דרוויש אמריקאי | לרכישה באינדיבוק
דרוויש אמריקאי

דרוויש אמריקאי

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 344
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66.5
- 39

חיאת שאה, ילד פקיסטני-אמריקאי, מתאהב בפעם הראשונה. חייו עד אז, במערב-התיכון של ארצות-הברית, היו שגרתיים: לימודים, בייסבול, משחקי וידאו, למעט העובדה שמוצאו פקיסטני ושהוריו רבים ביניהם ללא הרף כמעט, על דברים שהוא לא מבין. כשמינה מגיעה כדי לגור איתם בביתם, הכול משתנה.

מינה, חברתה הטובה של אמו מפקיסטן, אישה עצמאית, יפיפייה ואינטליגנטית, מגיעה אל בית משפחת שאה לאחר שנישואיה לגבר פקיסטני עלו על שרטון. אפילו אביו הספקן של חיאת לא יכול להתכחש לחיוניות ולאושר שמינה מביאה אל ביתם. הרוחניות העמוקה שלה מפיחה את רוח האסלאם בחייה של המשפחה, והמושפע מכך יותר מכול הוא חיאת הצעיר. הוא מתחיל ללמוד קוראן עם מינה ומתמוגג מתשומת הלב שהיא מרעיפה עליו. העניין שלו באסלאם והעניין שלו במורתו היפה מתערבבים זה בזה.

כשמינה פוגשת גבר, ידיד של המשפחה, ומתחילה לצאת איתו, חיאת מרגיש נבגד. התשוקות הרוחניות והפיזיות שהוא מתחיל לחוש גורמות לו להיאחז בכל כוחו באמונתו. חיאת מרגיש שהוא חייב לפעול, ולדרך שבה הוא בוחר לפעול השפעה הרת אסון על היקרים לו מכול.

דרוויש אמריקאי הוא ספר מבריק, מעודן ומרגש, שמתאר את מערכת היחסים העדינה שבין הדת לחיים המודרניים. גם עיאד אחתר גדל במערב-התיכון של ארצות-הברית, ובאמצעות חיאת, גיבור הספר שלו, הוא חושף בפני הקוראים את הכוחות האדירים המשפיעים על מוסלמים צעירים בארצות-הברית. זהו רומן ביכורים אינטימי ואישי, שיישאר עם הקוראים זמן רב לאחר שיסיימו את קריאתו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דרוויש אמריקאי”

בקרוב…

פתח דבר:

1990

אני זוכר הכול באופן צלול וחד, שמסמן את הרגע ההוא כקו פרשת המים:
רצפת הפרקט הדבשית זהרה תחת אור הזרקורים שהאירו את אולם הספורט. בשולי המגרש התגודדו שחקנים עם מאמניהם, והיציעים היו גדושים בצופים קולניים שציפו בקוצר רוח שפסק הזמן יסתיים.
הבחנתי תחתַי במוכר המתקרב: גבר כבד־גוף, מכריס, עם קוקו חום־אדמדם שבצבץ מתחת לכובע המצחייה בצבעי בית הספר שלנו, שחור וכתום. "נקניקיות!" הוא קרא. "נקניקיות בקר! נקניקיות חזיר!"
הרמתי יד וסימנתי לו לגשת. הוא הנהן, עצר שלוש שורות תחתי כדי לשרת לקוח אחר, ואני פניתי אל חברַי ושאלתי אם הם רוצים משהו.
בירה ונקניקייה, הם ענו בזה אחר זה.
"אני לא חושב שיש לו בירה," אמרתי.
השחקנים במגרש שבו לעמדותיהם לדקה האחרונה של המחצית. הקהל החל לקום על רגליו.
המוכר נתן עודף לקונה הקודם, הרים את תיבת המתכת אל חזהו, עלה במדרגות והתמקם בקצה השורה שלנו.

