דיבוק ירושלים | לרכישה באינדיבוק
דיבוק ירושלים

דיבוק ירושלים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 147
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 50
- 25

קובץ הסיפורים "דיבוק ירושלים" הוא קריאת כיוון. הוא מבקש להצביע על ירושלים כעל מקום של התרחשות ספרותית רעננה וכעל מקור השראה לדור חדש של יוצרים ישראלים. בשביל חלק מהם, ירושלים היא תפאורה ותו לא – לעתים יפה ומרגשת ולעתים גסה ומכוערת – ובשביל אחרים היא זירה חברתית טעונה חומר נפץ. ואולם לכולם היא נקודת התייחסות חשובה במישור האישי, הלאומי והספרותי. נדמה כי הכתיבה על ירושלים מאפשרת להם לחזור למפץ הגדול של הזהות היהודית והישראלית, לבדוק את מורשתם התרבותית, להתעמת אתה ולמתוח אותה אל גבולות חדשים. אגב כך, רובם גם מביטים לאחור, חוזרים אל העברית שבעומק, אל ירושלים שבשפה.

סיפורים מאת: אלמוג בהר / רחל פרץ / יותם טולוב / טליה שגיב / בן ורד / הילה ארזי-חטאב  / אסף שור / עודד נעמן / יאיר אלדן / רוני מז"ל / שי מנדלוביץ / רות קרא-איוונוב קניאל / יפתח אשכנזי / דביר צור. עורך: אריאל לוינסון

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דיבוק ירושלים”

רימונים / אלמוג בֶּהַר

 

       אני מכיר את שכנַי על-פי אנחות נשותיהם. בתחילת הרחוב נשמעות אנחות של עייפות ועבודה קשה, ואני איני נכנס אצלם אף פעם. בהמשך הרחוב, בבניין עם חצר מגודרת, אני מזהה באנחות צער, אף כי יודע אני כי לעיתים אפשר להתבלבל בין הצער להנאה, ואיני מסכים להצעותיהם להיכנס ולשתות עמם תה. פוחד אני שהצער עמוק כל-כך שסיפוריהם על אודותיו ישאבו ממני כל כוחותי. מעט אחריהם, אחרי מורד קטן, עולות אנחות שאינך יודע אם מפי אישה הן עולות או שמא מפי גבר, ולפעמים הסקרנים מתקבצים בפתח כדי להחליט, עומדים ומאזינים שעה ארוכה באוזניים כרויות, מניחים כספם לומר כך או אחרת, ולבסוף כל אחד מהם לוקח בחזרה את כספו, מאין יכולת להחליט.

       בהמשך אותו מורד, מן הבית שבחצרו בוסתן, עולות אנחות דקות כל-כך שהן מסוגלות לפצח את קליפות הרימונים שעל עציהם. כשאני נשען על עץ התאנה העומד מול אחד מחלונותיהם, בעודי מטייל עם כלבנו, אני מחייך וחושב כיצד דווקא אנחותיה של אישה קטנה כל-כך כמו זו מסוגלות להיות מדויקות כל-כך. לפעמים אני מתעכב עם הכלב עד שאחד מהם יוצא החוצה, ואז אני משים פני כלפי חוץ, כאילו רק לרגע פסעתי בחצרם, ומקווה שהם יקראו אחרי לבוא ולחלוק עמם מין של מתיקה.

       אף פעם איני הולך אל צדו האחורי של בית, לבלוש אחר חלונות חדרי השינה. יש שעושים זאת, ורואים את הנשים חשופות החזה ועיניהן העצומות, או את הגברים עירומי השת הרוכנים מעליהן, ואין לראות אם עיניהם פקוחות או נעולות. אני מתעקש עם אשתי שנהיה מגיפים את התריסים קודם שאנחנו מתפשטים, ואף חשבתי פעם לבקש ממנה שננוע זה בזאת בשקט מוחלט, שהרי יודע אני כי גם שכנַי נעים בין אנחות הנשים ברחוב. אך איני מבקש. ואיני מניח שנצא מן הבית כמחצית השעה לאחר מעשינו, שיודע אני שאולי אחד השכנים עדיין עומד בחצר, חושב לזכות בהזמנה לשתות דבר מה או לאכול.

