דמעות בגודל החידקל | לרכישה באינדיבוק
דמעות בגודל החידקל

דמעות בגודל החידקל

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78

אחרי ספרה הקודם והמוערך "ריח של כחול כביסה ושום", מוציאה יפה וגנר קובץ נוסף מסיפוריה הקצרים:

“דמעות בגודל החידקל" בו נחשפים לצד סיפור אישי מרגש של ילדה, עולה חדשה ברמת גן של שנות ה-50,

גם הפולקלור של העולים החדשים, הגזענות, הקשיים הכלכליים, מוות במשפחה, בירוקרטיה,

וראשית התהוות "כור ההיתוך" הישראלי.

ליפה וגנר, כיום תושבת ירושלים, אמנית, סופרת, משוררת, בעלת גלריה ואשת הייטק לשעבר, יש במה להתגאות. למרות שהמורה בבית הספר אמר שהיא תהיה "מוכרת גרעינים ובוטנים" וגירש אותה משיעורי האנגלית, למרות עוני, הזנחה, הדרה, אלימות וגזענות היא הצליחה להגיע למה שהגיעה, בזכות ולא בחסד.

הספר החדש שלה "דמעות בגודל החידקל" מכיל 14 סיפורים קצרים ומפיח חיים ברמת גן של שנות החמישים, על שלל דמויותיה הצבעוניות והייחודיות: האיש הספק משוגע ספק צדיק, האשכנזי שלא יכול ללכת אבל ברור שצריך לסחוב אותו לבית הכנסת אפילו שהוא אשכנזי, הדודה העיראקית העשירה מלונדון עם האישיות המסנוורת שכל משפט שלה יכול להיכנס לספר ציטוטים של דברי חכמה, האם החזקה וההוללת שמנחילה את מורשתה לבתה, האב שנולדו לו חמש בנות והוא מרגיש הרחק בעורף האויב ועוד.

אך העיקר בסיפורים אינו הציור המדויק ורב המימדי של הדמויות, אלא מערכות היחסים המורכבות ביניהן והמפגש בין עולמות הנבדלים זה מזה אך נאלצים להיפגש: הילדה הנכה היושבת בכתה ליד "מלך הכיתה" הכריזמטי, בנות המשפחה שמשמרות עבור אב מסורתי סגנון חיים של פעם, תוך הסתרת העובדה שהבת הולכת לבית הספר, הבת שרוצה להתגרש מבעלה הבוגדני אל מול אמה שלא מכירה כלל במושג הגירושין, האחות שיודעת יותר טוב מכולם לאיזו בת זוג אחיה זקוק, מול גיסתה התמימה והשונה. לפיכך, התחושה המלווה את הקוראים במהלך הקריאה איננה היזכרות סנטימנטלית בעולם שכבר עבר, אלא מציאות רבת סתירות ומורכבת הרלוונטית גם לימינו.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דמעות בגודל החידקל”

בקרוב…

 דודה שמחה

 

– מה אתה כותב שם כל הזמן?

  זאת הייתה הדודה שהביטה ביד שלי שזזה לאט ובחוסר שקט בתוך המחברת.

– הבטחתי ל נטע שאכתוב לה מן הדרך. מן יומן כזה עם מה שאני מרגיש.

– ואתה תמיד כותב לה מהטיולים? גם כשאתה נוסע לחוץ לארץ מהעבודה?

– לא, לא תמיד. זאת הפעם הראשונה.

– ולמה החלטת הפעם לכתוב? קרה משהו?

– זה לא אני שהחלטתי. זאת היא שביקשה.

– למה היא ביקשה ממך לכתוב? עשית משהו רע שהיא רוצה שתצטער עליו?

– לא, דודה. זה לא ככה…

– ואתה תמיד עושה את מה שהיא רוצה? גדעה הדודה את היסוסי.

– לא, זה לא ככה. יש בינינו דברים והיא רוצה ששנינו נחשוב קצת לפני שאנחנו ממשיכים.

– לחשוב? מה יש לה לחשוב? סתם עשב פשוט שגדל חשוך במדבר, איפה היא תמצא דקל כמוך  

   שיונק את המים שלו ישר מן החידקל? על איזה דברים אתה צריך לחשוב?

– היא רוצה כל מיני דברים.

– איזה דברים? כסף? תכשיטים?

– את זה היא יכולה לקנות בעצמה.

– אז מה?

– היא רוצה משפחה.

– ואתה?

– תסתכלי על העולם.

– אני מסתכלת. כל הזמן רק מסתכלת. אין לי משהו אחר לעשות.

  הדודה זזה ממקומה בחוסר סבלנות על הספסל בחצר המנזר שבהר התבור שם נחנו מהנסיעה.   

  מאחורי גבה החליק עמק יזרעאל את משבצות צבעיו בירוקים חומים צהובים וכתומים.

  שלחתי אצבע ארוכה אל האופק.

– תראי דודה, כשאני בחוץ לארץ, ככה אני מדמיין את הבית.

  הדודה סבה על מקומה והביטה ארוכות אל הנוף, כאילו כדי להנציח אותו בליבה. פירורים   מהרהוריה באו והתנחלו בליבי. לקחתי בידי את העט כדי לכתוב לנטע חלק ממה שקורה עימנו, אבל הדודה חטפה אותה מידי.

– תסתכל! הנייר עייף מרוב שאתה מבזבז את הזמן שלו ולא יודע מה לכתוב עליו.

– דודה, נייר הוא סתם חפץ. אין לו בעיות עם הזמן והוא לא יודע אם אני כותב או לא כותב

  בו ובטח  שהוא לא יכול לאהוב או לשנוא.

– בטוח שכן. הנייר צריך לאהוב את מה שכותבים עליו, אחרת הוא מקלקל את המילים.

 

 

קוראים יקרים, נא להכיר את דודה שמחה. אני מכנה אותה בשם דודה אבל באמת היא דודתה של אימי, אחותה של סבתי עליה השלום. אנחנו מטיילים בגליל על פי בקשתה והיא…

דודה שמחה חטפה מידי את הקלסר והעבירה את עיני המשקפיים שלה על הכתוב.

– זה לא באמת אתה. אתה לא כותב את מה שאתה חושב. אתה כותב את מה שאתה חושב שהיא רוצה  שתחשוב.

– דודה, אולי את מבלבלת אותי עם מישהו אחר?

– אני לא מבלבלת, וכן, זאת הלשון של מישהו אחר שכותבת עם היד שלך.

– איך את יודעת? את בכלל לא מכירה אותי וחוץ מזה, סבתא אמרה שאבא שלכן לא שלח אתכן   לבית ספר.

– למדתי לקרוא ולכתוב.

– מתי?

– עם הבעל השני.

– האנגלי?

– כן.

– אז למדת אנגלית?

– בהתחלה כן. ואחר כך גם עברית בשביל הילד שלי.

– איך דברתם ביניכם?

– מי? אני והבעלים שלי? עם הראשון דברתי בערבית. תמיד רק בערבית.

– והשני?

– הוא לא ידע ערבית.

– אז אנגלית?

– כן…

הדודה זזה בחוסר מנוחה על הספסל. נדמה היה שהיא מודה על רצח במשפט.

– גם עם הבן?

– בהתחלה דיברתי איתו בערבית, אחר כך הוא לא הסכים לדבר בשפה של אימא שלי וענה לי רק

   באנגלית.

– למה ערבית ולא עברית?

– ערבית היא השפה של החיים. עברית היא השפה של המתים.

– באמת דודה, עברית היא שפת התנ"ך.

– ואיפה היום כל האנשים של התנ"ך? מתים לא?

 

לא. לא כך מתחיל סיפור. אנא מחקו מן הראש שלכם כל מה שכתבתי ונתחיל מחדש. לפני שבועיים צלצל הטלפון בשעת לילה מאוחרת. מבולבל קמתי מן המיטה והרמתי את השפופרת.

– יורם? זה אתה?

– כן. מי זה?

– דודה שמחה.

– דודה שמחה…? לא זכרתי שיש לי דודה בשם כזה.

– כן דודה שמחה. אתה לא זוכר? אחותה של סוּעד, סבתא שלך.

– אה… דודה שמחה… מה שלומך? את בסדר? האמת היא שבקושי זכרתי אותה.

– בסדר? הלוואי על כל השונאים שלי בסדר כזה, אבל אני מחזיקה מעמד. אימא שלי תמיד הייתה

  אומרת: נגיד טוב, אז יהיה טוב.

– קרה משהו? את צריכה משהו?

– כן. אני רוצה לתת לך מתנה!

מתנה… שבתי אל המיטה ונשענתי בנחת לאחור אל הכרים. ידה של  נטע דחפה אותי מן הלב שלה. מתנה זה משהו אחר. לא חשבתי על כך, אבל הדודה רבא הזאת הייתה עשירה מאד. שני בעלים היו לה וכל אחד מהם הותיר בידיה את כל הונו. מתנה ממנה יכולה להיות משהו בעל ערך.

– איזו מתנה?

