האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן | לרכישה באינדיבוק
האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן

האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן

שנת הוצאה: מאי 2015
מס' עמודים: 236
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 58.50
- 20

"האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" הוא ספרו המרגש ווהבשל ביותר עד-כה של יותם ראובני. בחשיפה עצמית וידויית, שאין כמותה ליושר ולדיוק, מקלף הסופר מעל גרעין הישות של עצמו את כל הקליפות שהצטברו עליו במהלך של חיים סוערים, מלאי ניסויים וסיכונים עצמיים. זו לצד זו מצטברות הקליפות של הזהות והשייכויות שהעניקו לחיים אלה צבעוניות ודרמטיות כה עזות: זהותו של הילד, בן החייט היהודי, בכפר הרומני הקומוניסטי; זהותו של הנער היתום, שאיבד עם מות אמו את נקודת האחיזה המוצקה בחיים; זהותו של המהגר שהגיע אל חולות אשדוד בלי שפה, בלי שייכות, כמעט בלי הורים, ונעשה בהדרגה ליהודי, לישראלי, ולאמן השפה העברית הלירית; זהותו של ההמוסקסואל שחי את המיניות של אהבת הגברים במלוא עוצמתה המשכרת אך גם במלוא תחושת החרפה והמום שהמסורת התרבותית והסביבה החברתית הצמידו לה; זהותו של האלכוהוליסט; זהותו של המיסטיקן המחפש במיתוס ובסמליו (לרבות אלו היהודיים-הקבליים) תשובה לשאלות הקיומיות והמטאפיסיות שאינן מרפות ממנו; ומעל לכל, זהותו של הסופר-האמן, החי את חיי ה"מעשים" כדי להתבונן בהם, לתארם ולמצוא להם פשר.

כל הזהויות האלה נבדקות עכשיו מנקודת תצפית של איזו קרקעית נפשית עמוקה, שהמספר הגיע אליה לאחר שכל הזיזים והבליטות שבהם ניסה עד כה להיאחז התפוררו תחת רגליו והוא צנח מטה-מטה אל איזה מקום שהוא בעת ובעונה אחת סופי-כליוני וגם ראשוני-הולדתי. לאורך כל חייו המתוארים בסיפור הקפיד על הקמת איזו "מחיצה" בין כל הדברים שהיה והמעשים שעשה לבין איזו ישות פנימית "טהורה", קודמת לכל דבר ולכל מעשה; ומחיצה זו היא המפרידה בסיפור בין יותם ראובני הסופר הישראלי לבין ז'אן ריבן, הילד הרומני שהגיע לחולות אשדוד. אולם המחיצה, שנועדה לשמור על הישות הראשונית מהתערבות מלאה מדי ב"נחילי" הזהויות שעטו עליה ושהיא גם נסחפה אחריהם – כגון ה"נחיל" הישראלי או ה"נחיל" היהודי הנפרד מזה הישראלי, או אפילו ה"נחיל" הספרותי הטס לדרכו מתוך שיכרון כתיבה, אשר כמעט אינה זקוקה לקורא – מחיצה זו מתרסקת והולכת ככל שקרב המספר אל אותה קרקעית שממנה בוקע אלינו קולו בספר זה. למספר מתגלה, שיותר משהמחיצה מגינה על משהו קדום וחיוני שבו היא מאיימת על עצם קיומו, ובעודה מפרידה בינו לבין "נחילי" המעשים ועושיהם היא מקרבת אותו אל צבא המתים המחכה לו, התובע ללא קול את הצטרפותו אליו. המקום בו עומד המחבר בחיבורו הנוכחי הוא הצומת, שבו נפגשות הדרכים אל היש ואל האין, אל המעשים ואל הידיעה כי "פשר המעשים" איננו אלא מוות וכליון. המדבר קורא אלינו בספרו "ממעמקים", De Profundis.

סיפור החיים של ז'אן ריבן כתוב בדרך הנפתולים, הסטיות והשיבות אל נקודת המוצא, האופיינית לכתיבתו של יותם ראובני, שתנועת המחול של הסיפור שלו היתה מתחילתה תנועת ה"רונדו": חיווי, סטייה ממנו וחזרה אליו. מהלך המעקפים הזה סוחף אל תוך הסיפור האישי העומד במרכז הספר חומרים מסאיים-הגותיים מלאי מתח שמוצא את פורקנו במשפטי סיכום אפיגראמאטיים מדהימים בחריפותם. בצורה זו נעשה סיפור חייו של ז'אן ריבן גם לסיפורה החברתי והתרבותי של ישראל כהוויית מהגרים בהתפתחותה הבלתי נמנעת מן האוטופיה של האבות המייסדים לדיסטופיה של בניהם ונכדיהם. אגב כך הוא נעשה לסיפור שזור מזמורי קינה לא רק על גיבורו אלא גם על גיבורים ישראליים אחרים, למן אריק שרון ועד לאריק איינשטיין.

