דו קרב | לרכישה באינדיבוק
דו קרב

דו קרב

שנת הוצאה: ינואר 2015
מס' עמודים: ---
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 38

וגָה ג´יין בת הארבע־עשרה לא יצאה מעולם מגבולותיו של ווֹרמווּד, כפר הולדתה. למעשה, איש לא יצא מגבולותיו של וורמווד, כי הוא כפר מבודד, מוקף בקוואג – שטח מיוער וסבוך, עצום ממדים ורוחש יצורים קטלניים המשחרים לטרף.
בוקר אחד רואה וגה כי ידידה קוֶונטין עושה את הבלתי ייאמן – יוצא מוורמווד ונכנס לקוואג. מנהיגי הכפר רבי העוצמה נחושים למצוא אותו, אבל נראה שעל נחישותם עלולים כל בני הכפר לשלם מחיר כבד.
וגה מגלה, שלפני צאתו קוונטין השאיר לה מסר כתוב ותכשיט מיוחד, ועליה לפענח את משמעותם. כשלמנהיגי הכפר נודע שלווגה יש מידע על הנמלט, היא ניצבת בפני סכנה.
יחד עם חברהּ הטוב, דֶלְף, יוצאת וגה העצמאית למסע לגילוי האמת. בדרכם הם צריכים להתמודד עם בני משפחה אבודים ומנוכרים, עם יצורים מפלצתיים ועם מנהיגים שמניעיהם לא לגמרי טהורים.

האם תצליח וגה, בעזרת כוחותיה המיוחדים, להרים את מסך הסודות והשקרים ולגלות מי היא באמת?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דו קרב”

