווך הזה, על תחושת המצוקה החללית שבו, איפשר לי לעתים אנלוגיה רחבה יותר, דימיון עמוק יותר, ליאושו ופגיעותו של הזולת, אותה ישות חתומה כמעט לגמרי לחמלה ופרוצה לראיה. 

כמעט ללא יוצא מהכלל, כל שירי הספר חבים חוב למשוררים כאלו ואחרים. התודעה (הביוגרפיה) והספרות בלתי נתנות להפרדה. "
שרון אס

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האוריום”

ביקורות נבחרות

דנה אמיר לגלריה, הארץ

 

אלי הירש קורא שירה

שיר מתוך מחזור השירים "זמר"

אוֹ שֶׁאֹמַר זֹאת מַהֵר אוֹ שֶׁאֶשְׁתֹּק.
יֵשׁ שְׁתֵּי דְּרָכִים לִכְתֹּב.
עִם סַכִּין שְׁלוּפָה בָּאוֹר, בְּאֶגְרוֹף יָמִין. בִּשְׂמֹאל, הַלֵּב שֶׁעָקַרְתִּי מֵהֶחָזֶה.
וּצְעָקָה – בּוֹאוּ הֵנָּה נִרְאֶה אֶתְכֶם עַכְשָׁו, פַּחְדָנִים.
 
אוֹ בְּסַכִּין אֲחוּזָה בֵּין הַשִּׁנַּיִם. וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם מְגַשְּׁשׁוֹת לְזִיז בַּבּוֹר.
וּנְהָמָה – בּוֹאוּ הֵנָּה. נִרְאֶה אֶתְכֶם אַמִּיצִים לַעֲלוֹת מֵהַחֲלוֹמוֹת לַתְּבוּסָה.

*

לַמְשׁוֹרֵר הָאָהוּב עָלַיִךְ יֵשׁ רַגְלַיִם יָפוֹת כְּתַפּוּחַ.
(וּמִי אֵינוֹ מֵבִין אֶת הַבָּרָק הָעוֹבֵר בֵּין לֹבֶן מָתוֹק וְקָשֶׁה לְמָחוֹל?)  

לָזֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד, שָׁט בְּבַיִת אָפֵל, חָרוּז בְּנַהֲמַת כְּלָיוֹת
עָטוּי עִקְּשׁוּת סְפִּירָלָה וְקַשְׂקַשֵּׂי אָמוֹדַאי-הַקַּרְפִּיוֹן עוֹלֶה מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה לְהַבְקִיעַ
דֶּרֶךְ, אָח הַנָּם בְּתוֹכִי וְהוּא יִהְיֶה יֶלֶד, יַלְדִּי, וְאוּלַי אָעֵז לִקְרֹא לוֹ
לֹא עַל שֵׁם מַה שֶּׁצּוֹמֵחַ

מִתּוֹךְ אֲדָמוֹת, קִימָה בַּסָּמוּי, כְּמוֹ אַלּוֹן וְתָמָר, כִּי אִם כּוֹכַב-
שַׁבְּתַאי כְּשֵׁם הַמְשׁוֹרֵר
רַגְלָיו שְׁתוּלוֹת בַּשָּׁמַיִם מֵעֵין עֵץ פְּרִי בַּשָּׁרָב הַיּוֹרֵד מִגַּן עֵדֶן

בִּזְמַן הַמְּנוּחָה לַכֵּלִים, וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ הֶחָכָם שֶׁיּוֹדֵעַ לֹא יִהְיֶה קֵץ
לָרָעָב, גַּם לֹא בַּזִּקְנָה, וּבְסֶדֶק סֵפֶל הַתֵּה הַנִּפְעָר בְּשׁוּלֵי אַחַר הַצָּהֳרַיִם 

מִתְגַּלֶּה מַעֲבָר לְמַרְחִיקֵי הַלֶּכֶת: בִּגְבוּל הַחֲלוֹמוֹת אָנוּ תְּלוּיִים בַּכּוֹכָבִים  
ֹהַר אַחֲרוֹן בְּטֶרֶם נִגָּזֵר בַּמֻּפְשָׁט, בִּינַת מַעְגָּל רֵיק שֶׁל אֵלִים –                              
מְצַפִּים תָּמִיד לְהֵד מִתּוֹךְ הֶחָלָל,
טְפִיפוֹת בִּלְעֲדֵיהֶן לֹא יְנַגֵּן הַשַּׁעַר "אֵין 'כְּנִיסָה' – 
רַק 'הִכָּנְסוּת'" בַּחֲלֹף הַכֹּבֶד בָּאוֹר.


