דמיין שאתה חי | לרכישה באינדיבוק
דמיין שאתה חי

דמיין שאתה חי

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 166
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 40
- 20

ברומן החניכה המשובח הזה, המלא עד גדותיו בקטעי מציאות ישראלית ששולבו זה בזה בקשרי הסאטירה והווידוי, מצרף המחבר שני ז'אנרים נוספים של הרומן: הפיקארסקה ורומן האמן. כפיקארסקה נצמד הסיפור לדמות שנשרה מרמת הישראליות הנורמטיבית אל התחתיות בגין חטא בלתי נסלח (השתמטות משירות בצה"ל, בגידה באתוס הביטחון הישראלי), ושם היא נודדת מסצנה אחת לאחרת, ומשקפת את המראה המרופט של המציאות הישראלית ברמותיה השונות. רצף התמונות המלוות את מסעו של ה"פיקארו" הישראלי העריק הינו עשיר ומגוון. לא נפקדו ממנו "מוסדות" ישראליים כמו ניחום אבלים בבית הורים שכולים, מחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש, הצגת בכורה בתיאטרון ופתיחת תערוכה בגלריה, ולצידם בתי הבושת של חוף תל אביב, הוויי חדרי המדרגות ההומוסקסואלי והגסות הבלתי נסבלת של מחנה הטירונים בצה"ל.

כרומן אמן עוקב הסיפור אחרי המסע הנפתל והמפחיד של נער ישראלי לקראת חיים של יצירה אמנותית כמוזיקאי. אמנם, הסיפור מביא את הנער עד לסיפם של חייו כאמן ואינו חוצה סף זה, אולם הוא מכין את הנער לקראת יעודו הן בדרך השלילה, הן בדרך החיוב. דרך השלילה היא דרך ההשתחררות מן האתוס הישראלי הנורמטיבי, פריקת עול המדינה והמשפחה, וכן צלילה אל תהום הפסיכוזה. דרך החיוב מוליכה את הנער מהיאחזות נואשת בצלילי המוזיקה האהובים עליו ועד לאימוץ אב חונך מוזיקלי המחליף את האב הביולוגי – שגם הוא אמן, אבל אמן כושל שדרכו נחסמה בפניו. האב החונך מייצב את הנער נפשית ומסייע לו להבין את יעודו.

הסיפור, בכל הגזמותיו הסאטיריות, רצוף היגיון פנימי ותפישה אחידה וברורה של ה"מצב" הישראלי. המחבר השיג בו הישג אמנותי בולט בסביבה הרדודה של הפרוזה הישראלית העכשווית.

ד ן   מ י ר ו ן

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דמיין שאתה חי”

בקרוב…

1

  

 

שוב אוגוסט. האדמה מזיעה, גונחת. הבניינים נמסים, צורחים. האוויר מחרחר, אסטמטי. על שפת הים, אי שם בין אשקלון לתל אביב, מתהלך איש צעיר, ליתר דיוק נער.

הוא לובש מכנסי ספורט קצרים עם הסמל של מנצ'סטר יונייטד. הוא יחף, פלג גופו העליון עירום, וחולצת הטריקו שלו שעליה כתוב: Save the planet, כרוכה סביב ראשו כמו כאפייה, להגנה מפני השמש. על פי מבנה גופו הוא רחוק מלהיראות כמו חובב טבע וטייל מנוסה שחוצה את הארץ בהליכה.

הכתפיים שלו צרות, החזה שקוע, הזרועות דקות כמו אטריות, ניכר גם שעורו לא נחשף זמן רב לשמש הקיץ כי על בטנו, זרועותיו וירכיו הלבקניות דולקות כוויות שיזוף בצבע סלק.

הוא חוגר תרמיל ובו בקבוק מים, כיכר לחם אחיד וממרח שוקולד 'השחר' שהרים מהמטבח של המקום שממנו נמלט. בנוסף נמצאים בתיק ספרו של ניטשה כה אמר זרתוסטרא, הספר גלות המשוררים של ברכט, יעמוד בני של יצחק לאור, שכמה משורותיו הודגשו במרקר, קונדום שלא נעשה בו שימוש, פומית סיגריה נשוכה, עשויה שנהב, מחברת, עט, ועשרים פני שנשארו לו בתיק מטיול בר-מצווה בלונדון.