– מתנה שלא תקבל מאף אחד. אני רוצה לקחת אותך לטיול.

– איפה? באיזו ארץ?

– איזה ארץ? באמת, איזה ארץ יש בראש של אנשים זקנים כמוני?

– איפה את רוצה לטייל?

– בגליל. אף פעם לא הייתי שם. אומרים שהוא יפה מאד.

 

כבר מן היום הראשון, כאשר הגעתי אל בית המלון בתל אביב בו השתכנה והסתבכתי עם שתי המזוודות ושני התיקים שהיא גררה עמנו אל הטיול, הבנתי שיש מאחורי הביקור של הגברת הזקנה יותר ממה שהיא מגלה, אבל הנחתי לה לספר את הדבר בדרכה שלה. טיול עם אישה בגילה הוא לא דבר של מה בכך, אני נהגתי והדודה קיטרה. מי שלא הכיר אותה יכול היה לחשוב שלידי יושבת קשישה חביבה רוחשת אהבה לכל הבריות ואין בליבה קורטוב זדון, אבל לאורך כל הדרך היא חיפשה ומצאה על מה להתלונן. על הנהגים, על הדרכים, על הטבע, על בני האדם, על הממשלה, על תנאי מזג האוויר ועל מנהגו של עולם. גם בנהיגה שלי היא מצאה אשמה והייתי צריך לעצור אותה מלקחת את ההגה בידיה.

      לקראת ערב הגענו אל בית לחם הגלילית, שם, באחד הבתים העתיקים, הזמינה הדודה מלונדון את החדרים מראש. קצת תמהתי מדוע דווקא כאן, בבית של הטמפלרים, היא החליטה ללון. ישבנו בגינה תחת עץ תאנה, מוקפים בריחות דקים של יערה שעטפו אותנו בעדנה. בעלת המקום הגישה לנו ארוחה קלה שכללה גבינה שהכינה בעצמה, זיתים אותם קטפה מהעץ שעמד סמוך לתאנה ואותם כבשה בשמן זית מקומי, לחם מאפה הבית וריבת תפוזים שטעמה הזכיר לי את הילדות. מאחורי ראשי הבתים מולנו התרחשה שקיעה. הדודה נראתה לרגע מרוצה.

– מחר נלך לבקר את הקבר.

– איזה קבר?

– הקבר של האימא מהתנ"ך שמתה מיד כאשר הגיעה לארץ.

– את מתכוונת לרחל?

– איזו אימא אחרת קבורה בבית לחם?

– דודה, היא לא קבורה כאן.

– לא? פה זה בית לחם או לא בית לחם?

– פה זה בית לחם הגלילית, את כל הבתים היפים האלה בנו הטמפלרים.

– מי זה הטמפלרים?

– גרמנים שהגיעו הנה.

– גרמנים יהודים?

– לא. גרמנים נוצרים.

– נוצרים? מה יש להם לעשות בארץ ישראל?

  הדודה הסבה ראש ושלחה מבטה הלאה ממני, כאילו האשמה הייתה בי. השקיעה צבעה את  שערה ואת האלונים סביבנו בזהב. שוב התנחלו אצלי בראש פתיתים מהרהוריה. האם הטעות הייתה שלה או של סוכן נסיעות שלא הבין ממנה היכן היא רוצה לבקר? ומדוע הזקנה הזאת רוצה לבקר בקברה של רחל? מה יש לה לחפש אצלה והאם…

– תראה את השמיים. רמזה לי הדודה בידה קדימה אל הנוף הרך, הם תמיד אדומים יותר לפני  שיורד עליהם הלילה. השמיים רוצים לאחוז בעוד קצת צבע, לפני שהעולם יתכסה בחושך.

– דודה, את מדברת על השמיים או על העולם?

– חצוף! חייכו אליי שיניה התותבות. תיכף גם תשאל בת כמה אני.

אני נשארתי על מקומי בגינה והדודה שבה אל חדרה ולקראת חצות הוציאה את ראשה מן החלון וצעקה אליי:

– תיזהר מהאור של הירח. הוא משוגע ואנשים יכולים להידבק בשיגעון שלו.

– דודה, ירח הוא סתם גוש של חול ואבן. אין לו אור בכלל. הוא משקף אור שהוא לא שלו. ירח לא יכול להיות משוגע או לשגע. רק אנשים יכולים לעשות את זה לעצמם או לאחרים.

– אתה באמת מאמין במה שאתה אומר?

– אני חושב שכן. האסטרונאוטים שדרכו עליו יכולים לאשר את מה שאמרתי.

– אתה חושב שבאמת הגיעו לירח? אתה מאמין לשקרים האלה?

– כן.

– אני לא מאמינה שפתי כזה יצא מסבתא כל-כך חכמה. אחותי לא הייתה מאמינה לדבר כזה.

 

מצאתי שאצל האישה צחורת הבינה הזאת לא הייתה סבלנות רבה לדעות שהיו שונות ממה שהיא חשבה, בעצם לא הייתה בה סבלנות גם לכאלה שחשבו כמוה. למדתי שהסבלנות לא הייתה תכונה שהיא יכלה להתגאות בה. למחרת בצהריים, כאשר ישבנו לאכול ארוחה בכפר דרוזי, דיברה בשפת אימה עם בעל המקום וכולה חיוכים הניחה לו לספר מסיפוריו. כאשר השיבה, המילים שלה נשמעו דביקות כמו השרתה אותן בסירופ שיעול לפני שפלטה אותן החוצה. האיש הלך מאתנו והדודה צקצקה בלשונה כאילו רצתה להרחיק משיניה שומשום שדבק בהן ואמרה:

– הדם שלנו לא אוהב את הדם שלהם!

– למה? מה הוא אמר?

– הוא אמר שהערבים אומרים שהאדמה היא רק שלהם והיהודים אומרים שהאדמה היא רק שלהם, אבל אף אחד מהם לא שואל את האדמה. אם ישאלו אותה היא תגיד כולכם תהיו בקרוב שלי, גם יהודים וגם ערבים!

– זה דבר חכם להגיד. את לא חושבת ככה?

– אני חושבת שאי אפשר לתת אמון באף ערבי.

– הוא לא ערבי. הוא דרוזי.

– דרוזי? באמת? הדודה חשבה לרגע וזרקה את הקלף בחזרה אליי, הוא מדבר עברית או ערבית?

– גם וגם. הדודה שתקה ושוב חשבה לדקה או שתיים,

– כשהם מדברים בינם לבין עצמם באיזה שפה הם מדברים?

– ערבית.

– או! קראה מנצחת, אז הם ערבים. אי אפשר לסמוך עליהם!

 

באותו ערב, כאשר הגענו לאכסניה, אמרה שהיא עייפה, ביקשה כוס תה אל החדר ושלחה אותי לאכול לבדי את ארוחת הערב. כשסיימתי, נקשתי קלות על דלת חדרה,

– דודה את בסדר?

– בסדר? השיבה לי, יש מישהו בעולם שיכול להגיד על עצמו שהוא בסדר? אם אגיד בסדר, אז הכל

  יהיה בסדר.

למחרת ביקשה לראות את הירדן. עצרנו בצד הדרך והובלתי אותה אל הגדה. היא  ישבה ליד המים ושעה ארוכה הביטה בהם דוממת. לבסוף גנחה,

– אני לא מאמינה. כשהיינו בעיראק חשבנו שהירדן כל-כך גדול, לפחות כמו הפרת, אבל תראה אותו, הוא נראה כמו פיפי של תינוק.

– איך זה שלא עלית לארץ עם כל המשפחה? שאלתי כאשר הגשתי לה את בקבוק המים ואת הכריכים  שקנינו בדרך. ולמה, הוספתי, עברתם דווקא ללונדון?

– כי היה ליוסף, בעלי הראשון עליו השלום, בן דוד שהייתה לו חנות מסחר שם וחוץ מזה היינו צריכים  להציל את החיים של סמירה.

– סמירה? מי זאת סמירה?

– סמירה הייתה המשרתת שלי. משרתת מוסלמית שגרה אצלנו בבית ודאגה לניקיון. היא הייתה קטנה,  אולי בת ארבע עשרה ואולי בת חמש עשרה. יום אחד שמתי לב שהיא לא אוכלת וכל הזמן מפילה מהידיים שלה את הדברים, אז שאלתי אותה מה קרה. הדודה הפסיקה והביטה בפקפוק בכריך שאחזה בידה.

– אתה בטוח שזה עם הביצה הקשה?

– כן. ומה קרה לה, למשרתת?

– סמירה התחילה לבכות ואני הלכתי למטבח והכנתי לה כוס תה. רק אחרי הרבה שידולים היא נרגעה וסיפרה לי שהיא בהיריון.

– זה לא דבר פשוט בשביל מוסלמית.

– זה לא היה דבר פשוט לאף אחת בימים ההם. היא פחדה שהאחים שלה יהרגו אותה.

– ומי היה האבא?

