דיוויד בואי, ביוגרפיה | לרכישה באינדיבוק
דיוויד בואי, ביוגרפיה

דיוויד בואי, ביוגרפיה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 496
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 84
- 35

הביוגרפיה של דיוויד בואי היא יותר מסיפור של אמן מצליח. עיתונאי הרוק מארק ספיץ מציג את התמונה המקיפה ביותר של אחת מהדמויות הצבעוניות, המשפיעות והחמקמקות ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. הוא מצייר את דיוקנו של אדם שידע תמיד ללכוד את רוח התקופה, להשתנות יחד איתה ולהפוך לנציג שלה.

הספר פורש בפני הקורא את סיפור חייו של בואי באופן מקיף ומפורט, כפי שלא נעשה מעולם: הילדות בבית המדכא בפרברים, היחסים הבעייתיים עם אח למחצה המעורער בנפשו, הכמיהה לבריחה מכל אלה דרך המוזיקה והעיר הגדולה, לונדון, הצורך העז להפוך לכוכב גם בשנים הראשונות של כישלונות ודחייה, החלפת הזהויות והסגנונות, הנשים והסמים, המאבק הפנימי הבלתי פוסק בין מסחר לאמנות, הדילוגים בין קולנוע לטלוויזיה ואפילו, עוד בראשית דרכה, לרשת האינטרנט.

בזמן שבואי מסתגר מהעולם, מספקת הביוגרפיה תיאור מקיף, פיוטי ומדויק של חייו, הקריירה והמוזיקה שלו. ולבסוף – אולי החשוב מכול – הספר מצליח להסביר את ההשפעה העצומה שלו על התרבות הפופולרית העכשווית, שאין כל דרך להבין אותה בלי לפענח את תעלומת דיוויד בואי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דיוויד בואי, ביוגרפיה”

יש חייזר בחלון הבית הסמוך לבית שדיוויד בואי נולד בו, ברחוב סְטנְספילד שבבריקסטון, שכונה בדרום לונדון. הוא מציץ החוצה. עורו אפור, עיניו שחורות ואליפטיות, ויש לו גולגולת בגודל של מחבט טניס. הוא דומה לבובות המתנפחות של חייזרים המוצגות למכירה בחנות המזכרות בתחנת הדלק שתעצור בה ברוֹזְוֶול, ניו־מקסיקו. חייזרים בנוסח 'אי־טי' או 'תיקים באפלה'. ייתכן שמי שיחליט לעלות לרגל לשכונה כבר לא ימצא אותו שם, אבל הוא היה בחלון כשאני נסעתי לבריקסטון, כאילו כדי לומר: "ברוך בואך, כותב הביוגרפיה!"

מי שמתגורר שם ודאי יודע מי נולד בבית הסמוך. אם לחייזר היו עפעפיים, הוא היה קורץ. פרט לכך, הרחוב הזה שקט, כמו כל הרחובות באזור, וכזה היה מן הסתם גם לפני שישים שנה. הבית בן שלוש קומות, בנוי מלבנים בהירות, ולו דלת צבועה בלבן צרפתי ומעליה קשת כפולה. גדר לבנים בגובה החזה מפרידה בינו לבין הבתים הסמוכים. קיר לבנים נוסף מקיף את החלקה, מְגדר מדשאה קטנטונת ועץ דק וגבוה המגיע ממש עד לארובה.

זהו בית יפה אך קטן. בניגוד לאוכלוסייה של בריקסטון, שבשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היתה מובלעת של תושבים לבנים בני המעמד הבינוני, הבית הזה קפא על שמריו. יש להניח שבעוד חמישים ושתיים שנה, כשנרחף בשמיים בחגורות סילון ומכוניות מעופפות, הוא ייראה בדיוק כפי שהוא נראה כעת. אין כאן לוחית פליז המציינת שזהו המקום שבו נולד דיוויד בואי, ואף על פי כן זהו ציון דרך שנשמר בצורתו המקורית, אם בכוונה תחילה ואם במקרה, ואולי פשוט בשל חוסר אמצעים או רצון לשנות.

