דור הפלקט | לרכישה באינדיבוק
דור הפלקט

דור הפלקט

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 449
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 37
- 37

בספר ריאלי-סוריאליסטי חוזר מולי פלג לחוויות ילדותו ונעוריו בישראל של שנות השישים והשבעים, ובמבט משועשע, מפוכח, עליז ועצוב משרטט את היסודות לצמיחת בני ובנות דורו, דור שחונך באופן חד-ממדי לקראת מציאות רב-ממדית. חוסר ההלימה הזה בין חממת הגידול בשכונת פועלים ועולים חדשים על גבול ר"ג-גבעתיים ובין המציאות הפוליטית, חברתית, תרבותית שהמתינה בחוץ מהווה את תמצית הסיפור, שהוא סיפור כל הדורות שאכלסו ומאכלסים את הוויית החיים בארץ ישראל.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דור הפלקט”

בקרוב…

פרק ראשון: לילה קודח או חזון העצמות היבשות
א. חום גבוה
נתחיל בהתחלה.
לא, נתחיל יותר מאוחר. הרבה יותר מאוחר. שבועיים לאחר יום הולדתי החמישים ושלושה תפסה אותי דלקת סינוסים עזה ולא הרפתה מספר ימים. חומי זינק לדרגות לא מוכרות לו, כאלה שנתקלים בהם רק במגזינים לרפואה. לא יכולתי לאכול כלום, גופי היה נרפה לכל פעילות ומצב רוחי אובדני. והיו הלילות. שחורים, קודרים, ריקים, בלתי נגמרים. אשתי, סטודנטית הדוקטורט, הותירה אותי לבדי כבר מהלילה הראשון כי חששה להידבק ולהחמיץ הרצאות חשובות. וכך שכבתי לילה לילה מול האינסוף הגלמוד שריצד מעלי. מחניק אנחת אי נוחות ומקפל מדי פעם בכוח את בהונותיי אל תוך המיזרון. מנהג ישן שהשתרש מילדותי מוכת האנגינות ברמת גן.
מי שתמיד היה מודיע לי על האנגינה התורנית היה הרופא שלנו, ד״ר גרינברגר מקופת החולים של ההסתדרות ברחוב ביאליק ברמת גן. בכל פעם שהיה בודק אותי לא הייתי יכול להימנע מלחשוב איפה הוא היה ומה היה תפקידו 20 שנה קודם לכן בגרמניה מולדתו. עד היום אני לא בטוח במאה אחוז לאיזה מחנה הוא היה שייך. הוא הטיל עליי מורא קבוע, גם אם לא היה לי חום. ושורת הסיום היתה קבועה: ״תיקח אָ-פֵּ-צֶ שולוש פועמים ביום, יא?״ במבטא ייקי מתכתי ומודגש. שנים אחר כך לקח לי להבין ש א-פ-צ, האקמול הבלתי נמנע של ילדותי, היה בעצם הצירוף הגרמני של האותיות APZ והיווה סוג של מינון תרופות זול ויעיל לילדי ישראל. וכך שוב, כמו עם השילומים, היהודי החדש ניזון והתחסן על חשבון אמא גרמניה.
הלילה הרביעי רק נחת והכנתי את עצמי למסע תלאות נוסף. גופי קדח, 41 או 42 מעלות, בדרגות האלה זה באמת כבר לא משנה, מוחי היה מטושטש והזוי וייחלתי לקצת מנוחה. אבל אז, עשרים דקות בערך לתוך הסיוט, נזכרתי בסבתא אֵלָה ובדרך שלה להתמודד עם חום גבוה. בדור של סבתא אלה, דור המייסדים, לא היו אקמולים, פרוגרונים ומיני מכשירים ביתיים להורדת חום. לא. היא היתה נוטלת מגבת (לבנה בדרך כלל) מרטיבה אותה באופן יסודי ואחר כך סוחטת היטב ולבסוף, בהינף יד מצמידה את המגבת לרקות, למצח וגם הרבה על העיניים. אתם מבינים, סבתא אלה לא היתה אשה עדינה ואיך יכלה להיות? התנאים בהם היא גדלה והדרך שהתיחסה אליה משפחתה לא יכלו לאפשר זאת אבל אני מקדים את המאוחר. כאשר היא היתה מארגנת סידור מגבת כזה לי או לרוני אחי הצעיר, היא היתה עושה זאת במיומנות של הכנת מומיה או תכריכים לגופה. לא רגש, לא אהבה, לא סימפטיה, רק יעילות וקצב לפני המשימה הבאה.