– לא שאלתי. לא חשבתי שזה משנה. הייתי צריכה לשמור עליה מהמשפחה, אז הלכתי לדבר עם אבא שלה. אמרתי שאנחנו עוברים לחיות בלונדון וביקשתי ממנו שהיא תבוא איתנו. בהתחלה הוא לא  הסכים ואמר שהוא לא יכול לחיות בלי הפרח שלו, אבל אני הבטחתי לו שנשמור עליה וגם הסכמתי לשלם לו את המשכורת שלה שנה מראש.

דודה שמחה זרקה אליי חיוך מן הצד, אתה רואה מה זה ערבי? פתאום זה היה בסדר לתת לבת שלו לנסוע.

– ומה קרה לסמירה בלונדון?

– בהתחלה היא גרה איתי ועם יוסף בעלי עליו השלום בבית ששכרנו וכל הזמן של ההיריון היא בכתה ואמרה שהיא לא רוצה את הילד. כשהתחילו הצירים לא שלחתי אותה לבית חולים, אלא יילדתי אותה בעצמי.

– באמת? ידעת איך עושים את זה?

– מה כבר צריך לדעת? בטח שידעתי. אצלכם הנשים מפונקות. משכיבים אותן במיטה כדי שלא

  יתעייפו יותר מדי בזמן הלידה.

– וסמירה?

– היא לא הייתה כזאת וידעה מה לעשות. היא החזיקה במעקה של המיטה. אני פרשתי סדין נקי על השטיח והיא התיישבה על שתי הרגליים עם טוסיק קצת למעלה והתינוק יצא בקלות.

– לכן קוראים לזה בתנ"ך לכרוע ללדת?

– אולי… אני לא מכירה את האנשים האלה מהתנ"ך.

– אז מה קרה אחרי הלידה?

– אחרי הלידה היא לא הסכימה לראות את הילד. אתה מבין את זה? היא לא רצתה לראות אותו בכלל! איך אימא יכולה להגיד דבר כזה?

– אימא שפוחדת אולי?

– ממה היה לה לפחד? היא הייתה רחוקה מהאבא שלה ומהאחים שלה. הדודה שתקה לרגע, אולי כדי לנסות לעכל את התנהגותה של המשרתת.

– אחרי כמה ימים סמירה נעלמה מהבית, עם הבגדים שלה ועם הכסף שלה ועם הדרכון שלה.

– ולא חיפשתם אותה?

– חיפשנו. בטח שחיפשנו. הבטחתי לאבא שלה שאני אשמור עליה, לא? אחרי איזה שבוע, בעלי מצא  אותה. היא עבדה במסעדה. שטפה שם כלים וניקתה את השולחנות ואת הרצפה. כשבאתי לבקר וביקשתי שתבוא לראות את התינוק, היא לא הסכימה.

– וזהו עם סמירה?

– אולי בסיפורים שלכם שאתם קוראים בספרים יש זהו. בחיים אף פעם אין. אחר כך היא הכירה  ערבי מארץ ישראל, קראו לו נאזם והיא התחתנה איתו.

– היא סיפרה לו על ההיריון והלידה?

– אני לא יודעת מה היא עשתה איתו, או מה היא אמרה לו, הוא התחתן איתה לא? ערבי לא מתחתן עם מישהי שהיא לא בתולה.

– והילד?

– הכי מקסים בעולם. הוא היה השמחה של החיים שלי.

– את אימצת את הילד של סמירה?

– כן…

הדודה שתקה ובחנה אותי לרגע מן הצד, אולי כדי לבדוק אם אני מתאים. העץ שישבנו לרגליו נע ברוח ועליו החליקו קלות על שערה. כאשר לא הגבתי נאנחה:

– האמת…? לא. לא אימצתי. אמרתי שאני ילדתי אותו. הרבה נשים ילדו אז בבית ואף אחד לא שאל  יותר מדי שאלות. עשינו לו ברית מילה ופדיון ורשמנו אותו כיהודי.

– והוא לא ידע מי האימא שלו?

– אני הייתי אימא שלו. היא עזבה אותו לא? אפילו לא הסכימה לראות אותו… הדודה היססה כאילו לא הייתה בטוחה בטעמם של המילים שיצאו לה מן הפה ולבסוף לחשה, ככה זה אצל הערבים…

היא לקחה את ידה והניחה אותה על הפנים שלי.

– אני מנסה לראות מה ירשת מהמשפחה שלנו. אני חושבת שלא הרבה, רק את השיניים.

פניה חייכו אליי, שיניים עקומות כאלה היו רק לאחותי. וכדי להיות בטוחה שהבנתי למי הכוונה הוסיפה,

 – אתה ירשת את השיניים האלה ממנה.

– רגע, דודה, אל תשני נושא. אז את גידלת את הילד של סמירה כאילו הוא היה הבן שלך?

– הוא היה שלי. אימא שלו ויתרה עליו, לא? בינתיים בעלי, יוסף עליו השלום, הצליח מאד בעבודה

  שלו. בהתחלה גרנו בדירה קטנה, אבל במשך הזמן הוא נהיה שותף ופתח חנות משלו ועברנו לגור

  מחוץ לעיר בבית גדול.

– והיו לך עוד משרתים?

– כן, היו לנו, אבל לא הרבה. גנן וטבחית ומנקה וזה הכל. אה, כן. אחר כך היה לי גם נהג.

– אז בזמן שאחותך והמשפחה שלה גרו במעברה פה בארץ, את גרת בדירה מרווחת עם משרתים?

– מה יכולתי לעשות? סבא שלך היה טיפש. הוא לא רצה לעזוב את ארץ ישראל ולבוא אלינו לאנגליה.

– כן. אני יודע למה. הוא תמיד דיבר על זה.

– אתה יודע? למה? מה היה לו פה שלא היה לו שם?

– הוא אמר שבארץ ישראל היהודים לא חיים בפחד. למרות שהוא גר בצריף קטן במעברה, למרות שלא הייתה לו עבודה, הוא אמר שהוא שתה ואכל חופש.

– גם בלונדון לא פחדנו.

– כן. אני יודע שלא, אבל סבא אמר שבארץ ישראל לא צריך לפחד מהזמן, כי הוא לצידנו. בבגדד הזמן דיבר אחרת, הוא דיבר בערבית. בארץ ישראל הוא דיבר את שפת החופש.

– נראה לי שאתה מעריץ גדול שלו… הדודה הביטה בי לרגע בפקפוק ומיד הוסיפה, אבל אני דאגתי

  לשלוח להם הכל. כל כמה זמן שלחתי חבילה מלאה כל טוב. ריבות ושוקולדים וקונסרבים

   וביסקוויטים.

– הם לא אכלו את זה.

– לא? באמת? אתה בטוח? למה?

הבטתי תמה בדודה. האם באמת הייתה זאת הפעם הראשונה בה שמעה מה נעשה עם החבילות ששלחה? יתכן, חשבתי, שהסבתא והסבא שלי, כדי לא לפגוע בשמחה, נמנעו בגאוות עדינותם לדבר על הנזקקות שלהם.

– כי הסבא שלי לא היה בטוח בכשרות של הדברים, אבל אל תדאגי, סבתא מכרה הכל לאנשים

  שהכשרות לא הייתה חשובה…

– ובגדים, הפסיקה אותי, הלכתי לחנויות הכי טובות. הלכתי למקס אנד ספנסר וקניתי לילדים בגדים הכי יפים!

– גם זה נמכר.

– באמת? למה? בבגדים אין בעיה של כשר או לא כשר.

– אבל שלחת בגדים כל-כך מהודרים שסבתא השאירה לכל אחד מהילדים בכל פעם לבוש אחד

  לשבתות וחגים ואת השאר היא מכרה.

– ואנשים קנו? היה להם כסף?

– כנראה שבמחיר שהיא מכרה הם קנו, אבל הצלחת בכל זאת לעזור. אימא סיפרה לי שאצלם בבית מרחו חמאה וריבה על הלחם, כאשר אצל כל שאר השכנים מרחו מרגרינה ופיזרו מעליה מעט סוכר.

– שמחתי לעזור… קרצה אליי דודה שמחה את חיוכה.

– והבן שלך? השבתי אותה אל חייה, הבן שלך, איך קראתם לו?

– שומאל.

– אז שומאל מה הוא עושה? הוא נשוי? יש לו ילדים?

הדודה הפנתה את עיניה מן הפנים שלי אל המים החומים של הירדן שזרמו בעצלות וליטפו בידיהם הקטנות את הגדות.

– הוא הלך. השיבה קצרות ונפנפה בידה ממנה והלאה, כדי להראות לי לאן הלך.

– נפטר? אני מצטער לשמוע. רציתי לקחת את עצמי משם למקום אחר ולא מצאתי מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו באותו רגע, אפילו לא עם  נטע.

– הוא חלה בסרטן… השיבה הדודה על השאלה שלא שאלתי. היא קמה ממקומה ודשדשה ברגליה כאילו חיפשה אדמה להישען עליה.

– …לפני חודש… הוסיפה.

