האביר בן זונה | לרכישה באינדיבוק
האביר בן זונה

האביר בן זונה

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 325
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 39

"מאחורי כל בן־זונה מסתתר אביר. גם זה ששיחק בכן, זה שלא התקשר למחרת, גם הוא בסופו של יום רוצה אהבה. איך אני יודע את כל זה? כי אני זה הוא"

 

** הספר המודפס ישלח חתום ע"י המחבר, בדואר רשום **

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    האביר בן זונה/ אביב גבע Aviv Geva
    "דבר אחד בטוח, ולא משנה כמה יגידו לכם אחרת. מאחורי כל זיין מצוי, קיימת מישהי שקרעה לו את הלב."
    תשמעו, חשבתי שהמשפט הזה, שמופיע כבר בתחילת הספר, ביחד עם השם, המפוקפק משהו, של הספר, הוא התמצית של מה שאני הולכת לקרוא. חשבתי.
    גם אחרי 100 עמודים שלפרקים הצחיקו אותי מאוד וגרמו לי להיות משועשעת מהתפישה הבלתי מתפשרת של הסופר את המציאות שלנו, הארצישראלית, מציאות הדייטים, נשים גברים וכל השיט הזה, גם אחרי שליש ספר אני עדיין בטוחה שזו מהות הספר. שיש לו בטן מלאה עלינו, הנשים, ועל כל העולם ואחותו והוא בא לבעוט לנו בפרצוף ולשים לנו את המראה בהכי בוטה וחד שיש כך שלא נוכל לטעות עוד. תכף יגיע ה"אבל" והטוויסט אבל לפני כן חייבת לציין שמהרגע הראשון השפה הבוטה והבועטת היא מסווה נהדר וכלי ספרותי שמשרת את העלילה בצורה מושלמת. לא הייתי מתביישת להגיד גאונית. אז כל מי שנרתע ומתייפיף וקשה לא עם ערסית מצויה, שיבלע את הצפרדע וימשיך לקרוא. מבטיחה לכם שלא תצטערו לרגע.
    עם ההתקדמות בדפים הדמות הראשית, אמיר שרון, מתקלפת ומתגלה רכות ועדינות נוגעת שהאמת היה לי קל לראות מההתחלה שבכל זאת מסתתר שם משהו מעבר.
    הכתיבה כואבת, שנונה, בוטה, סרקסטית, צינית, זורמת ועכשיוית. מציאותית מאוד. בלי חארטה. אביב החליט לא לצנזר כלום. הוא בא נקי וזה מרענן ונפלא לקרוא.
    לשניה בהתחלה הוא מטעה בכוונה ונותן לך תחושה שהדמויות הראשיות הן סקסיסטיות וולגריות אולי אפילו שונא נשים ממורמר וברמה נמוכה אבל מהר מאוד הוא שאב אותי לתוך סיפור ועלילה מפתיעה עם טוויסטים ומקוריות ועשה זאת בעזרת עולם תוכן עשיר ביותר, השאיר אותי לא פעם משתאה על הידע המטורף שהוא אוצר בתוכו וחולק אתנו בסבלנות רבה ולא סתם לשם הידע או הנפנוף בידע, כל פיסת מידע משרתת את מה שהוא רוצה להגיד ואת התקדמות העלילה באופן מעורר השראה.
    השפה אולי בוטה בחלקה ותגרום לכם לנוע בכיסא אבל היא בהחלט לא נמוכה. היא שופעת בכל טוב. היא עשירה ומפרה ונהדרת. פשוט חגיגה מה שהוא עשה שם.
    אז אמרנו:
    דמויות עשירות
    הומור מבורך
    שפה מגוונת (האמת, כמה שפות)
    עלילה מקורית ומפתיעה
    כתיבה זורמת וקולחת
    והכי הכי אהבתי את ההתקלפות וההתפתחות של הדמות הראשית. נגע בי מאוד. נחנקתי והחזקתי חזק לא לבכות, מה שבהחלט היה קורה אם הייתי לבד. (אביב, בלי שאף אחד ישמע כי בטח תהרוג אותי על זה, כתבת ספר רומנטי יפהיפה שחבל על הזמן. אני התאהבתי. תודה!)
    ספר מעולה. ממש אבל! מומלץ החום. לא ברור לי איך עוד לא קראתם. רוצו.

