דיונות הזהב והכסף | לרכישה באינדיבוק
דיונות הזהב והכסף

דיונות הזהב והכסף

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 160
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 29

דיונות הזהב והכסף – קובץ סיפורים מן המעלה הראשונה, שבו מצליחה הסופרת באמצעות ראיית עולמה האנושית ובלשונה העשירה להנציח מצבים אנושיים רבים ומגוונים.

סיפורים-רישומים אלה חבוי בהם עולם ומלואו. רומן שלם מקופל בדפים מעטים ועצורים. צורת כתיבתם המעניינת מציגה לקורא סיפורים בצבעי אקרוול, נוגעים-לא-נוגעים, מרפרפים ומעמיקים חליפות. הם רווי אהבה לאדם על חולשותיו, פגמיו ויצריו. אוירה ארוטית רווית געגועים מרחפת על הסיפורים. כמיהה לקשר, למגע, לנגיעה, לאהבה. אבל אלה אהבות בלתי ממומשות, כיסופים שנשארו כפצע פתוח או לחילופין כזיכרון מתוק.

ספרה הרביעי של לימור שרייר: דיונות הזהב והכסף כולל כ"ב סיפורים המפתיעים ברמתם ובשפתם העשירה והרהוטה בקובץ סיפורים זה בולטת יכולתה של לימור שריר לבנות סיפור. לצד סיפורים ריאליסטיים מעניינים משלבת לימור שריר גם סיפורים שהם פרוזה פיוטית שהסופרת משתבחת בה בכישרון מגוון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דיונות הזהב והכסף”

לשחות

בקצב אחיד, אחת אחר האחרת הידיים מורמות מעל לראשך השקוע במימי הבריכה, חותכות את האוויר בחצי עיגול וממשיכות לנוע לסירוגין מתחת למים. תנועת היד בתוך המים מתחילה מנקודה דמיונית מסוימת לפני החזה, נמשכת אל צד הגוף, ומשם נעה בתנועת גריפה אחורנית וחוזר חלילה. רגליך חותרות בקושי ואתה מתקדם באיטיות. מדי פעם אתה מרים את ראשך מעל המים וגומע לתוכך אוויר כדי לשוב ולצלול כשעיניך בוחנות את העולם השליו והתכול מסביבך. כאן אתה חש רגוע ומוגן. הכבדות המעיקה של גופך מעיקה פחות בתוך המים. אתה אוהב את הדממה המשתררת, חיץ תכול ושקוף מתנועע בינך לבין העולם, ואתה מתייחד עם מחשבותיך. חיים שלמים חולפים לנגד עיניך. לעתים מתמקדות המחשבות בסצנה בודדת, במקום מסוים ובנקודת זמן שבה היא התרחשה ואתה שב ומעלה אותה מתוך מאגר הזיכרונות ובוחן אותה בכל פעם מזווית אחרת. לעתים הם מעלים בך חיוך עד למידה מסוימת של נלעגות, ואתה חש שהזיכרונות הללו שבים ושוקעים בך יחד עם גופך הגדול והכבד. לפעמים צפים בך הזיכרונות בלא סדר מיוחד ובלי שיעוררו בך איזושהי ביקורת עצמית. ברגעים כמו אלה מתוך התכול של המים שבות ועולות לפתע מן הקרקעית ומזדהרות עיניה הגדולות והשחורות של מריאן, הרופאה המרדימה האלג'יראית. היא מחייכת אליך את החיוך הדו-משמעי המוכר מבעד למסכת חדר הניתוח. עיני הגחלים המדברות שלה מאותתות לך: "הלילה ניפגש אצלי". לחלקיק של שנייה עיניך מחייכות אליה בתודה ושוב כולך מרוכז בבית החזה הפעור שעל שולחן הניתוחים, אצבעותיך מתעסקות בלב המפרפר ביניהן, ליבו של המנותח שלך. מתקדם בשחייה איטית, גופך המעובה עם הכרס הגדולה שוב עומד לשקוע אל הקרקעית, ולרגע אתה מדמה את גופך לגופו העצום של היפופוטם השקוע בביצה. ההשוואה הזאת מזעזעת אותך ואתה מתאמץ מאוד: ידיך ממשיכות לחתור ולגרוף, רגליך מכות בחוזקה במים ורסיסי הזיכרונות מפרפרים בתוכך וגורמים לך לחוש לפתע קל כנוצה. כן, פעם היית דק וגמיש. גופך התנועע בקלילות, גוהר מעל גופה של מריאן, עיניך מסונוורות מהגוון הזוהר של עורה, חש את מגע הקטיפה שלו, את חום גופה, מקשיב לנשימותיה, לגניחותיה, למילים הנפלאות שהייתה לוחשת לך בצרפתית, ואחר-כך לקול צחוקה, כששיניה מבהיקות לאורה החיוור של מנורת הלילה שלצד מיטתה ואתם ממשיכים ללגום יין לבן וצונן, ובמשך כל הלילה גופיכם מתאחדים ונפרדים, צונחים בלאות זה ליד זה בשיכרון חושים גמור עד עלות השחר.

