דילמת הפשע | לרכישה באינדיבוק
דילמת הפשע

דילמת הפשע

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 442
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 32
- 40
- 32

יצחק דרורי, הידוע בשמו "המוח", עדיין לא הרים ידיים. פעמיים הצליח להערים על כל מנגנוני האזעקה והכספות המשוכללות והמתוחכמות ביותר, פעמיים נתפס, נשלח לכלא ל-25 שנה על הפריצה למפעל התכשיטים "צרף" ועל שוד הכספות הגדול בבנק הפועלים בירושלים – שני מבצעים שהסעירו את המדינה. לדרורי יש חלום. הוא בטוח שעוד מבצע אחד ודי. מבצע שבסיומו יוכל סוף סוף להגשים את חלומו הגדול ולהעניק לקרובים אליו את מה שחסר להם כל החיים: חום, אהבה, משפחה. הוא מתכנן מבצע אחרון, במקום המסוכן ביותר. חנות תכשיטים במרכז ירושלים שבמעמקי  הכספות שלה טמון אוצר אדיר.

 

"דילמת הפשע" נכתב במעמקי כלא באר שבע. בתא הקטן, אליו הגיע בעקבות הלשנה, מתאר דרורי את החיים הפחות זוהרים של הכלא. העבריינים, המסוממים, הסוהרים, ההשפלות – לצד אהבות, חברויות וחרטה מכרסמת וכואבת, על דרך החיים שבחר בה.

 

זהו סיפורו המרתק של מי שנחשב בשנות השבעים לגדול הפושעים בישראל, שחוזר עם ספר שלישי לאחר שני רבי המכר "המוח" ו"המוח 2" ועם מסר חשוב אחד לכל מי שעדיין חושב שהפשע משתלם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מדהים!! לא יכולתי לעזוב…
    והמסר כ"כ ברור ונפלא.
    קראתי בנשימה עצורה והתרגשתי.

הוסף חוות דעת

שוב בדרך חזרה לכלא.

חושך ואפלה בחוץ ואני בתוך משאית שמובילה אסירים. זינזנה קוראים לקופסת הפח הזו עם שני חלונות קטנים שזבוב לא יכול לצאת מהם ואוויר לא יכול להיכנס מהם. משני צידי המשאית שני ספסלי ברזל מכוערים ובמרכז עוד ספסל אחד. על כל אחד מהם מצטופפים יותר מעשרה אסירים. שלושים וכמה אסירים שיושבים כמו עדר שמובל לשחיטה.

לאלה שמובילים אותנו, הנחשונים, אין כל חמלה בלב. שעות אנחנו יושבים ככה ואוי למי שיבקש קצת מים. מים ביקשת? סטירה תקבל. הפסקה לעשות צרכים? מכות רצח. אולי הם היו פעם אנשים טובים. למדו בבית הספר, הלכו לצבא, התחתנו, הולידו ילדים. אבל ברגע שהגיעו ליחידה הזו, לנחשון – הפכו לחיות אדם. צמאים לדם. דם של אסירים. הדם שלנו. בשם החוק מותר להם לעשות הכול ולנו, הטועים, אסור אפילו לנשום.

לאן מובילים אותנו? די כבר. אני לא יכול להמשיך עם הסיוט הזה. אני רוצה שנגיע כבר לכלא. לא משנה לאיזה כלא. רק לצאת כבר ממלכודת המוות הזו. אין אסיר שיכול לעמוד בסבל הזה. אין אסיר שלא מתפלל כבר שיוציאו אותו מכאן. אפילו הצינוק טוב בהרבה מהמקום הזה.

רכב האסירים ממשיך לנסוע. כבר כמה שעות שאנחנו כאן. כולנו יודעים שבסופו של דבר, המקום שאליו נגיע, זה לא בדיוק בית הבראה, אבל כל מקום עדיף על קופסת המוות הזו. האזיקים שעל הידיים והרגליים לוחצים. דם יורד. למה שמו לנו את זה? איך אפשר לברוח ממקום כזה? אפילו לחשוב על בריחה אי אפשר, אבל כשמישהו מתחנן לנחשונים שיפתחו קצת את האזיקים, מנסה להראות להם את הדם שיורד, הם רק מחייכים. חיוך ענק של חיות טרף. כמה שאתה מראה להם שאתה סובל – ככה הם מתמוגגים מנחת.