אין שום ייחוד בעובדה שכאן, ב-8 בינואר 1947, בשעה תשע בבוקר, בא לעולם דיוויד רוברט ג'ונס. בשלהי שנות הארבעים נולדו תינוקות רבים בבתיהם ולא בבית־החולים. כשהמים ירדו הוזעקו המיילדות אל הבית, ממש כפי שקוראים לשרברב או לשוטר. וממילא משמעותו האמיתית של הבית קשורה פחות לדיוויד ויותר לסיפורם של אביו ואמו. זה היה בית של הזדמנות שנייה, המקום שבו קיוו להקים תא משפחתי חזק אחרי שנות ילדותם הקודרות והמסובכות, ולפתוח דף חדש לאחר כמה התחלות שגויות שכל אחד מהם התנסה בהן בחיי האהבה שלו ובחייו כהורה.

בריקסטון עדיין היתה הרוסה בשל הפגזות טילי הווי-1 הנאציים ובשל חוסר משאביה של האומה לבנות אותה במהירות מחדש, כאשר פגשה אמו של דיוויד, מרגרט מרי בּרְנס, מרויאל טַנְברידג' וֶולס שבמחוז קנט, את אביו, הֵייווּד סטנטון ג'ונס, מדונקאסטר שביורקשייר. היא היתה ידועה בשם פגי, והוא בשם ג'ון. זה לא היה אזור מגורים אופנתי ומהודר, אבל זה היה מקום משלהם, מקום שיוכלו לברוא בו זיכרונות חדשים ולהתגונן בו מפני הייסורים שעברו עליהם.

מבין השניים, לפגי היו דברים רבים יותר להתרחק מהם. היו כמה תקריות שהתרחשו בנעוריה ובשנות העשרים המוקדמות לחייה, תקריות שבשל אופיין המצטבר אפשר לראות בהן מאפיינים של קללה המוטלת על משפחת ברנס. דומה שמחלת הנפש היתה צרובה עמוקות בצופן הגנטי של המשפחה (כפי שתיעדו היטב ביוגרפים אחרים, וכפי שציין בואי עצמו).

במהלך חלק גדול משנותיו הראשונות כאדם בוגר תהה דיוויד מתי, ולא אם, יוכר גם הוא רשמית כמטורף. התנהגות סכיזופרנית עשויה להישאר רדומה עד שיגיע זרז בדמות פורענות כלשהי. במקרה של פגי, של אחיה ושל ארבע אחיותיה, הפורענות הזו היתה כמובן מלחמת העולם השנייה. עם זאת, ויקטוריה ברנס, הבת השנייה, וויוויאן ברנס, הבת החמישית, החלו להפגין סימנים של מחלת נפש עוד לפני כן.

ההפגזות הרצופות של טילי הלופטוואפה והתחזית המבעיתה שהנאצים יכבשו את בריטניה, בשילוב שיברון הלב בעקבות ההתאהבות הסדרתית בחיילים שסירבו להתחייב לקשר, האיצו את הנטייה הזו והביאו לכך שבמהלך שנות המלחמה סבלו השתיים מהתפרצות של המחלה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהתנהגות לא רציונלית – הערות נטולות פשר, הופעה חיצונית מוזנחת, עישון בשרשרת, הפקרות מינית ופסיביות מוחלטת. אפשר לטעון, בהתחשב באפקט הדומינו שכנראה היה לזה על בנות משפחת ברנס, שהסכיזופרניה עצמה היתה פורענות נוספת, אם כי שקטה יותר.

ג'ימי, אביה של פגי, היה איש צבא מקצועי בעל אמצעים צנועים, והבית שהתגוררו בו במידוֹ לֵיין היה צפוף במידה שיש בה כדי להעצים כל הפרה של ההתנהגות החברתית המקובלת. מחקרים מסוימים אכן מציינים שקיים סיכוי נכבד שאחים ואחיות לחולי סכיזופרניה יפגינו בעצמם נטיות סכיזופרניות, וסיכוי נכבד עוד יותר שבן להורה סכיזופרני אחד יפתח את המחלה.

פגי, הבת הבכורה, הפגינה לבסוף התנהגות שאפשר לראותה גבולית. היא היתה מסוגלת להיות קולנית ותיאטרלית ולהתנהג בצורה הפגנתית ומוגזמת, אך בעיקרו של דבר נחסכו ממנה השפעותיה המלאות של המחלה, אולי משום שלא עברה באמת בתורשה, אלא היתה צירוף מקרים מעציב ביותר בקרב המשפחה האנגלית הזו.