רצועות הקרניים החיוורות שחדרו מבעד לחלון מרצדות על פניכם, נשקפות אליך מתוך קשתיות הקטיפה של עיניה של מריאן, מלחכות את שולי מיטת הברזל, מלטפות את הגופים העירומים ששבו והתאחדו בבוקרו של יום חדש, לפני שנפרדתם כדי להיפגש מחדש בחדר הניתוחים. "אהובי, מון שרי", הייתה קוראת לך מריאן. היית אז מנתח לב נודע והיא העריצה אותך. "כיצד חולפת לה התהילה", אתה נאנח, ושוב אינך מסוגל לדמות את עצמך אלא לאדם מבוגר שזמנו עבר והוא נאחז בחיים בשארית כוחו, בוחן את הכוח שנותר בו באמצעות מטלה פיזית פשוטה כמו שחייה של שלושה קילומטרים בבריכה מדי יום, כאילו אין לו דרך אחרת להוכיח לעצמו שהוא עדיין חיוני. האם אהבת את מריאן או שהיא שימשה עבורך רק עוד אחד מכיבושיך הרבים, אתה שואל את עצמך. אין לך תשובה ברורה. מה היא עושה היום? אולי היא נישאה והיא אם לילדים. בעצם אם תתאמץ ותחשב את גילה היא צריכה להיות כבר סבתא לנכדים היום.