הבטנו יחד אל תוך המים. מולנו קמה ועלתה שקית ניילון צהובה שהרוח הפיחה בה חיים והיא ריחפה הלוך ושוב כאילו חיפשה מקום טוב לנוח בו. תחילה הקיפה את ראשה של הדודה, לאחר מכן עפה אליי וניסתה ללטף את לחיי ואז נמלכה בדעתה והחליטה לעוף הלאה מאתנו.

– זהו! קמה הדודה ממקומה וניערה פירורים דמיוניים משמלתה, אנחנו צריכים לחזור.

– לחזור? לאן?

– לאום אל פאחם.

– לפגוש את סמירה? ניחשתי. הדודה הנידה בראשה,

– כן. לפגוש את סמירה ולספר לה על הילד שמת.

 

בתחנה הדלק בכניסה לכפר ירדה הדודה מן המכונית וניגשה לברר היכן גרה משפחתו של נאזם. אדם שמילא דלק אמר שהוא גר ליד המשפחה. דודה שמחה ביקשה ממני לעזוב ולמצוא לי מקום לבלות בו את השעתיים הקרובות.

– את בטוחה? שאלתי.

– בטוחה במה? בזה שאני רוצה ללכת אל סמירה? אני לא בטוחה, אבל אני צריכה.

היא עמדה ליד הרכב של הזר ושלחה אליי חיוך של שיניים קשות. נדמה היה לי שהיא חושבת שלא תראה אותי עוד ובכל זאת הרימה בנקישה את גופה, הניחה אותו על המושב שליד הנהג הזר ויצאה לבדה לפגוש את העוזרת שגאלה אותה מערירות.

     כאשר שבתי אל המקום בו עזבתי אותה מצאתי את הדודה יושבת על כיסא ושותה תה שהגיש לה בעל תחנת הדלק. הם שוחחו ביניהם בשקט, כאילו הכירו זו את זה שנים. רציתי מאד לשאול אותה על הפגישה אבל מבט אחד בפניה אמר לי שזה לא הזמן וזה לא המקום לשאלות. דוממת עלתה וישבה לצידי.

– חוזרים לתל אביב?

הדודה הניעה את ראשה מעלה ומטה כאילו נגמרו לה המילים. את הדרך לתל-אביב נסענו בשתיקה בלי לעצור אפילו פעם אחת. היא ישבה דוממת ולא השגיחה בדבר. לא בנהיגה שלי, לא בדרכים ולא בחום. בכניסה לבית המלון הפנתה אליי את פניה ונפרדה ממני:

– אני עייפה מאד. קצת קשה לאישה בגילי לעשות טיול כזה.

– את רוצה לשתות כוס תה?

– לא. לא. אני אלך אל החדר שלי. תשים את התיקים והמזוודות על יד הקבלה, אני אבקש שיעלו לי אותם לחדר.

זהו? חשבתי, היא לא תספר לי מה עלה בגורלה של סמירה ואיך הייתה הפגישה?

– לבוא מחר בבוקר? ביקשתי.

הדודה היססה לרגע,

– כן…כן. תבוא מחר. וכבר לקחה את עצמה ממני ופסעה אל המעלית, לפני שנפערה בפניה הדלת היא הסתובבה אליי:

– אתה יודע מה יורם? בן אדם לא יכול לגור מחוץ לעור של עצמו.

 

לא עזבתי את תל אביב. עדיין לא הייתי מוכן לפגישה עם בת זוגי. הסתובבתי על הטיילת וחיפשתי נקודת משען, הדברים ביני לבין  נטע נשארו פתוחים. עדיין לא רציתי במה שהיא רצתה, אבל הבנתי את הכמיהה שלה. פסעתי הלוך ושוב בין בתי הקפה ולבסוף נסעתי אל ביתו של ידיד שגר לא הרחק משם וביקשתי ללון אצלו. הייתי עייף ונרדמתי מיד. אפילו לא הרמתי טלפון לנטע.

     למחרת בבוקר, כאשר שבתי אל בית המלון ונאמר לי שהדודה עזבה מוקדם בבוקר וטסה בחזרה אל ביתה באנגליה, לא הופתעתי. ישבתי בלובי והרהרתי בדברים. מסביבי געשה תכונה רבה. אנשים הלכו ובאו, חלקם לבושים בבגדי ים, חלקם לבושים בבגדים נאים וחדשים, נדמה היה לי שכל המשפחות בבית המלון, הגדולות והזעירות, החליטו לבוא ולהציג את עצמן מול עיניי. שעה ארוכה נחתי על מקומי והתבוננתי בילדים שהתרוצצו מולי ולא ידעתי אם לקום וללכת הביתה או להמתין למשהו שידעתי שלא יגיע. אחר, בהחלטה של רגע, יצאתי מבית המלון, נכנסתי אל הרכב ופניתי צפונה. בקלות מצאתי את הבית של נאזם.

     את הדלת פתחה אישה מבוגרת. אמרתי שהדודה שלי, שבאה לבקר אתמול, איבדה את משקפי הראייה שלה ושלחה אותי לבדוק אם שכחה אותם בביתם. האישה אמרה שהיא כמעט בטוחה שלא אבל הכניסה אותי אל חדר האורחים ואפשרה לי לחפש בעצמי.

– היא ישבה פה על הספה, אמרה כאשר הרימה את הכרים והפכה אותם על פניהם.

בחנתי אותה בסקרנות,

– את הבת של סמירה?

– כן. היא הייתה אימא שלי, אללה ירחמה.

– עליה השלום? היא מתה?

– כן, לפני חודש. תמיד הייתה בריאה לגמרי. אפילו שפעת לא הייתה לה. שתינו, אני והיא, היינו

 ביחד. היא כבר לא יכלה לעמוד על הרגליים, אבל בגלל הכבוד, הכנסנו אותה אל המטבח והיא

 הייתה נותנת לנו הוראות בישול. אני הכנתי את המאכלים והיא אמרה לי מה לעשות. היא זכרה מה אוהב כל אחד מהילדים במשפחה וביקשה ממני להכין את כל התבשילים האלה. האישה היססה לרגע:

– אתה רוצה כוס תה?

– כן, תודה.

הלכתי אחריה אל המטבח. היא הושיבה אותי על כסא ומזגה לי כוס תה עם נענע.

– ומה קרה אחר כך? שאלתי בעדינות, מסרב להיפרד מן הסיפור.

– כשגמרנו לבשל, אימא אמרה שהיא עייפה. היא ישבה על הכסא, פה, ממש מול איפה שאתה יושב.

 הכנתי לה כוס תה, אבל פתאום היא קמה ממקומה ונראתה מאד מבולבלת. שאלתי אותה מה קרה, אבל היא הסתכלה עליי כאילו היא לא מכירה אותי ואז נפלה על הרצפה. בעלי הזמין אמבולנס. כשהם הגיעו כבר היה מאוחר מדי.

– באיזה יום זה היה? שאלתי, אולי ביום רביעי הארבעה עשר לחודש?

– לא. יום אחד אחרי. היא הלכה בחמש עשרה.

  בתה של סמירה הביטה בי וחייכה אליי בעיניה,

– מה יש לכם אתם היהודים? לכולכם יש את אותן השאלות בכיסים שלכם?

 

עם ערב שבתי לבדי הביתה. נטע נשענה על דלת המכונית, כאילו לא החליטה אם להישאר או לעזוב ושלחה אליי בידה נפנוף ומרחוק לא היה לי ברור אם זהו מחווה של ברוך הבא או אולי זאת נשיקה של תתרחק, עדיין לא.

 באתי עד אליה ונגעתי בשערה. היא הפנתה את ראשה,

– למה לא התקשרת?

– ביקשת שלא אעשה את זה.

– ואתה עושה תמיד את מה שאני מבקשת?

 

כמה שורות כתובות במחברת לא יכלו להעניק לה את מה שהיא מבקשת. לא היו לי מילים משל עצמי לתת, אז שאלתי אותן מהסביבה, מן הרחוב, מן העצים ומן הרוח. מילים עקרות שהתפל אוחז בזנבן ואינו מרפה, מילים שאין בהן עיקר. דיברתי במשפטים של אחרים וזה לא היה נכון. המילים יצאו חמוצות מן הפה, כמו השריתי אותן בלימון לפני ששחררתי אותן החוצה אל אוויר העולם. אינני יודע מהיכן באות המילים, האם הן נוצרות באותו הרגע שבו יש לנו צורך בדיבור, או שיש בהן את העצמאות ליצור בעצמן את העת ששייכת להן בלבד. מה שאמרתי עשה את פעולתו. נטע הסבה ראשה ממני. לדממה שלה היה ריח של מרווה בתחילת האביב. עמדתי בפני שתיקתה מלא חשק. היא שלחה אליי מבט אחר, נכנסה אל הרכב ובלי לומר מילה נוספת נסעה מן המקום.