עם זאת, הדבר בהחלט היה מדאיג ומאיים, ולכן בגיל עשרים ושתיים היתה פגי האחות הראשונה שעזבה את הבית. היא מצאה עבודה כאומנת לילדי האורחים במלון סמוך בשם קַלוֶורְדן פארק ארְמְס, ובמרוצת אותה תקופה ניהלה רומן מתועד היטב אך קצר בהחלט עם "החולצות השחורות", סיעה לאומנית שבראשה עמד חבר הפרלמנט אוסוולד מוזלי (המופיע בתואר "מר אוסוולד עם קעקוע צלב הקרס" ב-Less Than Zero, הסינגל הראשון של אלביס קוסטלו).

בביוגרפיות האחרות של בואי עשו מהעניין מטעמים, אולי בשל משיכתו, המתועדת היטב גם היא, של בואי עצמו אל הפשיזם ארבעה עשורים לאחר מכן, באמצע שנות השבעים. בשנת 1976, בריאיון ידוע לשמצה שנתן לכתב קמרון קרואו (לימים במאי קולנוע מצליח ויוצר הסרטים 'כמעט מפורסמים' ו'ונילה סקיי') ופורסם במגזין 'פלייבוי', הכריז בואי שהוא רואה בעין יפה את הכריזמה של היטלר ואת יתרונות השתלטותו של מנהיג פשיסטי על בריטניה.

בואי הכחיש את הדברים מאוחר יותר. אין צורך להיות סנגור (או מעריץ נלהב) כדי להבין שההכרזות האלה נבעו מפסיכוזה שנגרמה בהשפעת השימוש בקוקאין, ולא מנאמנות למושגי טוהר הגזע או מרצון להתקומם נגד הממשלה. הימשכותה של פגי אל הפשיזם (שהביאה לנוכחות כלשהי באספות התנועה) נבעה על פי השמועה ממניע הרבה פחות מהותי. דווקא אותן חולצות שחורות, זוהרות ומרזות, הן שמשכו את ליבה, יותר מהטיעונים הקולניים נגד ההגירה ונגד היטמעות הזרים בחברה.

מערכות יחסים המתחילות בעת מלחמה הן תכופות נלהבות יותר ממערכות יחסים שהחלו בימי שלום ושגשוג כלכלי. פגי, על מצחה הגבוה, אפה האלגנטי, עורה החיוור ועיניה הכהות ומלאות ההומור, ניחנה ביופי לא רגיל, ואנגלי מאוד. אף שהיתה עיקשת ועצמאית, היא לא היתה מחוסנת מפני סערת הרגש ששטפה כמדומה את בני דורה עם הכרזת המלחמה. בזמן שעבדה במלון נרקם רומן בינה לבין אחד העובדים, בחור צרפתי יהודי ויפה תואר ששמו וולף רוזנברג (שקרא לעצמו ג'ק). הוא עבד כשוער בבר. אביו היה סוחר פרוות פריזאי אמיד.

פרשת האהבים ביניהם החלה בסתר באביב 1937. היא חשבה שפגשה את אהבת חייה. זמן קצר לאחר מכן התברר לה שהרתה. רוזנברג ביקש את ידה. בנם היחיד, טֶרנְס גִי אַדֵר בּרנס, נולד בבית־החולים המקומי פּמְבורי ב-5 בנובמבר, יומו של המהפכן הקתולי גי פוקס (ומכאן שמו האמצעי). אדר היה שם משפחה. כולם קראו לתינוק טרי.