       הנוראות ביותר הן האנחות העולות מן הבית הקרוב אלינו, כמעט כל בוקר וערב. אינך יודע להעניק להן פשר, כיוון שהן חוזרות על עצמן ללא כל גיוון, ומסתיימות כשם שהתחילו וכשם שנמשכו. אשתי, שיודעת דרכים בין אנשים, צעדה אל ביתם יום אחד כמה דקות אחרי שדממו האנחות, הניחה את ידה על כתף האישה, ואמרה לה בלחישה שמבקשת היא שתלמד אותה דרך אנחות אלו. השכנה נזדעזעה כל כך שבעלה ישמע אותן אנחות שלה עולות מבית שכן שהניחה גם היא את ידה על כתף אשתי, ואמרה לה כי באנחותיה אין כל סוד, עד שחשבה אשתי כי היא רומזת למנהגנו להגיף תריסים ולהחריש אנחותינו, והלכה בבושת פנים.

       איני יודע למה קרה שדווקא ברחוב זה למדנו כולנו, כל הגברים, שלא להיאנח כלל, מלבד אותו בית עם אנחות ספק אישה ספק גבר, ולמה למדו כולן, כל הנשים, להיאנח כך, כל אחת בדרכה, מלבד אותו בית עם אנחות ספק אישה ספק גבר. ממראה האנשים בחולפם על מדרכות לבושים בהידור רב אינך יכול לדעת דבר, שהם כולם נראים לך אנשים רגילים, כאחרוני האנשים וכראשונים שבהם. ובכל זאת דווקא בעניין האנחות, שלכאורה אינו אלא פעולה טכנית פשוטה של הריאות, הגרון, הלשון וחלל הפה, נבדלים אנחנו הבדלים רבים זה מזה, וגם מיושבי כל הרחובות האחרים.

       רק אנחנו הגברים מתכנסים במועצות על פתחי הבתים למנות מעלות אנחות אלו וחסרונות האחרות, כך עולה בדעתי עכשיו, ואילו הנשים דרכן אחרת, ואינן נִפתות לדיונים אלו. אולי כיוון שיודעות הן כי גם באנחותיהן ידונו אחר-כך הדנים, אינן מוכנות לדון האחת על אנחות חברותיה. ואנחנו הגברים, איש מאיתנו אינו אומר, כך נאנחת אשתי, או כך אינה נאנחת, ואינו רומז לזמני האנחות ותדירותן ועוצמתן וסיבתן. אלא כשעומדים אנחנו לפני בית אחר, הרי שכולנו כרווקים, בוחנים את הנשים על-פי מידות משונות שמצאנו בהן.

       על-כן עלתה על שפתֵי כולנו אנחה קצרה של פליאה אתמול כשעמדנו על פתח בית אחד, ולפתע איש מאיתנו, דווקא מן הנמוכים שבנו, שאשתו אנחותיה דקות ופורצות חריצים ברימונים ומפזרות גרעיניהם, אמר ספק לעצמו ספק לנו, דווקא נעימות אנחות אישה זאת כמעט כנעימות אנחותיה של אשתי. וכולנו עומדים עליו במעגל, עד שדווקא אני אומר לפניו, אתה, שנעימות אנחות אשתך מכל אנחות הנשים ברחוב, דווקא לך יש לומר זאת.

ועוד כולם החלו עומדים על שנינו במעגל וחורצים חריצים בלשונותיהם, זה אומר אשתי יודעת, וזה אומר אשתי אינה יודעת, ושלישי אומר שפתיה, ורביעי לשונה, וחמישי מזכיר שתיקתה אחרי שאנחותיה תמו.