אני לא אתן להם את התענוג הזה. אני אסבול בשקט. את הזינזנה, את האזיקים, את האוויר שחסר, את הצרכים שאני צריך להתאפק ולא לעשות. אני לא אפתח את הפה. אבל לא כל האסירים חזקים כמוני. וכל צעקה שלהם, כל תחינה שלהם רק גורמת לחיות האלה יותר אושר. במקום לענות, לעזור, הם רק מחייכים יותר חזק וצועקים לנו לסתום פיות. יש אסירים שלא יכולים להתאפק יותר, וכל קופסת המוות מסריחה משתן וצואה. ולהם זה לא מזיז. אנשים רעים. בלי לב ובלי נשמה. חיות מזן אחר, כי גם לאכזרית שבחיות יש יותר חמלה בלב מאשר להם.

הזינזנה עצרה. הגענו.

אני מסתכל סביב ורואה את מבטי האושר של כולם. אושר כזה כבר הרבה זמן לא ראיתי. מה הם כל כך שמחים, אני חושב לעצמי. שאלוקים ישמור. הם פשוט לא מבינים לאן הגענו. עוד מעט הם יקללו את הרגע שעצרנו. עוד מעט הם ירצו רק דבר אחר: לחזור לקופסה הזו.

גם אני לא ידעתי לאן הגענו, עד שאחד האסירים צעק: ברוכים הבאים לכלא באר שבע… לפתע כאילו סכין חדה פילחה את ליבי. שוב למקום הנורא הזה? הרגשתי שאני עומד להתעלף. כל הזיכרונות של המאסר הקודם חזרו אליי כהרף עין. כמו סרט רע שאני הגיבור שלו. מה לא עברתי בכלא הזה? צינוק, הפרדות, עכברושים, חולדות, יתושים. אם זה עוד פעם כלא באר שבע, חשבתי לעצמי, אני לא אצא מכאן חי. זה סופי וזה גורלי.

רכב המוות עצר סופית ואני נעמדתי ליד החלון הקטן. עיניי חשכו. גוש ענק של בטון אפור-שחור. מסביב חושך מצרים ורק האורות של מגדלי השמירה מבצבצים מתוך החשיכה הגמורה. פחד אלוהים. אני שונה מיתר האסירים. הם חושבים רק על דבר אחד: איזה מזל שעוד מעט יוציאו אותנו מקופסת המוות. אבל אני יודע טוב מאד מה מחכה להם במקום הזה. להם ולי. אני מכיר כל אגף כאן, כל מסדרון, כל צינוק. לרגע הרגשתי שאני מתקשה לנשום. זה המחנק של חומות הכלא שמצטרף למחנק של קופסת המוות. ואפילו גובר עליו. הנה הגיהינום אמרתי לעצמי, הגיהינום במלוא הדרו.

הפעם זה לא יהיה קל. אני כבר לא צעיר והכוח הרב שהיה לי כבר איננו. הרגשתי עייפות. אני עייף ותשוש אחרי חודש שלם של חקירות קשות ובתנאים קשים, ועכשיו מעבירים אותי למקום הגרוע ביותר שיכול להיות. מאשימים אותי בשני מקרי שוד ובהלבנת כספים. שני המקרים קרו בירושלים – כך טענו החוקרים, אז למה את החקירות עשו ימ"ר דרום ומרכז? ולמה אני נמצא בבאר שבע ולא בירושלים? אין לי תשובות. אולי בקרוב הכול יתבהר לי.

עכשיו, אחרי שעצרנו, הסתכלתי על שאר האסירים בזינזנה. קשה להאמין איזה ערב-רב יש לנו כאן. כולם רוסים, קווקזים, אתיופים, ערבים ובדואים צעירים מאוד. נראה לי שאני היחיד כאן שלא משתמש בסמים. קודם, בגלל הרעש שהיה בזינזנה לא שמתי לב לכך, אבל עכשיו גיליתי שכמעט אף אחד מהם לא מדבר עברית. רק רוסית, קווקזית וערבית.

איפה אני? צעקתי בליבי. אלוקים, עד מתי תנסה אותי?

פעם, כשהייתי עולה למכונית המוות, הכרתי את כולם שם. וכולם הכירו אותי. ועכשיו? לא יכול להיות שאני לא מכיר אף אחד משלושים האסירים שישבו אתי. פעם היינו מאוחדים. עזרנו אחד לשני. גם במכונית המוות הצפופה. התנחמנו בזה שאנחנו ביחד. ועכשיו – אני בארץ זרה. עם אנשים זרים. אולי אני כבר לא בארץ ישראל?