ג'ק ופגי לא יינשאו לעולם, וטרי לא יכיר לעולם את אביו הביולוגי. בראשית 1938 החלו הנאצים לספח לגרמניה חלקים ממזרח אירופה ולבסוף פלשו לצרפת. ג'ק חזר למשפחתו והצטרף לשורות הרזיסטאנס. הוא הופיע שוב ב-1939, זמן קצר לפני שהחלו הפצצות לצנוח על בריטניה. ג'ק ניסה לדרוש את התינוק, אבל אמה של פגי, מרגרט, סירבה משום שפגי לא היתה בבית באותו זמן. רוזנברג העדיף לא להמתין ונעלם. קוצר רוחו ותחושת הבהילות שלו נבעו ודאי מתחושת האבדון שהחלה לחלחל לכל רחבי אירופה החופשית. בדומה לנשים בריטיות ואמריקאיות צעירות רבות החלה פגי המבולבלת והמיוסרת לעבוד במפעל תחמושת. היא גידלה את טרי בעזרתה של מרגרט. באותו זמן נרקם רומן בין פגי לבין אחד הפועלים בבית־החרושת. הרומן הוביל להיריון נוסף, והפעם נולדה בת. מכיוון שלא היתה מסוגלת לדאוג לשני הילדים בכוחות עצמה, מסרה את התינוקת לאומנה כשהיתה בת שלושה חודשים והמשיכה לייצר פצצות ולסעוד את ליבה השבור. במובנים מסוימים, פגי מעולם לא התגברה על היעלמותו של ג'ק רוזנברג. הוא היה "זה שברח", והרגש הזה יתפתח לתחושות עוינות וטינה שיפגעו בשלווה ובאופטימיות שב"בית ההזדמנות השנייה" של פגי וג'ון ברחוב סטנספילד (בייחוד לאחר שטרי יגדל, ויהפוך במראהו החיצוני לתזכורת חיה של אביו הביולוגי, שהתנכר לו). בהשוואה למשפחת ברנס, ייחוסו הגנטי של אביו של דיוויד היה יציב יותר. סביר להניח שהוא שימש השפעה מרגיעה, ואולי אפילו הציל את פגי ואת דיוויד, הן בשנים שלאחר המלחמה והן בשנות השישים הסוערות, שבהן מרד דיוויד במעמדו החברתי ונאבק בכל כוחותיו להצליח כזמר וכמחבר שירים. אביו של ג'ון, רוברט הֵייווד ג'ונס (ומכאן שמו האמצעי של דיוויד), היה סנדלר, ואמו, זילה האנה ג'ונס, עבדה במטוויית צמר. היא נפטרה כשהיה צעיר מאוד. ג'ון נשלח לבית־ספר ציבורי, וכילדים בריטים רבים בני התקופה, סבל ממשטר חינוכי נוקשה ואכזרי, המלווה בדיכוי רגשי ובעונשים קשים על כל גילוי התנגדות. בבגרותו נעלמה ביישנותו המשתקת בחשכת בית־הקולנוע המקומי. ג'ונס, שתווי פניו בתצלומים נראים מיוסרים הרבה יותר מתווי פניה של פגי, כאילו הוא משתדל כל הזמן בכל כוחו להימנע מלומר דבר־מה מרגיז או מרדני, היה למעריץ נלהב של סרטים אסקיפיסטיים, של מחזות מוזיקליים אנגליים, של ג'ז אמריקני – של כל דבר שיעניק לו שחרור זמני מביישנותו המייסרת. לאחר מות אביו ירש ג'ון קרן נאמנות בשווי שלושת אלפים לירות שטרלינג, שניתנו לו ביום הולדתו העשרים ואחת, שחל בסתיו 1933 (כשמונים אלף דולר במושגים של היום). ג'ונס החליט להשקיע את הכסף בקריירה בעסקי השעשועים ולהיפטר אחת ולתמיד מחייו השקטים עד כאב. הוא עזב את יורקשייר ועבר ללונדון, שם נחת תחת כנפו של אירי חלק לשון, אמרגן לעתיד של מחזות זמר בשם ג'יימס סאליבן.

סאליבן היה נשוי בשעתו לשחקנית קרקס איטלקייה ומסתורית, שנאמר עליה שנהרגה בהופעה חיה במהלך ביצוע פעלול שהשתבש. הִילְדה, בתו הבלונדינית, היתה נערה חברותית ובטוחה בעצמה, ילדה שנולדה בעסקי השעשועים. היא ניגנה בפסנתר, שרה, רקדה ונראתה כמי שנולדה להופיע על במות. ג'ון ג'ונס, שזה עתה הגיע לעיר הבירה והיה טרי בעסקי השעשועים, נשבה במהירות בקסמיה. "הוא ביקש ממני לבוא לשתות איתו ספל תה," אמרה הילדה סאליבן, "והתאהב בי עד מעל לראש. הוא היה שתקן גדול. שום דבר לא הצחיק אותו. אף פעם לא ראית את שפתיו נעות, ואף פעם לא ראית אותו מחייך."