 

 

     סליחה קוראים יקרים, זה אינו בדיוק הסיפור שרציתי לכתוב. המילים שלי קצת התערבבו במילים של אחרים ואם המשפטים נראים לכם קצת מבולבלים, זה לא אני, זה הנייר שלא יכול היה לסבול את מה שכתבתי עליו ושיבש את הסיפור.

 

 

 

 

 

דודה שמחה

 

 

 

– מה אתה כותב שם כל הזמן?

 

  זאת הייתה הדודה שהביטה ביד שלי שזזה לאט ובחוסר שקט בתוך המחברת.

 

– הבטחתי ל נטע שאכתוב לה מן הדרך. מן יומן כזה עם מה שאני מרגיש.

 

– ואתה תמיד כותב לה מהטיולים? גם כשאתה נוסע לחוץ לארץ מהעבודה?

 

– לא, לא תמיד. זאת הפעם הראשונה.

 

– ולמה החלטת הפעם לכתוב? קרה משהו?

 

– זה לא אני שהחלטתי. זאת היא שביקשה.

 

– למה היא ביקשה ממך לכתוב? עשית משהו רע שהיא רוצה שתצטער עליו?

 

– לא, דודה. זה לא ככה…

 

– ואתה תמיד עושה את מה שהיא רוצה? גדעה הדודה את היסוסי.

 

– לא, זה לא ככה. יש בינינו דברים והיא רוצה ששנינו נחשוב קצת לפני שאנחנו ממשיכים.

 

– לחשוב? מה יש לה לחשוב? סתם עשב פשוט שגדל חשוך במדבר, איפה היא תמצא דקל כמוך  

 

   שיונק את המים שלו ישר מן החידקל? על איזה דברים אתה צריך לחשוב?

 

– היא רוצה כל מיני דברים.

 

– איזה דברים? כסף? תכשיטים?

 

– את זה היא יכולה לקנות בעצמה.

 

– אז מה?

 

– היא רוצה משפחה.

 

– ואתה?

 

– תסתכלי על העולם.

 

– אני מסתכלת. כל הזמן רק מסתכלת. אין לי משהו אחר לעשות.

 

  הדודה זזה ממקומה בחוסר סבלנות על הספסל בחצר המנזר שבהר התבור שם נחנו מהנסיעה.   

 

  מאחורי גבה החליק עמק יזרעאל את משבצות צבעיו בירוקים חומים צהובים וכתומים.

 

  שלחתי אצבע ארוכה אל האופק.

 

– תראי דודה, כשאני בחוץ לארץ, ככה אני מדמיין את הבית.

 

  הדודה סבה על מקומה והביטה ארוכות אל הנוף, כאילו כדי להנציח אותו בליבה. פירורים   מהרהוריה באו והתנחלו בליבי. לקחתי בידי את העט כדי לכתוב לנטע חלק ממה שקורה עימנו, אבל הדודה חטפה אותה מידי.

 

– תסתכל! הנייר עייף מרוב שאתה מבזבז את הזמן שלו ולא יודע מה לכתוב עליו.

 

– דודה, נייר הוא סתם חפץ. אין לו בעיות עם הזמן והוא לא יודע אם אני כותב או לא כותב

 

  בו ובטח  שהוא לא יכול לאהוב או לשנוא.

 

– בטוח שכן. הנייר צריך לאהוב את מה שכותבים עליו, אחרת הוא מקלקל את המילים.

 

 

 

 

 

קוראים יקרים, נא להכיר את דודה שמחה. אני מכנה אותה בשם דודה אבל באמת היא דודתה של אימי, אחותה של סבתי עליה השלום. אנחנו מטיילים בגליל על פי בקשתה והיא…

 

דודה שמחה חטפה מידי את הקלסר והעבירה את עיני המשקפיים שלה על הכתוב.

 

– זה לא באמת אתה. אתה לא כותב את מה שאתה חושב. אתה כותב את מה שאתה חושב שהיא רוצה  שתחשוב.

 

– דודה, אולי את מבלבלת אותי עם מישהו אחר?

 

– אני לא מבלבלת, וכן, זאת הלשון של מישהו אחר שכותבת עם היד שלך.

 

– איך את יודעת? את בכלל לא מכירה אותי וחוץ מזה, סבתא אמרה שאבא שלכן לא שלח אתכן   לבית ספר.

 

– למדתי לקרוא ולכתוב.

 

– מתי?

 

– עם הבעל השני.

 

– האנגלי?

 

– כן.

 

– אז למדת אנגלית?

 

– בהתחלה כן. ואחר כך גם עברית בשביל הילד שלי.

 

– איך דברתם ביניכם?

 

– מי? אני והבעלים שלי? עם הראשון דברתי בערבית. תמיד רק בערבית.

 

– והשני?

 

– הוא לא ידע ערבית.

 

– אז אנגלית?

 

– כן…

 

הדודה זזה בחוסר מנוחה על הספסל. נדמה היה שהיא מודה על רצח במשפט.

 

– גם עם הבן?

 

– בהתחלה דיברתי איתו בערבית, אחר כך הוא לא הסכים לדבר בשפה של אימא שלי וענה לי רק

 

   באנגלית.

 

– למה ערבית ולא עברית?

 

– ערבית היא השפה של החיים. עברית היא השפה של המתים.

 

– באמת דודה, עברית היא שפת התנ"ך.

 

– ואיפה היום כל האנשים של התנ"ך? מתים לא?

 

 

 

לא. לא כך מתחיל סיפור. אנא מחקו מן הראש שלכם כל מה שכתבתי ונתחיל מחדש. לפני שבועיים צלצל הטלפון בשעת לילה מאוחרת. מבולבל קמתי מן המיטה והרמתי את השפופרת.

 

– יורם? זה אתה?

 

– כן. מי זה?

 

– דודה שמחה.

 

– דודה שמחה…? לא זכרתי שיש לי דודה בשם כזה.

 

– כן דודה שמחה. אתה לא זוכר? אחותה של סוּעד, סבתא שלך.

 

– אה… דודה שמחה… מה שלומך? את בסדר? האמת היא שבקושי זכרתי אותה.

 

– בסדר? הלוואי על כל השונאים שלי בסדר כזה, אבל אני מחזיקה מעמד. אימא שלי תמיד הייתה

 

  אומרת: נגיד טוב, אז יהיה טוב.

 

– קרה משהו? את צריכה משהו?

 

– כן. אני רוצה לתת לך מתנה!

 

מתנה… שבתי אל המיטה ונשענתי בנחת לאחור אל הכרים. ידה של  נטע דחפה אותי מן הלב שלה. מתנה זה משהו אחר. לא חשבתי על כך, אבל הדודה רבא הזאת הייתה עשירה מאד. שני בעלים היו לה וכל אחד מהם הותיר בידיה את כל הונו. מתנה ממנה יכולה להיות משהו בעל ערך.

 

– איזו מתנה?

 

– מתנה שלא תקבל מאף אחד. אני רוצה לקחת אותך לטיול.

 

– איפה? באיזו ארץ?

 

– איזה ארץ? באמת, איזה ארץ יש בראש של אנשים זקנים כמוני?

 

– איפה את רוצה לטייל?

 

– בגליל. אף פעם לא הייתי שם. אומרים שהוא יפה מאד.

 

 

 

כבר מן היום הראשון, כאשר הגעתי אל בית המלון בתל אביב בו השתכנה והסתבכתי עם שתי המזוודות ושני התיקים שהיא גררה עמנו אל הטיול, הבנתי שיש מאחורי הביקור של הגברת הזקנה יותר ממה שהיא מגלה, אבל הנחתי לה לספר את הדבר בדרכה שלה. טיול עם אישה בגילה הוא לא דבר של מה בכך, אני נהגתי והדודה קיטרה. מי שלא הכיר אותה יכול היה לחשוב שלידי יושבת קשישה חביבה רוחשת אהבה לכל הבריות ואין בליבה קורטוב זדון, אבל לאורך כל הדרך היא חיפשה ומצאה על מה להתלונן. על הנהגים, על הדרכים, על הטבע, על בני האדם, על הממשלה, על תנאי מזג האוויר ועל מנהגו של עולם. גם בנהיגה שלי היא מצאה אשמה והייתי צריך לעצור אותה מלקחת את ההגה בידיה.

 

      לקראת ערב הגענו אל בית לחם הגלילית, שם, באחד הבתים העתיקים, הזמינה הדודה מלונדון את החדרים מראש. קצת תמהתי מדוע דווקא כאן, בבית של הטמפלרים, היא החליטה ללון. ישבנו בגינה תחת עץ תאנה, מוקפים בריחות דקים של יערה שעטפו אותנו בעדנה. בעלת המקום הגישה לנו ארוחה קלה שכללה גבינה שהכינה בעצמה, זיתים אותם קטפה מהעץ שעמד סמוך לתאנה ואותם כבשה בשמן זית מקומי, לחם מאפה הבית וריבת תפוזים שטעמה הזכיר לי את הילדות. מאחורי ראשי הבתים מולנו התרחשה שקיעה. הדודה נראתה לרגע מרוצה.