כל כולי כאב אחד גדול. הידיים נוטפות דם מהאזיקים, אבל הכאב הפיזי הוא כאין וכאפס לעומת הכאב הנפשי. רציתי רק דבר אחד. לצאת מכאן. להגיע לחדר. לכל חדר שיתנו לי. אפילו אם זה יהיה הצינוק הכי גרוע שיש בבאר שבע. התפללתי לשם שיחזק אותי ולא ייתן לי ליפול ולהתעלף. רק לא לקרוס. רק שלא יראו אותי במצב הזה. ממעמקים קראתיך! אנא השם, חזקני נא. עשה שאפול בחדר. לבד. לא כאן. לא לעיני כולם. רק לא כאן.

הדלת נפתחה ואוויר צח זרם פנימה לתוך משאית המוות. הרגשתי שתפילותיי נענו. זה לא סתם אוויר. זה רוח הקודש שבאה לחזק אותי. לתת לי את הכוח לעבור את מה שאני צריך לעבור. הצצתי החוצה. בבת אחת חזרתי למציאות. מחוץ למשאית עמדו הנחשונים. שתי שורות של העלובים האלה, עם כל סוגי הנשק שיש להם. דרוכים ומכוונים את הקנים לעבר פתח המשאית. איך הם לא מתביישים? לעגתי להם בליבי. תודה לך, השם, שנתת לי את הכוח הזה. הכוח ללעוג להם. הם המושפלים. לא אני. לא אנחנו.

תתביישו לכם, צעקתי בליבי. על מי אתם מכוונים את הנשק הזה? על עלובי החיים? על אומללים ומוכי גורל שבקושי יכולים לנשום אחרי כל השעות שהחזקתם אותם במכונית המוות הזו? אנחנו בקושי יכולים לזוז. בקושי יכולים להרים רגל ולרדת מהמשאית, אבל אתם רואים בנו שדים שמסוגלים לפרוץ החוצה ולכבוש את כל הכלא… ואחריו את באר שבע כולה ואת כל הנגב ולהמשיך ישר לעזה. עלובי החיים, אסירי כלא באר שבע נגד החמאס.

חוץ מגועל ובוז, לא חשתי אליהם דבר.

לפניי עמד בחור צעיר. רועד ומבולבל כולו. כנראה שזו הפעם הראשונה שהוא עובר את החוויה הזו. הוא רק ירד במדרגות של המשאית, ושלושה ענקים תפסו ודחפו אותו לרחבה. המסכן עמד למות בכל רגע. "עמוד פה ואל תזוז," צעק עליו מפקד היחידה.

עכשיו הם ממהרים פתאום. נסיעה שצריכה לקחת פחות משעה – לקחה להם שבע שעות. אבל עכשיו הכול מהר ובכוח. כבר לא יכולתי לסבול את זה. לא פחדתי מהם. אולי הם לא מכירים אותי עכשיו, אבל בעוד רגע הם ידעו מי אני: "נחשון, חתיכת עלוב נפש, למה אתה דוחף אותו באכזריות כזו? הוא בקושי עומד על הרגליים ואתם, שלושים אנשים, חמושים, מדושני עונג. לא הייתה מסעדה בדרך שלא עצרתם בה לאכול ולשתות ואותנו השארתם בגיהינום הזה. אכלתם, שתיתם ולעגתם לנו בכל פעם שביקשנו קצת מים. ועכשיו, כשאתם רעננים ובשיא כוחכם, אתם מתנפלים על ילד מסכן ומוכה? בוא, נראה אותך דוחף אותי או מכה אותי…"

לא פחדתי מהם באותו רגע. לא פעם ולא פעמיים פגשתי גיבורים כמותם. אני יודע כמה הם פחדנים ועלובים כשהם לבד. רק כאן, ביחד, עם כל הרובים והאלות שלהם, הם גיבורים גדולים. גיבורים על ילד קטן כבול ומושפל. הם מתייחסים אלינו כאל אויבי העם. אבל יש להם עסק עם ילדים חלשים ומוכים שהגורל התאכזר אליהם.