הוסף חוות דעת

פרולוג

כמה עדינה ושברירית נראתה כעת בעיניי.

עוד רגע קט ותסתובב אל עבר דלת הכניסה. עוד כמה שניות ואוכל להפסיק להעמיד פנים. בקושי רב אני מחזיק מעמד, לופת את עצמי כדי לא להתחרפן. עוד רגע ואני רץ בעקבותיה אל המסדרון הצר בעל הקירות הצבועים גוונים של חום בהיר ומיושן, בדרך למעלית הארכאית בעלת דלת ההזזה המסורגת שהזכירה לי סרטים משנות החמישים עם גרמי מדרגות מפותלים ברקע, רץ ושובר את הדלת של המעלית לאלף חתיכות.

שלחתי מבט אחרון לעבר החלון הפתוח. הווילון הלבן שהגיע כמעט עד הרצפה רקד לצלילי הבריזה המנשבת ממפרץ מקסיקו והתנועע כתנועות אגן של רקדנית בטן, כשמזוודות ארוזות למרגלותיו. עוד חיבוק אחד אחרון, מחזיקים חזק־חזק זה את זה. כשהמצחים שלנו נשקו יכולתי להרגיש את הידיים מתחילות לרעוד נוכח המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה שאני אוחז בה.

הבטנו אחד בעיניי האחר בלי יכולת להפסיק. בזווית העין יכולתי להבחין בבירור שהפה שלה נפער מעט, כאילו ניסתה לומר לי משהו. עוד רגע ותגיד "אני רוצה שתישאר פה איתי. בבקשה, אל תלך!" אבל היא לא אמרה דבר.

"אני לא רוצה לפגוע בך, אלוהים," התחננתי בלבי, "תגידי כבר משהו!" אבל היא רק המשיכה לנשום בכבדות. שוב ושוב ניסיתי לומר את מה שהחזקתי חזק כל כך בבטן, אך משהו לא נתן לי להוציא מילים מהפה. כאילו הרצון והיכולת שלי התפצלו לשתי ישויות נפרדות ועצמאיות לחלוטין. ואולי היו אלה ערימות הפסימיות וחששות האכזבה שהיטיבו לקבור תחתן כל יכולת הבעת רגשות.

"What? What is it baby?" היא שאלה והקול שלה התעבה כאילו עמדה לפרוץ בבכי. הבטתי לעבר הרצפה ולקחתי נשימה עמוקה. רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה, שהייתי עושה הכול בשביל להישאר איתה פה, אם רק הייתי יכול! אבל יותר מכך התאמצתי לא להתחיל לבכות בעצמי.

"אני לא רוצה לעזוב אותך," לחשתי לבסוף בעברית כדי שלא תבין, מבטי עדיין היה שמוט מטה וידיי הכאיבו לזרועותיה בלי שהייתה לי שליטה בכך.

"What are you saying?" היא שאלה בקול שבור כשעיניה נעות במהירות מצד אל צד ומנסות להתביית על אישוניי.

"Please! tell me," דמעה זלגה מעינה ובה בעת גם מעיני.

הבטתי בה שוב וסובבתי את ראשי לצדדים. נשפתי בכבדות, משכתי קלות באפי והצמדתי את השפה התחתונה שלי אל רעותה עוד יותר בחוזקה.

"I love you my baby," היא הרגה לי את הלב, "I love you."

 

1

אה, כן. הייתה לי באותו הזמן גם חברה בארץ.