 

– מחר נלך לבקר את הקבר.

 

– איזה קבר?

 

– הקבר של האימא מהתנ"ך שמתה מיד כאשר הגיעה לארץ.

 

– את מתכוונת לרחל?

 

– איזו אימא אחרת קבורה בבית לחם?

 

– דודה, היא לא קבורה כאן.

 

– לא? פה זה בית לחם או לא בית לחם?

 

– פה זה בית לחם הגלילית, את כל הבתים היפים האלה בנו הטמפלרים.

 

– מי זה הטמפלרים?

 

– גרמנים שהגיעו הנה.

 

– גרמנים יהודים?

 

– לא. גרמנים נוצרים.

 

– נוצרים? מה יש להם לעשות בארץ ישראל?

 

  הדודה הסבה ראש ושלחה מבטה הלאה ממני, כאילו האשמה הייתה בי. השקיעה צבעה את  שערה ואת האלונים סביבנו בזהב. שוב התנחלו אצלי בראש פתיתים מהרהוריה. האם הטעות הייתה שלה או של סוכן נסיעות שלא הבין ממנה היכן היא רוצה לבקר? ומדוע הזקנה הזאת רוצה לבקר בקברה של רחל? מה יש לה לחפש אצלה והאם…

 

– תראה את השמיים. רמזה לי הדודה בידה קדימה אל הנוף הרך, הם תמיד אדומים יותר לפני  שיורד עליהם הלילה. השמיים רוצים לאחוז בעוד קצת צבע, לפני שהעולם יתכסה בחושך.

 

– דודה, את מדברת על השמיים או על העולם?

 

– חצוף! חייכו אליי שיניה התותבות. תיכף גם תשאל בת כמה אני.

 

אני נשארתי על מקומי בגינה והדודה שבה אל חדרה ולקראת חצות הוציאה את ראשה מן החלון וצעקה אליי:

 

– תיזהר מהאור של הירח. הוא משוגע ואנשים יכולים להידבק בשיגעון שלו.

 

– דודה, ירח הוא סתם גוש של חול ואבן. אין לו אור בכלל. הוא משקף אור שהוא לא שלו. ירח לא יכול להיות משוגע או לשגע. רק אנשים יכולים לעשות את זה לעצמם או לאחרים.

 

– אתה באמת מאמין במה שאתה אומר?

 

– אני חושב שכן. האסטרונאוטים שדרכו עליו יכולים לאשר את מה שאמרתי.

 

– אתה חושב שבאמת הגיעו לירח? אתה מאמין לשקרים האלה?

 

– כן.

 

– אני לא מאמינה שפתי כזה יצא מסבתא כל-כך חכמה. אחותי לא הייתה מאמינה לדבר כזה.

 

 

 

מצאתי שאצל האישה צחורת הבינה הזאת לא הייתה סבלנות רבה לדעות שהיו שונות ממה שהיא חשבה, בעצם לא הייתה בה סבלנות גם לכאלה שחשבו כמוה. למדתי שהסבלנות לא הייתה תכונה שהיא יכלה להתגאות בה. למחרת בצהריים, כאשר ישבנו לאכול ארוחה בכפר דרוזי, דיברה בשפת אימה עם בעל המקום וכולה חיוכים הניחה לו לספר מסיפוריו. כאשר השיבה, המילים שלה נשמעו דביקות כמו השרתה אותן בסירופ שיעול לפני שפלטה אותן החוצה. האיש הלך מאתנו והדודה צקצקה בלשונה כאילו רצתה להרחיק משיניה שומשום שדבק בהן ואמרה:

 

– הדם שלנו לא אוהב את הדם שלהם!

 

– למה? מה הוא אמר?

 

– הוא אמר שהערבים אומרים שהאדמה היא רק שלהם והיהודים אומרים שהאדמה היא רק שלהם, אבל אף אחד מהם לא שואל את האדמה. אם ישאלו אותה היא תגיד כולכם תהיו בקרוב שלי, גם יהודים וגם ערבים!

 

– זה דבר חכם להגיד. את לא חושבת ככה?

 

– אני חושבת שאי אפשר לתת אמון באף ערבי.

 

– הוא לא ערבי. הוא דרוזי.

 

– דרוזי? באמת? הדודה חשבה לרגע וזרקה את הקלף בחזרה אליי, הוא מדבר עברית או ערבית?

 

– גם וגם. הדודה שתקה ושוב חשבה לדקה או שתיים,

 

– כשהם מדברים בינם לבין עצמם באיזה שפה הם מדברים?

 

– ערבית.

 

– או! קראה מנצחת, אז הם ערבים. אי אפשר לסמוך עליהם!

 

 

 

באותו ערב, כאשר הגענו לאכסניה, אמרה שהיא עייפה, ביקשה כוס תה אל החדר ושלחה אותי לאכול לבדי את ארוחת הערב. כשסיימתי, נקשתי קלות על דלת חדרה,

 

– דודה את בסדר?

 

– בסדר? השיבה לי, יש מישהו בעולם שיכול להגיד על עצמו שהוא בסדר? אם אגיד בסדר, אז הכל

 

  יהיה בסדר.

 

למחרת ביקשה לראות את הירדן. עצרנו בצד הדרך והובלתי אותה אל הגדה. היא  ישבה ליד המים ושעה ארוכה הביטה בהם דוממת. לבסוף גנחה,

 

– אני לא מאמינה. כשהיינו בעיראק חשבנו שהירדן כל-כך גדול, לפחות כמו הפרת, אבל תראה אותו, הוא נראה כמו פיפי של תינוק.

 

– איך זה שלא עלית לארץ עם כל המשפחה? שאלתי כאשר הגשתי לה את בקבוק המים ואת הכריכים  שקנינו בדרך. ולמה, הוספתי, עברתם דווקא ללונדון?

 

– כי היה ליוסף, בעלי הראשון עליו השלום, בן דוד שהייתה לו חנות מסחר שם וחוץ מזה היינו צריכים  להציל את החיים של סמירה.

 

– סמירה? מי זאת סמירה?

 

– סמירה הייתה המשרתת שלי. משרתת מוסלמית שגרה אצלנו בבית ודאגה לניקיון. היא הייתה קטנה,  אולי בת ארבע עשרה ואולי בת חמש עשרה. יום אחד שמתי לב שהיא לא אוכלת וכל הזמן מפילה מהידיים שלה את הדברים, אז שאלתי אותה מה קרה. הדודה הפסיקה והביטה בפקפוק בכריך שאחזה בידה.

 

– אתה בטוח שזה עם הביצה הקשה?

 

– כן. ומה קרה לה, למשרתת?

 

– סמירה התחילה לבכות ואני הלכתי למטבח והכנתי לה כוס תה. רק אחרי הרבה שידולים היא נרגעה וסיפרה לי שהיא בהיריון.

 

– זה לא דבר פשוט בשביל מוסלמית.

 

– זה לא היה דבר פשוט לאף אחת בימים ההם. היא פחדה שהאחים שלה יהרגו אותה.

 

– ומי היה האבא?

 

– לא שאלתי. לא חשבתי שזה משנה. הייתי צריכה לשמור עליה מהמשפחה, אז הלכתי לדבר עם אבא שלה. אמרתי שאנחנו עוברים לחיות בלונדון וביקשתי ממנו שהיא תבוא איתנו. בהתחלה הוא לא  הסכים ואמר שהוא לא יכול לחיות בלי הפרח שלו, אבל אני הבטחתי לו שנשמור עליה וגם הסכמתי לשלם לו את המשכורת שלה שנה מראש.

 

דודה שמחה זרקה אליי חיוך מן הצד, אתה רואה מה זה ערבי? פתאום זה היה בסדר לתת לבת שלו לנסוע.

 

– ומה קרה לסמירה בלונדון?

 

– בהתחלה היא גרה איתי ועם יוסף בעלי עליו השלום בבית ששכרנו וכל הזמן של ההיריון היא בכתה ואמרה שהיא לא רוצה את הילד. כשהתחילו הצירים לא שלחתי אותה לבית חולים, אלא יילדתי אותה בעצמי.

 

– באמת? ידעת איך עושים את זה?

 

– מה כבר צריך לדעת? בטח שידעתי. אצלכם הנשים מפונקות. משכיבים אותן במיטה כדי שלא

 

  יתעייפו יותר מדי בזמן הלידה.

 

– וסמירה?

 

– היא לא הייתה כזאת וידעה מה לעשות. היא החזיקה במעקה של המיטה. אני פרשתי סדין נקי על השטיח והיא התיישבה על שתי הרגליים עם טוסיק קצת למעלה והתינוק יצא בקלות.

 

– לכן קוראים לזה בתנ"ך לכרוע ללדת?

 

– אולי… אני לא מכירה את האנשים האלה מהתנ"ך.

 

– אז מה קרה אחרי הלידה?

 

– אחרי הלידה היא לא הסכימה לראות את הילד. אתה מבין את זה? היא לא רצתה לראות אותו בכלל! איך אימא יכולה להגיד דבר כזה?