הסתכלתי על הנחשונים. הם עמדו קפואים. לא הבינו מי מעז ככה לצעוק עליהם. הם היו המומים לדקה אחת או שתיים, ואז אחד מהם, כנראה הקצין שלהם, הגיב ראשון: "עכשיו נראה לך מי כאן עלוב נפש…"

הוא הביט בי בזעם כזה שהייתי בטוח שעוד רגע אני עומד לקבל מכות כמו שלא קיבלתי בימי חיי. כל הנחשונים שכחו מהילד המסכן ופנו אלי. נתתי להם בדיוק את מה שהם היו צריכים. הם כל כך רעבים להכות ללא רחמים, ועכשיו יש להם את מי. באתי להם משמים.

עמדתי מול החיות המורעבות האלו עם חיוך וללא כל פחד. הסתכלתי להם בעיניים וחיכיתי למכה הראשונה. לא פחדתי מהם. באותו רגע גם לא פחדתי למות. הקצין שלהם הורה לי לרדת למטה מהמשאית. רק שלוש מדרגות הפרידו בינינו. התחלתי לרדת. לא הסרתי את החיוך שלי והסתכלתי לקצין ישר לעיניים. "אתה עוד תתחרט על מה שאתה רוצה לעשות לי," לחשתי לעצמי, "יש מישהו מלמעלה שרואה הכול והוא ישלם לך ולכל העלובים שלידך."

הגעתי למדרגה האחרונה ונעמדתי זקוף מולו. לא פחד היה בי. רק תפילה שהכול ייגמר מהר. כל האסירים הסתכלו עליי. המבטים שלהם אמרו הכול. גם הם ידעו שזה הסוף שלי. מי יכול לעמוד מול המכות שלהם?

רגע לפני שהכול מתפוצץ לי בפנים, ראיתי את אחד מהנחשונים רץ לקצין, שעמד כבר ממש צמוד אליי ולחש לו משהו באוזן. לא ידעתי מה הוא אמר, אבל כהרף עין הכול השתנה. כל הנחשונים, שרק לפני רגע היו מוכנים לטרוף אותי, זזו הצידה והחלו להתלחש. לא הבנתי מה קורה ואז, כעבור דקה או שתיים, שנראו לי כמו נצח, פנה אליי הקצין עם חצי חיוך: "אתה 'המוח' נכון? אתה יצחק דרורי…"

חייכתי אליו. תודה לך הקדוש ברוך הוא. הנה עוד נס שעשית לי.

פתאום הם כבר לא נראו לי כל כך רעים. "תעבור, דרורי," הורה לי הקצין בחיוך טוב. ידעתי שהכול התהפך. עכשיו אני השולט. מעניין מה היה קורה אם הנחשון הזה לא היה מזהה אותי. ואולי חבל שהוא ידע מי אני. פתאום רציתי להתעמת איתם. אני כבר בן 66 ורוצים "להלביש" עליי תיק כבד למרות שאני חף מפשע. ואם ירשיעו אותי, אני כבר לא אצא חי מהמקום הזה. זו הסיבה שלא פחדתי מהם. לא פחדתי מאיש. אולי בעקבות מה שעשיתי היום, הם יתייחסו אחרת לאסירים שבתוך מכונית המוות. אם זכיתי שהיום הזה יעבור בשלום, מבלי שהם ישפילו עוד אסיר – זו תהיה ברכה גדולה ומצווה גדולה.

אבל עדיין נשארתי דרוך על המדרגה האחרונה. אולי הקצין טומן לי מלכודת. אולי הוא רק רוצה שאאבד את הערנות שלי. ירדתי זקוף את המדרגה האחרונה ונעמדתי במרחק נגיעה ממנו. כל יתר הנחשונים הקיפו אותי רציניים ודרוכים. ידעתי שהם מחכים למוצא פיו של מפקדם. לא היה לי ספק שאם תבוא הפקודה – יכו בי ללא רחם. אז מה אם אני מבוגר מהם בעשרות שנים. מבוגר, צולע וכבול. זה לא צריך להפריע להם ברגע שיחליטו להכות. הם הרי חייבים להגיב. אחרת זה יהיה תקדים בכלא: אסיר התחצף וקילל אותם ויצא מזה ללא פגע. ולא סתם אסיר, אלא דרורי המפורסם. "המוח". אם הם יטפלו בי כמו שצריך, מחר ידעו על זה בכל הכלא. לא רק בכלא באר שבע. זה יעבור מכלא לכלא. ככה יעשה לאיש אשר מעז לצאת נגד הנחשונים.

