דרוש לחשן | לרכישה באינדיבוק
דרוש לחשן

דרוש לחשן

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 268
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 49
- 35
- 35

בעברית קדחתנית פורש ליניק פיסת חיים מפתיעה בחיוניותה העזה, ומתבונן בה ללא שיפוט, וגם ללא ריכוך, מתוך קרבה וריחוק כאחד, בהבנה וגם באירוניה. הסיפור זורם ומתפתל בהיצמדות לזרימת תודעותיהם של מירה ונחמיה, שמסירתן בתנופה, בניואנסים ובמטאפורות לא-צפויים, היא מקור כוחו הסוחף של הרומאן.

הריאליזם הנוקב של הדמויות הראשיות מלווה בספר בססגוניות הגרוטסקית של שלל הדמויות מן היישוב. בעלילות-המשנה שלהן שבים ונארגים הנושאים של הספר באקלים של הפוגה-קומית. וגם כלבה שותקת וחכמה מלווה אותנו.

'דרוש לחשן' הוא רומאן מז'ורי, הקובע לחגי ליניק מקום בשורה הראשונה של בני דורו בסיפורת הישראלית.

הספר זכה בפרס ספיר לספרות לשנת 2011.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דרוש לחשן”

ביקורות נבחרות

יהודה ויזן לוואלה תרבות

 

מיה סלע להארץ גלריה

 