"יש לך בירה?" שאל אותו אחד מחברי.
"רק נקניקיות."
"אז שתיים חזיר ואחת בקר," אמרתי.
הוא הנהן ופתח את מכסה התיבה. סימנתי לחברי לסלק את השטרות שהוציאו ושלפתי את הארנק. המוכר הושיט לי שלושה צרורות מבריקים, חמימים ורכים למגע.
"הבקר זה למעלה. תשע ביחד."
העברתי את נקניקיות החזיר לחברי ושילמתי.
תרועות רמות נשמעו כשהקבוצה שלנו חצתה בסערה את המגרש ודהרה לעבר הסל. הסרתי את עטיפת הנקניקייה וגיליתי שלא מדובר בנקניקיית בקר אלא בנקניקיית חזיר, מְשוּיֶשת בנימים חומים־לבנים.
"תגידו, מישהו קיבל את הבקר?" קראתי מעל שאגת הקהל.
שניהם נדו לשלילה. גם שלהם היו נקניקיות חזיר.
עמדתי לפנות בחזרה למעבר כדי לקרוא למוכר, ואז עצרתי בעצמי. איזו סיבה יש לי בעצם לא לאכול אותה?
שום סיבה, עניתי לעצמי.
הקבוצה שלנו דהרה שוב לעבר הסל, רק כדי לספוג שם שריקת פסילה מהשופט לקול שאגת מחאה מחרישת אוזניים מהקהל. נשאתי את הנקניקייה אל שפתי, עצמתי עיניים ונגסתי. לבי הלם בעוז כשפי הלך והתמלא בטעם מעושן, מתקתק, חריף מעט, שהדהים אותי לחלוטין — אולי עוד יותר מפני שהיה כה אסור במשך כל כך הרבה זמן. הרגשתי אמיץ ומגוחך בעת ובעונה אחת. דממה מסתורית ירדה עלי כשבלעתי את הנגיסה הראשונה.

נשאתי את עיני לעבר תקרת האולם.
היא עדיין היתה שם, איתנה כתמיד.
אחרי המשחק שוטטתי בגפי ברחבי הקמפוס. הפנסים בשבילים זהרו בערפל כמו תפרחות לבנות בליל נובמבר המבושם. האוויר הרטוב הסתחרר ונשב סביבי. הרגשתי חי, משוחרר, גמיש. אפילו מסוחרר קלות משִמחה.
כשחזרתי לחדרי במעונות נעמדתי לפני המראה בחדר האמבטיה. כתפי נראו שונות. לא שפופות אלא פתוחות, כאילו עול כבד נגול מעליהן. עיני משכו את תשומת לבי, ושם ראיתי מה שהרגשתי: שקט, כוח, רוגע.
הרגשתי שלם.
ישנתי שינה עמוקה ושלווה באותו לילה, נינוח כמו תינוק בזרועות אמו האוהבות. כששמעתי לבסוף את השעון המעורר, השעה היתה רבע לתשע. החדר היה שטוף אור. זה היה יום חמישי, כלומר, הקורס של פרופסור אדלסטיין בתולדות האִסלאם עמד להתחיל בתוך רבע שעה. כשהחלקתי לתוך מכנסי הג'ינס הייתי המום מתחושת העקצוץ הברורה של האריג כנגד עורי. התברר שפלאי הערב הקודם טרם נמוגו.
בחוץ היה עוד יום חם ונשוב רוחות שלא בעונתו. עצרתי בבניין של אגודת הסטודנטים, קניתי כוס תה ומיהרתי לאולם שירמר, קוראן תחת זרועי, מתיז תה חום תוך כדי ריצה. לא אהבתי לאחר לשיעור של אדלסטיין, מפני שהייתי מוכרח לוודא שאמצא מקום בפינתי הקבועה בשורות האחרונות — ליד החלון הפתוח כדי סדק — שם יכולתי לרחף ולשקוע במחשבות בזמן שאדלסטיין זעיר המידות והכריזמטי מנתץ בקורנסו כמדי שבוע את המעט שנותר מאמונת ילדותי. והיתה לי סיבה נוספת לשבת שם:
רייצ'ל.
פרופסור אדלסטיין נראה רענן ורשמי בגרסה נוספת של השילובים הפסטליים השגורים במלתחתו: חולצת כפתורים מגוהצת לעילא בסגול־לילך, רכוסה ומהודקת בעניבת פרפר ורודה, ושלייקעס תואמים למוקסינים המצוחצחים בגוון חום־ערמוני.
הוא קידם את פני בחיוך חם כשנכנסתי. "שלום, חַיָאת."
"שלום, פרופסור אדלסטיין."
פילסתי את דרכי אל הפינה שבה נהגתי לשבת, ושבה ישבה ברגעים אלו ממש רייצ'ל הנאווה וכרסמה עוגייה.
"הַיי."
"הַיי."
"איך היה המשחק?"
"טוב."
היא הנהנה. זוויות שפתיה התעקלו מעלה בביישנות כשהיא היישירה אלי מבט. מבטים מהסוג הזה — כשעיניה הכחולות מבריקות — הם אלו שהפיחו בי אומץ להציע לרייצ'ל לבוא איתי למשחק בערב הקודם. במשך כל הסמסטר רציתי להזמין אותה לדייט, אבל כשלבסוף אזרתי עוז, היא אמרה שהיא מוכרחה ללמוד.
"רוצה?" היא שאלה. "זה שיבולת שועל וצימוקים."
"כן, תודה."
היא בצעה את העוגייה והעבירה לי את חלקי. "הספקת לקרוא את החומר להיום?" שאלה.
"לא הייתי צריך."
"מה זאת אומרת?"
"אני כבר מכיר את הפרקים האלה… בעל־פה."