אבל זה לא קרה. הקצין ניגש אלי ושם את ידו על כתפי. לא רציתי שהוא יגע בי. אף פעם לא חשתי בנוח כששוטר או סוהר נגעו בי. הייתה לי תמיד סלידה מהאנשים האלה. לא חשבתי יותר מדי, נערתי את גופי ואמרתי לו בזעם שיוריד את הידיים שלו. כל כך רציתי להתגרות בהם באותו רגע, אבל הקצין ניסה שוב להתקרב אליי. "תירגע דרורי, תירגע. לא קרה כלום."

"מה לא קרה כלום," צעקתי, "אתה לא מתבייש? אתה וכול החבורה הזאת. שבע שעות אתם מענים אותנו בנסיעה שצריכה לקחת רק שעה. מה לא קרה כלום… איבדתם את כל הרגש? את כל האנושיות שלכם? אין לכם ילדים? אין לכם משפחה? איך אתם מסוגלים לענות אותנו ככה? בלי מים, בלי לעשות צרכים. תראה מה הולך במכונית המוות. גם לבהמות לא מתנהגים ככה…"

לא הצלחתי לעצור את עצמי. כל הכעס שהצטבר בי בחודש האחרון מאז שנעצרתי, הכול התפרץ פתאום החוצה. איש מהם לא ניסה לעצור אותי. לא ניסה אפילו להיכנס לדברים שלי. פתאום נחנקתי. המילים כבר לא יצאו לי מהפה. הייתי צמא ועייף. במקום לדבר רציתי לירוק על הרצפה, לפגוע בהם, אבל גם לא היה לי רוק. הרגשתי שרגליי כבר לא יכולות לשאת אותי. הייתי חלש. בכל רגע עמדתי להתמוטט. כל כך כאב לי שהגעתי למצב הזה. כל כך רציתי לפגוע בהם, להשפיל אותם, אבל גופי בגד בי.

הקצין של הנחשונים רצה לתמוך בי. עיניו כבר לא היו רעבות לטרף. הן היו כבויות. ידעתי שזעזעתי אותו והוא לא ידע מה לעשות. הברך כאבה לי והרגשתי שעוד רגע לא אוכל עוד לעמוד על הרגליים. הקצין ביקש מאחד מאנשיו להביא לי מים. שתיתי בלי רצון. לא רציתי לקחת ממנו דבר אבל הייתי באפיסת כוחות וידעתי שהמים ישיבו לי קצת מהכוח הדל שנשאר לי. לא רציתי לשבת. אם אשב – לא אוכל לקום ואז הם יסתכלו עליי מלמעלה. לא רציתי לתת להם את הניצחון הקטן הזה. עוד קצת דרורי, אמרתי לעצמי, עוד קצת ותגיע לחדר ואז תנוח.

הסתכלתי קדימה ולא ראיתי פנים. של אף אחד מהם. רק מחשבות היו לי בראש. פתאום לא רציתי יותר להיות כאן. לא כאן ולא בשום מקום אחר. בשביל מה להמשיך לחיות? אולי מוטב לשים קץ לכל הסבל שמחכה לי. ידעתי שאני עומד בפני אישומים קשים. לא עשיתי דבר אבל הם מתעקשים לשפוט ולהרשיע אותי. ולזה כבר אין לי את הכוחות להתמודד.

איך אצליח להתמודד עם מה שמחכה לי, אם נסיעה אחת של כמה שעות שברה אותי לגמרי?

ידעתי מה מחכה לי בהמשך. מאות נסיעות לבתי משפט. עדים שיגידו כל דבר שהמשטרה תבקש מהם להגיד, שופטים שלא יאמינו לאמת שלי. עד מדינה נוראי, נרקומן ועבריין מועד שכדי להציל את עורו הבזוי, העליל עליי שהשתתפתי בשני מקרי שוד מזוין.

אני? מה לי ולשוד מזוין. מעולם לא נשאתי נשק. מעולם לא השתתפתי בשוד מכל סוג שהוא. אני לא טלית שכולה תכלת. כל מי שקרא את שני ספריי יודע זאת. ויודע שאני מאוהב בכספות. מתנה איתן אהבים. סוגד להן. מפתה אותן ופותח אותן לרווחה. אבל אף פעם נקטתי בדרך אלימה. כולם יודעים את זה ועכשיו הנרקומן הרוסי הזה מעליל עלי את הדברים האלה.