נעים מאוד, קוראים לי אמיר שרון ואני בן זונה.

אף אחד לא נולד בן זונה. זה קורה בשלבים. בהתחלה אתה בתול ומרגיש די אפס ליד כל הגברים האחרים שמיום היוולדם לא מפסיקים להתגאות בכיבושיהם על אדמת הקודש ומעבר לים. אחר כך מגיעים הזיונים הראשונים שאתה משוכנע שהם מתת האל ישירות אליך מהשם יתברך בדואר שליחים מגן העדן. בחלוף הזמן נוחתת עליך התובנה ש"הי, אני יכול לזיין גם את זאת, ואם אצא ואשתה גם מחר, אז גם את זאת ואת זאת ואת זאת ואת זאת." ואם אתה לא נתפס על אף אחת מה'זאתיות', אתה פשוט הופך לאחד שמזיין כל דבר שזז ומקבל רשמית את תווית 'הגבר הלא־רציני' מאגודת הפולניות הבין־לאומית, מה שמקנה לך אוטומטית הנחה בדירות להשכרה בתל אביב בכלל וברחובות דיזנגוף, בן יהודה ואלנבי בפרט. לאחר שנפסלת מלנסות את מזלך אצל כמה אושיות מובחרות מהקולקטיב הנשי, אתה מנסה לשבור את הסטיגמה ומוכן אף לוותר על תנאייך הסוציאליים במטרופולין. בשלב הראשון אתה מנסה להפוך מאחד שמזיין כל מה שהוא יכול לאחד שמזיין רק את מי שהוא רוצה, ולאחר מכן לאחד שמזיין רק מישהי עם פוטנציאל לפרפרים בבטן, דבר שאתה משוכנע שיוביל אותך ברכבת אקספרס אל בחירת לבך הפוטנציאלית.

המעבר מהשלב הראשון לשני קשה מאוד נוכח העובדה שהוא מלווה בהרבה שטחים אפורים. כי לפעמים אתה יכול להשכיב בחורות כל כך בקלות, שאתה ממש צריך לעשות משהו אופרטיבי ואקטיבי כדי להימנע מכך, ואת זה אתה בדרך כלל לא רוצה ובשלב השני אתה הרי אמור לרצות, לכן הגבולות קצת מטשטשים ואפילו די במודע. זאת גם הסיבה שהוא יכול להתארך עד מאוד. אלא שזה עדיין המעבר הקל.

המעבר בין השלב השני לשלישי הוא על גבול הבלתי אפשרי – אתה אמור לא לשכב כמעט עם אף בחורה, וזאת מהסיבה הפשוטה שאם שכבת עם כל כך הרבה בחורות עד עכשיו, אז כנראה לא הרבה עשו לך פרפרים בבטן, או שלחלוטין איבדת את יכולת ההבחנה. על פי רוב, המצב הזה מוביל אותך להתנזרות טוטאלית שיכולה להימשך חודשים ולכלול גם את המעברים הקודמים, היות שעכשיו כשאתה כמעט לא מקיים יחסי מין, ממש בא לך 'למעוד' ולעשות איזו אחת שלא מערימה יותר מדי קשיים. אתה גם נמצא במערבולת רגשות שכזו שפעם אתה מרגיש על הגובה ש"הנה, אני סוף־סוף נהיה בחור רציני," ופעם אתה מרגיש שוב אפס ובתול.

