האוצר של משפחת מנוס | לרכישה באינדיבוק
האוצר של משפחת מנוס

האוצר של משפחת מנוס

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

בידיו יש חוזה שמעיד שהיא חייבת לו הון. והיא חסרת כל. אליזבת ווירהם מגיעה ליוון כדי להילחם על מה שהיה שלה בדין. אבל יריבה, איליוס מנוס, הוא כמו דמות מהמיתולוגיה היוונית.

איליוס הוא אדם חסר פשרות. אבל הניצוץ הנסתר בעיניה של אליזבת מעיד על תמימות שהוא לא מסוגל להרוס. אז הוא ייקח את מה שהיא כן יכולה להעניק לו – והוא היה זקוק לרעיה…

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האוצר של משפחת מנוס”

בקרוב…

"נו, אז מה את הולכת לעשות?" שאלה צ'רלי בדאגה.
ליזי הביטה באחיותיה הצעירות, והצורך הדחוף לגונן עליהן, בלי התחשבות במחיר שהיא עצמה תידרש לשלם, חישל את נחישותה.
"יש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות," היא השיבה. "אני אאלץ ללכת לשם."
"מה? תטוסי לסלוניקי?"
"זאת הדרך היחידה."
"אבל אין לנו בכלל כסף."
את זה אמרה רובי בת העשרים ושתים, התינוקת של המשפחה, שישבה ליד השולחן בעוד שני בניה התאומים בני החמש שזכו לאישור נדיר לצפות בטלוויזיה חצי שעה נוספת, יושבים בשקט לא אופייני בחדר הסמוך כדי לאפשר לאחיות לדון בבעיות המאיימות עליהן.
לא, בכלל לא היה להן כסף – וזה אך ורק באשמתה, נאלצה ליזי להודות באשמה בפני עצמה.
שש שנים לפני כן שני הוריהן נהרגו ביחד, כשטבעו בגלל גל חריג בעת שהיו בחופשה, ליזי הבטיחה לעצמה שתעשה כל מה שביכולתה כדי לשמור על שלמות המשפחה. היא עזבה את לימודיה באוניברסיטה ועבדה מאז בחברה לונדונית יוקרתית לעיצוב פנים, בתקווה להגשים את חלומה ולהפוך למעצבת תפאורות. צ'רלי בדיוק התקבלה אז לאוניברסיטה, ורובי עמדה לפני בחינות הבגרות שלה.
משפחתן היתה משפחה חמה ואוהבת, וההלם על אובדן ההורים היה קשה מנשוא, בעיקר לרובי – שברוב ייאושה חיפשה את האהבה והתמיכה שהיו כה נחוצות לה בזרועותיו של גבר שנטש אותה והותיר אותה כשהיא בהריון עם שני הבנים התאומים המקסימים הללו.
היו מכות נוספות איתן היה עליהן להתמודד. אביהן יפה התואר והנפלא, ואמן היפהפייה והאוהבת, בנו להן חיים מאושרים כמעט כמו בספרי האגדות, רק שזה בדיוק מה שהם היו – חיי אגדה, בלי יותר מדי אחיזה מוצקה במציאות.
בית הכומר היפה מתחילת המאה העשרים, בו הן גדלו בכפר הקטן בצ'שייר, היה ממושכן. להוריהן לא היה שום ביטוח חיים, והן נותרו עם חובות כבדים. בסופו של דבר, לא היתה להן שום ברירה אלא למכור את בית המשפחה המקסים, כדי לשלם את החובות הללו.
בזכות העליות הגדולות במחירי הנדל"ן, ובגלל החובה שהיא חשה לעשות ככל יכולתה כדי להגן על אחיותיה, ליזי השתמשה בחסכונותיה המעטים כדי להקים עסק עצמאי באזור ההולך ומתפתח מדרום למנצ'סטר – כך שצ'רלי תוכל להמשיך את לימודיה באוניברסיטת מנצ'סטר, רובי תזכה להתחלה חדשה והיא תוכל לבסס את העסק שיוכל לפרנס את שלושתן.