יותם שווימר YNET ספרים

אותו ערב חזר נחמיה הביתה ופיו שותת דם. הוא נכנס לחצר בצעדים מגושמים, פתח את דלת הכניסה שמעולם לא ננעץ בה מפתח, נכנס אל הסלון האפלולי והתיישב בכבדות על הכורסה. מירה אשתו ישבה במקומה הקבוע, על הכיסא במרפסת – מרפסת מוגבהת מן הקרקע, תלויה באוויר, ממשיכה ברצף את הסלון, צפה לעבר הרחוב. לוחות האסבסט האפורים של התריסים עמדו לשמאלה זקופים כחיילים, לחוצים כאקורדיון אל דופן הקיר, גובהם כמעט שני מטרים. בימי חורף סוערים היתה מוליכה את התריס המוביל, והם נעו בעקבותיה זה אַחַר זה, החליקו בשיירה מקצה אל קצה, חסמו את מתך הגשם.
נחמיה אמר שהחליט לעקור את כל השיניים.
היא שאלה לָמָה.
אור קלוש מפנס רחוב בעל צוואר קמור זרם פנימה והשתרע בחלל הסלון, הטיל צללים לכל עֵבר. אם יתפתה וידליק את האור בסלון, תקום, תצא לגינה החשוכה ותשב מתחת לעץ. האור מגרש אותה. נחמיה שיער שחיבתה הגדולה לחושך קשורה לַזמן. הזמן שט על קרן אור כגרגר אבק חסר־משקל, ובחושך הכל עומד, סטטי. בחושך הזמן מתנוון, התנועה קורסת. רק מירה פועמת. ואולי, חשב לעצמו נחמיה בלגלוג, אולי היא חושבת בינה־לבינה שאם תשב לבד בחשכה ותתאמץ עוד קצת, עוד טיפה, ותמתין בסבלנות, ללא כל תזוזה, כמעט בלי לנשום, עטופה בדממה, לא רק שתעצור את הזמן, אלא, בעזרת כוח אימהי שטמון בה, גם תצליח לפוררו. ועד שיתחולל בתוכה הנס, עד שיגיע אותו רגע שיהיה רק שלה, תשב לילה אַחַר לילה על כיסא חסר מסעדי זרועות, גבה אל הסלון, פניה אל הרחוב, ומבטה תקוע בכביש אספלט שחור שעוטף את היישוב כטבעת חנק. נחמיה בלע את הרוק.
לעולם לא יצטרף אליה. הוא הולך במסלול אחר, מעשי. מסלול שיאפשר לו להשתמש בעבר כמַקפֵּצה אל העתיד. מסלול שמשתמש היטב באסון שפקד אותם. באסון שלהם. בהיסח־הדעת טילטל את חפיסת הגפרורים שהחזיק דרך־קבע בידו השמאלית, ונַעֲנָה בקול קשקוש של כפיסי העץ. הוא שלף סיגריה והניחה בין שפתיו. משך גפרור מן החפיסה וחיכך את ראשו בתנופה. הלהבה פרצה בקול פצפוץ, ילדותית ונמרצת כאילו היא קצה חוט, ומיד התכנסה כחולה־צהובה. נחמיה המתין שהטקס יסתיים, שהעשן יתפזר. רק אז קירב את להבת הגפרור והצית את הסיגריה. פניו הוארו. נחשף שפם חום, ומעליו הזדקר אף ישר, מפריד בין עיניים חומות, קטנות ושקועות.מעליהן מוביל מצח גבוה לשיער שמתערסל בשלושה גלים כלפי מעלה, והלאה משם – אלוהים גדול. בשני נפנופי כף יד נמרצים כיבה את הלהבה, הניח את הגפרור במאפרה ושיחרר מפיו עשן שטיפס ועלה לעֵבר התקרה הצבועה כָּחוֹל עמוק. ים יש לו מעל לראש. הוא הביט באדישות בטלוויזיה הניצבת על שידת העץ, דוממת וקרה. על המדף התחתון הצטופפו יותר מעשרים אלבומי משפחה בצבעים שונים. הוא־עצמו נעדר מהם. רק הם בתמונות, כל אחד לבד או כל השישה יחד, תמיד בעמידה, עם אמא שלהם שאהבה להלביש אותם בבגדים זהים, להזמין את הצלם, לסדר אותם בשורה לפי הגובה, לעמוד ליד הבכור ולשלוח אל המצלמה חיוך ניצחון. הוא סובב את ראשו והביט אל גבהּ וראה את גחל האש מתקרב אל פיה ומתרחק, צף באוויר, אדום כאילו הוא חרק לוהט. בקצה הציפורן היא חופרת בלחיָהּ, מגרדת הלוך־ושוב, מרעישה כמו עכבר רוטט המכרסם בחשכה פצעים שרק הגלידו. היא תמשיך עוד ועוד עד שתפצע את העור, עד שעל לחיָהּ תזחל טיפה אדומה, חמה. וכשתגלה את הרטיבות האדומה בין האצבעות, תושיט יד אל גליל נייר הטואלט, תתלוש עשרה ריבועים ותנגב את עצמה. נחמיה התיק את עיניו אל דלת חדר־השינה, ובמאמץ להשתלט על השפתיים ינק מן הסיגריה. הצד השמאלי של פיו עדיין היה רדום. היה נדמה לו שהשפתיים התנפחו וגדלו לממדים מפחידים.