אחת לכמה זמן הוא עוצר, מוחה ביד מאובקת זיעה ממצחו, מיטיב את רכיבת המשקפיים על אפו, לוגם מהמים מלוא הגרון ונשאר לעמוד עוד רגע ארוך מול הים, עיניו אל עבר קפריסין ופיו ממלמל. אם מישהו היה חולף על פניו, היה ודאי חושב שמדובר בתמהוני שמדבר אל הים או מתייעץ איתו. אבל כבר כמה קילומטרים שהנער לא פגש אף אחד, לכן נדמה לו שהעולם התרוקן מבני אדם והוא היחיד שנשאר בחיים.

טעמו המוזיקלי עשוי להעיד על מוצאו החברתי. עד עכשיו הספיק להקשיב בנגן המוזיקה לשלושה אלבומים של Radiohead, שניים של ניק קייב, אחד של ניק דרייק ועוד אחד של לו ריד.

כדי לזרז את צעדיו, שהואטו בשל החום הכבד, הוא משמיע את ה-Chemical Brothers וממשיך ללכת במשנה מרץ. כשהשמש נמזגת כולה אל תוך המים והחול שתחת רגליו מאפיר ומתקמט, הוא מחליט לעצור לשנת לילה. משמאלו הים מדבר סגול וגבנוני של נפט רעיל ומימינו גבעת כורכר שמעבר לה המישור, חורש רע. בתים, מכוניות, ניידות משטרה, שוטרים צבאיים, וגם בסיס טירונים בגבול המדבר שממנו ברח.

 

שמו יותם. דפדוף בתעודת הזהות שלו היה מגלה שם נוסף, נספח, שכוח ולא שמיש, עדות לתבוסתו של אחד מהוריו בקרב על השם אליעזר. על שם סבא של אביו. אבל כל החברים קוראים לו יותמי או תמי. משניהם הוא מעדיף את זה שנשמע כמו שם של בת. דווקא בגלל זה. כזה הוא. נהנה להתגרות במוסכמות.

השירות הצבאי שלו היה קצר. ואולי מדויק יותר לכנות שירות של פחות מיממה בתואר קצרצר, מילה שנדמה שהומצאה לצורך הזה בדיוק. יום לפני כן חויל וכבר ערק.

בימים שקדמו לגיוס דמיין אותו לא מעט, אבל באף אחד מדמיונותיו לא היה קרוב למה שראה כשהגיע לבקו"ם. זה היה כמו להגיע לגני יהושע ביום העצמאות.

רחבת ההתכנסות היתה מלאה בעשרות משפחות שחגגו את שילוח הילד לצבא במשתה, בזלילה ובזיהום הסביבה. מלבד בשר על האש היה שם מכל טוב עדות הארץ. פשטידות, בורקסים, סלטים, עוגות, פירות, חטיפים, מאפים, תבשילים ובקבוקי שתייה מכל הסוגים.

לא היה צורך בעין חדה וביקורתית כדי להבחין בחתני השמחה. הם ניצבו במרכז המעגל המשפחתי, תמירים ונישאים מעל שאר בני המשפחה, מחקים הילוך ומחוות גוף של ראפרים ושחקני NBA, בזמן שסבתות, דודות, אחייניות וגיסות העתירו עליהם נשיקות, חיבוקים וברכות. גם אביו ואמו נכנסו לעניין. אביו, שהתעקש לסחוב את הקיטבג שלו כל הדרך מהחנייה, למרות פריצת הדיסק בחוליות הצוואר, כאילו זה הוא שמתגייס, הוציא בידיים רועדות את הארנק, הושיט לו כמה שטרות של מאתיים וכשנתקל בידו הסרבנית שידל אותו בקול חנוק מהתרגשות לקחת אותם, ואמו התחילה לטפטף דמעות ונזלת. הוא ביקש מהם ללכת ונשאר עם אלה, בת כיתתו, שהיא הידידה הכי טובה שלו, ועם  החברים.

