דיבור 2013 | לרכישה באינדיבוק
דיבור 2013

דיבור 2013

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30

בוגרי מחלקת כתיבה מכללת מנשר

ארבעה עשר כותבים צעירים שקדו ארבע שנים על לימודי פרוזה, שירה, תסריטאות , מחזאות , עיתונאות, ביקורת תרבות, תולדות האמנות, פילוסופיה ועוד. התוצאות לפניכם.

הכותב הצעיר הפועל במרחב העכשווי שלאחר משבר הייצוג הפוסט-מודרני והאמונה המתחדשת במילים ובפואטיקה, מתלבט בבעיות של מציאת שפה פרטית – לעיתים על סף האלם, מנסה לחשוף צופן פרטי בפואטיקה של כתיבתו, שואל שאלות על האני הכותב והמספר והאפשרות לביטוי של מה שנתפס כ'אני' בעידן של תמונות וטקסטים מרצדים וקולאז'ים של משמעויות.

הטקסטים בספר עוסקים במגוון רחב של נושאים: חוויית הגירה וגלות בתוך השפה, סיפורי חניכה, קינה ואבל, סיפורי נונסנס, ההוויה הצבאית הישראלית, ספרות בדיונית אפוקליפטית, פוליטיקה וחברה, חריגים בחברה, יחסי הורים וילדים, תל-אביב והפריפריה, וכמובן סקס וחיפוש אחר הגדרה עצמית.

זו כתיבה שלוקחת סיכונים, קשה לעיכול, ספרות של אי-נחת עצמית, חברתית ופוליטית.

גם אם הקול מחוספס לעיתים – ראוי שיישאר כזה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דיבור 2013”

ביקורות נבחרות

רוני סומק ממליץ על הספר "דיבור 2013" של בוגרי מחלקת כתיבה

שְׁפִיכָה מֻקְדֶּמֶת עופר פינקל

 

אֲנִי מַבִּיט בּוֹ מִלְּמַטָּה

הוּא עוֹשֶׂה לִי טוֹב

"אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ" נִפְלַט לִי

וּלְמַרְאֵה פָּנָיו מִיָּד מְתַקֵּן

"עַכְשָׁו".

התקומה/ניר סננס

עַל הַתֶּפֶר בֵּין הַתְּחִיָּה לַתְּקוּמָה

בָּרְחוֹב הַמַּקְבִּיל לִשְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל

מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת יְרֻקָּה

נוֹלַד בְּחֹרֶף שֶׁמּוֹנִים וְשָׁלוֹשׁ

סִיֵּם תִּיכוֹן בִּמְמֻצָּע שִׁבְעִים‎ ‎‏ וּשְׁמוֹנֶה

הִשְׁתַּחְרֵר מִצְבָא הָעָם בְּאוֹגוּסְט אַלְפַּיִם וְחָמֵשׁ

יֵשׁ לוֹ זוּג הוֹרִים, שְׁלוֹשָׁה אַחִים, חָמֵשׁ אַחְיָנִיּוֹת

חֲמִשִּׁים חֲבֵרִים וְכֶלֶב אֶחָד

וְהוּא רָחוֹק מֵהַמִּלְּיוֹן הָרִאשׁוֹן ‏

מִלְּיוֹן, שְׁלוֹשִׁים שָׁנִים אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת

עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה שְׁקָלִים חֲדָשִׁים בִּלְבַד.

גוֹרְמֵה/מיכל זוהר

אִמָּא שֶׁלִּי הִיא מֻשָּׁא לְקִנְאָה.

הִיא אַלְמָנָה

אֲבָל לֹא כְּמוֹ כָּל הַאלְמָנוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁשָּׁכְּלוּ אֶת בַּעֲלֵיהֶן:

בִּתְאוּנַת דְּרָכִים,

בִּתְאוּנַת עֲבוֹדָה,

בְּמַחֲלָה,

בִּטְבִיעָה,

בְּרֶצַח,

בְּהִתְאַבְּדוּת.