מֵאָז שֶׁנּוֹלַד לִי בֵּן הָפַכְתִּי לְבַת תְּמוּתָה
כּוֹתֶבֶת מְשׁוֹרֶרֶת שֶׁבְּצַעַר אֵינִי נִזְכֶּרֶת בִּשְׁמָהּ
צִפּוֹר אֵפֶר טָמְנָה גַּרְגִּיר יָרֹק וְנֶאֱחַזְתִּי 
בְּעֵץ שֶׁצָּמַח בַּחֲלוֹם, אוּלַי אַלּוֹן אוּלַי זַיִת, יֵשׁוּת יְקָרָה, לַעֲלוֹת
בָּהּ לַשִּׁנּוּיִים, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁלִּבִּי הִתְעוֹרֵר בַּחֲשֵׁכָה                                            
אֵינִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת מְאֻשֶּׁרֶת לְלֹא הַפַּחַד, לְהִוָּתֵר עִם זִכְרוֹנוֹת בְּמָקוֹם
לְלֹא חַמְצָן, לְלֹא תְּנוּעָה – וְהַיֶּלֶד הַמַּרְחִיב בִּי פְּסִיעָה תַּחַת עָלִים נְקִיִּים מִנְּבוּאוֹת
חוֹשֵׂף בִּי דֶּרֶךְ לְבָנָה שֶׁלֹּא דָּבְקוּ בָּהּ אֵזוֹב נֶחְמָד וּשְׁרָכִים
גַּלְגַּלִּים נוֹסְעִים בָּאוֹר וְאַהֲבָה מְעוֹרֶרֶת תְּזָזִית וְתַעֲשִׂיָּה
לְמִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהִתְמַתֵּחַ עִם הַחֲתוּלִים, וּלְחַמֵּם אֶת דָּמוֹ הַקַּר לְיַד תַּנּוּרִים דּוֹלְקִים בַּשָּׁרָב
מֵאָז שֶׁנּוֹלַד לִי בֵּן נִתְגַּלָּה לִי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי הֶרוֹאִי יוֹתֵר מֵאָכִילֶס הַמְנַגֵּן לְיַד הַסְּפִינוֹת הַשְּׁחֹרוֹת
וְכָל חֲבֵרָיו נִשְׁחָטִים בַּקְּרָב וְזַעֲמוֹ צָפוּן כֻּלּוֹ בְּרַדְיוּס הַשֶּׁמֶשׁ,
הָאִטִּיּוּת בָּהּ טִפָּה אַחַר טִפָּה נִמְזָג גּוּף הַהוֹרִים לַפֶּה הַפָּעוּר 
וּמַחְרִיבָה אֶת תַּבְנִית הַסִּפּוּר עָלָיו נִשְׁעֲנוּ בַּמַּנְגִּינָה, אֶרוֹס שׁוּב לֹא יַעֲמֹד בַּפֶּתַח לִדְרֹש
הָרִימוּ לִכְבוֹדִי אֶת הַגַּג בַּנָּאִים! 
בּוֹהֲקֵי עֵינַיִם כְּפוֹעֲלוֹת אֶל הַמַּלְכָּה בַּכַּוֶּרֶת אֲנַחְנוּ חָגִים סְבִיב הַלֵּב                         
הַשָּׂמֵחַ הַמֻּטָּל בָּעֲרִיסָה – הוֹפְכִים לְאַט לְקַשׁ וְלִגְבָבָה לְרַפֵּד תַּבְנִית רַכָּה
לְמִי בִּלְעָדָיו לֹא הָיִינוּ מְטַפְּסִים חֲזָרָה לָאֲדָמָה. 
לְמִי אָנוּ נוֹתְנִים חָלָב וְנִגְנֶבֶת מֵאִתָּנוּ אֵשׁ? לַתִּינוֹק הַפּוֹשֵׁעַ
הַמּוֹשִׁיעַ. הָאֵל
מַפְחִיס אוֹתָנוּ אֶל הַדּוֹמֵם שֶׁבָּנוּ וּמַרְפֶּה לְהַרְגִּישׁ אֵיךְ כָּל הַדָּם שׁוֹעֵט בַּמַּעֲבָרִים

שרון אס נולדה בי"ט באייר תשכ"ו, 9 במאי 1966. למדה לימודים קלסיים באוניברסיטת תל-אביב ואף לימדה שם. כיום מרצה על ספרות ושירה ב"מכון כרם" להכשרת מורים בירושלים וכן באוניברסיטאות תל-אביב ובן-גוריון. כלת פרס ראש הממשלה לשירה לשנת 2003; זוכת מלגת פולברייט מטעם הקרן לקשרי אמריקה-ישראל לשנת 2005 וכלת פרס ביאליק לשנת 2012 על ספרה "האוריום". אס מתגוררת בתל-אביב עם בת-זוגה, ד"ר עמליה זיו, והן הורים לילד.

(קרדיט: לקסיקון הספרות העברית החדשה)

X