אז התחילו להקריא ברמקול את שמות המתגייסים, שעלו כל אחד בתורו לאוטובוס מלוּוים בקריאות עידוד ובשריקות. כשקראו את שמו היה נדמה לו שהקריאות והשריקות דועכות כמו בפייד- אאוט מוזיקלי. אלה חיבקה אותו והתחילה לבכות כאילו ראתה סביבו הילה נסתרת שמעידה שהוא עומד למות במלחמה הבאה. כשנבלע באוטובוס התנדפו בבת אחת העליזות והקלות. מועקה נפלה עליו. הוא נתקף בקוצר נשימה ונאלץ להשתמש במשאף, ונזכר בקלוד משיער של מילוש פורמן כשהוא עולה על המטוס שמטיס אותו לווייטנאם, ורצה לצעוק כמוהו שהגיוס שלו הוא טעות נוראה ולברוח משם.

אחרי שהאוטובוס התמלא במתגייסים צוהלים ונרגשים נסגרו הדלתות, ועל רקע נפנופי ידיים ודמעות זולגות הוא נעקר ממקומו ונסע בסך הכול מאתיים או שלוש-מאות מטר, וכבר אמרו להם לרדת והכניסו אותם להאנגר ענק, שם עשו להם חיסונים והעלו אותם על מדים, ומדדו להם גובה ומשקל ומיששו להם את האשכים כדי לוודא שאין להם שבר.

בהתחלה התעצבן על הטמטום והבזבוז של המערכת הצבאית שגייסה אוטובוסים שיסיעו אותם מרחק שיכלו ללכת ברגל, אבל אז הבין שכל המעמד המבוים הזה היה הצגה מטמטמת וסוחטת דמעות בסגנון הוליוודי, שנועדה להטמיע בהורים ובהם את הפרידה מהבית והמעבר לרשות הצבא.

ואז הסיעו אותם לבסיס טירונים. ולמחרת, לפנות בוקר, לפני שהספיק לשנן את המספר האישי שלו, כבר היה נפקד. אם יחלקו יום אחד צל"שים לעריקים, יש לו סיכוי לזכות בתואר העריק הכי זריז בתולדות צה"ל.

הוא חוזר ומנסה להבין מה קרה לו ביממה שבין הגיוס לנפקדות.

זה היה יום ארוך של טרטורים. ריצות, מסדרים, איומים, העלבות, ובעיקר דיכוי. כשיטה וכתכלית. הוא לא היה יכול לסבול את זה. הוא החליט להשיב מלחמה שתתמקד במפתיע דווקא בשפה. או בניסוח אחר, הוא החליט שלא ייתן לשפה הצה"לית להשתלט לו על המוח.

כשאחת המ"כיות נבחה עליהם, "אני רוצה אותכם תוך שתי דקות מדוגמים בחוץ" הוא ביקש תרגום ל"מדוגמים", תיקן את ה"אותכם" ל"אתכם", ציין בהיתממות שככל שידוע לו החוץ זה היקום כולו, ושאל אם כוונתה של המפקדת היא שהם צריכים להיות באוסטרליה למשל תוך שתי דקות. ובשתיים בלילה, כשכבר היו רצוחים מעייפות ועדיין התעקשו להריץ אותם, הוא תפס אומץ, התיישב על איזו גבעה צחיחה והכריז כי לפי חוקי מטכ"ל, שבהם הוא מצוי, זכותו של כל חייל לישון שש שעות בלילה, ואם לא מאפשרים לו להגיע למיטה הוא מכריז על האדמה כעל המיטה שלו למשך שש השעות הבאות.