כיצד היא נראית היום, אתה מנסה לדמיין לעצמך. לא, בשום פנים ואופן אינך יכול לדמיין את מריאן כאישה מבוגרת. גם כעת כשאתה חושב על מריאן עולים בדמיונך זקיפות קומתה, גופה הגבעולי ורגליה המוארכות והשזופות. מתוך פניה הסגלגלים ננעצות קשתיות עיניה הגדולות והזוהרות כשני פרפרי לילה. החישוק שתחם את הקשתיות, אתה נזכר, היה ממש שחור כמכפלת קטיפה צרה, וכשהביטה בך נדמה היה לך שהשחור הזה של עיניה גולש אליך כטיפות זעירות של אורות. שפתיה הבשרניות היו נפתחות לעומתך ולוכדות בפראות את שפתיך. כן, היה בה במריאן משהו פראי ופעמים רבות היא הזכירה לך את הנשים בציוריו של פול גוגן. משום-מה ויתרת עליה אז וללא שום צל של חרטה. אתה לא נימקת והיא לא שאלה, רק נפרדה ממך בשקט, מחייכת אליך מתוך תלתליה. ואתה, שהכרת אותה היטב, יכולת לחוש בעצבות שעטפה את חיוכה. "להתראות, מון שרי", הפטירה בקולה החם והלח, למרות שבתוך תוכה ודאי ידעה שלא תתראו לעולם. "שחה", אתה פוקד על עצמך, "המשך לשחות". הדופק עודו קצוב והולם במתינות. קרירותם של המים מקהה במקצת את הכאב הצורב שעולה ופושט בבית החזה – כאב ההחמצה ביחסיך עם מריאן ועם הנשים האחרות. ההחמצות של חייך. חשבת שקצב השחייה, קולות פכפוך המים, הראש הצולל בתוך הקרירות התכולה יקהו גם את המחשבות עד שיעלו במוחך מבטיהן החומלים של כל הנשים שידעת ברגע שנפרדת מהן. כבר שחית קילומטר וחצי, הגעת כבר שלושים פעמים מקצה הבריכה לקצֶהָ ועליך להמשיך ולשחות. שריריך שנותרו עדיין חזקים ממלטים אותך מהמועקה ומעוררים את ריאותיך ואת דמך להולֶם מחשבותיך. מאז ומעולם עוררה אותך השחייה והפיחה בך רוח חיים ואופטימיות. אז היה גופך צעיר ומלא און, וכיום כל שנותר ממך הוא צל של עצמך אך עדיין הצל הזה נאבק ברחשים המצטנפים בגופך, בקולות הדקיקים של החיים, בדיכאון שאתה עלול להיכנע לו בכל רגע. אתה דוחה אותו ממך. הדמעות הן נתזי המים המתמוססים ונמוגים במימי הבריכה ואין איש מבחין בהן, ואפילו אתה מתכחש להן. אתה ממשיך לחתור בסיוט הסמיך שפקע פתאום בתוך ראשך. מה קרה לך היום? אתה מניף את זרועותיך, חותר במרץ, שוקיך מכות בחוזקה על פני המים, אחת שתיים שלוש, ראשך בוקע מתוך המים, האוויר נשאף ונדחס מריאותיך וחוזר חלילה. הכול תחת שליטה. ככל שתוסיף לדבר לתוך עצמך ישככו הקולות הזרים מסביבך והקולות הזרים שמתעוררים בתוכך, ותוכל להיטיב ולשמוע את הקולות שאתה מעוניין לשמוע, ואולי אפילו את קול צחוקה המתגלגל של מריאן שהיה אהוב עליך כל-כך, ושהפיח בך בכל פעם רוח חדשה.

מה היא עושה כעת? אולי היא ישנה, ושוב עולה לנגד עיניך הדמות שהשארת מאחוריך בפריז ביום שעזבת. תלתליה השחורים והבוהקים פזורים על הכרית, עיניה עצומות, ריסיה השחורים צנופים כמניפות, שפתיה הארגמניות פעורות קמעה, רגליה הארוכות פשוטות לאורך מיטת הברזל, ושדיה התפוחים פורצים מכתונת המשי, עולים ויורדים לקצב נשימותיה. אתה רוצה לחזור ולשוב ולאחוז בה, לחבק אותה וללטף את שדיה, להריח את ניחוח עור הזית החלק שלה, אך משהו דוחק בך לעזוב ולטרוק חלושות את הדלת מאחוריך.