       ועוד אנחנו עומדים, מעגלים בתוך מעגלים בתוך מעגלים, יוצא החוצה איש זה שאנחנו עומדים בחצרו ומדברים באשתו, ואין איש משים עצמו כאילו נעמד במקרה בחצר זאת ולא בחצר אחרת, ואין איש מפנה מבטו בחזרה אל הרחוב. שמע מפיות כולם שמדברים הם איש איש על אשתו ואמר, אשתי נעימות אנחותיה כמעט כאנחות אשתו של זה בעל הרימונים המחורצים. עמדו כולם גם עליו במעגל ובחנו אותו, שתווי פניו נראו פתאום ספוגים באנחות אשתו, עד שאינו זקוק לאנחות משלו. הבינו כמה מיד שזאת סיבת אי אנחותינו הגברים, שלא היינו מביטים קודם זה בפני זה בעמקות כזאת, ונפנה בעל הרימונים לחבק את בעל הבית.

       אחר אמר, עתה משיודעים אנחנו סיבת הדבר, האם לא יבטל הדבר, שאנחנו איננו נאנחים, ונשאל עצמנו למה איננו נאנחים, ונתחיל נאנחים, ויאנחו נשותינו פחות, ויותר לא נהנה לשמוע איש אנחות נשות חבריו. העיר מי שגר בקצה הרחוב, מאחורינו, ולא רבים שומעים לאנחות אשתו, שבכל זאת בעלי ילדים אנחנו, ושאומנם גם כשאנחנו היינו ילדים שמענו מה ששמענו, ויש מי שפירשו לו מה הוא שומע כך, ויש מי שפירשו לו אחרת, אבל דרך עולם להשתנות, וילדי הימים האלו שונים מאיתנו, ששוב אינם שואלים במפרשים אלא הם הולכים בינינו במבטים רציניים, ושוב אינם שואלים אותנו, ואם יגדלו ולא יהיו סקרנים לאנחות אלו, או אם ינשאו לבנות מרחובות אחרים הנאנחות פחות, או אף דורשות מבעליהן להיאנח, מה יעלה אז.

       עמדו כולם מסכימים, זה נאחז ברעהו וזה בעצמו, והוספנו להיראות כמועצה, עד שחשקתי לומר להם, אנחות אשתי גסות היו כשהכרתיה, ודווקא אז לא הייתי מגיף לחלונות, ודווקא עכשיו שאנחותיה עדינות ומתנגנות והתייפו מאוד מגיף אני לחלונות, וחושש אני שזוכרים אתם רק אותן אנחות שהיו צורמות והעבירו עלי הזמנים, ולא שמעתם אלו החדשות והנעימות המלוות אותי עתה בטוב. חייכו כולם כאילו הבטחתי שלא להגיף עוד החלונות, והתקרבה אלינו חבורה שנראתה מרחוק כלהקת ילדים, אך מקרוב זיהינו בתוכם שכמה מהם כבר הפכו נערים.

       לקח כל אחד נער מבני שכנו ולא מבניו שלו, והסביר לו תורת האנחות, והסביר לו על שום מה שונה רחוב זה שלנו מרחובות רבים, ורמז לחשיבות דבריו. התארכה כל כך עמידתנו שהפתיעה אותנו חמה בירידתה ולבנה בעלייתה, ושקט רב עלה מן הרחוב להפתיע, שרגילים היינו בשעות אלו לשמוע אנחות עולות מבתים רבים, רגילים היינו להתפזר חבורות חבורות, מי להקשיב במקומות אחרים, ומי ללכת אצל אשתו ולשתוק אנחותיו לצליליה. האזנו עוד מעט לשקט עד שהלכנו, ודומה היה שאיש איש הלך אל אשתו, עד שלא נותר מי שיאזין לאחרים, עד שלא היה צורך להגיף החלונות, ולא הגפתי, עד ששתקנו מעט פחות אנחותינו עם הנשים, עד שהתפלאו עלינו הנשים והחלו שומעות לנו ושומעות גם לשכנים, שהחלו גם הם נאנחים.