מעודד משביב התקווה הזה ללילה סביר יותר, דידיתי כל עוד נפשי בי אל השירותים, תפסתי מגבת (כחולה) והרטבתי אותה כהוגן. מכיוון שהתחיל להסתובב לי הראש ובחילה עלתה בי נמלטתי למיטה מבלי שהיתה לי הזדמנות לסחוט. טפטפתי כל הדרך חזרה וקרסתי על המיטה הדוויה כמו לוויתן. ואז נזכרתי בבריגיטה הגרמנייה וזה די הגיוני כי תֵּמטית, שני הזיכרונות הללו מצויים באותה מגירה. ב-1980, במנוסתי ההרסנית מכל מה שהיכרתי לאחר מות אבי, הגעתי לביקור גומלין אצל בריגיטה בבְּרֶמֶן. בלילה הראשון אצלה חטפתי חום עז והתחלתי למלמל. בריגיטה המבוהלת זינקה למקלחת ושבה עם כמה מגבות ועם קערת מים גדולה. ואז, בעוד אני מצפה לגרסא יותר מלטפת של סבתא אלה ומגיש את מצחי קדימה, בריגיטה כורכת את המגבות הקרות סביב קרסוליי ושוקיי. איזה שוס זה היה. מעבר לפיתוי המיידי של סאדו-מאזו, שכרגע לא היה בכלל אפילו בתוכניות החומש שלי, אבל מה לעשות, צייד בודד ודי פשוט הוא לפעמים הדימיון, לא ידעתי אם זה מדעי או לא, אבל יש שם במורד הרגליים איזהשהו ניקוז אנרגיה או משהו כזה וגם ההפתעה הקפיצה אותי מעל סף דלילותי הגופנית. אבל אז נזכרתי פתאום בשולה החובשת שבחיי זה היה שמה הישר מהדפים של חסמב״ה, באחד הלילות הקשים של סיני באמצע החולות, לא חופי הסוטול ששם אף פעם לא קר ממש. חשתי שוב את התחושה המוכרת של חום גופי גואה והשתרכתי לי לאוהל המרפאה, תלוש ומדוכא. לא היה שום סיכוי לכתף ידידותית, מילה טובה או השתתפות בסבל במרחק של גלקסיות לכל הכיוונים.
אבל ברגע שדחקתי ברגלי את יריעת הכניסה, נכנסתי למערת קסמים: שולה החובשת, טייפ-רקורדר עם מוזיקה (קלטת של סיפורי פוגי), תנור חמום סלילי קטן ושוקולד טובלרון חצי אכול בחיקה. לא הייתי בנוי לרומנטיקה אותו לילה. במצבי הפיזי זה היה הדבר הכי רחוק ממחשבתי, זה, ולצאת לצעדת הגילבוע אותה הצעידו אותנו פעם באיזה טיול שנתי והתעלפתי מִיוֹבֶש. רציתי חמימות, תשומת לב והתייחסות פרטנית משאר הלוחמים שהסתובבו להם שותקים ורועדים במדבר הזר והגדול. ושולה היתה שם בשבילי למרות שלא הכירה אותי כלל. היא פשוט היתה במשמרת, משועממת עד מוות כי כמה פעמים אפשר לשמוע את שיר המכולת? היא בכלל לא אהבה את כוורת והאזינה למה שהיה כי אחת החובשות האחרות השאירה את הקסטה מאחור. שולה מדדה לי לחץ דם, חום והשכיבה אותי על ספת השדה היחידה בחדר. הנה קח שני כדורים מיידית, אני חושב אקמול. אולי לא. ודאי שלא א-פ-צ, הייתי זוכר. ויש לי עוד משהו בשבילך, הבטיחה. החזרתי חיוך עקום, נאבק לא להקיא. היא פסעה לכיוון השירותים ובקעה מקץ מספר דקות כמו סאלומה וריקוד הצעיפים אפופה במספר מגבות זעירות במחשבה צה״לית מבריקה שללוחמים בכוננות הקפצה מיידית אין בינכה מספיק זמן לייבש את כל הגוף. בהינפים חדים ומיומנים של מישהי שעשתה זאת כבר מספר פעמים בעבר, עטפה אותי החובשת בבדים הצוננים מהצואר ועד לירכיים. לשנייה, בהזייה מאודיסיאה בחלל 2001, יצירת המופת של סטנלי קיובריק, דימיתי את עצמי לתינוק הקורן והמחייך מסוף הסרט. כל כך רציתי להיות רחוק משם. מה אני עושה פה בעצם בחור החורים הזה? מי יודע עליי? רק שולה החובשת והיא השתלטה על כל המרחב בין מגבת סבתא אלה, שלא הגיעה מעולם לסיני ומגבות בריגיטה מבְּרֵמֵן שדווקא כן הגיעה.