בקרוב…

בדיוק התנמנמתי כששמעתי את הצרחה. היא פילחה את ראשי כמו קלע מַרְגֵם, מבלבלת את מחשבותיי כליל, רמה ומבעיתה כאילו בקעה ממש כאן ועכשיו.
בעקבות הקול הגיע מראה: כחול, הצבע הכחול. דוֹק דמוי ענן שנח על הקרקע, אופף את מוחי ומפוגג מתוכו כל מחשבה, כל זיכרון. כשנעלם שבה דעתי והצטללה עלי, אך תמיד האמנתי שמשהו בעל חשיבות רבה אבד לי אז לתמיד.
הזדקפתי בפתאומיות על משכבי שבעץ שלי. החיזיון שנמחה ממני כליל לקח עימו גם את השינה. כמעט תמיד הייתי על העץ שלי עם אור ראשון – צפצפה רמה שעלוותה סבוכה ומיתמרת אל על. עשרים קרשים קצרים מוסמרו אל הגזע כסולם לטיפוס, שמונה לוחות רחבים ומבוקעים שימשו לי רצפה שם למעלה, ופיסת שעוונית חסינה למים ששימנתי בעצמי, תלויה על ענפים ומהודקת מטה היטב בחבל שנמצא באשפה, מילאה את מקומו של גג. אבל לא חשבתי על זה, משום שצרחה הצטלצלה באוזניי ולא היתה זו צווחת הדוֹק הכחול, שכנראה התקיימה רק בתוך ראשי. הצרחה הזאת בקעה מלמטה.
מיהרתי אל קצה המשטח והצצתי מטה אל הקרקע, משם נשמעה שוב הצרחה. אל הצעקה חברו הפעם נביחות כלבים מסתערים. הקולות החרידו את השחר משלוותו.
ווּגמורטים לא נוהגים, בדרך כלל, לצרוח עם שחר, וגם לא בכל זמן אחר של האור או הלילה. ירדתי בחיפזון בקרשים הקצרים הממוסמרים לגזע העץ שלי. כשנחתו מגפיי על האדמה הסתכלתי ימינה ואחר כך שמאלה. לא ניתן לדעת מנין נשמעו הצרחות והנביחות. לקולות יש נטייה להדהד ולהתפזר בצורה מבלבלת בין העצים.
כשראיתי מה מתקרב אלי הסתובבתי והתחלתי לרוץ מהר ככל שיכולתי. כלב תקיפה הסתער מאחורי קבוצת עצים בניבים חשופים, שוקיו המיוזעות מעידות על מאמץ ממושך.
אני קלת רגל יחסית לווּגית, אבל עוד לא נולד ווּג, זכר או נקבה, שמסוגל לברוח מכלב תקיפה. תוך כדי ריצה כבר נערכתי לחוש את הניבים ננעצים בעורי ובעצמותיי, אך הכלב חלף על פניי, מחיש את מרוצתו, ונעלם במהרה מעיניי. לא אותי הוא ביקש לטרוף האור.
הצצתי שמאלה וראיתי בין שני עצים הבזק שחור – טוניקה שחורה.
המועצה בשטח. כנראה הם שיחררו את הכלבים.
אבל מדוע? המועצה הורכבה כמעט כולה מזכרים, מלבד יוצאת דופן אחת, מרביתם ווגים מבוגרים יחסית שמיעטו להיראות בציבור. הם חוקקו חוקים ותקנות ופקודות שונות שכל הווגים חויבו לציית להם, וכולנו חיינו בשלום ובחופש, גם אם לא בפאר רב.
ועכשיו הם מסתובבים כולם ביער עם כלבים ורודפים אחרי משהו. אולי אחרי איזה ווג? מייד חשבתי שאולי היתה בריחה מוואלהאל, בית־הכלא שלנו, אבל אף ווג לא הצליח מעולם לברוח מוואלהאל. וגם אם מישהו היה מצליח, לא נראה לי שחברי המועצה היו יוצאים לרדוף אחריו. היו להם דרכים אחרות ללכוד ווגים סוררים.
המשכתי לרוץ, עוקבת אחר הנביחות וקול הצעדים, עד שהבחנתי שאני הולכת ומתקרבת באופן מסוכן לקוואג. הקוואג הוא מחסום בלתי עביר המקיף את וורמווד כלולאת חבל תלייה. זה כל מה שקיים בעולם: וורמווד והקוואג. אף אחד מעולם לא חצה את הקוואג, משום שהחיות האיומות ששיחרו בו לטרף עלולות לשסע אותך לגזרים. ומאחר שלא היה דבר מעבר לקוואג, אף אחד מעולם גם לא הגיע לוורמווד.
קרבתי לקצהו של אותו מקום נורא, אליו הוזהרו כל הווגים שוב ושוב, עוד מגיל רך, לא להתקרב לעולם. האטתי ואחר כך נעצרתי מטרים ספורים מגבול הקוואג. ליבי הלם וריאותיי חישבו להתפוצץ, לא רק מהריצה אלא גם מעצם הקִרבה למקום הצופן בחובו רק מוות לכל מי שטיפש דיו להיקלע לתחומו.
הנביחות פסקו כעת, וגם קולות הצעדים. כשהבטתי שמאלה ראיתי כלבים וחברי מועצה סוקרים במבטיהם את מעמקי הקוואג. לא ראיתי את פניהם, אבל תיארתי לעצמי שהפחד ניכר עליהן כפי שניכר על פניי. אפילו כלבי התקיפה לא רצו להתקרב לקוואג.
פלטתי נשיפה ממושכת, ולפתע שמעתי קול מימיני. כשהסתכלתי לשם ראיתי לתדהמתי מישהו נבלע בינות לענפים הסבוכים ולעצים המעוקמים שהתנשאו כחומה בצורה לכל אורך הקוואג. ולא סתם מישהו, אלא ווג מוכר לי היטב.
הצצתי שמאלה לראות אם מישהו מחברי המועצה או הכלבים הבחין בכך, אבל נראה שלא. כשהסתובבתי שוב הדמות נעלמה, ואני תהיתי אם לא היתה פרי דמיוני בלבד. אף ווג לא ייכנס מרצונו למקום הנורא הזה.
כמעט צרחתי כשמשהו נגע בכתפי. עוד רגע והייתי מתעלפת, אבל הדבר, שהתגלה כיד, מנע ממני ליפול.
"וֶגָה גֵ'יין? את וגה ג'יין, נכון?"
כשהסתובבתי ראיתי מולי את פניו הקשות של יוּריק קרוֹן. ווג גבוה, חסון, בן ארבעים וחמש מְליאוֹת. כוח עולה בין חברי המועצה.
"אני וגה ג'יין," הצלחתי לומר.
"מה את עושה כאן?" שאל. קולו לא נשמע תקיף, רק סקרן, אבל בעיניו ניכרה מעין עוינות עצורה.
"הייתי על העץ שלי, לפני שהולכים לאֲרוּבּוֹת. שמעתי צרחה וראיתי את הכלבים. ראיתי ווגים בטוניקות שחורות רצים, אז אני… אני גם רצתי."
קרון הינהן. "ראית עוד משהו?" שאל. "מלבד הטוניקות השחורות והכלבים?"
הצצתי למקום שבו ראיתי את הווג חומק לתוך הקוואג. "ראיתי את הקוואג."
אצבעותיו התהדקו על כתפי ביתר שאת. "זה הכול? לא ראית עוד משהו?"
השתדלתי להישאר רגועה. פניו של הווג בעודו נמלט לתוך הקוואג הבזיקו בי כרומח אור־שמיים. "זה הכול."
הוא שיחרר את לפיתתו והתרחק ממני. בחנתי אותו מכף רגל עד ראש. הטוניקה השחורה שלו נחה יפה על כתפיו הרחבות וזרועותיו העבות.
"אחרי מה רדפתם?" שאלתי.
"זה עניינה של המועצה, וגה," השיב בתקיפות. "הסתלקי מפה, בבקשה. מסוכן להיות כל כך קרוב לקוואג. חזרי לכיוון וורמווד. עכשיו. זה לטובתך."
הוא פנה ללכת משם, מותיר אותי מתנשמת ורועדת. העפתי מבט אחרון בקוואג והתחלתי לרוץ חזרה בכיוון העץ שלי.
טיפסתי במהירות על עשרים הקרשים הממוסמרים והתמקמתי שוב על הלוחות שלי, מתנשמת וראשי שוקק מחשבות איומות.