בהתחלה הכל התנהל מצוין. ליזי זכתה בחוזים לעיצוב חללי הפנים של כמה בניינים חדשים, וזה הוביל להזמנות עבודה של רוכשי דירות שביקשו שהיא תעצב להן את הנכסים שקנו. ליזי ניצלה את ההזדמנות ורכשה בית גדול יותר, מאחד הקבלנים שאתו היא עבדה – עם משכנתא הרבה יותר גדולה, כמובן. זה היה הגיוני מאוד בזמנו – הרי שלושתן, עם התאומים, נזקקו לבית הרבה יותר גדול, בדיוק כמו שהן היו זקוקות לרכב שטח גדל ממדים. היא נהגה להסתובב באתרי הבניה בהם היא עבדה, ורובי השתמשה בו כדי להסיע את הבנים לגן. בנוסף לכך, לקוחותיה, חברת בניה מקומית וקטנה, לחצו עליה לקנות את הבית, כדי שיוכלו לסיים את הפרויקט ולעבור אל הבא בתור.
אבל אז הגיעה הנפילה בשוק האשראי, ובן לילה הכל השתנה. שוק הנדל"ן צנח לגמרי, מה שאמר שהן לא היו מסוגלות אפילו להחליף את ביתן במקום צנוע יותר כדי לצמצם את תשלומי המשכנתא, מפני שערך ביתן פחת כל כך. ובנוסף לכך, המשבר גם פגע בהזמנות העבודה של ליזי. הכסף שהיא שמה בצד, בחשבונות חיסכון מיוחדים, לא צמח בקצב שהיא ציפתה, ומצבן הפיננסי הפך לפתע קודר ומאיים בהחלט.
בימים אלו צ'רלי עבדה כמנהלת פרויקטים בחברה מקומית, ורובי אמרה שהיא תחפש עבודה. אבל גם צ'רלי וגם ליזי לא רצו שהיא תעשה זאת. שתיהן רצו שלתאומים תהיה אמא בבית, בדיוק כמו שהיתה להן בילדותן. וכמו שליזי אמרה, שישה חודשים לפני כן – כשהן רק החלו להרגיש את השפעת משבר האשראי – היא תמצא לעצמה עבודה בחברה אחרת; ועדיין הגיע לה כסף שלקוחות אחדים היו חייבים לה, כך שהן יוכלו להסתדר.
רק שהתברר שהיא היתה קצת אופטימית מדי. היא לא הצליחה למצוא עבודה, כי כל העסקים בענף שפעלו בסביבה עמדו בפני קיצוצים ופיטורי עובדים, ובקושי הצליחו להחזיק את ראשיהם מעל למים. ורבים מהלקוחות של ליזי ביטלו את החוזים שלהם, כשחלקם עדיין נשארו חייבים לה סכומי כסף גדולים, שאת רובם היא כבר לא האמינה שתזכה לקבל.
למען האמת, מצב הדברים כבר היה חמור עד כדי כך שליזי החליטה לגשת לסופרמרקט המקומי ולשאול אם הם זקוקים לעובדת. אבל אז הגיע המכתב, וכעת הן – או בעצם היא, מצאה את עצמה במצב נואש עוד יותר.
שנים מלקוחותיה האחרונים, עבורם היא עשתה די הרבה עבודות, שכרו את שירותיה כדי שתעשה להם עיצוב פנים לבניין דירות קטן שהם קנו בצפונה של יוון. הדירות, שניצבות על לשון יבשה יפהפייה, היו אמורות להיות השלב הראשון בפרויקט תיירות מפואר ואקסקלוסיבי שאמור לכלול בסופו של דבר גם ווילות, שלושה מלונות של חמישה כוכבים, מרינה, מסעדות וכל מה שקשור לזה.
הלקוחות העניקו לה יד חופשית לרהט את הדירות הקיימות בפאר, בסגנון של "נוטינג היל".