נותרו לך שעות בודדות עד הטיסה לארץ. טיילת ברגל בפעם האחרונה בבולוואר סאן מישל, נפרד מרחובות פריז, מהקלושאר עם הכלב שבפינת הרחוב, מבתי האבן עם החלונות המוארכים וגגות הנחושת, מבתי-הקפה, מהסֵן. נכנסת לשתות קפה אחרון באחד מבתי-הקפה שם ובעודך מהרהר במריאן, נתקלו עיניך באישה היפה ביותר שראית מימיך. היא הייתה גבוהה, דקיקה והדורה. עיניים ירוקות-זהובות הבהיקו מתוך פניה החיוורים והמוארכים קמעה, שהיו מעוטרים בשפע שיער ערמוני. היא מכרה כרטיסי הגרלה. נראה לך מוזר שאישה מהודרת כמוה עוסקת במכירת כרטיסי הגרלה ליושבי בית-הקפה. הנפתָ את ידך והיא קרבה אליך. לרגעים אפפה אותך עננת הבושם העדין והמתוחכם שנדף ממנה. קנית שני כרטיסי הגרלה. "אנא התיישבי לידי ושתי עימי משהו. אלו שעותי האחרונות בפריז והייתי רוצה לבלות אותן עימך", אמרת לה, ותלית בה את מבט עיניך החומות, מבט ילדותי ומלא רוך שלא הייתה אישה שהצליחה לעמוד בפניו. "את מעוררת בי סקרנות", הוספת. היא התיישבה לצידך, לוגמת במתינות מכוס היין ומחייכת במבוכה, עיניה הירוקות והבורקות משגרות אליך הבהוב מוזהב. הסתבר שעד לפני חודשים אחדים היא גרה עם בעלה, פרקליט אמיד וידוע, בדירה מפוארת ברובע השישה-עשר, ועמדו לרשותם משרתים ונהג. בסכומי העתק שהייתה מפזרת מדי חודש על קניית בגדים ומותרות היה די כדי לכלכל משפחה ממוצעת בת ארבע נפשות. לא היו להם ילדים, אך שניהם לא רצו בהם יותר מדי. חייהם התנהלו על מי מנוחות, סיפרה, עד שפעם אחת ויחידה התפתתה לחברו הטוב של בעלה, ולמזלה הביש הם נתפשו בשעת מעשה. לא עזרו לה בכייה ותחנוניה. היא נאלצה לעזוב אותו, ולהשאיר את חיי הפאר והמותרות מאחוריה. היא נשבעה שהיא עדיין אוהבת אותו, את בעלה. גם מאהבה, חברו הטוב של בעלה, התנכר לה ועזב אותה, ומכיוון שלא היה לה מקצוע מוגדר, היא החלה לעבוד למחייתה בכל מיני עבודות מזדמנות, וכך הגיעה למכירת כרטיסי הגרלה בבתי-הקפה בבולוואר סאן מישל. באותם רגעים לא היה נהיר לך אם הסיפור שהיא סיפרה לך אמיתי או פרי דמיונה של אותה יפיפייה, אך בחרת להאמין לה. וכך חלפו להן שעותיך האחרונות בפריז, בבית-הקפה לצד האישה הזרה. הגיעה העת לעזוב לשדה התעופה. חככת בדעתך אם לטלפן למריאן, לדרוש בשלומה ולהיפרד ממנה שוב, אך החלטת לא לעשות זאת. היא בוודאי טרודה כעת בחדר הניתוח, תירצת לעצמך.

נותרו לך עוד שלושים בריכות לחצות הלוך ושוב, הרהרת.

כיצד חלפו להן השנים? נמלטת אנחה מרוסקת מפיך. אתה שוחה כאן לבדך בבריכה כדי לכסות על בדידותך. דוחק את השעה שבה אתה נאלץ לחזור לבית ריק. כשאתה חוזר, אתה אוכל משהו בהיסח-הדעת, מעיין בעיתון ונרדם על הכורסה הגדולה בסלון, לפעמים מול הטלוויזיה שנותרת לדלוק עד הבוקר. אתה מסתכל בכפות ידיך הגדולות שגורפות את המים. פעם העריצו אותן המנותחים, והקולגות, דור הרופאים המנתחים שהתחנכו על-ידיך, אחיות חדר הניתוח ומריאן. היום הן סתם כפות ידיים גדולות, מגוידות וגסות עם אגודלים ענקיים. עור כף היד מכוסה בהרות שמש. כבר שנים שהן לא אחזו באזמל ניתוחים.