"מַ־מַ־מַנְשמע, וֶ־וֶ־וֶגה ג'יין?"
שמעתי מלמטה את קולו של ידידי. שמו דניאל דֶלְפְיָה, אבל אני קוראת לו פשוט דֶלְף. הוא תמיד קורא לי וגה ג'יין, כאילו שני השמות הם שמי הפרטי. מלבדו כולם קוראים לי וגה, כשבכלל טורחים לקרוא לי בשם.
"דֶלף?" קראתי. "פה למעלה."
שמעתי אותו מטפס במעלה סולם הקרשים. הייתי בגובה של כמעט עשרים מטרים. אני גם בת ארבע־עשרה מליאוֹת, אך מבוגרת בהרבה מבחינה נפשית. אני גם נקבה.
להיות בת ארבע־עשרה ונקבה אינו דבר שמתקבל בעין יפה כאן בוורמווד, כפר מגורינו. אף פעם לא הבנתי בדיוק למה. אבל אהבתי להיות צעירה. ואהבתי להיות נקבה.
אם כי נראה שהייתי במיעוט בעניין הזה.
וורמווד הוא כפר מלא ווגמוֹרטים – ווגים בקיצור, אך המונח כפר מרמז על רוח שיתופית מסוימת, שממש לא מאפיינת את המקום. השתדלתי להושיט מדי פעם קצת עזרה, אבל בחרתי את מוּשׂאַיי בקפידה. יש ווגים שלא בוטחים באף אחד ולא מרחמים על אף אחד. השתדלתי להתרחק מהם, אבל לפעמים זה לא פשוט, מפני שיש להם נטייה להיתקע לי בפרצוף.
ראשו של דלף הציץ מעל הלוחות. הוא גבוה ממני בהרבה, אף שאני גבוהה יחסית לנקבה, מעל מטר שבעים וחמש. ואני עדיין צומחת, משום שכל בני ג'יין מתפתחים מאוחר. מספרים שסבא שלי, וירג'יל, גבה בעשרה סנטימטרים נוספים כשהיה בן עשרים. וארבעים מליאות אחר כך אירע האירוע שלו והגובה שלו כבר לא שינה יותר מפני שלא נותר ממנו כלום.
הגובה של דלף הוא מטר תשעים ושמונה בערך, והכתפיים שלו רחבות כמו צמרת עץ הצפצפה שלי. הוא בן שש־עשרה מליאות ויש לו רעמת שיער ארוכה ושחורה שבדרך כלל נראית לבנבנה־צהבהבה מרוב אבק שהוא לא טורח לשטוף. הוא עובד בטַחֲנָה, מרים שקי קמח ענקיים, כך שגם אם ישטוף את האבק יבוא חדש במקומו. יש לו מצח רחב ושטוח, שפתיים רחבות ועיניים כהות כמו השיער שלו בלי האבק, שנראות כמו צמד חורים בראשו. הייתי מתה לדעת מה קורה בתוך הראש של דלף. ואני חייבת להודות שהעיניים שלו יפות מאוד. לפעמים הייתי מצטמררת כולי כשהיה מסתכל עלי.
הוא לא התקבל לעבודה בארובות, שהצריכה יצירתיות מסוימת. בחיים לא ראיתי את דלף יוצר משהו מלבד בלבול. המוח שלו בא והולך כמו פרצי גשם. זה המצב מאז שהיה בן שש מליאות. אף אחד לא יודע מה קרה לו, וגם אם מישהו יודע, אף אחד לא סיפר לי. נראה לי שדלף זוכר מה קרה, וזה עשה לו משהו בראש. ברור שזה לא היה אירוע, מפני שאז לא היה נשאר ממנו כלום, אבל אולי הוא הציץ ונפגע. ובכל זאת, לפעמים דלף אמר דברים שגרמו לי להאמין שיש לו בראש הרבה יותר ממה שרוב הווגים חושבים.
העניינים בתוך הראש של דלף אולי לא היו מאה אחוז בסדר, אבל מבחוץ הוא היה בסדר גמור. ואפילו ממש חתיך. הוא אף פעם לא שם לב, אבל אני ראיתי הרבה נקבות שולחות אליו מבטים כשהיה חולף על פניהן. הן לא היו מתנגדות לאיזה מזמוז, תאמינו לי. אבל דלף היה כל הזמן בתנועה, ועם הכתפיים הרחבות שלו והזרועות והרגליים הארוכות והשריריות היה חזק יותר מכל ווג אחר.