זמן קצר לאחר נישואיהם השקיע ג'ון בשמחה ובהתרגשות שני שלישים מכספי הירושה שלו בהצגת בידור שהתמקדה בכישרונה ובקסמה, הראויים להערכה, של הילדה. ההפקה הועלתה בכמה תיאטראות בורלסקה ברחבי האזור ונחלה כישלון מוחלט. הילדה היתה אולי מוכשרת, אבל בלי תוכנית שיווק ערמומית לא היה לה סיכוי. חובבי התיאטרון הקל כבר ראו באותו שלב את כל מה שהיה לתיאטראות הבורלסקה שהציפו את לונדון להציע: מופעים עם בעלי חיים, מופעי פנטומימה ומופעי חשפנות.

ג'ון לא התייאש, והחליט להשקיע את שארית הונו בפיאנו־בר ברחוב שרלוט ההומה שברובע וסטמינסטר. הוא האמין ששם תרכוש הילדה מעריצים. הקהל יבוא אליה. הם קראו למועדון, אולי לא בתבונה, בשם בּוּפּ־א־דוּפּ. הכישלון הנוסף ריפה את ידיו של ג'ון, והוא הניח בצד את שאיפותיו בתחום עסקי השעשועים, והחל לעבוד כשוער במלון ראסל.

הילדה החלה לעבוד כסדרנית בבית־קולנוע. עד מהרה החלו בני הזוג לריב ולהתווכח בענייני כספים ושאר דאגות ביתיות משמימות. המתיחות הזו, נטען, גרמה לג'ון ג'ונס להתחיל לשתות לשוכרה, אבל למזלו התברר לו עד מהרה שגופו לא יוכל לעמוד בכך. לילה אחד, אחרי ביקור ממושך בפאב, הוא חלה קשות. הילדה לקחה אותו לרופא, והרופא הורה לו להניח לטיפה המרה לצמיתות.

ג'ון ציית להוראה, אבל אי שביעות הרצון ממערכת היחסים עם הילדה לא נעלמה. ג'ון החל לנהל רומן חטוף, שבעקבותיו באה לעולם תינוקת בשם אנט. ג'ון והילדה נשארו יחד למרות הבגידה, והילדה הסכימה אפילו לגדל את התינוקת כאילו היתה בשר מבשרה. דומה שכל הדרמה הזו החזירה את ג'ון אל הקרקע, כאילו נוכח לדעת שגם חייו שלו יכולים להיות סוערים ככל סרט או מחזה מזרם תיאטרון "כיור המטבח". בסתיו 1935 הוא התחיל לעבוד בחברת צדקה בריטית מכובדת בשם דוקטור ברנרדוז, והוא יוסיף לעבוד בה במשך שלושים וחמש שנים, עד מותו בשנת 1969, למעט בזמן שירותו הצבאי בצפון אפריקה ובאיטליה במלחמת העולם השנייה.

בתקופת המלחמה התגוררו הילדה ואנט בבריקסטון. אחרי שובו של ג'ון היה נראה במשך זמן־מה שנישואיהם יצליחו לשרוד. עם זאת, במהלך התקופה הזו יפגוש ג'ון את פגי ויתאהב שוב. ג'ון הגיע לראשונה לטנברידג' וולס במסגרת עבודתו, אבל לאחר שהבחין בפגי, שהגישה תה, החל לפקוד את מלון ריץ לעיתים קרובות. אפשר ממש לדמיין את מבטו החודר. גם אם חיצונית ג'ון לא היה אידיאל היופי של פגי, הרי שהצליח להרשים אותה בנימוסיו ובעדינותו. אף שעדיין היה נשוי להילדה, החלו השניים לנהל רומן, שהיה פחות או יותר ידוע לכול. במשך זמן קצר פגי אפילו התגוררה עם ג'ון והילדה. לבסוף הורתה לו הילדה לעזוב את הבית והסכימה להתגרש ממנו.