נוטינג היל נמצאת אולי רחוק מאוד מהאזור שלה, ליד מנצ'סטר התעשייתית, על הגבול של צ'שייר, אבל ליזי ידעה בדיוק למה הלקוחות מתכוונים: קירות לבנים, חדרי אמבטיה ומטבחים מהודרים, רצפות שיש מבריקות, רהיטי זכוכית, עציצים עם צמחים אקזוטיים, ספות רכות…
ליזי טסה לשם לראות את הדירות, עם לקוחותיה, זוג בגיל העמידה, שמעולם לא הצליחו להתחבב עליה. היא התאכזבה קשות מהארכיטקטורה של הדירות. היא ציפתה למשהו יצירתי וחדשני שיצליח בכל זאת להשתלב בנוף הקדומים של המקום, אבל מה שנגלה לעיניה היה מכוער וצורם. תיבה מלבנית בת שש קומות, שהכילה מה שכונה "דירות דופלקס", ואליה הוביל כביש אספלט שחור וצר שהתפצל לשניים, כשאחת השלוחות שלו נחסמת על ידי גלילי גדר תיל מאיימים למראה. ממש לא דירות הנופש היוקרתיות שהיא ציפתה למצוא.
אבל כשהיא השמיעה את ספקותיה באוזני הלקוחות שלה ואמרה להם שיתכן שהם יתקשו למכור את הדירות הללו, הם הבטיחו לה שהיא דואגת לחינם.
"תראי, האמת היא שהורדנו את הקבלן למחיר כל כך נמוך, שאנחנו לא יכולים להפסיד פה, אפילו אם נשכיר את כל הדירות האלה בעשר לירות שטרלינג לשבוע," צחק לו באזיל ריינהיל ברוח הלצה. ליזי הניחה לפחות שהוא רק מתבדח. עם באזיל, לפעמים היה קצת קשה להיות בטוחים.
הוא בא ממשפחה עשירה מאוד, כמו שאשתו אהבה מאוד להזכיר לה. "נולד עם כפית של כסף בפה, וכמובן שלבאזיל יש עין מצוינת להשקעות טובות. זה ממש כישרון, את יודעת. זה עובר אצלם במשפחה."
רק שעכשיו הכישרון נעלם לו, ככל הנראה. וממש לפני שבני הזוג ריינהיל עצמם עשו כמוהו ונעלמו, בהשאירם אחריהם ערימה של חובות, באזיל ריינהיל אמר לליזי שמכיוון שעכשיו הוא אינו מסוגל לשלם לה, הוא מעביר לידיה עשרים אחוזים מהבעלות על בית הדירות ביוון.
ליזי היתה מעדיפה בהרבה לקבל את הכסף שהוא היה חייב לה, אבל עורך הדין שלה יעץ לה לקבל את הנכס, וכך היא הפכה לשותפה בבעלות על בניין הדירות הזה, ביחד עם בני הזוג ריינהיל וטינו מנוס – היווני שהאדמה היתה שייכת לו.
מבחינה עיצובית, היא עשתה כמיטב יכולתה, עם האפשרויות המוגבלות שבית הדירות העמיד בפניה. היא דבקה בעיקרון הכללי שלה, להשאיר את העבודה בידיהם של עסקים הנמצאים קרוב ככל האפשר למיקומו של הפרויקט, והיתה מרוצה למדי מהתוצאות הסופיות. היא אפילו התחילה לקוות בזהירות שלמרות אמונתה הוודאית שהדירות לא יימכרו, בסיום העבודה הן ייראו מספיק טוב בשביל להשכירן לתיירים, מה שיביא לה קצת תוספת הכנסה חיונית ביותר.
אבל עכשיו היא קיבלה מכתב מאיים ומדאיג, מאדם שאת שמו היא לא שמעה מעולם, שהתעקש על כך שעליה לטוס לסלוניקי כדי להיפגש אתו. נאמר במכתב שישנם "מספר עניינים משפטיים וכספיים בנוגע לשותפותך עם באזיל ריינהיל ועם דודני טינו מנוס. עניינים שפתרונם דורש את נוכחותך." והמכתב כלל גם את המילים מטילות המורא, "סירוב להיענות לנאמר במכתב זה יוביל לפנייתי לעורכי הדין שלי בהוראה לטפל בנושא בשמי." המכתב נשא את חתימתו של איליוס מנוס.