הוא התלונן שכואב לו ושאל את אשתו אם יש בבית קוניאק. היא קמה, ניגשה אל המטבח ונעמדה מול הארון שאיחסנה בו סוכר, שמן, ובקבוקי יין שנשארו מליל־הסדר. הוא שמע אותה מתכופפת ופולטת אנחה. אחר־כך הגיע קול נקישה של בקבוקי זכוכית. בעומק הארון נמצא לה בקבוק סְטוֹק 84'. היא מזגה כמות מוגזמת לכוס זכוכית, הניחה את הכוס המלאה נוזל צהבהב על השולחן, חזרה למקומה הקבוע במרפסת והביטה אל תחנת האוטובוס שמעֵבר לכביש. תקוע שם עמוד ברזל צבוע ירוק, שבראשו מתנוסס שלט פח אדום: "קו 37". השלט נוטה לאחור כדגל מתנפנף ברוח בעת הסתערות, גאה בסככת האסבסט הרובצת למרגלותיו. הסככה נתמכת בארבעה עמודי ברזל. מאחוריה ניצב מֶתַח ברזל.
הראשונים שהגיעו לתחנה השכם־בבוקר היו הפועלים שחיכו לאוטובוס של שש. ביד אחת החזיקו תיק אוכל, את האחרת תחבו לכיס, ועל פניהם עדיין ריחפה השינה. האוטובוס הגיח והם נבלעו בו ונעלמו. בחמישה לשמונה חלף בכבדות האוטובוס של הגננות ושל מורי בתי־הספר והותיר אחריו שקט עד לצהריים. אז הופיעו ילדי השכונה ותירגלו על המֶתַח "סֶבֶב לְפָנים" שלמדו אצל עקיבא בחוג ההתעמלות. תחילה מתחו את השרירים, עמדו על הידיים ועבדו על גמישוּת. אחר־כך מרחו את כפות הידיים באבקת מגנזיום וערכו ביניהם תחרות; אחד נתלָה על המוט, והיתר עמדו סביבו וספרו בקול רם. והאחד הזה, שהיא הביטה עליו – גופו זקוף, חזהו מתוח, והוא מסתחרר על מוט הברזל סיבוב אַחַר סיבוב, ובכל פעם מוסיפים האחרים בקול רם מספר אחד למניין, והמספרים טיפסו עד שהדם הנזרק מכוח האינרציה התנקז בראשו והסחרחורת הכניעה. הוא ירד סמוק. המספר האחרון שהכריזו הילדים התנגן במוחה, וּודאי גם במוחו, ומבטו כוכבים מתנפצים. לפנות־ערב הגיע מאיר, בחור בן תשע־עשרה שהצבא סירב לגייס. כבש את התחנה, חיכה באדיקות לאוטובוס, וכשזה הופיע התחנן בפני הנהג שייקח אותו בחינם לשפת הים, לתחנה האחרונה, לנמל, לזונות. בכל פעם שהופיע אוטובוס היה מאיר קם, נעמד מול הדלת הפתוחה, עוטה על פניו חיוך מטופש ומתחנן בפני הנהג.
"תיקח אותי, תיקח…"
עד שאמא שלו הגיעה, ירדה בזהירות מן האוטובוס של שמונה־ועשרים, אחזה בידו, הבטיחה לו הרים וגבעות, העיקר שיחזור איתה הביתה. פניה מאופרות בכבדות, על שפתיה מרוח שפתון אדום לוהט, והיא מקרקשת על זוג עקבים שחורים דקים. על רגליה העקומות מתוחים גרביונים שחורים, ושתי רכבות טסות כצלקות לאורך רגלה הימנית. אין בעיה, היא תפסיק לנסוע בלילות לתל־אביב, גם להתאפר היא תפסיק. כן, בסדר, היא תרדים אותו. את מלכת היופי היא תביא לו. שוב ושוב התעקשה, עד שסוף־סוף התרצה והצטרף אליה. היא סוגרת לו את החנות, והוא פותח, עושה לה דווקא.
בשעות הערב עמדו בתחנה הזוגות שנוסעים לבלות בתל־אביב והמטירו מפיהם חגיגיות מרגיזה. מדי פעם הופיעו הנפרדים הכרוניים, שֶׁמירה שנאה. נודניקים. עוד חיבוק ועוד נשיקה, מפונקים. הם נשארו לעמוד ולנופף בידיהם אל האוטובוס המטפס לעבר הגבעה עד שנעלם, לא מסוגלים להיפרד.
קצת לפני חצות כבה האור בבתים, הקולות נָדַמו לאט והרחוב נותר שומם. מירה נדרכה. הנה היא לבדה ואין איש שיקלקל או יפריע בעצם נוכחותו. היא חיכתה, מרוכזת בעצמה. השקט העמיק והדממה עטפה. היא מיקדה את המבט בצומת והקשיבה מתוך ציפייה דרוכה, עד שזמזום חרישי ביצבץ, לרגע נעלם, ושוב נשמע והתייצב והתעבה לקול נהמה עמום, הבוקע מאי־שם. היא שמעה אותו מתקרב, מטפס במעלה הרחוב, מוריד הילוך. רעש נהמת המנוע הרחיב את לבה. עכשיו הוא בוודאי חולף על־פני בניין ההסתדרות שהדגל האדום מתנפנף על גגו. היא מלווה אותו. עוד כמה שניות והנה הוא כאן, גולש אל הצומת ונעצר, משחרר אוויר ברעש