דלף התמקם לידי בשילוב רגליים, קרסוליו הגרומים משתלשלים משולי הלוחות המבוקעים. בקושי היה מספיק מקום לשנינו, אבל דלף אהב לטפס אל העץ שלי. לא היו לו הרבה מקומות אחרים לבוא אליהם.
הרחקתי את שערי הפרוע והארוך מעיניי והתמקדתי בכתם לכלוך על זרועי הצנומה. לא מחיתי אותו מפני שהיו עלי הרבה כתמי לכלוך. כמו עם אבק הקמח של דלף, מה הטעם לטרוח? החיים שלי מלאים לכלוך.
"דלף, שמעת מה קרה?"
הוא הביט בי. "ש־שמעתי מ־מה?"
"את כלבי התקיפה והצרחות?"
הוא הסתכל עלי כאילו יצאתי מדעתי. "א־את ב־בסדר, ו־וגה ג'יין?"
ניסיתי שוב. "המועצה יצאה לרדוף אחרי משהו עם כלבי תקיפה." רציתי לומר לרדוף אחרי מישהו, אבל החלטתי לשמור את המידע לעצמי. "הם הגיעו עד לקוואג."
הוא הצטמרר לשמע השם, כפי שידעתי שיקרה.
"קוו־קוו־קוו—" הוא התנשם בחלחלה ואמר במקום זאת, "רע."
החלטתי לשנות נושא. "אכלת משהו?" שאלתי אותו. רעב דומה לפצע מכאיב ומעלה מוגלה, מי שסובל ממנו מתקשה לחשוב על משהו אחר.
דלף ניענע בראשו לשלילה.
שלפתי פחית קטנה ששימשה לי כמזווה נייד שנשאתי עימי. בתוכה היו חריץ גבינת עיזים ושתי ביצים קשות, גוש לחם מטוגן ומעט מלח ופלפל ששמרתי באצבעונֵי פּיוּטר קטנים שיצרתי במו ידיי. השתמשנו בהרבה פלפל בוורמווד, במיוחד בשיקויים שלנו. פלפל מרפא תחלואים רבים, כמו טעם של בשר מקולקל או ירקות רקובים. היה לי גם מלפפון חמוץ, אבל אכלתי אותו.
נתתי לו את הפחית. שמרתי לי אותה לארוחה ראשונה, אבל אני לא גדולה כמו דלף, הוא זקוק להרבה עץ באש שלו, כמו שאומרים אצלנו. אני אוכל מתישהו. אני טובה בלהתאפק. דלף לא מתאפק. הוא פשוט הולך על זה. זו אחת התכונות היותר מקסימות שלו בעיניי.
הוא בזק מלח ופלפל על הביצים, הגבינה והלחם ובלע אותם בביס גדול אחד. שמעתי את הבטן שלו מקרקרת כשפיסות המזון צנחו פנימה לחלל הריק.
"יותר טוב?" שאלתי.
"י־יותר טוב," מילמל בשביעות רצון. "תודה, ו־וגה ג'יין."
שיפשפתי קורי שינה מעיניי. אמרו לי שהעיניים שלי בצבע השמיים, אבל בפעמים אחרות, כשעננים כיסו את הרקיע, הן נראו כסופות־משהו, כאילו ספגתי את צבע השחקים. קרוב לוודאי שזה השינוי היחיד שיקרה לי אי־פעם.
"ה־הולכת ל־ל־לראות את אמא ואבא שלך האור?" שאל דלף.
הבטתי בו. "כן."
"א־אני י־יכול ל־בוא גם?"
"ברור, דלף. נוכל להיפגש אחרי הארובות."
הוא הינהן, מילמל את המילה טחנה, קם וירד בסולם חזרה לקרקע.
ירדתי אחריו ושמתי פעמיי אל הארובות, שם עבדתי ביצירת פריטי נוי. בוורמווד כדאי תמיד להיות בתנועה.
וזה מה שעשיתי.
אבל באותו אור עשיתי זאת אחרת. עשיתי זאת מלווה בדמות הרצה לתוך הקוואג, אף על פי שהדבר בלתי אפשרי וממיט מוות בטוח. משום כך שיכנעתי את עצמי שלא באמת ראיתי מה שחשבתי שראיתי.
אבל לא יעברו שברירים רבים בטרם אבין שעיניי לא הטעוני כלל. וחיי בוורמווד, עד כמה שהיו לי כאלה, לא ישובו להיות כשהיו.

