דרזדן יכולה לחכות | לרכישה באינדיבוק
דרזדן יכולה לחכות

דרזדן יכולה לחכות

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 141
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57

הוא רומאן על המרוקאים בישראל. הללו מתקיימים בין עבר להווה קלוקל, כשכל מה שנדבק אליהם כעברם הוא שקר מוחלט, שהפך לאמת שאינה ניתנת לערעור. ברגישות ובתנופה רבה עוקב הספר אחרי שלושה דורות של יוצאי מרוקו, החל מעולי שנות החמישים ועד לילידי הארץ בשנות השמונים. לשווא מחפשים כולם חוט להיאחז כדי לא ליפול מן הגשר, שכן בסופו של דבר לא עולה בידם להחלץ מעברם וגם לא להדחיקו. באמצעות האזנה דרוכה לדמויותיו מצביע הרומן על כך שכל ניסיון לשמור על שפיות במצב הטראומטי שאליו נקלעה קהילה גדולה נועד מראש לכישלון. ובכל זאת, בתוך כל מערך הדיכוי הזה מתנהלים להם, בין ייאוש לתקווה, חיים תוססים כשהכל מהול בהרבה הומור אושר וצחוק. פרדוקסים אלה ממלאים את חייה של הקהילה המרוקאית שתרמה רבות לעיצובה של החברה בישראל שאותה היא מציבה בין הלבנט למערב, בין ערב לצרפת וגם בין המזרח לזריחה. דרזדן יכולה לחכות הוא רומאן פוליטי-חברתי שאינן נופל באף פח שטומן הז’אנר הפוליטי לכל אורך הספר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דרזדן יכולה לחכות”

ביקורות נבחרות

לספרים נוספים של מואיז בן הראש

 

הבלוג של מואיז בן הראש

 

על הספר בתוכנית של יואב גינאי

 

יצחק לאור על הספר – 'הארץ ספרים'