אבל למרות הכול אתה מחליט לנסות לעשות את המעבר הזה, להפסיק להיות מאגניב במלעיל שמזיין מתי שבא לו ושיש לו לפחות שלוש אופציות לסקס בכל שעה של היממה. להפסיק עם הזיפים, הג'ינס, הכפכפים והטי שירט הדהויה שעשו את זה לכל כך הרבה בחורות ושלפתע מסמלים בעיניהן את כל אלה שרק זיינו אותן והאריכו באופן בלתי נסלח לעד את זמן ההמתנה מיום היוולדן ועד למועד חתונתן. אז אתה הולך ומתגלח, מחליף בגדים, קונה ארנק וזורק את הקונדום שתמיד היה בכיס ושבלעדיו לא היית מזיין את ההיא במטוס, ויוצא אל העולם ג'אמיל ג'אדיד.[1] בהתחלה אתה מרגיש עירום, מפחד להתחיל עם בחורות שמא תידחה ולא תוכל להשקיט את מצפונך בזה שבלאו הכי אתמול זיינת מישהי פי מיליון יותר כוסית ממנה. מספר לכולם שאתה רוצה להיות רציני. להיפרד מהזיונים, העישונים, הדלקות, הלבּרמן, לתקלט, ליחצ"ן, להתארגן. אתה מרגיש כאילו הפכת משכיר לעצמאי: אין משכורת, אין ביטחון. לכולם אתה מספר שאתה עובד על משהו, אבל בינתיים לא באמת קורה שום דבר. למעשה המעבר מהשלב השני לשלישי לא באמת אפשרי. מבט אחד בעיניים במפגש אקראי מבשר לך אם היא מתאחדת ולו ללילה נוסף אחד לשבט הלביאות שלך. וכשזה קורה, כשכל החושים המולדים שלך מתעוררים בכל העוצמה, כמעט בלתי אפשרי להגיד לזה לא. יש רק דבר אחד שיכול לגרום לזה לקרות. עם המבט החולמני ואחיזת הידיים האוטומטית, באותו הרגע שבו אתה עובר לידם ומרגיש שאין שום סיכוי שיבחינו בך או בכל חי, צומח או דומם, אתה פתאום מבין שהם צודקים. לא משנה במה, הם צודקים.

אז אתה יושב ברכב, לבוש ומבושם. דיסק של דפש מוד מתנגן ברקע בווליום עדין פלוס, כשהמזגן בטמפרטורה המדויקת שבין נעים לקריר. בעודך מחייג, אחרון התאים בגופך מוכן לכל פנטזיה שתמכור לו. אם ממש תתרכז, תוכל אפילו לשמוע רשרוש כנפיים של אותו פרפר העושה פעמיו במעלה הקיבה. רבאק, כבר שלושה ימים מאז שהכרתם במקרה, באותה הופעה מיותרת בעליל שאותו חבר של חבר גרר אותך, ממש כשטרקת את דלת המשרד ופעמייך לכיוון הבית. זה נכון, זה אמיתי. כל מה שקרה עד כה היה רק הכנה.

היא עונה. ברגע אחרון של צלילות מחשבתית אתה בולע את המילה 'יורדת?' ואומר בחביבות שאתה למטה ומצפה לבואה. זהו, אתה בסדר. הנה האהבה שלך ממשמשת ובאה, פורחת ונהדרת. ממש בעוד שניה תוכל להכריז לכל איבר ותא בגופך שזה זה. אתה פשוט יודע זאת בוודאות.

ואז היא אומרת שהיא קצת עייפה ושאולי עדיף שכבר תעלה אליה הביתה.

היא סידרה את השורות על פיסת השיש הקטנה שבין הכיור לקיר, אם אפשר לקרוא לצורה הזאת שורה – יותר כמו גוש לבן וקש מרוח בליפסטיק שהיא העבירה לי לאחר שימוש.

יצאנו מתא השירותים המצומק והיא הכירה לי את כל החברים המחויכים למשעי שלה. הזמנתי עוד סיבוב משקאות בדיוק ברגע שהיא שלפה עבורנו שתי סיגריות מהקופסה הכחולה והחדשה. אני חושב שקראו לזה 'פאיאסוס', ליצנים בספרדית, עם טעם מתוק על הפילטר.

נכנסנו לרכב שלה ועצרנו לאחר כמה דקות של נסיעה בסמטאותיה הצרות והחשוכות של אנטיגואה.