 

– אימא שפוחדת אולי?

 

– ממה היה לה לפחד? היא הייתה רחוקה מהאבא שלה ומהאחים שלה. הדודה שתקה לרגע, אולי כדי לנסות לעכל את התנהגותה של המשרתת.

 

– אחרי כמה ימים סמירה נעלמה מהבית, עם הבגדים שלה ועם הכסף שלה ועם הדרכון שלה.

 

– ולא חיפשתם אותה?

 

– חיפשנו. בטח שחיפשנו. הבטחתי לאבא שלה שאני אשמור עליה, לא? אחרי איזה שבוע, בעלי מצא  אותה. היא עבדה במסעדה. שטפה שם כלים וניקתה את השולחנות ואת הרצפה. כשבאתי לבקר וביקשתי שתבוא לראות את התינוק, היא לא הסכימה.

 

– וזהו עם סמירה?

 

– אולי בסיפורים שלכם שאתם קוראים בספרים יש זהו. בחיים אף פעם אין. אחר כך היא הכירה  ערבי מארץ ישראל, קראו לו נאזם והיא התחתנה איתו.

 

– היא סיפרה לו על ההיריון והלידה?

 

– אני לא יודעת מה היא עשתה איתו, או מה היא אמרה לו, הוא התחתן איתה לא? ערבי לא מתחתן עם מישהי שהיא לא בתולה.

 

– והילד?

 

– הכי מקסים בעולם. הוא היה השמחה של החיים שלי.

 

– את אימצת את הילד של סמירה?

 

– כן…

 

הדודה שתקה ובחנה אותי לרגע מן הצד, אולי כדי לבדוק אם אני מתאים. העץ שישבנו לרגליו נע ברוח ועליו החליקו קלות על שערה. כאשר לא הגבתי נאנחה:

 

– האמת…? לא. לא אימצתי. אמרתי שאני ילדתי אותו. הרבה נשים ילדו אז בבית ואף אחד לא שאל  יותר מדי שאלות. עשינו לו ברית מילה ופדיון ורשמנו אותו כיהודי.

 

– והוא לא ידע מי האימא שלו?

 

– אני הייתי אימא שלו. היא עזבה אותו לא? אפילו לא הסכימה לראות אותו… הדודה היססה כאילו לא הייתה בטוחה בטעמם של המילים שיצאו לה מן הפה ולבסוף לחשה, ככה זה אצל הערבים…

 

היא לקחה את ידה והניחה אותה על הפנים שלי.

 

– אני מנסה לראות מה ירשת מהמשפחה שלנו. אני חושבת שלא הרבה, רק את השיניים.

 

פניה חייכו אליי, שיניים עקומות כאלה היו רק לאחותי. וכדי להיות בטוחה שהבנתי למי הכוונה הוסיפה,

 

 – אתה ירשת את השיניים האלה ממנה.

 

– רגע, דודה, אל תשני נושא. אז את גידלת את הילד של סמירה כאילו הוא היה הבן שלך?

 

– הוא היה שלי. אימא שלו ויתרה עליו, לא? בינתיים בעלי, יוסף עליו השלום, הצליח מאד בעבודה

 

  שלו. בהתחלה גרנו בדירה קטנה, אבל במשך הזמן הוא נהיה שותף ופתח חנות משלו ועברנו לגור

 

  מחוץ לעיר בבית גדול.

 

– והיו לך עוד משרתים?

 

– כן, היו לנו, אבל לא הרבה. גנן וטבחית ומנקה וזה הכל. אה, כן. אחר כך היה לי גם נהג.

 

– אז בזמן שאחותך והמשפחה שלה גרו במעברה פה בארץ, את גרת בדירה מרווחת עם משרתים?

 

– מה יכולתי לעשות? סבא שלך היה טיפש. הוא לא רצה לעזוב את ארץ ישראל ולבוא אלינו לאנגליה.

 

– כן. אני יודע למה. הוא תמיד דיבר על זה.

 

– אתה יודע? למה? מה היה לו פה שלא היה לו שם?

 

– הוא אמר שבארץ ישראל היהודים לא חיים בפחד. למרות שהוא גר בצריף קטן במעברה, למרות שלא הייתה לו עבודה, הוא אמר שהוא שתה ואכל חופש.

 

– גם בלונדון לא פחדנו.

 

– כן. אני יודע שלא, אבל סבא אמר שבארץ ישראל לא צריך לפחד מהזמן, כי הוא לצידנו. בבגדד הזמן דיבר אחרת, הוא דיבר בערבית. בארץ ישראל הוא דיבר את שפת החופש.

 

– נראה לי שאתה מעריץ גדול שלו… הדודה הביטה בי לרגע בפקפוק ומיד הוסיפה, אבל אני דאגתי

 

  לשלוח להם הכל. כל כמה זמן שלחתי חבילה מלאה כל טוב. ריבות ושוקולדים וקונסרבים

 

   וביסקוויטים.

 

– הם לא אכלו את זה.

 

– לא? באמת? אתה בטוח? למה?

 

הבטתי תמה בדודה. האם באמת הייתה זאת הפעם הראשונה בה שמעה מה נעשה עם החבילות ששלחה? יתכן, חשבתי, שהסבתא והסבא שלי, כדי לא לפגוע בשמחה, נמנעו בגאוות עדינותם לדבר על הנזקקות שלהם.

 

– כי הסבא שלי לא היה בטוח בכשרות של הדברים, אבל אל תדאגי, סבתא מכרה הכל לאנשים

 

  שהכשרות לא הייתה חשובה…

 

– ובגדים, הפסיקה אותי, הלכתי לחנויות הכי טובות. הלכתי למקס אנד ספנסר וקניתי לילדים בגדים הכי יפים!

 

– גם זה נמכר.

 

– באמת? למה? בבגדים אין בעיה של כשר או לא כשר.

 

– אבל שלחת בגדים כל-כך מהודרים שסבתא השאירה לכל אחד מהילדים בכל פעם לבוש אחד

 

  לשבתות וחגים ואת השאר היא מכרה.

 

– ואנשים קנו? היה להם כסף?

 

– כנראה שבמחיר שהיא מכרה הם קנו, אבל הצלחת בכל זאת לעזור. אימא סיפרה לי שאצלם בבית מרחו חמאה וריבה על הלחם, כאשר אצל כל שאר השכנים מרחו מרגרינה ופיזרו מעליה מעט סוכר.

 

– שמחתי לעזור… קרצה אליי דודה שמחה את חיוכה.

 

– והבן שלך? השבתי אותה אל חייה, הבן שלך, איך קראתם לו?

 

– שומאל.

 

– אז שומאל מה הוא עושה? הוא נשוי? יש לו ילדים?

 

הדודה הפנתה את עיניה מן הפנים שלי אל המים החומים של הירדן שזרמו בעצלות וליטפו בידיהם הקטנות את הגדות.

 

– הוא הלך. השיבה קצרות ונפנפה בידה ממנה והלאה, כדי להראות לי לאן הלך.

 

– נפטר? אני מצטער לשמוע. רציתי לקחת את עצמי משם למקום אחר ולא מצאתי מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו באותו רגע, אפילו לא עם  נטע.

 

– הוא חלה בסרטן… השיבה הדודה על השאלה שלא שאלתי. היא קמה ממקומה ודשדשה ברגליה כאילו חיפשה אדמה להישען עליה.

 

– …לפני חודש… הוסיפה.

 

הבטנו יחד אל תוך המים. מולנו קמה ועלתה שקית ניילון צהובה שהרוח הפיחה בה חיים והיא ריחפה הלוך ושוב כאילו חיפשה מקום טוב לנוח בו. תחילה הקיפה את ראשה של הדודה, לאחר מכן עפה אליי וניסתה ללטף את לחיי ואז נמלכה בדעתה והחליטה לעוף הלאה מאתנו.

 

– זהו! קמה הדודה ממקומה וניערה פירורים דמיוניים משמלתה, אנחנו צריכים לחזור.

 

– לחזור? לאן?

 

– לאום אל פאחם.

 

– לפגוש את סמירה? ניחשתי. הדודה הנידה בראשה,

 

– כן. לפגוש את סמירה ולספר לה על הילד שמת.

 

 

 

בתחנה הדלק בכניסה לכפר ירדה הדודה מן המכונית וניגשה לברר היכן גרה משפחתו של נאזם. אדם שמילא דלק אמר שהוא גר ליד המשפחה. דודה שמחה ביקשה ממני לעזוב ולמצוא לי מקום לבלות בו את השעתיים הקרובות.

 

– את בטוחה? שאלתי.

 

– בטוחה במה? בזה שאני רוצה ללכת אל סמירה? אני לא בטוחה, אבל אני צריכה.

 

היא עמדה ליד הרכב של הזר ושלחה אליי חיוך של שיניים קשות. נדמה היה לי שהיא חושבת שלא תראה אותי עוד ובכל זאת הרימה בנקישה את גופה, הניחה אותו על המושב שליד הנהג הזר ויצאה לבדה לפגוש את העוזרת שגאלה אותה מערירות.