כִּי לְאִמָּא שֶׁלִּי יֵשׁ

טְקָסִים

וְסִפְרִי מוֹרֶשֶׁת

וּמֵדַלְיוֹת

וקְצִינָת נִפְגָּעִים

וּפֶּנְסְיָה צְבָאִית.

אִמָּא שֶׁלִּי הִיא אַלְמָנָה

גוֹרְמֵה.

טיול בגן/אסף וטאשסקי

 

בזמן האחרון, הפנים של סבתא מחליפות צבעים כל כמה ימים. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הכדורים. ‏באותה תקופה בדיוק הרופאה רשמה לסבתא כדורים בצבע כחול. יום-יומיים אחר כך, היא נראתה כמו ‏דרדסבתא. לאחר מכן, היא עברה לכדור כתום שיצר מין שילוב מוזר בין הומר סימפסון וכיפה אדומה. ‏

בוקר אחד כשסבתא קמה עם פנים ירוקות, החלטתי שזה מספיק ולקחתי אותה לקופת החולים. בתור ‏ישבו עוד כמה סבתות, לכל אחת פנים בצבע משלה. שטחתי בפני הרופאה את תיאוריית הצבעים ‏שלי. היא הביטה בי באותו מבט שנתנה לי כשביקשתי ממנה לרשום לסבתא מריחואנה רפואית. ‏

הרופאה טענה שלסבתא חסרים כל מיני ויטמינים בנוסף לבריחת הסידן שיש לה ורשמה לה עוד כמה ‏תרופות. היא הפנתה גם את תשומת לבי לפצעי לחץ שנוצרו אצל סבתא עקב ישיבה מרובה על הספה. ‏שאלתי אותה מה ניתן לעשות. היא אמרה שצריך להוציא אותה לטייל יותר. אמרתי לה שסבתא לא ‏יכולה ללכת יותר מעשרה צעדים. היא אמרה לי לקחת אותה לגן הציבורי ושתשב על הספסל. שאלתי ‏איך המעבר מהספה לספסל העץ יעזור לפצעי הלחץ וגם אם יש מתקן כלשהו שיכול לעזור לי להרים ‏אותה כשהיא נופלת. הלך לי הגב. הרופאה שוב נתנה בי את אותו מבט, אז ביקשתי ממנה שוב אם תוכל ‏לרשום איזה מרשם.‏

לקחתי את סבתא והושבתי אותה בבית המרקחת. קניתי עבורה את הוויטמינים ושאר הכימיקלים ‏שאמורים לסדר לה את הראש. כשעמדתי בתור, הבחנתי בסבתא מתווכחת עם סבתא אחרת לגבי ‏ההליכון. הסבתא השנייה התבלבלה וחשבה שההליכון של סבתא שייך לה. או אז, הגיעה הבת של ‏סבתא ב' שהסבירה לקשישה המסכנה שאין לה בכלל הליכון, כי אין לה רגליים, ובגלל זה היא על כיסא ‏גלגלים. סבתא ב' התנצלה וסבתא א' ענתה לה בפנים סגולות. ‏

השבוע התקבלתי לעבודה בחברה המתחרה של מקום העבודה הקודם. השכר אותו השכר, השעות אותן ‏השעות והעובדים הם אותם אידיוטים. סבתא נראתה בכושר שיא וכמעט לא נפלה השבוע. נראה ‏שהוויטמינים באמת עוזרים. היא הסתובבה בגאווה ברחבי הבית, בפנים בצבע תכלת. ‏

בכל פעם שהחיים נראים מעט פחות קודרים, אני נוטה יותר להקשיב לעצותיהם של הרופאים ‏המטפלים בסבתא. באותו יום, נחה עליי רוח המצב רוח. לקחתי את סבתא למסע ארוך ומפרך של כמאה ‏וחמישים מטרים עד לגן הציבורי בקרבת הבית.‏

השעה הייתה שעת צהריים והגן היה שומם. תפסנו ספסל שהלם את פצעי הלחץ של סבתא והתיישבנו. ‏בזווית העין הצלחתי לקלוט עוד שתי סבתות יושבות על ספסל בקצהו השני של הגן. השמש עוד ‏סנוורה וקשה היה לקבוע מה צבע פניהן.‏

‏"קר לך?" שאלתי לצאת ידי חובה.‏

‏"לא," ענתה.‏

‏"נוח לך?"