מוגזם, כמעט מתנשם. הפנס הצהוב מהבהב, פועם בנחרצות. סיבוב, גלישה לעבר התחנה, עצירה ופתיחת הדלתות. אור קלוש מאיר את חלל האוטובוס. מבעד לחלונות המסורגים היא רואה את פניהם של הנוסעים המעטים הפונים לצאת מן הדלת האחורית ואחר־כך נעלמים מאחורי גוף האוטובוס הפולט עשן שחור. חוזרים לאדמה המוצקה. ובו־בזמן – העולים ניתקים, מטפסים בשלוש מדרגות הברזל ומושיטים יד אוחזת בכסף. והכל מתנהל כמו סרט־נע, או קרוסלת ענק שמסתובבת באיזו כיכר, עולה ויורדת, רוטטת, רועדת ומחרחרת, מתחפרת בתוך עצמה, פולטת עשן שחור סמיך, עד שהנהג סוגר דלתות, שוב משחרר אוויר, לוחץ על דוושת הגז ונוסע מכאן. סריקה חפוזה של היורדים מן האוטובוס מגלה את הצפוי. החזה מתיישב על האגן. נעלמה תחושת הבטן. אין בטן. היא הפכה לגמדה. ידיים ארוכות, צוואר וראש. כל־כולה כפות ידיים. העיקר לתפוס משהו. במקום אצבעות יש לה מלקחיים. אפילו את הסיגריה שתקועה בין האצבעות היא לא מרגישה. אכזבה חריפה, ריקנות וייאוש, מנתקים אותה, והיא צפה באיטיות, חסרת־משקל, בהרגשה המוּכּרת כל־כך של האַל־חזור. מבטה החיוור מרוחק והיא שוקעת בדיכאון השחור, בָּרִיק. במוות שלו. במוות שלה. בהמתנה האינסופית. עמוד עשן אפרפר מסתלסל ומטפס לעבר התקרה, צף, מתפזר ונמוג. והגחל האדום מכרסם את הטבק וזוחל באיטיות אל הפילטר, והאפר שהוא נושא על גבו נושר על השמלה השחורה. לעתים יחורר בבד השחור, לעתים יתגלגל ויתרסק אל הרצפה. היא יושבת סמויה בחשכה ללא זיע, שקועה בתוך עצמה, עד שתעלה ותטפס לאוזניה הנהמה של חימום המנועים הפוקחת את עיניה, והנה ריצתו של מטוס הנוסעים על המסלול. הריצה הנחושה, הנמרצת. כל הכוחות מתגייסים ומתכנסים למין שאגה על־אנושית של מאמץ ובדידות לקראת הניתוק מן הקרקע. החרטום מתרומם אל החשכה, מתגבר על חוקי הכבידה, סוחב אחריו את הגוף הכבד, נוסק וחולף מעל אורות אדומים מנצנצים, מנחם אותה לפתע, ורטט שמשות הבית מוסיף קצת שמחה, כאילו מישהו עומד סמוך לאוזנה ומרעיד חרש תוף מִריָם, מאיץ בה לקום ולצאת במחול פראי אל מול תמונת הבן התלויה על הקיר; ולמרגלותיו, על מדף עץ חשוף, דולק נר נשמה, ולצדו מפוחית הפה, וגם ספר התנ"ך שקיבל בסוף הטירונות, והדסקית תלויה על הקיר כאילו היא מֶדליה שהעניקו לו לאחר איזו תחרות קפיצה־לגובה שהצטיין בה. וחסר רק משהו קטן, מחשבה מבריקה, קול צחוק, משב־רוח אוהד שיישא אותה כפיסת נייר לעבר השמיים השחורים, הבולעים את המטוס אל קִרבם ונאספים ונאטמים בקול המיה עמום, עד ששב השקט.
היא יונקת מן הסיגריה, משחררת מפיה עשן ומגרדת את הפצעים האדומים. לפתע מתחשק לה להתפשט, להישאר עירומה ולרוץ במעלה הרחוב בעקבות האוטובוס, שמזמן עבר ונעלם. היא תדביק אותו ותחלוף על־פניו ותשאיר אותו הרחק מאחוריה. את כולם היא תקדים.
ובתוך כל זה, מבלי שכלל שמה לב, מתגלה בתוכה רצון טוב, והציפייה מתחדשת ומפרנסת את ההמתנה המתמדת לקראת מפגש מחודש. היא תחכה בדריכות לרגע ששוב יישָׁמע הזמזום המרוחק. האוטובוס שיָצא מהתחנה המרכזית ייכנס ליישוב, יתקרב בכבדות וייעצר מול בניין ההסתדרות הכללית. כעבור שניות אחדות יתגלו שני פנסים גדולים שיאירו את הצומת. איתות ימני צהבהב יהבהב בעקשנות. שוב תבעבע תקוות־שווא, העיניים יחזרו וירוצו לאורך החלונות המסורגים, שאור קלוש יבקע מהם. תשַׂחֵק ללא סוף את המשחק המטופש שהיא אוהבת לשחק עם עצמה. ואף־על־פי־כן, אוטובוס חצות המגיח ללא נוסעים וחולף ביעף מחלץ מפניה רמז לחיוך. מילא. הבן לא הצליח לתפוס את האוטובוס. הוא מת. אבל האחרים, החיים – איזו סיבה היתה להם להחמיץ את האוטובוס האחרון, פרט לעליבותם?