מ"כית גמדה עם הילוך של אווזה וחצ'קונים מוגלתיים על הלחיים נעמדה מולו ושאגה. היא חיקתה אותו. היא לעגה לאופן הדיבור שלו. היא קראה לו אינטליגנט וחכמולוג וצפוני למרות שהוא בכלל מדרום העיר. כל מילה שאמר היא סתרה והשתיקה. היא רצתה אותו כלבלב מתרפס. היא רצתה אותו סמרטוט. היא צרחה עליו שבצבא אין ועדי עובדים. היא פקדה עליו לרדת למאתיים שכיבות סמיכה ולהקיף את החצר שלושים פעם. היא איימה שאם הוא פותח את הפה ומעז להוציא אפילו מילה אחת זה סירוב פקודה שבעקבותיו היא מטיסה אותו למעצר, ושם, בצינוק, יודעים לטפל בטיפוסים כמוהו.

הוא החליט לשנות אסטרטגיה. הוא חזר לרוץ ואמר לעצמו שבהפוגה הראשונה הוא עף משם ופשוט יוצא מהשער, בהליכה או בריצה, ויקרה מה שיקרה, אפילו אם הש.ג. יירה בו והוא ימות. הוא חשב שהכי טוב לפעול בשעת ההשכמה, כי שאר הטירונים עסוקים בסידורי הבוקר שלהם ואף אחד לא שם לב לאחרים. הוא השאיר את התרמיל הצבאי במאהל, הכניס לתיק האזרחי מכנסיים קצרים ושתי חולצות טריקו, ובלי לרמוז על כוונותיו למישהו מהחיילים יצא בדרכו אל שער הבסיס.

למרות השעה המוקדמת היתה תנועה ערה של חיילים בשער, והש.ג. אפילו לא הסתכל לעברו כשחלף על פניו והמשיך לכיוון הכביש הראשי.

בתחנה לא נאלץ לחכות הרבה. למרות האיסור לעצור טרמפים, הושיט יד. נהג סמי טריילר מנומנם ומסריח מבירה, שנראה כאילו יצא מסרט של ג'ים ג'רמוש או דניס הופר (פאות לחיים ארוכות, טבעות שנראות כמו אגרופנים וזרועות מקועקעות), לקח אותו עד לבאר-שבע. מדי פעם נעצמו לו העיניים וההגה חג בידיו ימינה ושמאלה, ויותם היה צריך לדבר אליו בקול רם כדי שיישאר ער ולא ידרדר את המשאית אל מכתש בעומק של כמה עשרות מטרים. הוא התעניין בסחורה שהנהג הוביל, ניסה לגלות עניין במשפחה שלו, וכשהתייאש משני אלה התחיל לספר בדיחות. כשהגיעו לבאר-שבע בחיים הוא שמח כל כך, ששקל להצטרף אל חסידי ברסלב שפיזזו בתחנה המרכזית.

בבאר-שבע החליט שמספיק עם הטרמפים, ושהוא עולה על האוטובוס הראשון ולא משנה לאן הוא נוסע. זה היה אוטובוס לאשקלון. הוא התיישב באחד המושבים האחוריים ומיד נרדם, והתעורר המום ומבולבל כשהנהג עומד מעליו, מטלטל אותו בכתף ואומר, "היי, חייל, הגענו. תחנה אחרונה."

באשקלון ירד לחוף הים. את המדים קבר באדמה, באצבעותיו ובציפורניו, נסער ורדוף אשמה כאילו הם גופת אדם שרצח, והתחיל ללכת לאורך החוף, סוף-סוף על אזרחי, נראה כמו אחד מנוודי הקיץ הרבים.

שמעון צימר, נולד ב1950 בקריית חיים. נמלט משם ומתגורר בת"א מאז ראשית שנות השבעים. עבד כשומר בבתי הזיקוק, מחסנאי, סבל בשוק הסיטונאי, קורא מוני חשמל, פקיד בחברת ביטוח ושחקן תיאטרון. בעשרים וחמש השנים האחרונות שורד כספרן. כתב שירה ומחזות שחמשה מהם הועלו על בימות שונות. זהו ספרו השישי. קדמו לו הספרים: אמא להשכיר (הקיבוץ המאוחד) אומללות ראוייה לרומן (בבל) רע לתפארת(ספריית פועלים) ראיות לאהבה (ספריית פועלים) צימר מתחת לירח (ספריית פועלים). נשוי ולו שני ילדים.

X