דייוויד באלדאצ'י (באנגלית: David Baldacci; נולד ב-5 באוגוסט 1960 בריצ'מונד, וירג'יניה) הוא סופר ועורך דין אמריקאי ממוצא איטלקי שכתב רבי מכר רבים. בין ספריו המוכרים ניתן למנות את סדרת ספרי "מועדון הגמל", "משחק השעות", "האחרון הוא העומד", "נשיא מעל החוק" ועוד. ספריו בעברית ראו אור בהוצאת מודן.
באלדאצ'י משרת כשגרירו הלאומי של ארגון ללא מטרות רווח למען טרשת נפוצה. כמו כן נוטל חלק בארגוני צדקה רבים וכן בעל קרן משלו למען האוריינות. ב-1997 נכלל ברשימת 51 האנשים היפים עולם של מגזין פיפל.
כיום מתגורר בווינה (וירג'יניה) לצד אשתו ושני ילדיו.

באלדאצ'י נולד ב-1960 בריצ'מונד בירת וירג'יניה.
באלדאצ'י סיים לימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת וירג'יניה, במהלכם נהג לכתוב סיפורים קצרים בזמנו הפנוי. בתשע השנים שלאחר מכן עסק בעריכת דין בוושינגטון הבירה. לאחר מכן עבר להתגורר באלכסנדריה (וירג'יניה), שם כתב סיפורים קצרים ותסריטים שלא נחלו הצלחה ואז עבר לכתיבה ספרותית. לאחר 3 שנים של כתיבה הוציא לאור את רומן הביכורים שלו "שליטה מוחלטת" שאף עובד לגרסה קולנועית בכיכובו, בהפקתו ובבימויו של קלינט איסטווד. הסרט, בניגוד לספר שהפך לרב-מכר בינלאומי עם צאתו, לא זכה להצלחה.
בהמשך פרסם למעלה מ-20 רומנים ושני ספרי ילדים. עבודותיו התפרסמו מעת לעת בעיתונים, מגזינים וכתבי עת רבים אחרים ברחבי העולם.
ספריו תורגמו ל-45 שפות שנמכרו בלמעלה מ-100 מדינות העולם וכן הודפסו לכ-110 מיליון עותקים עד כה, מה שהופך אותו לאחד מהסופרים המצליחים ביותר בהיסטוריה.
מרבית ספריו היו לרבי מכר שעמדו בראש טבלות המכירות.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X