נחמיה לגם ארוכות. הקוניאק הזול העביר בו צמרמורת, וחום פשט באיבריו. זריקת ההרדמה, האלכוהול וכדור האופטלגין נסכו בו רוגע. המתח שנלווה לעקירת השן התפוגג, והוא התענג על השפעת האלכוהול. אם הכל יתנהל כשורה תבצבץ לו בעוד חודשיים בקצה החיוך שן זהב חיוורת, שתפתה את עינֵי המתבונן, תלכוד את המבט, תגנוב את העין, תעכב את המחשבה, תכלא שנייה או שתיים של סקרנות ותקרין צל של טבעיוּת על שכנותיה הלבושות חרסינה. תרגיל מתוחכם של רופא־השיניים, קומופלאז'. נחמיה משך מהסיגריה, מילא את פיו הפצוע עשן וגיחך לעצמו בהנאה. מצא חן בעיניו הרעיון שבפיו יתרחש תעלול. מי שיתבונן בו יניח שאם אחת נוצצת שם, בזווית החיוך, מן־הסתם כל השאר טבעיוֹת. הוא ראה בתעלול תגובה הולמת, מעֵין פיצוי סמוי על השיניים שהחלו להתפורר מיד לאחר ניצחונו הראשון של הרוויזיוניסט מנחם בגין שנוא־נפשו. כשהבחין בהתפוררות המשפילה, לא אכל יומיים, הסתפק בנוזלים. וכשמצא שההתפוררות נמשכת, למרות ההקפדה על צמצום הפעילות של הפה והשטיפה היומיומית במי מלח־גס, הזמין לעצמו תור, רץ אל רופא־השיניים, המתין, התיישב על כיסא־המטופלים, פתח את הפה ואמר, "החוצה, כולן החוצה!"
דוקטור קלאוזנר ניסה להרגיע: "אף־אחד לא רודף אחרינו". וכבר הציץ אל תוך הפה הפעור והחדיר מראה עגולה החושפת שטחים מתים, ערך סיור מקיף. אחר־כך דחף אצבע, הסיט את לחי ימין והטמין גליל צמר־גפן סופג, שעורר בנחמיה גלי צמרמורת. עורו נבט, שערותיו סמרו, והוא חש בנוכחותם הכבדה של שרירי הפנים. רופא־השיניים גרר את זרוע המנורה להאיר את חלל הפה והביט מבעד לזכוכית־המגדלת, וכמו בכל פעם התגבר על הנטייה לסגת למראֵה החלל האדום הנפער והלשון המשתרבבת הנעה וזעה כמו כלב שמירה קשור, ומעליה מתנדנד בהיפוך בלון אדום לוהט. הוא הקיש קלות על אחת השיניים הטוחנות. קול עמום בקע מן השן והסגיר בצלילו רשת מסועפת של סדקים בלתי־נראים, המחלישים את השן הקורסת. "במוקדם או במאוחר כולן יתפוררו", פסק קלאוזנר, וכהרגלו לאחר הדיאגנוזה, פנה לכיור, שטף את ידיו, פקד על נחמיה לסגור את הפה, שאל מה שלום האשה, והביט משועמם בפניו הבשרניות שלו־עצמו, הנשקפות אליו מן המראָה התקועה מעל לברז. אחר־כך ניגב את ידיו בנייר סופג, צימק אותו לכדור, אמר לנחמיה בביטחון גמור של אחד שחי את העבודה שלו, "טוב, העניין ברור", השליך את כדור הנייר אל הפח העגול, ופנה אל המקפיא שעומד מתחת לחלון והשקיף לעבר גינה פנימית, הכלואה בין ארבעה שיכוני רכבת אפורים. מתוך הֶרגל השהה את המבט על ספסל עץ ירוק השרוע מתחת לחלון, פלט אנחת צער, התכופף, ופתח בתנופה את דלת הסטריליזָטור. אדים פרצו החוצה והסתלסלו לכל עבר. הוא ניפנף אותם בשתי תנועות ידיים מהירות, שלף מזרק פלדה קר ובוהק וצבת בעלת שפתיים מרושעות. בלחיצת אצבע הפעיל את הטרנזיסטור שחנה על רשת א' והודיע:
"מתחילים".
"לפני שמתחילים יש לי בקשה", אמר נחמיה.
קלאוזנר התיישב גבוה מעל נחמיה, הסתיר מאחורי גבו את ידו האוחזת במזרק ואמר, "כולי אוזן".
"אני לא רוצה לקבל בסוף התהליך שִׁין שורקת".
"אתה מתכוון לחזור לנאוֹם?"
"לא", שיקר נחמיה.
"בלי שִׁין שורקת", הבטיח קלאוזנר. הוא סימן בהרמת גבות לפתוח את הפה, ואגב מתן זריקת ההרדמה הסביר שחייבים לסדר מקום ללשון, כדי שתוכל להשלים את הפעולה עד סופה ולייצר כמו שצריך את האותיות בחלל הפה. הוא שלף את המזרק מן הפה ובתנועה מהירה פירק אותו. כשהמתין לפעולת ההרדמה, שרק לעצמו נעימה רוסית וקרץ משועשע לעבר נחמיה. והמנגינה התעצבה ממוטיב רוסי סתמי לַשיר המפורסם של מקהלת הצבא האדום, "קָלִי קָקָלִי קָקָלִי רָמָיָם". והוא משך את הצלילים, שרק וסילסל את המנגינה בהילוך אטי הרומז לאיזו התפרצות או היסחפות־חושים שעומדות להתרחש, בנה את המתח, דרך על פצעים, עד שנחמיה איבד את הסבלנות ואמר שאפשר להתחיל, הלשון נרדמה.
"יש זמן", הודיע קלאוזנר וליהֲטֵט חרש בלהיט הרוסי. הוא הביט אל הגינה, וכשהבחין באיש זר, אורח לא רצוי המתפרקד על הספסל הירוק, יצא ממנו כל האוויר. הוא התקרב אל נחמיה, משך לו בשפה העליונה, בעלת חתימת השפם, ושאל אם הוא מרגיש משהו.
נחמיה ענה: "מת".
"פְּתח את הפה", פקד והתיישב על הכיסא המוגבה. בידו הימנית החזיק פְּלָאייר. "להסתכל לתקרה, או לעצום את העיניים". ורק כשהכל הונח על מקומו הורה קלאוזנר לנחמיה להרים את הראש כדי להסיט את המחשבה, והפעיל את כובד משקלו על המכשיר שבידו.