בתחילת 1946 מצא ג'ון את הבית שברחוב סטנספילד מספר 40. בחודש ספטמבר, לאחר שהגיעו המסמכים הרשמיים המעידים על גירושיו, הוא נישא לפגי. היא היתה בת שלושים ושלוש, והוא בן ארבעים וארבע. השניים גילו מערכת יחסים שהיה בכוחם להתמיד בה, לאחר חיפושים שנמשכו שנים רבות. טרי, שהיה כמעט בן עשר, נשאר במשך זמן קצר בהשגחת מרגרט מרי ברנס, כי היה רשום לבית־ספר. דיוויד נהרה כנראה בחודש אפריל באותה שנה.

בגיליון אוקטובר 1995 של המגזין הבריטי 'אסקווייר' הציג העיתונאי יאן פֶּנמאן את המושג "הפנים של בואי". "אתם חושבים על בואי, ומייד אתם חושבים על 'הפנים של בואי' במרוצת הזמן," כתב פנמאן. בספרה 'מעברים מאחורי הקלעים' מתארת אנג'י בואי את פניו של בואי הבוגר בצורה כזו: "מחוטבות בצורה מושלמת על פי פרופורציות קלאסיות – המרחק בין המצח לאף ובין האף לסנטר שווה – עם עצמות לחיים רחבות וגבוהות היורדות בחדות אל סנטר שכאילו גולף בשובבות באזמל."

כשמתבוננים בתינוק דיוויד בואי בתצלומים, קשה להימנע מלתהות מה היה הרגע המדויק שבו הפכו הפנים האלה לאותן "פני בואי" מיוחדות במינן וחדלו להיות סתם פני תינוק. לדברי פגי, האחות שעזרה להביא אותו אל העולם באותו בוקר קר של יום רביעי סברה מייד שפניו מיוחדות במינן.

"המיילדת אמרה לי: 'הילד הזה כבר היה בעולם הזה קודם,'" סיפרה אמו של דיוויד בריאיון. "חשבתי שדי מוזר לומר דבר כזה, אבל המיילדת נראתה נחושה בדעתה." ההערה הזו היתה מסוג ההערות המתוקות והמכושפות שאישה עשויה לפלוט מפיה לא פעם אם היא עובדת לפרנסתה כמיילדת נודדת העוברת מבית לבית לאחר שמזעיקים אותה והלידה מתחילה. היא בודקת שיש חמש אצבעות בכל כף יד וחמש אצבעות בכל כף רגל זעירה. מן הסתם היא מתבוננת באם המותשת, שכעת הוקל לה, ושעברה את זה כבר פעמיים קודם.

היא משגיחה באב העצבני, שגם הוא כבר עבר זאת פעם אחת לפני כן. גם אם זו לא היתה הפעם הראשונה שכל אחד מהם הביא ילד לעולם, זה הילד הראשון שהיה פרי הזיווג המסוים הזה, פרי ההקלה והיציבות לאחר כל התוהו ובוהו. היה כמעט לא מנומס לא לציין שיש משהו מיוחד בתינוק.

"הוא היה תינוק יפהפה," אמרה אחותה הצעירה של פגי, פטרישה ברנס (אנטוניו לאחר מכן). "הוא חייך כל הזמן והיה שלו מאוד. תמיד היה לו מצב רוח טוב." המוזיקה, כמדומה, יצרה את הייחוד הזה כבר בשלב מוקדם מאוד, והיתה קו מאפיין של בואי מגיל רך. "אם משהו תפס לו את האוזן, הוא היה מתחיל להתנועע לצלילי המוזיקה," נזכרה פגי. "חשבנו שהוא יהיה רקדן בלט."

החיים ברחוב סטנספילד 40 היו נוחים, אך לא בדיוק מוזיקליים. היעדר זהיר של הפגנתיות נראה ככלל שינחה את ג'ון ופגי. קנקני תה טריים נחלטו אחר הצהריים, והארוחות חוממו לעיתים קרובות מקופסאות שימורים של דג טונה וספגטי. רוטב HP היה התבלין היחיד בארון המטבח, ושמן דגים היה תוסף הוויטמינים היחיד בבית. הערבים עברו בדרך כלל בהאזנה לרדיו או בקריאה שקטה של העיתונים.