הקורא בספר ימצא את עצמו מלווה את המחבר במסע הירידה אל האַדֶס, מסע אישי-פרטי אך גם ישראלי מקביל למסעותיהם של גיבורי האפוס והמיתוס, אשר אינו מגיע למיצויו אלא באותה נקודה, שבה הטירוף והמוות נוגעים גם באפשרות של לידה מחדש.

דן מירון

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן”

משהו ממני, בוגר ולא קיים עדיין, הסתובב בעולם כבר במהלך חודש דצמבר 1949, לאחר שהגיע מהעתיד וניסה למצוא את התנאים הטובים ביותר. אבל זה היה מאוחר מדי; משפחת אבי כבר היתה ענייה, וגם העושר של משפחת אמי נלקח ממנה. הנפש הסתובבה ויצאה, למרות הקור הנורא, אלא שהיא היתה חייבת לצאת – להקרין, לתכנת – כדי לעסוק בלכידת הספינה הגופנית שלה, שאם באה אחריה ואם באה יחד איתה, היא התעכבה, והיא תאחר תמיד.
ולמה הייתי כל כך מיוחד בעיניי עד כדי לחשוב שיש צורך באמצעי ביטחון כאלה, ויש בי כנראה איזה ערך שכלל לא תלוי בי? כי נשאתי משהו, במצב מחייב פענוח או במצב גלוי, שהייתי חייב לגלות, בעזרת כל כלי החיפוש שיעמדו לרשותי. אמא לא ידעה על זה. איש לא ידע על זה. אני עצמי לא אדע זאת אלא כעבור שנים רבות. אבל בזכות זה אשרוד ימים קשים.
אפשר אפילו לומר כי הייתי תאומים; צד אחד בי – או חלק או כונן – הקשיב בדריכוּת עצומה והקליט במהירות רבה ככל האפשר כל מה שנאמר סביבו בחדר. הקלטות אלה, שנודע לי עליהן כאשר כמעט לא היה אפשר לעשות בהן כל שימוש, גרמו לי לחשוב שאולי זה לא לגמרי מטופש להניח שעם לידתי היה מרגל שדאג שהלידה, ובכלל כל מה שקשור לצדי הפיזי, יתנהל כשורה.
מובן שגם בכך היתה טעות, כפי שקרה ברוב התוכניות והמבצעים של קבוצות סודיות במזרח אירופה באותה תקופה. הקומוניזם בא ויישאר חמישים שנה, אבל היו שלא האמינו בכך. הדבר נבע בדרך מכלל מטיפשות, שהיתה פועל יוצא מאיסור מוחלט על כל צד להעיר הערות.
רק כעבור שנים הובן כי הערוֹת אלה אינן סתם התחצפוּת של צוערים שאינם יודעים לשלוט בעצמם, אלא כמעט הוראות ביצוע של בעלי מקצוע ותיקים. הקומוניסטים התחילו ללחוץ חזק על הדופן של המציאות. הבריחה אל הסיפורים היתה המוצא היחיד.

בכל יום הולדת, בחצות, הייתי הולך לחוף מציצים, ליד המקום שבו כמעט טבעתי. הייתי משליך מטבע למים, או נוגע במים משלושה גלים. ואז הייתי שואל את כל השאלות בנוגע ללידה שלי, כמו מי שמר על מי, מי הפתיע את מי, מי היה בעל כוחות בלתי נראים, מי קדם למי, ואפילו – מי חיסל את מי? אהבתי בשלב זה גם לאכול משהו מתוק, כמו עוגת גבינה או עוגת לימון. אחר כך יכלו לבוא אורחים, כפי שבאו שנים. ואחר כך לא באו עוד.
אבל לפני שבאו האורחים, כשעוד הייתי מניח את הכיבוד והיין על השולחנות, הייתי שואל את עצמי ללא הרף מה בא קודם, האם זו ישות שבאה לכוון קיום בעולם תלת-ממדי זר ומאיים, או גוף שנועד להכיל, בין היתר, גם תוכנית ניווט משוכללת (שבמקרה שלי כשלה לחלוטין)?