נחמיה שאף מן הסיגריה. דוקטור קלאוזנר הצחיק אותו עם מקהלת הצבא האדום. רמז לו על סטלין, ניסה להתגרות בו על דברים שכבר מזמן נשכחו. יש לו בבית תקליט של מקהלת הצבא האדום. הבנים קנו לו במתנה לאחד מימי־ההולדת ויחד כתבו: "לאבא, צלילים מהעבר". ברצון היה קם עכשיו מן הכורסה, מניח את התקליט על הפטפון, לוגם מהקוניאק ומתמכר לשירה האדירה שכמו בוקעת ממרחביה העצומים של ברית־המועצות. חמישים זמרים, חמישים קולות אנונימיים פורצים משני הרמקולים התלויים אצלו על הקיר בסלון, שרים בהרמוניה מרוממת־נפש. מי נתן לעם הרוסי את המרחבים העצומים האלו? לא פיוטר הגדול ולא איוואן האיום. סטלין, הנער המחוטט מגורקי, האיש שחלם להיות משורר, האיש שכל אירופה חייבת לו את נפשה. מלך מלכי הטְרִיאָדָה. הקודקוד של הטְריאוּמְווירָאט, הגֶניוס הצבאי המשופם, העין הצופה בקרירות על המהלך הדיאלקטי, על המטוטלת הנעה מקצה אחד, ממתינה כהרף־עין, משנה כיוון, ונעה לעֵבר הקצה האחר. על עטיפת התקליט תצלום. זמרי המקהלה, עומדים כתף אל כתף, שורה מעל שורה. רגליהם במגפיים שחורים, עד הברך, פניהם רציניים להחריד, ולראשם כובעי מצחייה שבמרכזם מנצנץ כוכב בודד. גם לו יש בארון מגפיים שחורים. תקועים בהם תותבי עץ כדי לשמור על צורתם ועל מתיחות העור. שרשרת ברזל דקה מחברת את התותבים זה לזה. כשהבנים היו קטנים, הוא הפחיד אותם וסיפר שאֵלֶה הרגליים של פינוקיו. לא האף גָדֵל כשמשקרים – אלא הרגליים. ובגיל ארבע־עשרה, כשהרגליים שלהם התארכו לפתע במהירות, והמכנסיים הארוכים נפרדו מהנעליים, וביצבץ העור הלבן, והגוף התעורר ונתן את הקפיצה לגובה ואיבד לפרק זמן קצר את הפרופורציה הקלאסית, היה מודיע בתור בדיחה, "מישהו פה משקר".
הוא נעל את המגפיים פעמיים־שלוש, לא יותר. מזג־האוויר בארץ לא התאים. ואף־על־פי שלא הלך בהם, הקפיד שהבן הצעיר מבין השישה שלהם ישלוף אותם מהארון בכל שבת בבוקר, תמורת כמה גרושים, יחלוץ את תותבי העץ כאילו היו רגליו של אסיר מסוכן שחי בחשכת ארון הקיר, ויצחצח אותם עד שיבריקו. לאחר שבנוֹ היה מסיים לצחצח, היה נחמיה נועל את המגפיים לרגלי העץ, מחזיר אותם לארון־הקיר וסוגר עליהם את הדלת. האחרון שנעל את המגפיים היה הבן הבכור, זה שמת וקבר יחד אתו את כל הבית. בגיל שמונה־עשרה ביקש ממירה את המגפיים להצגת הסיום של כיתה י"ב במוסד החינוכי שלמד בו, בקיבוץ יקום, ומירה ביקשה ממנו, מנחמיה, קראה לו בּוּבּוּש – השתמשה בשם־חיבה כדי לרכך את לבו. הקבוצה הציגה מחזה בנושא האינקוויזיציה. הבן קיבל את תפקיד האינקוויזיטור שאוחז בשוט ומכה ביהודים. מנסה להעביר אותם בכוח לדת האמת. או אולי הוא מתבלבל וההצגה היתה על פרנקו ומלחמת האזרחים. בכל אופן, ספרד היתה בתמונה, והבן היה על הגובה. הוא לבש חולצת סָטֵן שחורה מבריקה, למותניו חגר צעיף אדום, לרגליו נעל את המגפיים השחורים שהגיעו עד מתחת לברך, והסתובב גאה על קרשי הבמה, חילק הוראות והעניק ציונים, גילה ניצוצות של כישרון. נחמיה ראה את הבן צועד צעד או צעד־וחצי ברגל מתוחה, מונפת לפנים, והתעלם. אולי הניף על דעת עצמו, אולי קיבל הוראה מפורשת מהבמאי. והנה גם ידו הימנית מונפת לפנים, מתוחה. ולא חָסַר הרבה שיצעיד את שאר השחקנים הגודשים את הבמה, ויופיעו הלפידים, וכולם יתלכדו למכונה משומנת היטב, הדורסת כל דבר העומד בדרכה.
נחמיה עישן באי־שקט ופלט מפיו ענני עשן שנסחפו ברוח הקלה. הבן זורק לאוויר רעיון וכבר מתרגם למעשה, מחלק הוראות ומצפה לתוצאות. הוא פוקד בתקיפות רבה ומקשיח את מבטו הקר, עד שקשה להעלות על הדעת שמישהו כתב את הטקסט ושם בפיו. נראָה כאילו ממש הרגע פרצו המלים בספונטניות מלבו, והוא כל־כך מאוהב במגפיים המגיעים עד לברכיים, ואינו מפסיק לנקוש בעקבים על הבמה ולצעוד, נכנס לנשמה. אשתו הביטה בילד שלהם והתמוגגה. בראשו של נחמיה הידהדה נקישת העקב של המגף. הוא נדרך. הנה עוד רגע תיפלט מפי הבן השאגה שבטח אמא שלו לימדה אותו בחשאי כשלמד ללכת וחיפש את שיווי־המשקל והיה מתנדנד – עוד שנייה ייפול על הרצפה, "אכטוּנג…" המלה עדיין לא נאמרה, ובוודאי גם לא תיאמר, ובכל־זאת היא צפה ומתנגנת עקשנית, ולפתע מאיימת לפרוץ ממוחו של נחמיה, עומדת על קצה הלשון. איש לא שיער שבשפיץ של המגפיים שהבן נועל – כדי למלא את החלל שיוצרות כפות רגליו הקטנות מדי, ירושה שקיבל מאמו – הטמין את העיתון של התנועה הקיבוצית. בִּשביל הימני כוּדר לכדור מאמר המערכת, ובשביל השמאלי שימש מוסף החקלאות: זן חדש של אבטיח יצא לשוק, ללא גרעינים. כשהסתיימה ההצגה, ומסך הבד החליק אדום מול פני הצופים, נושק לקרשי הבמה, הרעידו מחיאות הכפיים את האוויר. הוא ראה את הבן יוצא לבדו אל קַדמת הבמה. עוצמת מחיאות הכפיים גברה. הבן קד את קידת השחקן הראשי. לא סתם קד, אלא זרק קדימה את פלג גופו העליון והתקפל מתוך כניעה עמוקה ומתמסרת. לאחר שניות אחדות התיישר וחיוך רחב מרוח על שפתיו. מחיאות הכפיים התכנסו לקצב אחיד. הוא קד שוב ושוב ושוב. נחמיה הרכין לעברו קלות את הראש. היה נדמה לו שמבטיהם הצטלבו. מירה רצה אל אחורי הקלעים לחבק את הבן שלה, והבן, מיוזע ממאמץ ומהתרגשות, הציג אותה בפני השחקנים האחרים, העומדים לפני גיוס. נחמיה נשאר לשבת על ספסל האבן.
הוא לגם לגימה נוספת מהקוניאק. כמו אשתו גם הוא ממתין. אין בהמתנה שלו כל קוצר־רוח. להיפך, יש בה עונג. אף־אחד לא לוקח אותו בחשבון, והוא נהנה להיות רואה־ואינו־נראה במסעו החשאי אל הצמרת, המועמד הסמוי לראשות המועצה המקומית, מי שיגיח במפתיע ויגנוב את כל הקופה, מי שרוקם בחשאי צעדים וייקח את מה שכמעט כבר היה שלו. היתה לו כמובן תוכנית מפורטת שנולדה מזמן, בסוף שנות החמישים, ערב התבוסה הקשה שנחל כנציג מפ"ם בבחירות למועצת היישוב. בהתחלה התייחס לתוכנית כאל חצי בדיחה, משהו לא אפוי, תביעה של היצר. יום אחד, מתוך אהבה, העניק לה שם: "ההצגה הגדולה". כמה חודשים אחרי מות הבן הבכור שינה את שמה ל"תוכנית יחיד". שנים מתבשלת התוכנית במוחו, קורמת עור וגידים. כראוי לסוכן המתמרן בין שני עולמות ממודרים, לא העלה מלה על הכתב. הוא אהב את העובדה שהכל תלוי בו־עצמו, בעוצמת אישיותו. וכמובן, בכישרונו הרטורי. הוא והם, אחד מול רבים. טַבָּח וסועדים, כומר ומאמינים, גנן ודחלילים, מנהיג ומצביעים. אשתו ממתינה לתחייה, הוא מצפה לפריחה. היא מצפה לנס, הוא ממתין לעיתוי. היא מַפנה את גבה לעתיד, צופה אל העבר. הוא – בדיוק להיפך. גב אל גב הם מתקדמים, הולכים ומתרחקים. היא רודפת אַחַר השקיעה, הוא צועד לקראת הזריחה. הם כמעט לא מדברים. לנחמיה יש מה להגיד, אלא שהיא מחפשת שקט. לבשה שחורים, ענדה את שעונו המקולקל של הבן, התיישבה על כיסא במרפסת הפתוחה, אסרה להדליק את האור, אסרה לפנות אליה, עישנה בשרשרת. "אני את הילד שלי לא משאירה לבד".
בכל ערב, כשנכנס למיטה הזוגית, פרשׂ במוחו את תוכנית הפעולה שתוליך אותו אל ניצחונו בבחירות, והמתין עייף לשינה שתחטוף אותו. בשבת בבוקר, כשאשתו וחמשת הבנים עדיין ישנו והתפנקו בחום הגוף, קם מן המיטה, ובגופייה ובתחתונים לבנים התיישב בסלון הדומם. ביד ימין החזיק סיגריה, ביד שמאל החזיק חפיסת גפרורים. כוס נס־קפה עמדה על השולחן. הניח את הסיגריה במאפרה, לגם מן הקפה הרותח, קרץ לכלבה הישֵׁנה על הכורסה הסמוכה, והריץ במוחו תרחיש אַחַר תרחיש. בעיניים מפוקחות בירר את נקודות התורפה, ציחצח יתרונות ברורים, ועיגן היטב את שני עמודי התווך שעליהם נשען – שתי רכבות טסות זו לצד זו, מנפחות שרירים ומעיפות גִצי אש לכל עבר; שני קטרים נושפים, שני לבבות פועמים, שני וֶקטורים שביום פקודה יניפו אותו עד לכיסא ראש־המועצה, הניצב בקומה השנייה בבית ערבי נטוש. הוא ידהר על שני הלבבות הפועמים במוחו, כמו אותו מוּז'יק שראה בילדותו ביריד חורף. הלה עמד על גב שני סוסים הדוהרים זה לצד זה, רגלו הימנית על גב הסוס השחור, השמאלית על גב הסוס הלבן, גופו סופג אל תוכו את גלי הדְהָרָה, והוא מנצח על המעשה בשפתיו המפיקות שריקה חדה. ונחמיה, רגלו האחת על אשתו הגרמנייה, והאחרת על בן בכור מת, ושפתיו נעולות וחתומות – על המתים הוא צועד. הם אלה שיישאו אותו אל הניצחון. הטמפרטורה ביריד צנחה עמוק אל מתחת לאפס, ופתותי שלג הלבינו את האדמה הבוצית. אמא שלו החזיקה אותו בידיה, העניקה לו מחום גופה. הוא זכר בבהירות איך זרמה תנועת הדְהָרָה, עלתה וירדה על מצע נקישת הפרסות, ושריקתו של המוּז'יק נישאה לכל עבר באוויר הקפוא; ואיך מִפִּיות הצופים נפלטו אדים, ואיך מגופם החם של שני הסוסים צמחו אל־על קיטוֹרִים לבנבנים, זנבם התעגל ואפם רתח כקומקום.