"באמת?" עיניה של רייצ'ל התרחבו בהפתעה.
"הייתי צריך לשנן את זה כשהייתי קטן," הסברתי. "זה משהו שילדים מוסלמים צריכים לעשות; לשנן את הקוראן בעל־פה… זה נקרא להיות חאפִז."
"באמת?" ניכר בה שהיא מתרשמת.
משכתי בכתפי. "לא שאני זוכר הרבה. אבל את הפרקים שהוא נתן להיום, דווקא במקרה כן."
על הקתדרה פתח פרופסור אדלסטיין ואמר: "אני מניח שכולכם קראתם את החומר. לא נדון בחומר הזה היום, אבל זה ללא ספק חומר חשוב. אני רוצה שתמשיכו להתקדם בקריאה בכוחות עצמכם. לפעמים יכול לקחת זמן לקרוא את הקוראן, וכדאי שתספיקו כמה שיותר בסמסטר הזה." הוא השתתק וסידר את ערימת הניירות המונחת לפניו. רייצ'ל הציעה לי את מה שנותר מהעוגייה ושאלה בלחש: "רוצה לגמור?"
"בטח," אמרתי ונטלתי מידה את העוגייה.
"הייתי רוצה לחלוק איתכם היום כמה מחקרים שבהם עוסקים לאחרונה שני עמיתים שלי בגרמניה. אין לי אפשרות להציע לכם חומר קריאה רלוונטי, מפני שחלק גדול ממנו נכתב ברגעים אלו ממש. ניתן להגדיר את התחום הזה כחזית המחקר המדעי של לימודי האסלאם…" אדלסטיין השתהה רגע ויצר קשר עין עם הסטודנטים המוסלמים בכיתה — היינו שלושה — והוסיף בזהירות, "ויכול להיות שהדברים שאני עומד להגיד יזעזעו כמה מכם."
כך נפתחה ההרצאה על גניזת צַנעא.
בשנת 1972, במהלך שחזור של מסגד עתיק בצנעא שבתימן, קבוצת פועלים שעסקה בשיפוץ הגג המקורי מצאה בין הקורות גניזה לגווילים ולספרים שניזוקו, מעין קבר של כתבי קודש שנפגמו או התבלו. המוסלמים קברו אותם מכיוון ששריפת עותקים פגומים של הקוראן אסורה עליהם. הפועלים הכניסו את כתבי היד לשקי קנבס גסים שנועדו לאחסון תפוחי אדמה, ושם הם נותרו כשבע שנים, עד שידיד קרוב ועמיתו למקצוע של אדלסטיין התבקש להציץ בהם. ממצאיו היו חסרי תקדים: המסמכים היו גווילים מהמאה הראשונה והשנייה לקיומו של האסלאם, כלומר קטעים מספרי הקוראן העתיקים ביותר מאז ומעולם. אבל התגלית המרעישה באמת, סיפר אדלסטיין, הם השינויים והסטיות מהנוסח הקאנוני של הקוראן המשמש את המוסלמים זה יותר מאלף שנים. בקיצור, טען אדלסטיין, עמיתו הגרמני עומד להוכיח לעולם שהאמונה המוסלמית המרכזית, סלע קיומו של האסלאם — האמונה שהקוראן הוא דברי אלוהים חיים, טקסט נצחי ובלתי משתנה — מוטעית מעיקרה. מעתה עומדים המאמינים המוסלמים לחלוק גורל דומה לזה שנפל בחלקם של היהודים והנוצרים בעקבות שלוש מאות שנים של חקר המקרא, שהוכיחו שהתנ"ך הוא מסמך היסטורי, כפי שמאשר גם השכל הישר.
אחמד, אחד הסטודנטים המוסלמים שישב בשורה הראשונה, קטע את הרצאתו של אדלסטיין והרים את ידו בזעם.
אדלסטיין השתתק. "כן, אחמד?"
"למה החבר שלך עוד לא פרסם את הממצאים שלו?" נבח אחמד.
אדלסטיין היישיר מבט אל אחמד לרגע קצר. כשענה לבסוף, הוא עשה זאת בנימה פייסנית. "מפני שעמיתַי חוששים שהשלטונות בתימן ימנעו מהם את הגישה לטקסטים אם ייוודע להם טיב הממצאים. הם מתכננים לכתוב סדרת מאמרים, אבל קודם הם רוצים להספיק לעבור ביסודיות על כל ארבעה־עשר אלף הגווילים, למקרה שבעתיד ימנעו מהם גישה אליהם."
עכשיו קולו של אחמד שאג, זועם ומר: "ולמה בדיוק שימנעו מהם גישה?"
שתיקה טעונה השתררה בכיתה.