מותו הפתאומי של אריק איינשטיין שחרר אותי מאימת המוות והדיכאון. זה בא לכל אחד, לעשירים ולבעלי הדירות ולמשפחות ולאמהות. זה אמר לנו, שר לנו, התגנב אלינו, ממש מתחת לבגדים, נוגע בעור, ואז, פתאום – צמרמורת. אותו קול ואותו תדר אבל רק המילים שונו. כל השירים שלו הפכו לשיר אחד שהתנגן בשקט, ואמר, אין יותר זמן רב, צריך להתחיל.
אבל אז גילו רוב המתאבלים על הזמר, בלא קשר למחנה שאליו הם שייכים, כי הם אנשים מעוקלים. אנשים כאלה מגיבים רק במצבים קיצוניים – רצח ראש ממשלה, מותו של זמר נודע – ובדרך כלל מסתפקים בכך שהם מנידים ראש או מעבירים יד על הפנים וממשיכים הלאה. לא, לא מתוך בוז. וגם לא מתוך קנאה בכך שלזרים יש אמצעים חומריים טובים יותר.
אך כולם מעוקלים באותו שיעור, מ-50 אחוז עד 75 אחוז במקרים קיצוניים, ואף יותר, תלוי בנסיבות. מעוקלים מרצונם ובחתימת ידם לשנים רבות. אם לא יעמדו בתנאי העיקול, הם יושלכו לכלא, רכושם יוחרם. הכירו את בן דמותכם ואת בן דמותי: האדם המעוקל. זהו העבד מרצון של המאה ה–21. בשביל כסף הוא יעשה הכול.
מהיום שבו מלאו לי 64 שנה אני לא מעוקל יותר. אני לא חייב שום דבר לאף אחד. אני גר בדירה שכורה באשדוד, ויש לי לפי הערכתי כסף כדי לחיות בצניעות אבל ללא צורך בשום התערבות חיצונית, עד השלמת ספר זה.
כמעוקל לשעבר אני פונה אליכם, המעוקלים, ב–25 אחוז שיש לכם והם פנויים למעשה מעיקול. אני פונה אל חלק בנפש שלכם, אל קפל במוח שלכם, שהיה לפני העיקול המוחלט הזה, ועוד לפני העיקול הראשוני בעצמו, כלומר לפני הצבא.
לכאורה, שכחנו מי שהיינו ומה שהיינו אז. על רובנו אפשר לומר שבגדנו בחלומות הנעורים. עם הזמן שכנענו את עצמנו כי כן, ילדים היינו, זה נכון, באשדוד או בתל אביב או בירושלים או בקריית גת, אבל גמרנו עם זה, אנחנו בסדר.
בסיפורי אני מבקש לתאר איך נולדתי חופשי, ואיך נתתי את עצמי לעיקול והתמכרתי לו, ואיך ניסיתי לבסוף להשתחרר לא רק מכל עיקול, אלא גם מן המחשבה שאין בימים אלה אדם שאיננו מעוקל, ואם אכן איננו מעוקל, כי אז משהו לא בסדר אצלו.

התינוק שנולד ביום שישי, 2 בדצמבר 1949, לא ידע שהוא הולך לדבר עברית או לחיות באשדוד. כשהתינוק הזה נולד כבר נולדו איתו המשכנתאות, ההלוואות, ההכנסות, ההוצאות, הנסיעות המטורפות, הביזיונות, הנדודים, ההרפתקאות, ניסיונות הייבוא של מיטות מתכווננות, השמחה, השתייה, הקטסטרופה הגדולה של מות אמא, השבר הנורא של ההגירה, הטירוף של המיניות והחיים בישראל, לכאורה בגלוּת, מעבר למסך. המעשים שלי היו מוכנים כבר וחיכו לי, או שאני הערתי אותם? כך או אחרת, העבר ימשוך אותי אליו בחבלי קסם, כאילו התשובה נמצאת בו, ורק בו.
ועם התינוק נולדה התשוקה האסורה שתשפיע יותר מכל על חייו. לא מדובר רק בכך שזו היתה תשוקה לגברים, ועוד אספר עד כמה קשים ונפלאים היו החיים עם ההומו הפנימי, אלא במעין תורת חיים שעיקרה שנאת מוות כלפי הבורגנות, או מעמד הביניים, כפי שקוראים לה עכשיו. כי נוסף על כל הדברים האחרים שמהם מורכב המעוקל המודרני, קיימת בו תשוקה להיות בורגני, על הסממנים העכשוויים והמקומיים של הבורגנות.
לבורגני המעוקל יש צורך בבסיס כלכלי מוצק, לכן רצוי שיעבוד בממשלה או בעירייה, ושיתרחק מחברוֹת פרטיות ומכל דבר שהלב מושך אליו אבל עתידו לא מבוסס. להפך, זה סימן ברור לגמרי, ויש להתרחק, בהתמדה עיקשת, מכל מה שנראה כמתאים לנטייה אישית. אפשר יהיה לפתח זאת אחר כך כתחביב. בכל שלב בחייו של הבורגני, העתיד הוא העיקר. חייו נחשבים רק במידה שבה הם מביאים את העתיד.
הוא צריך רק מה שהעתיד צריך.

יותם ראובני (נולד ב-2 בדצמבר 1949 ביאשי שברומניה) הוא משורר, סופר, מתרגם ומו"ל ישראלי.

ראובני נולד בדצמבר 1949 ביאשי שברומניה. עלה לישראל בשנת 1964, והתיישב באשדוד. למד בתיכון בעיר, בצבא שירת בחטיבת נח"ל. שימש כעורך בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ב-2000 הקים את הוצאת נמרוד.
ספרו הראשון "בעד ההזיה", הופיע ב-1978, ועסק בין היתר בהומוסקסואליות, מה שהיה עדיין נדיר באותם ימים.
ב-1979 פרסם ראובני את ספר השירים "דיווח מתוך התרחשות", וכן באותה שנה פרסם המשך ל"בעד ההזיה" – קובץ הסיפורים "התפכחות" כן כתב את "הבלדה למדחת יוסף" בעקבות הפקרת חייל מג"ב מדחת יוסף למותו בקבר יוסף בשכם.

 

מקור – ויקיפדיה

X