דעות שליליות | לרכישה באינדיבוק
דעות שליליות

דעות שליליות

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: כ-210
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

אמילי קווסט נאלצה לעשות רבות כדי להציל את העסק המשפחתי שלה. היא אפילו לבשה שמלה צמודה ונעלי עקב גבוהות ויצאה למסיבה סוערת וזוועתית בחברת האליטה של אוקלנד – שם פגשה זר נאה בעל עיני לייזר כחולות.

למרות המשיכה היוקדת בניהם, אמילי חשבה שלעולם לא תראה אותו שוב. עכשיו כעבור שנתיים הוא מופיע לפניה, סקסי כתמיד.

מתוך היכרותו הקצרה איתה, איתן ווסט בטוח שאמילי שקרנית, זנזונת ורודפת בצע.

הוא מתכוון להכריח אותה לשאת בתוצאות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דעות שליליות”

בקרוב…

עד שאמילי קווסט קלטה באיזו מין מסיבה מדובר, כבר היה מאוחר מדי להסתלק ממנה בהתקף של זעם מוסרי.
אחרי-ככלות-הכול, היא פילסה את דרכה למאורת הרשע האקסלוסיבית הזאת באמצעות שקרים ורמאות, כך שתהיה זו צביעות לגנות את האורחים האחרים בגין ההתנהגות הבלתי מוסרית שלהם.
ומפני שבגדיה היו שיא אופנת הטראש, היה קשה להאשים מישהו מלבד את עצמה בתשומת הלב הדוחה שנאלצה לשאת. העמדת פנים של זנזונת טיפשה היתה חלק הכרחי מתוכניתה הפזיזה, אבל לרוע המזל הדבר הכניס אותה למצבים שלא היו לה הכישורים להתמודד איתם.
לפחות היא לבשה תחתונים, ניחמה את עצמה, וזה היה יותר משיכלה לומר על כמה מהנערות האחרות שהוזמנו כדי להפיח חיים במסיבה! אחדות מהן היו משירות ליווי מקומי ידוע אבל אחרות היו סתם "חובבניות מחוננות", כפי שהספרית של אמילי – שממנה היא הוציאה במרמה את ההזמנה – הציגה זאת בעליזות. מסתבר שרדיפה אחר גברים במסיבות פרטיות היתה ספורט תחרותי פופולרי במעגלים חברתיים מסוימים.
קשה היה לה להאמין שבעלי האחוזה היוקרתית המשקיפה על המים הרשו לבנם הבכור השומר על הבית לערוך אורגיות גדושות סמים בזמן שהם שייטו בים התיכון, אולם לאור מה שידעה על הסנוביזם שלהם, היתה לה הרגשה מדכאת שהם היו מזדעזעים יותר מהמעמד החברתי המפוקפק של רבים מהאורחים מאשר מהסמים, האלכוהול והמתירנות המינית. ג'וניור וחבריו ככל הנראה אהבו לתבל את חיי התפנוקים הדוחים שלהם בהתפרעויות, אם לשפוט לפי המספר של חברי כנופיות מטולאים שהסתובבו בקבוצות רעשניות של ג'ינס ועור. הדבר המטריד יותר היה שחלק מהבריונים המקועקעים הועסקו כאנשי ביטחון וכשומרי סף, ומעשי הוונדליזם המקריים שבוצעו בשם הכיף העמיקו את תחושת הבהילות של אמילי לגבי משימתה. היא נדרשה רק לשמר את האומץ שלה עוד זמן קצר…
אמילי עטתה חיוך בוהק כדי להסתיר את אי-השקט הגובר שלה ופילסה את דרכה בחדר הביליארד העמוס מדי ששימש כבר, בעודה מחזיקה מעל ראשה שתי כוסות מלאות עד גדותיהן ובקבוק מרובע. היא נדחקה בין בליינים מתודלקים היטב שדיברו בצרחות בשל מוזיקת הדנס העזה שפעמה דרך הקירות.
