האוניות שוקעות לאט | לרכישה באינדיבוק
האוניות שוקעות לאט

האוניות שוקעות לאט

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 79
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 45
- 20

"הַלַּיְלָה יָרוּ לִי כַּדּוּר בְּלֵב, / מָה אֶעֱשֶׂה בִּשְׁאֵרִית הַזְּמַן?", שואלת אורנה וייס, ועונה לאורך ספרה הראשון בשירים שמבטם כמו מציץ בנו מבעד לעור שקוף לגמרי. השירה והסיפורים הקצרים הכלולים בהאוניות שוקעות לאט הם יותר מסך מבעיו של קולה המיוחד: הכאב האישי העולה מהם אינו חדל לגעת בעצביה החשופים של ההוויה הישראלית. השואה המחלחלת אל הילדות, המאמץ להיבדלות מהאם וסיוטיה, הבעל שנרצח בפיגוע חבלני, הבדידות, התשוקה, והגעגוע — נותנים כולם ביטוי עמוק למערכות הנפש הניצבת מול מציאות הקיום בארץ הזאת. האובדן והבדידות, יחד עם רישומי הילדות בצל חוויות השואה של ההורים, מותירים את הדוברת בשירים אלה כחשופית נטולת קונכיה. לא מעטים מהשירים מתעדים חוויות מטיפולים, מהמאבק להיות ולצלוח את הלילה האפל של הנפש — אך אפילו שם שירתה של אורנה וייס אינה נעשית משותקת אלא מזוקקת. דווקא הכתיבה ממעמקים היא המאפשרת לה את המגע הבלתי אמצעי המייחד את קולה ושפתה השירית. בצד השירים, ובהקבלה לשערי הספר, כלולים בהאניות שוקעות לאט גם שלושה סיפורים קצרים, שהאחד מהם — 'קול שני' כבר זכה לשבחיהם של הסופרים חיים באר ועמוס עוז.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האוניות שוקעות לאט”

בקרוב…

שיר לינאי

כְּמוֹ הוֹמְלֶסִית בָּרְחוֹבוֹת

גּוֹרֶרֶת אֶת עֶגְלָתָהּ הָרֵיקָה,

לֹא מוֹצֵאת דָּבָר.

הַאִם פֹּה מוּל הַפִיקוּס הֶחְזִיקוּ יָדַיִם?

הַאִם שָׁם עַל הַסַּפְסָל הִתְנַשְּׁקוּ?

פַּחֵי הָעִיר רֵיקִים מִזִּכְרוֹנוֹת,

חֲתוּלִים מוֹרְטִים אֶת פַּרְוָתָם בְּאַכְזָבָה

הָרְחוֹב זָר, כְּמוֹ לֹא הָיוּ פֹּה מֵעוֹלָם.

כְּבָר לַיְלָה, שְׁעַת הַצִּרְצָרִים, הַפְּחָדִים, הַחֲלוֹמוֹת.

הִיא לְבַדָּהּ הוֹלֶכֶת. הָאֲוִיר פָּגִיעַ, קַשּׁוּב.

אֵין לָהּ בַּיִת,

רַק מִטָּה בְּגֹדֶל שֶׁל עִיר

בָּהּ תִּישַׁן גַּם הַלַּיְלָה

בִּלְעָדָיו.

 

*

בָּרְחוֹב רָאִיתִי מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה כִּמְעַט אַתָּה.

יָכֹלְתִּי בְּקַלּוּת לִטְמֹן אֶת פָּנַי בְּחֵיקוֹ,

לְלַחֵךְ אֶת פָּנֶיךָ שֶׁיָּבְשׁוּ מִיְּמֵי אֲדָמָה אֲרֻכִּים.

כִּמְעַט אַתָּה — חָלַפְתָּ עַל פָּנַי

בְּזָרוּת נְיוּ יוֹרְקִית. כִּמְעַט אֲנִי.

 

*

מוֹתְךָ מְפַלֵּחַ אֶת תֵּל אָבִיב —

הָעִיר מְדַמֶּמֶת כְּבָר שָׁעוֹת.

גֶּבֶר אַחֵר וְגוּפוֹ אַתָּה

קָרֵב אֵלַי, מַזְכִּיר לִי

כַּמָּה חַיִּים יָכֹלְנוּ

לִהְיוֹת.

 

*

וּבַלַּיְלָה

גַּבְּךָ אֵלַי, בְּגָדֶיךָ שְׁקוּפִים,

מִתְבַּדְּרִים עַל גּוּפְךָ.

כְּמַלְאָךְ מֵחֹשֶךְ בָּאתָ, צוֹעֵד בְּבִטְחָה

בִּרְחוֹבוֹת מֻכָּרִים וְרֵיקִים.

 

לַיְלָה לַיְלָה

אֲנִי שׂוֹרֶטֶת קִירוֹת שֶׁל מֶרְחָק,

צוֹרַחַת אֵלֶיךָ בִּרְחוֹבוֹת מְבֻיָּשִׁים

שֶׁתָּבוֹא.

 

בַּלַּיְלָה גַּבְּךָ מִתְרַחֵק מִמֶּנִּי.

יָדְךָ בְּיַד אִשָּׁה.

אורנה וייס נולדה ברמת גן להורים ניצולי שואה, ואמה הייתה מתאומי מנגלה. עוסקת בתרפיה במוזיקה ובהדרכה ביצירה ובהבעה. וייס היא בוגרת המסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובוגרת בית הספר לשירה הליקון. השתתפה בפסטיבל השירה הבינלאומי 'שער' 2008 ופרסמה בכתבי העת. שיריה התפרסמו בראש רשימת המומלצים של "מקור ראשון" בפסח 2013. היא אם לעומר ובן ואלמנתו של המוזיקאי ינאי וייס שנרצח בפיגוע במייקס פלייס 2003.

X