מוטב מותי. הגיע הזמן לעזוב את העולם. אמנם יצר החיים חזק אבל הוא תמיד מפסיד מול יצר המוות. שני הכוחות האלה נאבקים בנו מיום לידתנו אבל האחרון הוא זה שתמיד ידו על העליונה. כנראה הוא גם הכוח הראשון. בראשית ברא, הוא ברא מתוך הרס, מתוך חוסר קיום, מתוך חוסר בריאה, מתוך האין, משם נברא העולם. אבל כל דבר בו חוזר לשם. הראשוניות היא תמיד חוסר קיום, וזה גם אקורד הסיום של כל חי.
בגיל שמונים כאילו האדם מת ואין לו כבר קיום. הוריי ואבותיי לא חלמו על גיל כזה, הם כולם הלכו לעולמם בטרם הגיעו לגיל שבעים. ואולי מוטב שכך. מוטב לא לדעת איך הדור השלישי, הדור הרביעי של יוצאי חלציך הולך ושוכח, הולך והורס, הורס על מנת לבנות משהו חדש. ואולי מוטב כך מאשר המשפט הזה שלא עזב אותי לעולם של אשתי שאמרה שהיא יולדת פגרים. אשתי הראשונה. אהבתי היחידה בעולם הזה. קודם כל מתו לנו שני הילדים שהגיעו איתנו מן הגולה, הם מתו לנו במגיפה הגדולה של שנות החמישים, כך קראנו לזה במעברה, המגיפה הגדולה שלנו. אבל בספרים לא ראיתי זכר לכול המתים האלה, לא ראיתי זכר, אני חשבתי שהזרע שלי הוא המשחית, אבל היא פחדה ללדת עוד. אמרתי לה שעלינו לקיים מצוות פרו ורבו, שעלינו ללדת עוד בן, ואז גם הוא מת ומקום קבורתו לא נודע. מת והלך ביום שבא. האם חיים של יום הם חיים? האם חיים של שש שנים הם חיים? האם הייתי שוב חוזר על זה? האם חיים של שמונה שנים הם חיים? אולי כן, אני עדיין זוכר את החיוך שלו. הוא בא אליי בחלומות. חיוך והוא רץ אליי. אבל שכחתי הרבה, לימדתי את עצמי לשכוח. הפכתי לגדול האומנים באומנות השיכחה. עבדתי על זה שנים, עבדתי על זה שנים כדי להקים מחדש משפחה, בגיל ארבעים, כדי ללדת ילדים שוב בגיל מבוגר, ולהמשיך להוליד את בני האחרון בגיל חמישים וחמש. הייתי חייב לשכוח כדי לחיות. לשכוח ולא לדעת. אבל עכשיו, הזיכרונות חוזרים, כאילו רק חיכו לחולשה של הזיקנה כדי להתפרץ אל דלת פתוחה. אני זוכר את היום שבו היא אמרה לי שהיא חוזרת למרוקו, שנת 1958, את המילים שהיא אמרה: "רק מוות ידעתי כאן."
היו לי תשובות רבות לטענתה אך שתקתי. יכולתי לומר שאלה הייסורים בדרך לגאולה, על אף שאדם דתי כבר לא הייתי. כבר לא הייתי בבֶנשוֶון, כשהחלטתי לא לצום ביום כיפור וכול העיר רעשה והוריי התחילו את נישולי מירושתם. הייתי חייב. חייב הייתי ללכת בדרכי, כי הבנתי אז שרק המדינה שלנו היא הדת האמיתית, שעלינו להפסיק להיות אזרחים סוג ב’, הן בפני המוסלמים והן בפני הצרפתים הנוצרים, שלא משנה עד כמה טוב לנו ברגע מסויים, מחכה לנו רגע אחר שבו נגורש או נחוסל או נחזור להיות תתי אדם או לא נוכל יותר לסחור או לא נוכל יותר לגדל גידולים או לא נוכל יותר להגדיל את החוּדֶריָה או לא נוכל יותר לבנות או לא נוכל יותר להתפרנס או לא נוכל יותר להגן על עצמינו או ירצחו אחד מאיתנו ולא נוכל לדרוש צדק ולא נוכל לראות צדק. הייתי יכול לומר לה שזו מדינתנו ואין בלתה וכאן תהיה המלחמה שלנו על הצדק שלנו וכאן יהיה הזרע שלנו. אבל שתקתי.
אלוהים יודע כמה חשבתי על אותה שתיקה, ואם הייתי עונה לה אלוהים יודע כמה הייתי חושב על אותה תשובה שהייתי עונה. למה שתקתי? הייתי צריך לעצור אותה, לבקש ממנה להישאר למעני, להתחנן על חיי. הרי הייתה זו אהבה גדולה ושנינו ידענו זאת, וידענו שלא תהיה אהבה גדולה מזו, ידענו. אבל לא התחננתי על חיי. כנראה חשבתי שהיא תתעשת והיא לא תיסע, חשבתי שהיא תיסע לכמה חודשים ותחזור, אבל כשהיא ביקשה גט על ידי שליח, הבנתי את טעותי. אני לא יכולתי לחזור כבר, לא הייתה דרך חזרה, ולא יכולתי לדבר איתה. לא היו אז טלפונים לשיחות עם מרוקו, הייתי מנותק מעירי ומאשתי. חתמתי על הגט, לא הייתה לי ברירה. גם לא היה לי מה לתת לה וגם לא את דמי כתוּבתָה. הייתי כבר שבר כלי, אחרי שהועברתי מחיפה לירושלים. באותו יום שבו הלכתי להפגנות ונעצרתי לכמה שעות, הם הסכימו לשחרר אותי ובלבד שאעבור לגור בירושלים. זה היה התנאי. אפילו יכול להיות ששמחתי. כן, כנראה שמחתי. ירושלים הייתה החלום.
אני כאן עכשיו בירושלים, רחוב רבקה. המדרגות שעולות לקומה הראשונה חצי שבורות והבניין כמעט מתמוטט. למטה יש תחנת מוניות, מעל הגג אנטנות של חברות סלולאריות. מידי פעם מגיע נכד לבקר אותי. הוא מזלזל בי. בצדק. לא מצאתי לו פיתרון ולא יצרתי לו עולם שבו יוכל לפרוח, כפי שעשה אבי, וכפי שעשה סבי. אבל אני אומר לו שהוא צריך לבנות את העולם הזה. אני בקושי שורד, הוא אומר, שכר מינימום, נהג משאית, עבודה של שתים עשרה שעות ביום, והבוס מתרעם אם אני שותה קפה יותר מדיי זמן. זה המצב. ואני שואל? האם זה היה חייב להיות כך? האם היינו כמו דגי מים מתוקים שמצאו את עצמם לפתע בים ולא ידענו איך לשחות כאן? ולמה לא למדנו? הכול אפשר ללמוד, למה לא למדנו להתפתח במקום החדש? ואולי כן למדנו וזה כן הפיתרון. אולי.