תקוותיה למילוט מהיר התפוגגו מזמן, וראשה התחיל לכאוב מהרעש ומהמתח שגרמה לה העמדת הפנים שהיא נהנית. התלתלים החומים הקופצניים, שלרוב יצרו הילה עליזה סביב פני הלב שלה, קמלו בחום הקלאוסטרופובי. אובך של עשן עורר צריבה בצינורות הדמעות שלה והעלים מעיניה התכולות את הזיק הלהוט שלהן. הדבר היחיד שהיא היתה להוטה לעשות כרגע היה לחזור אל המארח המבולבל-למחצה שלה, לעשות את המוטל עליה ולעזוב.
הפעימה המונוטונית של המוזיקה זרמה דרך רשת של רמקולים שהותקנו על התקרה ורדפה אחריה בעיקשות בלתי נלאית כשהיא נדחפה בין המון האנשים שנדחסו לתוך מסדרון השיש. אפילו הרצפה הממורקת שתחת נעלי העקב הגבוהות העדינות שלה רעדה, והגילוי שהמשטח המבריק כבר חלקלק ומסוכן ממשקאות שפוכים ומזכוכיות שבורות לא הקל על התקדמותה. מרפק תועה ננעץ בכלייתה והיא מעדה, נופלת על גבר מיוזע ונלהב מדי שהתייחס להבלטה המקרית של שדיה כאל הזמנה למשש את המחשוף העמוק שלה.
אמילי, שידיה המלאות נלכדו למעלה בגלל ההתנגשות, נותרה לרגע חסרת אונים מול זימתו המגושמת. היא הסבה את ראשה מהדיפת הפה רטובת-השפתיים של הזר ופלטה זעקת מחאה נזעמת כשהתרחקה בפיתול מיד פוגענית שגיששה מתחת לשמלת התחרה השחורה הקצרצרה שלה. נראה שאיש לא שם לב או נתן דעתו אליה, ולרגע מחריד היא חשבה שהיא תיאנס שם בין הרקדנים המתנועעים.
פחד וכעס הפעילו את חוש ההגנה העצמית שלה, והיא הרימה את ברכה ורוותה סיפוק כשהרגישה שהיא פוגעת במטרה בעוצמה. הרתיעה הפראית שלה הטתה את מפרקי ידיה, וצווחות וגידופים נשמעו כאשר מפל של קוביות קרח זינק מתוך הכוסות וצנח על הראשים הסמוכים, כולל ראשו של התוקף שלה.
"סליחה!" צעקה אמילי ללא כנות. הוקל לה כשהרגישה שהיא נמשכת לאחור, הרחק מהתגרה המסוכנת. יד גדולה אחזה בחגורה של שמלת המעטפת שלה וגררה אותה מעבר לפינה אל אזור פחות עמוס יחסית.
היא הנמיכה את זרועותיה הכואבות וחייכה בהכרת תודה אל המושיע שלה, מצמידה את הכוסות הנוטפות ואת הבקבוק החלקלק אל חזה החשוף מדי, כדי להרחיק אותם מחליפתו השחורה המחויטת למשעי ומחולצתו הלבנה המעומלנת. אמילי, שגובהה היה מטר ששים ושמונה, לא החשיבה את עצמה לנמוכה, אבל אפילו בנעלי העקב הגבוהות שלה היא נאלצה למתוח את צווארה לאחור כדי להצליח לראות משהו מעל הבליטה החדה של לסתו המגולחת למשעי. לרוע המזל, רסיסי הלחות הטריים על המסקרה העבה שלה גרמו לאיפור להתגבש, מקשים עליה להפריד את ריסיה ומחבלים בראייתה.
"תודה–" אמרה בקוצר נשימה, עדיין מזועזעת מהמאבק שלה, ממצמצת במהירות כדי לנסות להתיר את סבך ריסיה השחורים הדביקים ולהתמקד בפניו כראוי.
היא הצליחה לשפר את ראייתה בדיוק כשהוא הפנה לה את גבו והתרחק, והיא קלטה בהלם את הבעת הבוז הקר שעל פניו הקשים. היא הרגישה כאילו חטפה סטירה בפרצוף. הצחוק הלחוץ שבעבע אל שפתיה נקטע, והיא נותרה נבוכה.
רגעים אחדים אחרי היעלמותו היא נשארה נטועה במקומה וניסתה לשכנע את עצמה שטעתה בפירוש הבעתו. עם זאת, הרושם הברור של זוג עיניים כחולות כפלדה וקפואות מבוז נותר חקוק בזיכרונה.