"האמת שאני גמור," שיקרתי כשהיא הרימה את בלם היד.

"מה?" היא שאלה כלא מאמינה, וחזה הסיליקון שלה כמעט קרע את צווארון חולצתה.

"כן, סורי… נראה לי שאני אלך לישון," אמרתי תוך הפעלת כוחות־על שמנעו ממני מלהסתער ולקרוע ממנה את הבגדים.

"טוב, אז זה עלה מאה חמישים דולר. הלבן…" היא המשיכה משלא הגבתי.

"מה? אה, בטח. בטח," פשפשתי בכיס המכנסיים ושלפתי כמה שטרות שהתקרבו לשני שלישים מהסכום. כלבה. הרגשתי כמו בחורה שקנו לה דרינקים כל הערב ובסוף היא לא זרמה.

הגעתי לחדר והרגשתי שאני חייב לברוח מכאן עכשיו ומיד. זכרתי שבאחד משיטוטיי בעיירה במשך היום נתקלתי בסוכנות נסיעות אחת מני רבות שהציעה שאטל אקסקלוסיבי, שזה אומר טרנזיט טיפה נוח יותר, שיוצא מהכביש הראשי בארבע לפנות בוקר. השוטטות שלי בסמטאות החשוכות של העיירה הגואטמלית באמצע הלילה הסתיימה בעודי בחיים הודות לכך שבאורח נס נתקלתי שם בבודקה מיושן ובו שני שוטרים שהתחממו ליד חבית.

 

"טוב אמיר, בוא נפסיק להיום."

הבטתי בה במבט בוחן בלי להוריד את העיניים לשנייה והבערתי את הטבק הדחוס שהיה מחובר אל השפתיים שלי בפילטר. כשהעשן היתמר מפי במעלה פניי בואך שיערות ראשי והגיע עד לנאון שהאיר את החדר הקודר באור יקרות, החלטתי בבטחה שלא הייתי צריך לספר לה כלום. אומרים שישנתי שלושה חודשים ושהגעתי לכאן במצב טראומתי מתקדם לאחר שתקפתי שלושה שוטרים בשדה התעופה מיד כשירדתי מהמטוס, והגוף שלי עבר משהו שמזכיר מאוד חצי שבץ. אבל אני לא מאמין להם.  אני יודע שהם דוחפים לי מלא סמים לאינפוזיות.

 

"אז מה עכשיו?" שאלתי את דוקטור אלינור ושלחתי נשיפת פיח משובח קרוב לאוזן שלה.

"כפי שכבר הסברתי לך, החוק לא מאפשר לשחרר אותך לפני שאני ופרופסור בראונשטיין מגישים אנליזה לפִיה…"

"החוק על הזין שלי!" דפקתי בידי על השולחן ואפר בצבע שחור התפזר לכל עבר.

"לא סרגיי, זה בסדר," היא סימנה בידה למקרר הרוסי שעמד בפינת החדר והיה רגוע עד שכמעט פירקתי את השולחן, והמשיכה להביט בי בצורה ממוקדת בלי להניד עפעף.

"יאללה, מה אתה מסתכל?" קראתי לעברו ממרומי עצביי המרוטים, שלא אפשרו לתאים האפורים שלי לחשב את ההסתברות שהמקרר יאבד את עשתונותיו, ויוציא עליי את כל מה שעבר עליו מאז שהוא היה הילד הרוסי עם המבטא הרוסי והבגדים הרוסיים מכיתה א'.

"אמיר, מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"

'ל א ו ר י'. הופיעו האותיות בראשי החולם, צבועות משי וארגמן כתמונה שלא מרפה. ואיך עזבתי אותך אהובתי היקרה?