אינספור נאומי בחירות נשא במוחו. מדי פעם הניף מבלי־משים את ידו הימנית אל מול תמונת הבן, שהוגדלה עד שאפילו את הניצוץ בעיניים היה אפשר לראות. לבסוף, כשהתעייף, היה מונה את המצביעים שנמצאים אצלו בכיס הקטן, ואת אלה השוכנים במגירה ליד המיטה – ארבעים תעודות־זהות יש לו שם, ליד המיטה, רכושו הפרטי. כמה מהם עברו את גיל מאה, בוודאי מתים. לפעמים דיפדף בספר הבוחרים, ומאחורי כל שם צפה ועלתה דמות מוּכּרת ואיתה כל משפחתה. בימים טובים, כשמוחו היה צלול וחד, פיצל את התוכנית הגדולה לכמה תתי־תוכניות, ולתת־התוכנית האהובה עליו ביותר קרא "לרוץ עם הארנבת". מִפְּקידיו של סטלין למד את הדוקטרינה; מהקומיסרים הנאמנים, אשפי המציאוּת, הפוליטיקה והקונספירציה. הוא הצַיָד שלוחש לניצוד על המתח הקושר ביניהם. הוא המשולש הנצחי, ההעתק המודרני של השילוש הקדוש, האב הבן ורוח־הקודש. הוא האב, הוא הבן, ועל רוח־הקודש הוא משתין בקשת. הוא המושך בחוטים וגם הבובה המרקדת, הוא שניים שהם אחד – משפט שמאז שהתאושש ממות הבן היה חרות היטב במוחו. לא "אני והצל" הפיוטי, אלא אני ואני, ואם צריך אז אני ואני ואני ואני, כמה שיצטרך. ואם זה לא יספיק, ימציא. המטוטלת לעולם נעה, הסוסים לעולם דוהרים, הגבולות פרוצים, הזיכרון רובץ תחת מרותו, והזמן עומד לרשותו. כל הזמן שבעולם.
אחת לכמה חודשים, כשהעצב על מות הבן הפך בלתי־נסבל ואיים לגלוש ממנו ולשַׁתקוֹ, היה מגייס את כוחותיו האחרונים ויוצא למסע בחירות דמיוני, תוקף במוחו את המציאות המדומה. הוא העמיד את יריביו במקומם הראוי, לקח נשימה עמוקה, מילא את הריאות אוויר וחרש בדמיונו את היישוב, ניתח כל צעד על סרגל משנתו הפוליטית, שהתמצתה במלה אחת: פיצול. כל פעולותיו רימזו תמיד, בעת ובעונה אחת, לשני כיוונים מנוגדים. איש לעולם לא יֵדע לאן מועדות פניו, והוא יחתור אל מטרתו באין מפריע. ולא משנה אם הדרך סלולה לפניו והוא מתפרץ לדלת פתוחה. וגם אם הוא משחק עם עצמו ב"נדמה לי", מה טוב. כל עוד הוא מתקדם לפי התוכנית שלו, הכל בסדר. ואין אף־אחד, במציאות או יציר דמיון, שיהיה מסוגל להבין את צעדיו ההפכפכים, את הקָדימה־אחורה שלו, את השחור־לבן, את המאבק. מי בסביבתו שמע על דיאלקטיקה? הוא ניער בחוזקה את חפיסת הגפרורים ושאף מן הסיגריה. הוא נער קוֹמְסוֹמוֹל, תלמידו של לנין, יודע מצוין מה זו דיאלקטיקה, יודע מה היא קוֹטביוּת הדוחפת קדימה, יודע מה הם הפכים המנוגדים זה לזה ומזינים זה את זה, יודע מה עושה השקר בחשאי לאמת, ומה עושים הסוד לסקרנות, הרע לטוב, הבן לאביו, והמוות לחיים. הוא לא פוחד ללכת בחושך ולא מסתנוור מאור יום. אין מה לדאוג. אצלו, לעולם, לא יתנגשו אורות בִּצְללים. כל אחד והרוּבּריקה שלו, כל אחד והמסלול שלו, המתים עם המתים והחיים עם החיים – ורק הוא, כמו אותו מוּז'יק שראה בילדותו, יודע כיצד לטפס, לעמוד להם על הכתפיים, לאחוז במושכות, לסלסל שריקה, לדהור.
הוא לגם מן הקוניאק לגימה קטנה אחרונה. הדם רתח בו. פלאים הוא יחולל ביישוב. כאב עמום ביצבץ מלסתו, הוא שאף שאיפה עמוקה מהסיגריה, פלט עמוד עשן מפיו ושמט את כף ידו על מסעד הכורסה. המחשבה שפעם היו בפיו שיני חלב עוררה בו גיחוך. הוא קם מן הכורסה, אסף את 'על המשמר' מהשולחן העגול ופסע בכבדות אל חדר־השינה. חלף על־פני שורת התמונות של הבן. ליד המיטה התפשט, הניח למכנסיים לצנוח אל הרצפה, חילץ את רגליו, נכנס מתחת לשמיכה, הדליק את מנורת־הלילה ועילעל בעיתון. כמו תמיד יירדם לפניה; וכשתבוא, קצת לפני עלות השחר, תגיע שקטה וחרישית. כמעט מרחפת. כלל לא ירגיש כשתשכב לצדו ופניה אל הקיר ותניח את כף ידה מתחת ללחיהּ. עיניה פקוחות והיא שוקעת.

חגי ליניק נולד ביהוד בשנת 1959, הצעיר בין שישה אחים.
ליניק שירת בצה"ל בשייטת 13 ושיחק כחלוץ בקבוצת הכדורגל "הפועל יהוד".
בין השנים 1982 ל-1985 למד במדרשה למוסיקה בתל-אביב ובין 1986 ל-1988 במכללת ברקלי למוסיקה בבוסטון.
ב-2010 יצר עם איה סומך את הסרט התיעודי "מתחת לשטיח" שזכה בפרס הצילום המצטיין בפסטיבל "דוקאביב".
באוגוסט 2012 עלה מחזהו "דוהרים" בתיאטרון תמונע, אותו ביים ביחד עם אילן תורן.
ספריו:

מישהו נפל (1996)

מספר מוות (2000)

דרוש לחשן (2011), ספר אשר זיכה אותו בפרס ספיר לשנת 2011.

כל ספריו יצאו לאור במסגרת "הספריה החדשה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.
בכל ספריו ובפרט ב"דרוש לחשן" נכללים רכיבים בעלי אופי אוטוביוגרפי.

X