רגע אחד הייתי שבור. שבר כלי של ממש, וכהרף עין הכול עבר וחלף. כאילו רוח באה אליי ולחשה לי: דרורי, אתה עכשיו תשוש, אבל מחר הכול יהיה אחרת. תמשיך לבטוח בקדוש ברוך הוא.

פתאום הפכתי רגוע יותר וגם כוחי הדל חזר אליי. פניתי לקצין ושאלתי אותו לשמו. דרור הוא אמר לי. חייכתי. "תוסיף יוד ותהייה דרורי," הצעתי לו. גם הוא חייך. ביקשתי ממנו שייקח אותי לחדר. לא רציתי להגיד לו שאני כבר לא עומד בזה. שהרגליים הורגות אותי.

הוא לא התנגד. "אבל קודם כול נוריד לך את האזיקים," אמר.

"כבר שכחתי מהם…" אמרתי לו.

הוא ניגש לפתוח את האזיקים, והבחין בסימנים שהם עשו לי בשתי הידיים. ראיתי שהוא מנענע בראשו, כאילו מזועזע, אבל ידעתי שזו הצגה. החלטתי להציג יחד אתו ולא לתת לו את ההרגשה שכואב לי. הוא פתח גם את אזיקי הרגליים וצעדנו לאט לעבר אגף 2. אגף שבעבר ישבתי בו הרבה שנים. אגף קשה מאד. חדרים קטנים, צרים ואפלים. בכל חדר שני אסירים. אבל באותו רגע לא היה אכפת לי מכלום. העיקר להגיע לחדר.

דממת מוות הייתה בכלא. חוץ מנביחות הכלבים בחוץ לא שמעתי דבר. תוך כדי הליכה לאגף ראיתי שעשו כאן לא מעט שינויים. במאסר הקודם שלי היו כאן שלושה אגפים. בהתחלה ישבתי באגף 3, אגף עם חדרים גדולים ושמונה אסירים בכל חדר. באגף הזה עזרתי להרצל אביטן לברוח מהכלא, ומשם העבירו אותי לאגף 2 – אגף של הפרדות ושני אסירים בכל חדר. והיה גם אגף 1 שבו ישבו אסירים שביצעו עבירות מין ומלשינים שהיו זקוקים להגנה.

בדרך לחדר שלי עברנו ליד דלת ברזל ענקית ומעליה היה כתוב אגף 3. לרגע אחד כל העבר חזר אלי. לכאן הגעתי מיד לאחר שנשפטתי על הפריצה לכספות בבנק הפועלים בירושלים. נזכרתי באותו אירוע והרגשתי שאני מתחזק פתאום. לרגע אחד לא הייתי יצחק דרורי המבוגר, החבול והמושפל. פתאום חשתי כאותו צעיר חזק שעומד זקוף, מלא כוח ומלא עוצמה. אפילו הכאבים בידיים וברגליים נעלמו כלא היו.

עצרתי לרגע ליד הדלת. רציתי להיכנס פנימה ולהיזכר בתקופה שהייתי שם. אם מישהו יבוא ויספר לי שהוא נהנה להיות בכלא, אני פשוט אקרא לו שקרן. אבל אני באמת אהבתי את הימים שהייתי כאן. באגף 3.

"מה קרה דרורי," שמעתי לפתע את קולו של דרור הקצין, "אתה מרגיש טוב?"

חייכתי אליו והפעם נתתי לו את החיוך היפה ביותר שיכולתי לתת. חיוך כזה אפילו בחתונה שלי לא היה לי. הוא בטח חושב שהשתגעתי או משהו כזה. "לא, הכול בסדר, הקצין דרור. אני רק רוצה דבר אחד. להיכנס לאגף הזה לכמה דקות."

אני בטוח שהוא חשב שהשתגעתי. זה בטח מהנסיעה הארוכה במכונית המוות, הוא חשב לעצמו. הוא באמת לא הבין מה קורה פה. לפני כמה דקות הוא ראה לפניו אסיר על סף התמוטטות. בנאדם שבקושי עומד על הרגליים ופתאום זה מישהו אחר לגמרי. חזק זקוף וגאה. "מה קרה לך דרורי, הכול בסדר?" הוא חזר ושאל.