"אמרתי לך הכול, אלינור. אני ותומר נסענו למקסיקו לטיול אחרון לפני שאני מת. זהו. סמים וזיונים, זה בלאו הכי מה שאתם רוצים לשמוע נכון? שעישנתי סמים ונדפקתי, כן? אז הנה. עכשיו את יכולה דוקטור אלינור, לרשום את הדוח המזורגג שלך ולישון בשקט." כיביתי את הסיגריה בעוצמה ותקעתי את המבט בשולחן הירוק.

"אוקיי, אז נאלץ להיפגש לאותה שיחה בשבוע הבא," היא אספה את הדפים שלה והחלה להתרומם. "אל תדאג, אני אביא לך סיגריה."

"מה? מה את רוצה לדעת, אה?! תגידי לי!" צעקתי והיא סובבה את ראשה לעברי תוך הרמת גבותיה וסידור עצמה בחזרה בכיסא. הייתה לה ישיבה זקופה, גבה היה מתוח ושיערה אסוף בדקדקנות. משקפיים בעלי מסגרת שחורה דקה עיטרו את פניה הלבנות ואיפור קל השלים את מראה בובת החרסינה. פתאום היא הזכירה לי כל כך הרבה דברים.

 

שאלתם את עצמכם אי־פעם אם אתם מאמינים באהבה ממבט ראשון? אני מעולם לא שאלתי וגם מעולם לא התיימרתי לגלות. חייתי בעולם שבו הלבטים הכי גדולים שלי היו כן עבודה, לא עבודה, כן בא לי להתקשר היום לבחורה הזאת, לא בא לי לחזור לבחורה ההיא. אוהב את הבוסית שלי, שונא אותה או מתעלם ממנה. כן מת לזיין אותה על השולחן בחדר הישיבות או בעמידה על מכונת הצילום במסדרון של המשרד, לא מסוגל לגעת בה עם כלב נחייה של עיוורים – עניינים רגילים ושגרתיים של כל אדם נורמלי בטווח הגילאים של עשרים עד שלושים. מעולם לא העליתי על דעתי שאעסיק את עצמי בשאלות הרות גורל, שאלות של חיים ומוות. בטח שלא שיערתי שיהיו אלה החיים או המוות שלי. בטח ובטח שלא תיארתי לעצמי שאבחר במוות. אלא שאלמלא הייתי טרוד בבחירת הדרך המועדפת למות, נראה שלעולם לא הייתי יודע אם יש דבר כזה אהבה ממבט ראשון או לא. לולא התערבותו של אל הגורלות בכבודו ובעצמו, הייתי סתם עוד אחד שלא הרגיש בחיים שלו כלום, שלא חווה את הרגע הקסום מכולם. לפתע כל סירוב שלה מתפרש כהנהון, כל פסיעה מתרחקת מתפרשת כקירוב שפתיים לכדי נשיקה. הנה מנשבת אלת הרגש והאהבה וסידור שיערה מחסיר פעימה מהלב, שבריר של חיוך הוא כל מה שאי־פעם יכולת לבקש. וכך, כשאתה לא מותיר לנשמה התועה שלמולך אלא להפנים שברגע זה ממש מאירה הלבנה על הערב הכי יפה בחייה, תבין פתאום שכל הלאווים בחייך עד כה לא היו אלא חיוכים מתחננים שידעו בסתר לבם שלא להם היא, רק לה.

דבר אחד בטוח, ולא משנה כמה יגידו לכם אחרת. מאחורי כל זיין מצוי, קיימת מישהי שקרעה לו את הלב.

 

שחררתי נשיפה ונשענתי לאחור בזמן שדוקטור אלינור מפקסת את מבטה אל תוך האישונים שלי. "הכול התחיל לפני שנתיים."

 

[1] מערבית: יפה וחדש.

 

אביב גבע, עורך ספרותי ופרשן ספורט, בעל תואר שני במשפטים, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, בעל רקע עשיר בהנחיה ברדיו, ומפתח פורמטים ותסריטים לטלוויזיה..

X