לחייה בערו כאילו הסטירה היתה ממשית. הוא אפילו לא התעכב כדי לשמוע את תודתה. אולי הוא התחרט שנחלץ לעזרתה, או נתקף ספקות אם היא נזקקה בכלל להצלה! אולי הוא קבע שהיא אישה פתיינית שקפצה למים עמוקים מדי… אישה שאוהבת להשליך את עצמה על גבר עד שהוא מאבד שליטה. הוא בוודאי חשב שרפרוף העיניים הפראי שלה והקול המתנשף היו ניסיון בוטה שלה להתחיל איתו.
אבל זו לא באמת אני! רצתה לרוץ אחריו ולהסביר.
אחר-כך נזפה בעצמה על שאכפת לה. מה זה משנה מה מישהו במסיבה הדוחה הזאת חושב על ההופעה הנוכחית שלה? הרי לא סביר שהיא תיתקל במישהו מהם שוב, וגם אם כן, איש לא יזהה אותה במצבה היומיומי והנורמלי.
אמילי לפתה את המשקאות החלקלקים בנחישות מחודשת והתקדמה בעיקשות לעבר ירכתי הבית. או-קיי, אז אולי היא הגזימה קצת עם השילוב המיני הבוטה של גרבוני רשת שחורים, עקבי סטילטו מבריקים ושמלה קצרה במיוחד שמזמינה הפשטה, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה לסמוך על פניה הרגילות למדי ועל נימוסיה הטובים המיושנים כדי להביא אותה למקום שבו היתה צריכה להיות הלילה. היא כבר ניסתה את הגישה האצילית ונתקלה בדחייה. היא לא יכלה לחכות יותר.
הלילה היה פשוטו כמשמעו הסיכוי האחרון שלה לגמול טובה לסבא שלה. אם תצליח, זה יצדיק את ההשפלה הזמנית, ואם לא – טוב, לפחות היא תדע שעשתה את מיטב המאמצים שלה…
כשמחשבה זו מלווה אותה, היא מצאה את האומץ להתייצב מול הניאנדרתל הענקי והשרירי שניסה למנוע ממנה להיכנס אל המסדרון הקצר שהוביל אל האגף המשפחתי.
"המסיבה שם," נהם ונעץ מגף שחור מטונף בקיר שלפניה כדי לחסום את דרכה ברגלו החסונה. הוא הצביע בבקבוק הבירה שלו מעבר לכתפה.
ברוב חוכמתה היא נמנעה מלציין שהוא פוגע בצבע של הקיר. "אני שייכת למסיבה הפרטית," הזכירה לו בשרבוב שפתיים נוזף. "יצאתי להביא עוד משקאות." הניגון היללני עודד את מוחו הזעיר לבצע את הקישור.
"אה, כן, זאת את," נהם והנמיך את רגלו בחבטה כבדה. "מה לקח לך כל-כך הרבה זמן?"
היא דמיינה איך היא שופכת את תכולת הבקבוק על ראשו הסתום והפנתה אליו חיוך מסנוור. "היה תור ארוך בשירותים."
"הא?" הגבות שלו זחלו כמו תולעים שעירות על מצחו הבולט. "אה, הבנתי," אמר ועיניו הקטנות והעגולות אורו בחיוך מרושע. "הבאת מספיק גם בשבילי?"
אוי, אלוהים, הוא חשב שהיא מדברת על סמים! קלטה וחיוכה התעמעם. "מצטערת – אולי בסיבוב הבא," פלטה בפזיזות ופסעה בטפיפה לעבר דלת המתכת המוצקה המצופה עץ שבקצה המסדרון.
"תעשי חיים! אני יודע שמייקי בקטע של שתי בנות יחד כשהוא מסטול!" הגיחוך העסיסי שלו גרם לעורה להתכווץ כשלחצה את הידית במרפקה וחמקה פנימה.
כאן לא הותקנו שום רמקולים, וקולות המסיבה כמעט לא חדרו דרך הקירות העבים והדלת הכבדה של החדר המרוהט ביוקרתיות.
עיניה נשלחו מיד אל השולחן הצדדי המבריק הצמוד אל הקיר, מול ספת העור הלבנה. צפחת הפורצלן בצבעי הכחול והלבן עדיין עמדה שם, קטנה וצנועה, מבלי שארבעת הנוכחים האחרים בחדר המואר ייתנו דעתם אליה.
תודה לאל שהיא לא הוצבה באחד מארונות הזכוכית, חשבה כשניגשה אל האיש שהשתרע על הספה.