       ידענו שאחר-כך הלכו הנשים ברחוב לאחוז בזה הפלא, לדבר על אנחותיו המרוסקות של זה, ואנחות התאווה של זה, ויצרו גם להן חבורות חבורות. כיוון שעמדו הן להקשיב שוב לא עמדנו אנחנו, מלבד כמה שהלכו אל אחורי הבתים לצפות בחלונות. הלכתי אף אני עמם לראשונה, וראיתי את זאת הסודקת את קליפות הרימונים, ואת בעלה, והם מביטים כל הזמן אל החלון, ואף אל מה שמחוץ לחלון, ואנחותיהם נוגעות ברימונים. פניתי לקטוף אחד מהם, לקלפו ולפותחו ולהניחו לפני אשתי אחר סעודת הערב, וראיתי על פניה של בעלת הרימונים דמעה. ביקשתי גם אני על פני דמעה, להניח ממנה על הרימון, ופניתי לביתי.

       היתה אשתי טועמת מן הגרגירים ומרגישה למליחות הדמעה, פותרת לעצמה חידות, אומרת רק בחצר אחת ברחובנו רימונים, ואני שמעתי הערב לאנחותיו של זה השוכן באותו הבית, שהיינו עומדות לפני דלתם ומקשיבות, והיו הן נוגות ועצובות ויפות מאוד, ונתאוויתי שיהיו גם אנחותיך כאנחותיו של בעל הרימונים, שלא שמעתי בעולם מוזיקה נעימה מהן. נתאוויתי אף אני לבעלת הרימונים ולדמעותיה, וקרבתי אל פני אשתי לנשקה ולהובילה לחדר השינה, ועוד גרגר אחרון של רימון תחת לשונה.

       הייתי נאנח באנחותיו, ושמח באנחותי שנעשו גם הן נוגות ויפות ועצובות מאוד, והייתי שומע לאנחות אשתי, שנעשו כאנחות בעלת הרימונים, והייתי מביט בחלון שאינו מוגף, ודרכו, וראיתי עומדים שם שניים, בעל הרימונים ובעלת הרימונים, ואף הם נאנחים עמנו אנחות נוגות ויפות ועצובות מאוד. לחשתי על אוזני אשתי, יפות אנחותיהם, לחשה אל אוזני, יפות אנחותינו, ושמעו הם לה ולי והמשיכו נאנחים עמנו בהִתאוות, עד שאם היו בחצרנו עצי רימונים כבחצרם היו הם נסדקים כולם ומתפקעים וכל גרעיניהם אוחזים באדמתנו להחיותה, להקים בה עצים רבים חדשים.

חביבה / רחל פרץ


לשכב על הגב על הרצפה הקרירה בחדר היחיד, שנראה לי אז ענק, עם תקרה בשמים, לחשוב על דברים שבטח כל הילדים חושבים עליהם בריכוז עצום, כמו כמה נשימות שלי שווה מעוף ציפור מהמנורה שמשתלשלת מעלי ועד לבניין הזונות של דאוד בקצה הרחוב, למשל, ובאותו זמן לדמיין אותי מלמעלה, ואז לשמוע את הצעדים הקשים והטיפה נגררים של סבתא ולהתרכז בהדף הקל שהם מחוללים ברצפה, והנה היא עומדת בדיוק מעלי, מניפה שתי זרועות כחושות למדף העליון בארון, להוריד מטפחת ראש נקייה, והנה אני מזיזה את הגוף טיפה שמאלה, ומיד הכל מאפיל בחשכת החצאית שלה, אבל מלמעלה בוקע אור חלמוני, ואלה התחתונים שלה, גדולים ממידתה, והערווה שלה מפותלת מאוד ומכוסה שיער מקורזל אפור, ואז בבת אחת הריח, וזהו, הוטבע בנחיריים לתמיד, כמו שֵם, לכל אשה יש שם שנתנה לה ערוות סבתה, אולי לא, אבל את זה אני זוכרת צלול: שזה ריח מתוק. שְתיני לגמרי, כבד, ומעורבב עם עוד משהו חמים וקרוב ונכון, ומיד הידיעה שאסור לאהוב את הריח הזה, ואני באמת מנסה, כי למשל העור המדולדל והמקומט שתלוי משני צדי הערווה הפרועה הזאת מבהיל אותי, מיד אני שולחת יד למפשעה שלי, וחלק ורך שם מאוד, אבל הריח מתעקש.