"אין צורך להתרגז, אחמד. אנחנו יכולים לשוחח על זה כמו חוקרים…"
"חוקרים! איזה מין חוקרים טוענים טענות בלי לגבות אותן במסמכים?"
"אני מבין שמדובר בטענות שנויות במחלוקת… אבל אין
צורך — "
אחמד קטע אותו. "זה לא שנוי במחלוקת, פרו־פ־סור," אמר, יורק את ההברה האמצעית בשאט נפש לעבר אדלסטיין. "זאת
ה־ס־תה!" אחמד זינק ממקומו ואסף את ספריו. "זאת טענה
פוג־ע־נית ומ־סי־תה!" צרח. הוא העיף מבט לעבר סַהר — נערה מלזית מופנמת שישבה לשמאלו בראש מושפל ושרבטה בעצבנות במחברתה — ומבט נוסף לעברי, ויצא בסערה מאולם ההרצאות.
"עוד מישהו רוצה לצאת?" שאל אדלסטיין, נסער בעליל. אחרי כמה רגעים אספה סהר את חפציה, קמה ויצאה מהאולם.
"נשארת רק אתה, חיאת."
"אל דאגה, פרופסור אדלסטיין, אני מוּעְתָזִל למוד ניסיון."
פניו של אדלסטיין אורו בחיוך. "תבורך."
אחרי השיעור קמתי והתמתחתי. שוב הופתעתי מתחושת הדריכות והערנות.
"לאן אתה הולך?" שאלה רייצ'ל.
"לאגודת הסטודנטים."
"רוצה ללכת ביחד? אני בדרך לספרייה."
"בטח," אמרתי.

בחוץ, כשפסענו תחת עצי המֵילָה שהשירו את עליהם על השביל המוביל לספרייה, אמרה רייצ'ל שהיא המומה מהאופן שבו אחמד וסהר יצאו מההרצאה.
"אני לא," אמרתי. "בחוגים מסוימים עלולים להרוג אנשים בגלל אמירות הרבה פחות שנויות במחלוקת." היא נראתה מופתעת. "תראי את רוּשדי," אמרתי. הפַתְוָוה היתה בת שנה בלבד, ועדיין טרייה בזיכרונם של אנשים.
רייצ'ל נדה בראשה. "אני לא מבינה דברים כאלה… רגע, למה התכוונת במה שאמרת לאדלסטיין?"
"זה שאני מוּעְתָזִל?"
"כן."
"מדובר באסכולה מוסלמית שלא האמינה שהקוראן הוא דברי אלוהים חיים. אבל סתם צחקתי. אני לא מועתזִל. הם נעלמו לפני אלף שנים."
היא הנהנה. המשכנו ללכת. "איך הרגשת כששמעת את ההרצאה?"
"מה יש פה להרגיש? אמת זאת אמת. עדיף לדעת מאשר לא לדעת."
"בהחלט," אמרה ובחנה אותי, "אבל זה לא אומר שלא יכולים להיות לך רגשות בעניין, נכון?" הוסיפה חרש. השאלה נוסחה בעדינות.
"בכנות? הרגשתי משוחרר."
היא הנהנה. פסענו זמן־מה בדממה.
"זה בסדר אם אני אשאל אותך שאלה אישית?" אמרתי לבסוף.
"תלוי."
"במה?"
"במה שאתה רוצה לדעת."
"באמת היית צריכה ללמוד אתמול בערב, או שסתם אמרת את זה?"