אתמול קיבלתי טלפון מן העבר. אני כבר לא בטוח שאכן השיחה הזאת התקיימה. היום שעבר הוא זמן רב כדי להיות בטוח. היא אמרה שהיא אחותה, היא עצמה שאלה אותי אם שמעתי עליה.
– חשבתי עליכם הרבה בזמן האחרון.
כך אמרה, אולי גם היא נזכרת. הזיכרונות מתחילים לחזור.
– שאלתי את עצמי איפה היא, האם אתה יודע עליה משהו.
היא התנשפה וציפתה למוצא פי.
– מאז שעזבה לא שמעתי ממנה. היו שמועות ממיני השמועות וכך הן נשמעו. שהיא נשואה וחיה במרוקו. יש לה ילד. שהיא עברה לגור בצרפת או בקנדה.
– ראיתי אותה בדיוק כששבה למרוקו, שנת 58, עברו מאז חיים שלמים והייתי רוצה לדעת שוב על אחותי, היא אמרה אז שהיא לא תלד יותר, שאם תתחתן זה יהיה כשכבר לא תוכל ללדת כדי שלא תחשוב שוב על רעיון כזה. כדי שבעלה לא ינסה לשכנע אותה. אולי התחתנה בגיל מבוגר. הייתה אישה יפה אחותי.
– אני לא יודע יותר ממך. אז היה קשה ליצור קשר. אחר כך עברו השנים, הייתי טרוד בהקמת משפחה חדשה. השנים עברו, את יודעת. עכשיו אני חושב עליה כל יום. אבל תמיד חשבתי עליה. תמיד היה רגע בכול יום שחשבתי עליה, ששאלתי את עצמי מה היה קורה אם, מה היה קורה לו לא היינו עולים, לו לא היו מתים לנו הילדים, לו היה מת רק אחד. מצד שני את יודעת, אולי אז לא היו נולדים הילדים האחרים, המשפחה האחרת. קשה להבין. אבל אני חושב עליה.
– אתה מתגעגע אליה?
לא עניתי. לא שאלתי את עצמי. כבר מזמן זה היה משהו שונה לגמרי מגעגוע, משהו כמו זיכרון ילדות, כמו זיכרון של נסיעה עם אבי להר מלא עצים, מאורע חד פעמי, שם זכרתי את בית התה על ההר, תה נענע, הרבה דבורים. זכרתי בלי לזכור את שם המקום, ואם זה באמת קרה או שמישהו סיפר לי את זה. אולי זה זיכרון של אחי, של אבי, של אימי. אולי מישהו סיפר לי אותו בגיל שמונה ומאז אני חושב שהוא זיכרון שלי. הזיכרון יכול לתעתע.
מידי בוקר אני יוצא מביתי ברחוב רבקה, יורד לי לרחוב פייר קניג ואז מחליט אם לפנות ימינה לכיוון עמק רפאים או שמאלה לכיוון איזור התעשייה. אני הולך לשתות קפה. לעיתים רחוקות אני פוגש מישהו מוכר. אם נשימתי טובה עליי אני מעשן סיגר קטן. זו שגרת יומי בימים שבהם אני יכול ללכת. אחר כך אני חוזר לבית. לפעמים מישהו בא לאכול איתי צהריים. נכד. בן. בת. כולם הפכו לסוג של הם. הם מחכים שאני אמות. במיוחד החתנים, אבל גם הילדים. מה שנותר הוא הבית הזה שקניתי אז מעמידר ובטח היה שייך לערבי לפני עשרות שנים. עכשיו מחכים לירושה. אני מתעמר בבדיחותיי בחתן שלי ואומר לו: "נו, אני מצטער שאני עדיין חי. אני יודע שכבר הייתי צריך ללכת ולהוריש לכם את הבית וזה היה עוזר לכם, אבל אל תחשוב שזה כל כך פשוט למות. לא מחליטים יום אחד והולכים. הוא כמובן נבוך מברך אותי עד מאה ועשרים. סחטתי ממנו ברכה והוא מרחיק את פיתרון בעיותיו הכלכליות. כל ברכה כזאת מוסיפה לי חודשיים. לו ידע. אולי אפסיק להתבדח ואלך לי כבר לעולמי, אחת ולתמיד.
כי כל שנותר הוא זיכרונות. הנכדים לפעמים מבקשים ממני זיכרונות. אבל רק כשהם שואלים מותר לי לדבר על זה. אם אני נזכר בעצמי הם אומרים לי שאין להם עניין במרוקו שלי. עזוב אותך ממרוקו, זה העבר. לא כל כך עבר. הרי הייתי כבר בן שלושים כשבאתי, עם עבר וסיפור חיים, ילדים שנולדו שם. אבל את זה הם אינם יודעים, או שהם יודעים על זה ולא שואלים.
הם לא מדברים צרפתית, לא הילדים ולא הנכדים. ולפעמים כל מה שאני רוצה זה כמה מילים בצרפתית שיזכירו לי את אבי או את אימי. כמה מילות חיבה בצרפתית. בצרפתית ולא בשום שפה אחרת. לפעמים הם שואלים אותי על מילים במרוקאית ואני לא יודע לענות להם.
– מה? אתה לא יודע מרוקאית?
– אני יכול לומר לך בצרפתית.
אבל לפעמים יש כמה מילים מרוקאיות שעולות. כמו מדראסה, האק, אז’י, אני אומר אז’י לאחד הנכדים. אני לא יודע מאיפה זה בא. בבית שלי מעולם לא דיברנו משפט אחד במרוקאית, אולי שמעתי את אימי מדברת עם העוזרת, גם זה בקושי. היא דיברה איתה רק בצרפתית. ברחוב בטח שמעתי. לפעמים צוחקים עלי שאני מרוקאי שלא יודע מרוקאית. אותי זה לא כל כך מצחיק.
בשבתות אני הולך לבית הכנסת של הצרפתים. הם כולם מאלג’יריה אבל הם שרים כמונו. לא תמיד אני הולך, אין לי הרבה מה לדבר עם העולים החדשים שמגיעים עכשיו, דור שני לגירוש של יהודי מרוקו, לישראל. לפעמים אני מסביר קצת לצעיר בן חמישים, על מה שעברנו כאן בארץ, אבל הוא אומר ארץ ישראל אין כמו ארץ ישראל. גם אני אמרתי כך. פעם. לא מתחרט. גם היום אני לא מתחרט.
ואולי צריך לשמוח, כמו אותם חכמים, לקראת המוות ולקבל אותו בזרועות פתוחות, כמו שמספרים על דודי שבאו לבקרו בבית החולים על ערש הדווי שלו והוא ביקש מהאנשים לא להיות עצובים ולשמוח, לשמוח על החיים שחי. אחר כך אמר קריאת שמע ומת. לתדהמת המבקרים. הוא מת עם חיוך. הרי אין הבדל בין להיוולד ולמות, שניהם מעשים שנעשים בכול יום והם הטבעיים ביותר. אולי חבל שלא מודיעים לנו תשעה חודשים לפני כן כדי להתכונן, ואולי כן מודיעים לנו ואנחנו התרגלנו לא לשמוע.