הזימון שהוא שלח לה לא היה יכול להגיע בתזמון גרוע יותר, אבל כל הנימה של מכתבו של איליוס מנוס היתה מאיימת כל כך, שליזי לא חשבה שהיא יכולה לסרב לציית לו. למרות חששה הרב מפני הפגישה עמו, הצרכים של בני משפחתה עמדו אצלה לפני הכל. היתה לה אחריות כלפיהם, חובה שנובעת מאהבתה אליהם, חובה בה היא לא תמעל לעולם, ולא משנה מה זה ידרוש ממנה. היא נשבעה בכך, הבטיחה זאת ביום ההלוויה של הוריה.
"אם היווני הזה כל כך רוצה לראות אותך, הוא היה יכול לפחות לשלוח לך כרטיס טיסה," רטנה רובי.
ליזי הרגישה אשמה כל כך.
"זה הכל באשמתי. הייתי צריכה להבין ששוק הנדל"ן התנפח כמו בועה וזה היה רק עניין של זמן עד שהבועה הזאת תתפוצץ."
"ליזי, את לא יכולה להאשים את עצמך." צ'רלי ניסתה לנחם אותה. "ובקשר לזה שהיית צריכה לראות מה הולך לקרות, איך יכולת לדעת, אם אפילו הממשלה לא ידעה?"
ליזי אילצה את עצמה לחייך.
"אני בטוחה שאם תגידי בבנק למה את צריכה לטוס ליוון, הם יתנו לך הלוואה, נכון?" הציעה רובי בקול מלא תקווה.
צ'רלי נדה בראשה. "הבנקים לא נותנים כרגע שום הלוואות לעסקים. אפילו לעסקים מצליחים."
ליזי נשכה את שפתה. צ'רלי לא נזפה בה על כישלון העסק שלה, את זה היא הבינה, אבל היא הרגישה בכל זאת נורא. אחיותיה סמכו עליה. היא היתה האחות הגדולה, האחות הנבונה, זאת ששתי האחרות נשאו אליה תמיד את עיניהן. היא היתה גאה בכך שהצליחה לדאוג להן – אבל זאת התגלתה כגאוות שווא, שנבנתה על יסודות מעורערים, כמו כל כך הרבה דברים אחרים, במצב הפיננסי הנורא של הימים הללו.
"אז מה תעשה ליזי המסכנה? היווני הנורא הזה מאיים להחמיר את יחסו אליה אם היא לא תבוא לראות אותו, אבל איך היא יכולה לנסוע עם אין לה בכלל כסף?" שאלה רובי את אחותה האמצעית.
"יש לנו," נזכרה ליזי פתאום בתחושת הקלה מבורכת. "יש לי את דלי הכסף, ואני אוכל לגור שם באחת הדירות."
"דלי הכסף" של ליזי היה המטבעות שהיא קיבלה בתור עודף, ושמה תמיד בדלי פח דקורטיבי שניצב במשרדה, בימים שהיא עוד שילמה וקיבלה עודף.
כעבור שתי דקות, שלושתן הביטו בדלי הפח הקטן, שניצב כעת על שולחן המטבח.
"את חושבת שיהיה שם מספיק?" שאל רובי בספקנות גלויה.
"יש רק דרך אחת לגלות."
"שמונים ותשע לירות שטרלינג," הכריזה ליזי כעבור חצי שעה, אחרי שכל הכסף הקטן נספר.
"שמונים ותשע לירות וארבעה פני," תיקנה אותה צ'רלי.
"וזה יספיק?" שאלה רובי.
"אני אדאג שזה יספיק," אמרה להן ליזי בנחישות. זה היה אמור להספיק בשביל לקנות כרטיס טיסה מוזל, מחוץ לעונת התיירות, ובידה היו עדיין המפתחות לדירות, דירות שעשרים אחוזים מהן היו שייכים לה. היא היתה בטוחה שהיא זכאית להתגורר באחת מהן בעת שהיא מנסה לפתור את הסבך שבני הזוג ריינהיל הותירו אחריהם.

בקרוב…

X