רייצ'ל צחקה. שפתיה נפשקו וחשפו שיניים רבועות קטנות. היא באמת היתה מקסימה. "יש לי מבחן בכימיה אורגנית מחר. אמרתי לך. בגלל זה אני הולכת עכשיו לספרייה." היא נעצרה והניחה יד על זרועי. "אבל אני מבטיחה לבוא איתך למשחק הבא… בסדר?"
גל אושר פתאומי גאה בלבי. "בסדר," אמרתי תוך כדי שיעול.
כשהגענו למדרגות הספרייה, תקף אותי לפתע דחף לספר לה על מה שקרה לי בערב הקודם. "אני יכול לשאול אותך עוד שאלה אישית?"
"קדימה."
"את מאמינה באלוהים?"
לרגע רייצ'ל נראתה מבולבלת. אחר כך היא משכה בכתפיה. "לא. לפחות לא בגרסה של הבוס הגדול שיושב בשמים."
"ממתי זה ככה אצלך?"
"מאז ומתמיד, אני חושבת. אמא שלי אתאיסטית, אז אני לא חושבת שאי־פעם התייחסתי לזה ברצינות. כלומר, אבא שלי הכריח אותנו לפעמים ללכת לבית הכנסת — ראש השנה וכאלו — אבל אפילו אז אמא שלי היתה מקטרת כל הדרך לשם ובחזרה."
"אז את לא יודעת איך זה לאבד את האמונה?"
"לא ממש."
הנהנתי. "זה משחרר. כל כך משחרר! זה הדבר הכי משחרר שקרה לי בחיים… שאלת אותי איך אני מרגיש לגבי ההרצאה? עצם העובדה שיכולתי לשמוע את אדלסטיין מדבר על הקוראן כעל ספר, סתם עוד ספר כמו כל ספר אחר, עושה לי חשק לצאת לחגוג."
"נשמע כיף," אמרה בחיוך. "אם תחכה עד מחר, נוכל לחגוג יחד…"
"נשמע מצוין."
רייצ'ל השתהתה על המדרגה שמעלי די זמן לעורר בי את המחשבה.

וברגע שהמחשבה צצה, לא היססתי. רכנתי לעברה. שפתי נגעו בשפתיה.