אמילי ידעה שהוא בן שלושים, אבל מייקל וובר – "מייקי" בשם חבריו הפחות חיוביים – נראה צעיר מגילו לפחות בעשר שנים, פניו הרזות כמעט נטולות צורה בגלל חוסר האופי שבהן. הוא לקח את המשקה שהושיטה לו בחיוך מטופש וביד לא יציבה.
"מצטערת שנאלצת לחכות, אבל מה שקורה שם בחוץ זה בית-משוגעים," מלמלה.
"אין בעיה, בובה…" אמר לאט ותפס גם את הבקבוק. אמילי ראתה שמבחינתו אכן אין שום בעיות. תחת הפוני המרושל שלו היו עיניו בחצי התורן, מסגירות את אישוניו הזעירים. הוא היה סתם שתוי כשעזבה, אבל עכשיו הוא היה על גבול הסטרטוספירה. אמילי העיפה מבט בחשודה העיקרית, הבלונדינית המחומצנת בבגד הצמוד שישבה בחיקו. זו הזעימה אליה פנים בהתרסה וסימנה לה להעביר לה את הכוס המיותרת בציפורניים אדומות ארוכות.
"אני אקח את זה," אמרה, שמחה לראות שאמילי הורדה לדרגה של מלצרית ותו לא.
מייקי נשא ברכה בקול לא ברור לחיי הנערה שבחיקו, והג'ינג'ית והברונטית שהצטנפו אליו משני הצדדים – הפמליה הקטנה שהוא אסף לאורך הסיור שלו, ושאותן שיסה באכזריות זו בזו כל הערב. כמצופה, הוא לא זכר את השמות של אף אחת מהן, אלא פנה אל כולן כ"בובה".
אמילי קלטה שהסמים שנצרכו בהיעדרה השאירו אותה מחוץ לתמונה. כרגע כולם התעלמו ממנה והעבירו לה את המסר שהיא מיותרת, אבל היא לא ידעה כמה זמן זה יימשך. לפחות היא יכולה להיות משוכנעת שמצבם לא יאפשר להם להיות עדים מהימנים אם משהו ישתבש.
היא ידעה שעליה להמשיך למלא את תפקידה, לכן עטתה הבעה זעופה וניגשה בעצבנות אל התיק שהשאירה חבוי מאחורי כורסה לבנה רבועה. היא פשפשה במלמול נרגז במעמקיו הקודרים של תיק העור השחור. עד שהוציאה שפתון זול ומראה קטנה, מייקי כבר פצח באחד מסיפוריו הארוכים וחסרי הטעם, ושלוש הנשים התפתלו סביבו כמו נחשים. אמילי התקרבה אל השולחן עם הצפחת, כביכול כדי לנצל את התאורה שהיתה מכוונת אל הציור המודרני המונוכרומטי שעל הקיר.
בעודה חוסמת בגבה את התצפית מהספה, היא הנמיכה את התיק הפתוח שלה לגובה של השולחן המבריק. בלב מקפץ היא הכניסה יד פנימה והסירה את המכסה של הקופסה החומה הנוקשה שהיתה נעוצה במרכז התיק עם ריפוד עבה של ניילון בועות. עצביה היו מרוטים אבל היא נמלאה גאווה כשראתה שידה יציבה כסלע. אצבעותיה הענוגות, שהיו רגילות לטפל בחפצים עדינים ושבריריים, קילפו במיומנות שכבות של נייר משי נטול חומצה והרימו את הצפחת הקטנה בצבעי הכחול והלבן ממצעה הרך העשוי פוליסטירן.
בתנועה חלקה שתרגלה שוב שוב בסטודיו שבביתה, היא הניחה בדייקנות את הצפחת המעוגלת על השולחן וכמעט במקביל הרימה את הצפחת שעמדה על השולחן. הצפחת היתה קטנה דיה כדי להתאים לכף ידה, אבל היא החזיקה אותה רק בקצות אצבעותיה מפני שהיתה מודעת לדביקות עורה. העין החדה והמקצועית שלה מצאה ואיתרה בהתרגשות את הקו הכמעט בלתי מורגש שהצביע על שבר שתוקן ללא כישרון. הוא כבר החל לשנות את צבעו ועם הזמן יבלוט אפילו בעיני הדיוטות. כעס חסם רגע את חוש השימור העצמי שלה כשהתבוננה בהוכחה לבגידה שספגה.

בקרוב…

X