מואיז (משה) בן הראש (נולד ב 7 באוקטובר 1959 בתטואן שבמרוקו) הוא סופר, מתרגם ומשורר ישראלי. בן הראש עלה לישראל בשנת 1972.

עסק בעבר ברפואה טבעית ובהנהלת חשבונות וכיום עוסק כמעט כל כולו בכתיבה ובתרגום. פרסם שלושה רומנים, ארבעה ספרי שירה ושני ספרי סיפורים. השתתף בפסטיבלים רבים לשירה בארץ ובעולם ופעיל מאוד בכל מה שקשור לספרות באינטרנט ולטכנולוגיות החדשות הקשורות לפרסום ספרים.

בן הראש כותב גם בספרדית (שהיא שפת אימו) ובאנגלית ופרסם ספרים בשפות אלה. שיריו ויצירותיו תורגמו במהלך השנים לשפות הבאות: ספרדית, אנגלית, צרפתית, גלגו, אורדו, סינית ופורטוגזית. ההוצאה לאור היוקרתית דסטינו (DESTINO) בספרד תפרסם בשנת 2008 את הרומן "בשערי טנג'יר".

כמו כן, תרגם לעברית משירי צ'ארלס בוקובסקי, פבלו נרודה, קלוד ויז'ה, טאהר בן ג'לון, עמנואל עידו, רושל מאס, טרזה פורסקנסקי ועוד, ופרוזה מאת מיגל דליבס, אדמונד ז'אבס, נהיד רחלין, דניאל רדפורד, קטלין טסארו, אלמודנה גרנדס, פאבלו סימונטי, ליה לופט.

ספריו של מואיז בן הראש עוסקים, בין היתר, בקשר שבין הגולה המרוקאית לישראל וליהדות. הם מציירים תמונה מורכבת של היחסים בין יהודים למוסלמים ולנוצרים, יחסים עשירים ומתוחים, על פני אלף שנה. וכן מתארים את החיים של היהודים הספרדים. לבן הראש ביקורת על הממסד בישראל בכלל ועל הממסד הספרותי בפרט. לטענתו של בן הראש, ממסד זה נשלט על ידי אליטה אשכנזית, המונעת פרסום של יצירות שנכתבו על ידי יוצרים מזרחים ובכך תורמת לדיכוי התרבותי של קבוצה זו.

בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

בשנת 2012 זכה מואיז בן הראש בפרס יהודה עמיחי על ספרו 'לא הולך לשום מקום' (הוצאת רסיס נהרה 2010).

X