פיה נצמד לפי. חשתי את ידה על עורפי, את קצה לשונה מלחך בעדינות את קצה לשוני.
בבת־אחת היא התרחקה. אחר כך הסתובבה ודילגה במעלה המדרגות, נעצרה בפתח הדלת והעיפה לעברי מבט מהיר. "תאחל לי הצלחה במבחן מחר," אמרה.
"בהצלחה," אמרתי. כשהיא נבלעה בפנים המשכתי לעמוד שם מסוחרר, מתקשה להאמין שמזלי התמזל עד כדי כך.
באותו ערב, אחרי הלימודים וכמה משחקי פינג פונג בבניין של אגודת הסטודנטים, ישבתי על מיטתי וניסיתי ללמוד, אבל מחשבותי נדדו שוב ושוב אל רייצ'ל.
הטלפון צלצל. זאת היתה אמא.
"בהֶּטָא, היא מתה."
שתקתי. ידעתי כמובן על מי היא מדברת. חודש לפני כן נסענו היא ואני לקנזס סיטי לבקר את מינה — שהיתה לא רק החברה הטובה ביותר של אמי מימים ימימה, אלא גם האדם שכנראה השפיע יותר מכול על חיי. נסענו אליה כשהיתה מאושפזת בבית החולים בעוד הסרטן מאכל את גופה.
"חיאת, שמעת אותי?" אמרה אמא.
"אני מניח שזה לטובה, לא, אמא? לפחות היא לא סובלת יותר."
"אבל היא מתה, חיאת," גנחה אמא. "היא לא כאן יותר."
האזנתי לה בשקט כשבכתה. ואחר כך ניסיתי לנחם אותה.
אמא לא שאלה אותי באותו ערב איך אני מרגיש בעקבות מותה של מינה. וטוב שכך, מאחר שממילא לא הייתי אומר לה את האמת. אפילו הווידוי באוזני מינה, שהתגלה בדיעבד כווידוי על ערש דווי, לא היה בו כדי לשכך את רגשות האשמה שנשאתי מגיל שתים־עשרה. אם סירבתי לשתף את אמי באבלי, הרי זה מפני שהתאבלתי לא רק על מינה, אלא גם על עצמי.
עכשיו כשהיא מתה, כיצד אוכל לתקן אי־פעם את העוול שגרמתי?
למחרת בערב ישבנו רייצ'ל ואני יחד ליד הדלפק בפיצרייה, לארוחת ערב לפני הסרט. לא סיפרתי לה על מינה, אבל איכשהו היא הרגישה שקרה משהו ושאלה אם אני בסדר. אמרתי שכן, אבל היא התעקשה. "אתה בטוח, חיאת?" שאלה והתבוננה בי ברוך בלתי נתפס. "חשבתי שרצית לחגוג," אמרה בחיוך.
"האמת היא שאתמול, אחרי שהלכת, קיבלתי בשורה רעה."
"מה קרה?"
"דודה שלי מתה. היא היתה… כמו אמא שנייה בשבילי."
"אלוהים, אני כל כך מצטערת."
לפתע חשתי צריבה בגרון. הרגשתי שאני על סף בכי.
"סליחה," אמרתי והסבתי את פני.
חשתי את ידה על זרועי ושמעתי את קולה אומר: "אתה לא מוכרח לדבר על זה…"
הסתכלתי עליה והנהנתי.
הסרט היה קומדיה ועזר להסיח מעט את דעתי. לקראת סוף הסרט, רייצ'ל התקרבה אלי, וזמן־מה החזקנו ידיים. אחר כך היא הזמינה אותי אל חדרה, הדליקה נרות וניגנה לי בגיטרה שיר שהיא כתבה, משהו עגמומי ושופע ערגה על אהבה אבודה. שלושה ימים קודם לכן אפילו לא יכולתי לדמיין את עצמי במצב כזה. עכשיו התקשיתי לסלק את מינה ממחשבותי.

כשרייצ'ל סיימה את השיר, אמרתי לה שהוא נפלא.
אבל היא הבחינה שמחשבותי נודדות למקום אחר. "אתה עדיין חושב על הדודה שלך, נכון?"
"אני עד כדי כך שקוף?"
היא משכה בכתפיה וחייכה. "זה בסדר," אמרה והניחה את הגיטרה בצד. "גם סבתא שלי היתה חשובה לי. לא היה לי פשוט בכלל כשהיא מתה."
"העניין הוא שזה לא רק עצם העובדה שהיא מתה, אלא העובדה שחלקית זה גם קרה באשמתי." קלטתי מה אמרתי רק כשכבר כמעט סיימתי את המשפט.
רייצ'ל בחנה אותי בתמיהה, קמטים הופיעו על מצחה.
"מה זאת אומרת?" שאלה.
"את לא ממש מכירה אותי… כלומר, ברור שאת לא מכירה אותי… אבל אני לא חושב שאת מבינה איך גדלתי."
"אני לא לגמרי מבינה לאן אתה חותר, חיאת."
"את יהודייה, נכון?"
"כן, אז?"
"אז אולי את לא בדיוק תחבבי אותי אם אני אספר לך…"
היא זעה במקומה, הזדקפה ואחר כך הסבה את מבטה.
אתה בקושי מכיר אותה, חשבתי. מה אתה מנסה להוכיח?
"אולי עדיף שאני אלך," אמרתי.
היא לא ענתה.
לא זזתי. למען האמת, לא רציתי ללכת. רציתי להישאר, לספר לה.
ישבנו דומם דקה ארוכה, עד שרייצ'ל הניחה את ידה על ידי ואמרה, "לא. זה בסדר. ספר לי."

עיאד אחתר הוא שחקן, מחזאי וסופר. הוא חי בניו-יורק. גם הוא כמו גיבור הספר גדל במערב-התיכון של ארצות הברית.

 

X