"הכול בסדר דרור," המשכתי עם החיוך על הפנים, ובלב המשכתי: וגם אם אני אגיד לך מה עובר עליי, אתה לעולם לא תבין. יש את העולם שלך ויש את העולם שלי והם אף פעם לא ייפגשו.

איך הוא רוצה להבין אותי, חשבתי לעצמי, איך תדע מה עברתי כאן באגף הזה. מה אתה יודע על האנשים שישבו כאן פעם. לפני הרבה שנים. כשאתה עוד היית ילד קטן. אתה בטח משכיל. סיימת תיכון, אולי גם אוניברסיטה. אני בקושי גמרתי כיתה א', אבל את מה שאני שכחתי על החיים – אתה אף פעם לא תלמד. אתה וכול הנחשונים שלך, שכל מה שאתם יודעים זה להוביל אותנו מכלא לכלא. להוביל, להתעלל, לענות ולהשפיל. מה אתם יודעים על החיים האמיתיים?

יצחק דרורי (נולד ב-1944 בירושלים) הוא פושע וסופר.

לאחר מות אמו, שלח אותו אביו למוסד, אך הוא ברח והתדרדר לפשע, בעיקר לעבירות פריצה. בשנת 1970 הוא נדקר במועדון ביפו, אך הוא סירב להעיד נגד החשוד בדקירה.

הוא עמד בראש "כנופיית הבוכרים" בירושלים והתפרסם כשהוביל שניים ממעשי השוד הגדולים בישראל:

ב-1976 תכנן את שוד מפעלי "תכשיטי צרף" בו השלל נאמד בעשרות קילוגרמים של זהב ותכשיטים. על חלקו בשוד נדון דרורי ל-7 שנות מאסר והעונש אושר על ידי בית המשפט העליון ביוני 1978‏.

ב-1985 תכנן את הפריצה לסניף הראשי של בנק הפועלים בירושלים שבוצע בתחילת פברואר 1985. באותה פריצה שברו השודדים קירות כדי להיכנס בחשאי לכספת הבנק, לאחר שחתכו את חוטי החשמל והטלפון של הבניין. השלל מוערך בכמיליון וחצי דולר. דרורי נעצר כחשוד בשותפות בפריצה אולם לאחר 50 ימים שוחרר בזכות אליבי ולאחר שהמשטרה לא מצאה ראיות לשותפתו בפריצה. לאחר זמן הוא הופלל על ידי אחד מחבריו לשוד והמשטרה טענה שלאחר שהוא נטרל את האזעקה הוא שב לביתו כדי לארגן לעצמו אליבי. המשטרה העריכה שבכספי השלל רכש דרורי את מועדון קליק בירושלים. דרורי נעצר ביולי 1987 ונדון ל-12 שנות מאסר. הוא השתחרר לאחר 10 שנות מאסר לאחר הורדת שליש.

בזמן שהייתו בכלא, כתב את ספרו האוטוביוגרפי, "המוח", בעריכת העיתונאי אילן בכר. הנהלת הכלא לא רצתה לסייע לדרורי, לכן נאלץ להבריח את המכתבים והמחברות שלו לבכר. עזרו לו חבריו מהכלא, שהסתכנו והעבירו לעיתונאי 40 מחברות בנות 40 עמודים שנכתבו בכתב יד צפוף.

בפברואר 2007 פרסם דרורי את ספרו "המוח 2", גם הפעם בעריכתו של בכר. בספר מסופר על תוכניותיו לשדוד אוצרות בסורינאם ובאתונה.

ב-22 בדצמבר 2007, נעצר דרורי עם ארבעה מחבריו בחשד לפריצה לחנות יודאיקה. בזמן מעצרם, נמצא ברשותם ציוד פריצה משוכלל, ונראה כי היו במהלך שבירת קיר החנות. בעסקת טיעון גזר עליו בית המשפט שמונה חודשי מאסר בפועל בגין עבירה זו. בנובמבר 2010 נעצר דרורי כחשוד בשותפות עם כנופיה קווקזית בביצוע מספר מעשי שוד. בדצמבר 2010 הוגש נגד דרורי כתב אישום והוא מוחזק במעצר עד תום ההליכים נגדו לאור הגדרתו על ידי בית המשפט כמסוכן וכמי ש"מעשי שוד ופריצה הם בבחינת תורתו-אומנותו".

 

מקור: ויקיפדה

X