טרי הוזמן להתגורר איתם לאחר שעמד במבחני הסיום של בית־הספר היסודי. על פי כל הדיווחים, הוא היה האחראי המרכזי לכל גילויי הרגש הלא־מרוסן בין כותלי הבית. דיוויד קיבל בקטנותו אינספור חיבוקים ונשיקות, אבל לאחר שגדל זכה בהפגנות אהבה רק מטרי. טרי עצמו לא זכה להפגנות חיבה רבות. הוא קיבל מזון והשגחה, ונרשם לבית־הספר הנרי תורנטון שבקלפהאם קוֹמוֹן, מהלך כשני קילומטרים משם, אבל היחס שהבן הבכור זכה לו מאמו ומאביו החורג היה של חיבה צוננת. הרבה דברים לא נאמרו ברחוב סטנספילד 40.

ב-1949 עדיין היה אפשר לראות ברחובות בריקסטון הריסות שנותרו לאחר ההפגזות האוויריות של הנאצים. אפילו אלה שלא נפגעו ישירות מהטרגדיה סבלו במשך זמן רב לאחר תום המלחמה בשל עלות המחיה שזינקה ובשל המחסור בסחורות ובמצרכים חיוניים כנפט ומזון. רשת הטלפונים פעלה רק לעיתים רחוקות, ותשתית החשמל לא היתה אמינה. לאחר כניעתה הרשמית של גרמניה ב-8 במאי 1945, ולאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי, ב-6 וב-9 באוגוסט 1945, הפכה ארצות־הברית למעצמת העל האטומית היחידה, והיא בזזה את התרבות הבריטית כאילו היתה שלל מלחמה.

תרבות הפופ האמריקנית – הג'ז, הסרטים, הספרות הזולה – לא ניחנה בקלאסה של הריקוד, התיאטרון והשירה הרומנטית, אבל עד מהרה יראו אותה הבוזזים האמריקאים כנעלה, ובתוך עשור היא תביא לכך שצורות התרבות האלה ייראו מוזרות ומיושנות. בדור הראשון שלאחר המלחמה יסופחו בדרך זו או אחרת נערים בכל רחבי העולם אל מעצמת הפופ המשגשגת בדמותה של אמריקה.

העידן האטומי שינה את השפה ואת התרבות באופן עמוק וארוך טווח. בשנים שלאחר המלחמה גדלה רוסיה והתעשרה, ובאוגוסט 1949 הפכה אף היא למעצמה אטומית. רוסיה כבר לא היתה בעלת ברית חיונית של האמריקאים, ותחת שלטונו של יוסף סטלין הפרנואיד ושונא הזרים היא הלכה והתנתקה. סטלין לא היה חובב גדול של פרנק סינטרה, מיקי מאוס וקוקה קולה, שנחשבו לאלמנטים מסאבים. דומה שהניצחון ומאמצי החימוש החשאיים רק הדגישו את ההבדלים בין אמריקה לרוסיה.

למרות כל מאמצי המלחמה המשותפים מול גרמניה הנאצית, היה נראה שעכשיו יוביל מרוץ החימוש בין שתי היריבות האלה להרס הדדי, אם תחליט אחת מהן לדחוק את העימות עד לקצה. קרוב לרבע מיליון איש נספו בהפצצות על הירושימה ונגסאקי. הקיפאון בין שתי בעלות הברית לשעבר טמן בחובו הבטחה למותם של עוד מיליונים רבים. תחושת חוסר הביטחון בכל עתיד שהוא,

בשילוב עם סיפורי הזוועות שסיפרו החיילים שנותרו בחיים, רוממו את הנאות הפופ לרמת חשיבות גבוהה יותר מכפי שהיתה להן אי פעם בעבר. במהלך שנות המלחמה הקרה הפכו התענוגות הזולים והמהירים בעיני רבים, ובייחוד בעיני הצעירים, לתענוגות היחידים שיש בהם היגיון. זו היתה האווירה שלתוכה גדל כל ילד בגילו של דיוויד ג'ונס באנגליה ובאמריקה. גירוי חושי מוגבר נראה דבר שימושי ומעשי. לגבי בני דורו, הפופ היה תרופה חזקה במיוחד. הפופ היה הכול.

מארק ספיץ הוא עיתונאי רוק, סופר ומחזאי, וכמובן חובב מוזיקה ומעריץ נלהב של דיוויד בואי.

X