 

     כאשר שבתי אל המקום בו עזבתי אותה מצאתי את הדודה יושבת על כיסא ושותה תה שהגיש לה בעל תחנת הדלק. הם שוחחו ביניהם בשקט, כאילו הכירו זו את זה שנים. רציתי מאד לשאול אותה על הפגישה אבל מבט אחד בפניה אמר לי שזה לא הזמן וזה לא המקום לשאלות. דוממת עלתה וישבה לצידי.

 

– חוזרים לתל אביב?

 

הדודה הניעה את ראשה מעלה ומטה כאילו נגמרו לה המילים. את הדרך לתל-אביב נסענו בשתיקה בלי לעצור אפילו פעם אחת. היא ישבה דוממת ולא השגיחה בדבר. לא בנהיגה שלי, לא בדרכים ולא בחום. בכניסה לבית המלון הפנתה אליי את פניה ונפרדה ממני:

 

– אני עייפה מאד. קצת קשה לאישה בגילי לעשות טיול כזה.

 

– את רוצה לשתות כוס תה?

 

– לא. לא. אני אלך אל החדר שלי. תשים את התיקים והמזוודות על יד הקבלה, אני אבקש שיעלו לי אותם לחדר.

 

זהו? חשבתי, היא לא תספר לי מה עלה בגורלה של סמירה ואיך הייתה הפגישה?

 

– לבוא מחר בבוקר? ביקשתי.

 

הדודה היססה לרגע,

 

– כן…כן. תבוא מחר. וכבר לקחה את עצמה ממני ופסעה אל המעלית, לפני שנפערה בפניה הדלת היא הסתובבה אליי:

 

– אתה יודע מה יורם? בן אדם לא יכול לגור מחוץ לעור של עצמו.

 

 

 

לא עזבתי את תל אביב. עדיין לא הייתי מוכן לפגישה עם בת זוגי. הסתובבתי על הטיילת וחיפשתי נקודת משען, הדברים ביני לבין  נטע נשארו פתוחים. עדיין לא רציתי במה שהיא רצתה, אבל הבנתי את הכמיהה שלה. פסעתי הלוך ושוב בין בתי הקפה ולבסוף נסעתי אל ביתו של ידיד שגר לא הרחק משם וביקשתי ללון אצלו. הייתי עייף ונרדמתי מיד. אפילו לא הרמתי טלפון לנטע.

 

     למחרת בבוקר, כאשר שבתי אל בית המלון ונאמר לי שהדודה עזבה מוקדם בבוקר וטסה בחזרה אל ביתה באנגליה, לא הופתעתי. ישבתי בלובי והרהרתי בדברים. מסביבי געשה תכונה רבה. אנשים הלכו ובאו, חלקם לבושים בבגדי ים, חלקם לבושים בבגדים נאים וחדשים, נדמה היה לי שכל המשפחות בבית המלון, הגדולות והזעירות, החליטו לבוא ולהציג את עצמן מול עיניי. שעה ארוכה נחתי על מקומי והתבוננתי בילדים שהתרוצצו מולי ולא ידעתי אם לקום וללכת הביתה או להמתין למשהו שידעתי שלא יגיע. אחר, בהחלטה של רגע, יצאתי מבית המלון, נכנסתי אל הרכב ופניתי צפונה. בקלות מצאתי את הבית של נאזם.

 

     את הדלת פתחה אישה מבוגרת. אמרתי שהדודה שלי, שבאה לבקר אתמול, איבדה את משקפי הראייה שלה ושלחה אותי לבדוק אם שכחה אותם בביתם. האישה אמרה שהיא כמעט בטוחה שלא אבל הכניסה אותי אל חדר האורחים ואפשרה לי לחפש בעצמי.

 

– היא ישבה פה על הספה, אמרה כאשר הרימה את הכרים והפכה אותם על פניהם.

 

בחנתי אותה בסקרנות,

 

– את הבת של סמירה?

 

– כן. היא הייתה אימא שלי, אללה ירחמה.

 

– עליה השלום? היא מתה?

 

– כן, לפני חודש. תמיד הייתה בריאה לגמרי. אפילו שפעת לא הייתה לה. שתינו, אני והיא, היינו

 

 ביחד. היא כבר לא יכלה לעמוד על הרגליים, אבל בגלל הכבוד, הכנסנו אותה אל המטבח והיא

 

 הייתה נותנת לנו הוראות בישול. אני הכנתי את המאכלים והיא אמרה לי מה לעשות. היא זכרה מה אוהב כל אחד מהילדים במשפחה וביקשה ממני להכין את כל התבשילים האלה. האישה היססה לרגע:

 

– אתה רוצה כוס תה?

 

– כן, תודה.

 

הלכתי אחריה אל המטבח. היא הושיבה אותי על כסא ומזגה לי כוס תה עם נענע.

 

– ומה קרה אחר כך? שאלתי בעדינות, מסרב להיפרד מן הסיפור.

 

– כשגמרנו לבשל, אימא אמרה שהיא עייפה. היא ישבה על הכסא, פה, ממש מול איפה שאתה יושב.

 

 הכנתי לה כוס תה, אבל פתאום היא קמה ממקומה ונראתה מאד מבולבלת. שאלתי אותה מה קרה, אבל היא הסתכלה עליי כאילו היא לא מכירה אותי ואז נפלה על הרצפה. בעלי הזמין אמבולנס. כשהם הגיעו כבר היה מאוחר מדי.

 

– באיזה יום זה היה? שאלתי, אולי ביום רביעי הארבעה עשר לחודש?

 

– לא. יום אחד אחרי. היא הלכה בחמש עשרה.

 

  בתה של סמירה הביטה בי וחייכה אליי בעיניה,

 

– מה יש לכם אתם היהודים? לכולכם יש את אותן השאלות בכיסים שלכם?

 

 

 

עם ערב שבתי לבדי הביתה. נטע נשענה על דלת המכונית, כאילו לא החליטה אם להישאר או לעזוב ושלחה אליי בידה נפנוף ומרחוק לא היה לי ברור אם זהו מחווה של ברוך הבא או אולי זאת נשיקה של תתרחק, עדיין לא.

 

 באתי עד אליה ונגעתי בשערה. היא הפנתה את ראשה,

 

– למה לא התקשרת?

 

– ביקשת שלא אעשה את זה.

 

– ואתה עושה תמיד את מה שאני מבקשת?

 

 

 

כמה שורות כתובות במחברת לא יכלו להעניק לה את מה שהיא מבקשת. לא היו לי מילים משל עצמי לתת, אז שאלתי אותן מהסביבה, מן הרחוב, מן העצים ומן הרוח. מילים עקרות שהתפל אוחז בזנבן ואינו מרפה, מילים שאין בהן עיקר. דיברתי במשפטים של אחרים וזה לא היה נכון. המילים יצאו חמוצות מן הפה, כמו השריתי אותן בלימון לפני ששחררתי אותן החוצה אל אוויר העולם. אינני יודע מהיכן באות המילים, האם הן נוצרות באותו הרגע שבו יש לנו צורך בדיבור, או שיש בהן את העצמאות ליצור בעצמן את העת ששייכת להן בלבד. מה שאמרתי עשה את פעולתו. נטע הסבה ראשה ממני. לדממה שלה היה ריח של מרווה בתחילת האביב. עמדתי בפני שתיקתה מלא חשק. היא שלחה אליי מבט אחר, נכנסה אל הרכב ובלי לומר מילה נוספת נסעה מן המקום.

 

 

 

 

 

     סליחה קוראים יקרים, זה אינו בדיוק הסיפור שרציתי לכתוב. המילים שלי קצת התערבבו במילים של אחרים ואם המשפטים נראים לכם קצת מבולבלים, זה לא אני, זה הנייר שלא יכול היה לסבול את מה שכתבתי עליו ושיבש את הסיפור.

יפה וגנר נולדה בפרס למשפחה בגדאדית. לארץ עלתה מיד לאחר קום המדינה. ילדותה עברה עליה ברמת גן. למדה בסמינר לאומנויות בתל אביב והשלימה את  לימודיה בבצלאל בירושלים. במשך כמה שנים לימדה ציור, ציור אופנה ותולדות הלבוש. לאחר מכן למדה תכנות ועבדה בתחום המחשבים בחומרה כמעצבת שבבים.

שני ספרי השירה שלה, 'כאב הבית'  ו'כתמים על הצחוק' יצאו לאור בהוצאת כרמל. בהוצאת צבעונים יצא ספר השירה 'הצפייה הצהובה של החרצית'. בהוצאת כתב יצאו לאור שני ספרי סיפורים קצרים 'ריח של כחול כביסה ושום' ועתה 'דמעות בגודל החידקל'.

 

בנוסף על היותה כותבת, עוסקת וגנר גם בציור. במהלך השנים הציגה בכמה תערוכות בתל אביב ובירושלים.

X