היא היתה מורטת עופות בשוק הכרמל. אני לא יודעת אם היא ישבה על כיסא מאחורי שולחן, אם בקדמת הדוכן או בירכתיו, מעולם לא ראיתי אותה שם, אבל אני מדמיינת אותה יושבת על שרפרף עץ נמוך שהמושב שלו עשוי רצועות ראפיה צפופות, ברגליים פתוחות מאוד וערווה מאווררת, ושתי הצמות החמצמצות-תמיד שלה מכונסות מתחת למטפחת הצבעונית, והמבט החמדני, והנוצות עפות סביבה ונדבקות ללחיים הכמושות. בסוף היום, את זה אני יודעת בוודאות, היא היתה תוחבת את השטרות שקיבלה לתוך החזייה הרחבה, לצד שקית התמרים הקשה שהתחפרה שם גם, תמר לכל כוס נענע, ולעוד שקית עם סוכריות הטופי הנמסות, וחבילה של מסמכים לחים, וארנק זעיר עם מטבעות, והמשא הזה היה מרשרש כל הדרך מהשוק לתחנת האוטובוס, וזהו, שם אני לא רואה כלום.

לא היה לה בעל. היה אבא של אבא, איזה דויד נעלם אחד, שמת עוד שם, הרבה לפני שאנשי הסוכנות חילקו להם מספרים, טיטאן שהיה מפרזל סוסים בסדנה שלו בסוף הכפר, הוא אף פעם לא דיבר בסיפורים שלה, הוא רק עבד קשה, בטינה ובשתיקה, ושכב איתה בכעס. הוא גם לא היה בסיפורים כששמונה מהילדים שלה מתו מיתות משונות, לא כששרה התאומה של אבא מתה פתאום והיא בת שלוש, ולא כשאיזה תינוק בלי שם ינק ממנה חלב מהול במוגלה ומת, ולא כשאחר נחנק כשהיא נרדמה ושד אחד שלה מחץ את פניו, אבל הוא היה מאוד בהתחלה. הוא היה בן 30 ומשהו כשנתנו לו אותה, היא היתה בת 12, והוא חיכה לדם שלה הרבה זמן. זה היה המשפט היחיד ששמעתי אותה אומרת בעניין ההוא, ואמא שלי עיוותה את פניה במיאוס כשהבחינה בי בפינת החדר. אבל אחרי שנים אמא סיפרה לי, בתערובת מטרידה של המיאוס הישן ההוא ואיזו אחוות נשים אפלה, שסבתא חביבה היתה חולמת הרבה על קדושים. רבי שמעון בר יוחאי, רבי דניאל, היו עוד שמות שאני לא זוכרת, כולם התהפכו בקבריהם איפשהו במורדות הרי האטלס כשסבתא שלי ביקרה אותם בחלומות ושכבה איתם ככה שנאלצה אחר-כך לצום ימים שלמים מרוב בושה. 

 

 

 

 

אריאל לוינסון, עורך האסופה "דיבוק ירושלים", הוא ממייסדי "בינה, הישיבה החילונית בירושלים" וחבר בוועד המנהל של עונת התרבות בירושלים. לוינסון כותב דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומלמד בו.

 

X