הגעת לשדה התעופה, שם פגשת את חברך הטוב יאיר, מנהל בכיר באל-על. לפני שנים ניתחת אותו והצלת את חייו. אז עוד היה נשוי. מאז שהתגרש הוא ממשיך לשתות ולעשן. גם אתה. התחבקתם. כבדרך אגב הכנסת את ידך לכיס המעיל כדי להוציא את כרטיסי הטיסה וגילית את כרטיסי ההגרלה שקנית מהיפיפייה הפריזאית. נזכרת שכלל לא שאלת אותה לשמה. מיהרת לבדוק אותם. לא האמנת למראה עיניך. בכרטיס אחד סימנת חמישה מספרים שעלו בגורל. מרוב שמחה אתה ויאיר יצאתם במחול לעיניהם של הנוסעים הנדהמים בשדה התעופה. לרגע נעמד יאיר על מקומו, זקף את קומתו ושר את המרסייז. הצטרפת אליו לשירת ההמנון הצרפתי. זייפת קצת. "אתה לא עוזב את פריז", פקד עליך יאיר. "אנחנו יוצאים לחגוג את הזכייה. לפני כשבוע זכה כרטיס שסומנו בו חמישה מספרים נכונים בעשרה מיליון דולר", סיפר לך בהתרגשות. כהרף-עין נמצאתם במכוניתו, עושים את הדרך משדה התעופה חזרה לבית החבר בפריז. הדירה הייתה מהודרת וממוקמת בבית דירות מפואר ברובע הששה-עשר. בבת-אחת התאספו בסלון כעשרה ישראלים, חברים טובים של יאיר. כל אחד הביא בקבוק ואתה הזמנת לכולם שמפניה משובחת. היין נמזג ללא הרף. בעל הדירה הציע לך לקנות את כרטיס ההגרלה במאה אלף דולר ואתה כמובן סירבת. "זה כרטיס המזל שלי", אמרת לו בנחרצות, ו"המזל איננו ניתן למכירה". "כרצונך", הוא אמר, צחק בקול, חיבק אותך ונשק על לחייך. נדמה היה לך שהוא קצת שתוי. הוא סיפר למי שרצה להקשיב, שמאז שנאלץ להיפרד מאשתו הוא חי לבד בדירה הענקית הזאת. היא בגדה בו עם חברו הטוב ביותר. כל הלילה לא יכולת להירדם מפאת ההתרגשות. לא ידעת מה תעשה בסכום כסף כל-כך גדול. ראשית, חשבת, תקנה דירה חדשה לאמך המבוגרת המתגוררת בגפה בדירה קטנה בתל-אביב. למחרת בבוקר ליוו אותך כולם לדוכן כדי לברר עמך את סכום הזכייה. הם היו הלומי יין ומבולבלים. כשבדקת את סכום הזכייה התברר לך שזכית באלפיים דולר.

 

"אלוהים אמנם בירך אותך אך בקמצנות, יכול היה להתאמץ יותר", הרהרת בפנים מתפרקים מאכזבה ועלית על המטוס חזרה לישראל. רק עוד עשר בריכות נותרו לך. ראשך צולל אחת לשלוש תנועות, הידיים ממשיכות בתנועות הגריפה, רגליך חותרות בעקשנות, אך בבת-אחת נעלמו הזיכרונות, ואתה טרוד בכאב העמום שאוחז בך פתאום. הוא מתחיל מעומק בית החזה ומקרין ליד ולכתף שמאל. אתה מבין היטב את פשרו של הכאב הזה, וחיוך מריר עולה על שפתיך. אתה כאן לבד בתוך המים ואינך יכול לעשות דבר. חבל שאינך יכול לנתח את עצמך. לא, לא תוכל להציל את עצמך. הכאב הולך ומתגבר, אתה נושם רק בקושי, ומנסה לזעוק לעזרה, אך מי הבריכה חודרים לפיך הפעור, ורק עיניה השחורות של מריאן שבות ומחייכות אליך מן הקרקעית.

ד"ר לימור שרייבמן-שריר היא רופאה וסופרת.

עד כה פרסמה רומנים, קבצי סיפורים, אלבום איורים וספר הגותי ביוגרפי.

 

מתכננת ומרכזת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה על שם סאקלר , אוניברסיטת תל-אביב.

X