‏"מה?"‏

‏"נוח," עצרתי. "לך?"‏

‏"בסדר."‏

‏"הספסל, לא יותר מדי קשה?"‏

‏"הכול בסדר."‏

לאחר שקיבלתי אישור, הוצאתי מכיסי ג'וינט ארוך ועבה. הדלקתי אותו. סבתא הסתכלה עלי בפליאה.‏

‏"אתה מעשן?"‏

סימנתי עם היד תנועה המרמזת שאני מעשן הרבה זמן. "עוד שהיו לנו חיים."‏

חייכתי חיוך שהפך לצחקוק. סבתא בהתה בי בפנים חתומות.‏

הגן התמלא בילדים, הורים וחיות. סבתא שמה עין על הכלב של הילדה המתולתלת. בכל פעם שהכלב ‏התקרב לרדיוס שנתפס אצל סבתא כמסוכן, פלטה "אלוהים אדירים". כל פעם בשפה אחרת.‏

הדלקתי מחדש את הג'וינט שנכבה ולקחתי שאיפה הגונה. חלק מההורים היו מספיק חדים בשביל להבין ‏שהם לא מריחים טבק. הם שלחו לעברי מבטים חוששים, כאילו מתכננים תכנית פעולה כלשהי. אני ‏הרמתי את ידי וסימנתי להם לבוא ולעשן קצת.‏

סבתא נלחצה יותר ויותר מהכלב. הילדים מצדם חששו גם הם ממנה. הם שיחקו משחק בינם לבין ‏עצמם, לפיו סבתא היא "המכשפה עם הפנים האדומות." לא אמרתי כלום, כי היה נראה שסבתא לא ‏שמה לב, אבל סבתא יודעת כשצוחקים עליה. גם כשלא צוחקים עליה.‏

‏ כשאפו של הכלב נגע כבר בשמלתה, היא החליטה לפעול. ‏

‏"של מי הכלב הזה?" צווחה. ‏

הילדה המתולתלת התקרבה ופנתה דווקא אליי.‏

‏"בת כמה היא?" שאלה הילדה בלי לעשות כלום בנוגע לכלב.‏

‏"את לא רוצה לדעת. קחי בבקשה את הכלב, את רואה שהיא מפחדת."‏

‏"היא מכשפה?" שאלה והטתה את ראשה, כאילו מחכה לתשובה מנומקת.‏

‏"היא אישה זקנה, שעם השנים המוח שלה התנוון, ועכשיו היא צדה כלבים וילדים."‏

הילדה השמיעה אנחה כאילו אינה מאמינה.‏

‏"את רואה את הצבעים על הפנים שלה? ראית פעם דבר כזה?" הפניתי אותה לפניה הצבעוניות של ‏סבתא. "היא יודעת שזה לא בסדר לאכול כלבים, היא נלחמת בזה. בגלל זה את צריכה לקחת את הכלב ‏ולברוח."‏

הבעת פניה של המתולתלת הקשקשנית השתנתה בבת אחת. סבתא בדיוק נקלעה לרצף שיעולים ‏מסחרר, מה שתרם עוד יותר לפאניקה. הילדה תפסה את הכלב ורצה לעבר הוריה מבלי להביט לאחור. ‏ההורים הסתכלו עליי בזעם. הם עדכנו את שאר המבוגרים ויצרו קנוניה הורית. לאחר התייעצות, ‏התקבצו כמה מההורים ועשו עלייה לספסל שלנו.‏

‏"תגיד לי, אתה איימת על הבת שלי עכשיו?" אמר האב שנראה צעיר מבין כל השאר

‏"לא בדיוק," השבתי.‏

‏"מה זה לא בדיוק? כן או לא?!"‏

‏"אתם יושבים שם ולא מעניין אותכם," הסברתי. "אבל סבתא שלי ביקשה לקחת את הכלב. לא ‏הקשבתם."‏

נראה שהאב רצה להעלות הילוך בכל נושא העצבים, אבל אב מבוגר יותר לקח את המושכות.‏

‏"תראה, תסתכל," פנה אליי. "בלי קשר ילדה או לא. תראה איך אתה נראה. בן כמה אתה? יושב פה עם ‏סבתא שלך ומעשן סמים. אתה חושב שלא שמנו לב?"‏

‏"הוא גר איתה, למה לו לעבוד?" אמרה שכנה שמעולם לא אמרתי לה שלום. ‏

הקנוניה ההורית הצטברה סביב הספסל שלי. חברי ועד ההורים טענו שוב ושוב שאני מבזבז את חיי ‏ומתעלק על סבתא. הם הניחו שאין לי עבודה וקראו לי טפיל. גם הילדים התקבצו שם. הבעות הפנים ‏שלהם שילבו סקרנות וצמא לדם.‏

‏ בינתיים, אף אחד לא השגיח על הכלב. כשהבין שהוא חופשי, הצטרף גם הוא להמולה. סבתא הבחינה ‏בו וקמה בבהלה מהספסל. היא נסה על נפשה בצעדים לא יציבים והכי קרוב למהירים שיכלה. לאחר ‏כמה מטרים הסתובבה ומעדה לרצפה. חצאיתה עלתה מעל לקו המותניים ופצעי הלחץ הקשים נגלו ‏לעיני כל.‏

ההורים נזעקו לעזור, אך אני סירבתי לקבל את עזרתם. ניגשתי לסבתא ושלחתי לעברם את המבט הקר ‏ביותר שיכולתי לשלוף. גם על הכלב הארור לא פסחתי. הפכתי את סבתא על הגב והרמתי אותה דרך ‏השכמות. הצבעתי על ההליכון, ואחת האימהות העבירה לי אותו, תוך כדי שנמנעה להביט בעיניי. ‏הנחתי את ידיה של סבתא על ההליכון. היא הביטה בכל באי הגן בפנים לבנות כשלג. לאחר מכן, ‏הסתובבנו והלכנו הביתה.

ארבעה עשר כותבים צעירים שקדו ארבע שנים על לימודי פרוזה, שירה, תסריטאות , מחזאות , עיתונאות, ביקורת תרבות, תולדות האמנות, פילוסופיה ועוד.

הייחוד של לימודי הכתיבה ב'מנשר' הוא לא רק בהיותו בית ספר לכל מקצועות הכתיבה, אלא גם בהכללתם של לימודים מעשיים מתחומים שונים: אמנות, צילום, קולנוע, אנימציה, משחק ועוד –

התנסות המקנה כלים שאינם מבוססים רק על שפה וחשיבה מילולית של קריאה, הבנה וכתיבת טקסטים – אלא גם תפישה חושית וחשיבה במונחים צורניים – תפיסה ששואלת מדפוסים שהתעצבו בשונה מהלשון והנרטיב המקובל, ועוסקת בייצוג של דימויים ורגישויות שקדמו לרכישת השפה, תפיסות של המציאות, היוצר, והשיח עם עולם האמנות והיצירה והחשיבה העכשווית של האמנויות השונות. במיוחד צילום, קולנוע ואמנות פלסטית.

תודה למורי המחלקה : רינה ז'אן ברוך, בעז גאון, יעל גבירץ, ענת זכריה, נורית זרחי, יעל חזן, ‏הגר ינאי, עינת יקיר, ‏אדמית פרא, שירה סתיו, דביר צור, בר חיון, עדי שורק, עדו דרור, אורנה לוי, ליאור ‏נשר, עומר ‏תדמור, ערן קולירין, ניצן כהן, גיורא יהלום, יסמין ששון והגר בן אשר.‏

תודה לאדמית פרא, העורכת הלשונית.‏

תודה מיוחדת לגיל הראבן, מנחת סמינר הפרוזה ולערן צלגוב, מנחה הסמינר לשירה.‏

X