ב. הרפתקאה במדבר
עודד היה חצוב מהתבנית הקלאסית הציונית. תנו לי לנסח את זה יותר ברור: הוא היה האס בחפיסת הקלפים הציונית, הדור החדש. ירון זהבי היה פולני מהשטעטל לעומתו. גם להעלות באוב את משה דיין לא יתאים כי הוא היה נאיבי וזך ממנו, וכל הצברים האחרים– רבין, שרון, ביבי דרכוּ במדמנת הפוליטיקה, דבר שעודד לא היה עושה לעולם. פה ושם היה שואל שאלות בזהירות, בעיקר אותי, שנחשבתי למומחה לפוליטיקה בקרב החבר׳ה וממהר לסגת לעולמו המוגן והמסודר. ומסודר אכן היה עולמו. קרוי על שמו של הגיבור המטייל ברחבי ישראל עודד הנודד מסרט הראינוע דל התקציב של חיים הנגבי מ-1933, שהוא עצמו קרוי על שם גיבור מיתולוגי אמיתי של ראשית היישוב העברי בארץ, עודד נולד להורים שכל תיאור לתארם מעבר למלח הארץ יהיה מיותר. אח לשתי אחיות, הוא נולד בשכונת בורוכוב בגבעתיים, הלך לנוער העובד, רקד ריקודי עם, ניגן בגיטרה, אהב לרכב על סוסים, אהב לטייל בטבע, אהב חיות, קנה אופנוע הראשון מכולנו, בחר את הקיבוץ אליו צוותנו כגרעין נח״ל וכמובן יצא לאחוזים כדי לשמש כקצין חי״ר. זה הקלסתרון המלא של היהודי הגאה והחדש. עוד כמה מבינינו עברו את התחנות האלה אבל הם לא היו עודד. וזה בא לו כל כך בקלות, הוא אפילו לא התאמץ, אולי בטירונות חי״ר קצת. מה שכן, מהרגע הראשון שהכרתי אותו וזה היה בגיל 14, הוא היה סגור על להיות וטרינר עצמאי. וזה בדיוק מה שהוא היום. טוב, עם כמה התחלקויות פה ושם, נישואין שלא צלחו וכמה עיסקאות צולעות אבל זה קרה גם לטובי הציוֹנים ואפילו לכמה מהמייסדים המיתולוגיים של התנועה.
בקיץ של 1979, לעודד ולי הזדמן חלון זמן משותף. במהלך שירותנו הצבאי לא הרבינו להתראות כי היציאות האיומות שלנו, אני מסיני והוא מכל חור אפשרי, היו בתדירות פתטית וכמעט אף פעם לא חפפו. גם עמי וגרי שירתו בחילות קרביים ולתאם סוף שבוע משותף לכולנו עם חברותינו הנאמנות שהמתינו בבית היתה משימה מתמטית, שאיש מאיתנו לא היה טוב בה. אז הלכנו על מזל. רוב המפגשים היו קטועים ובקומבינציות שונות. אני חושב שלאורך 1977 למשל, נפגשנו כולנו, שמינייתנו, פעמיים אולי. אני משוכנע למשל, שאת הגעתו של אנואר סאדאת לירושלים ראינו בטלוויזיה כולנו ביחד, וגם בפורים היינו ביחד. שנה אחר כך אני מאמין שהתכנסנו כולנו לראות את יזהר כהן מביא ניצחון ציוני ענק וכבוד מפעים עם השיר המכובד אבאניבי אובו אבה או איך שלא כותבים את זה. עמי ממשיך לטעון בלהט שמישהו בכל זאת היה חסר.
ביוני 1979, עמי וגרי לא יכלו להשתחרר לנסיעת הירגעות שתיכננו לנועיבה. עודד ואני החלטנו בכל זאת לצאת לדרך. ירדנו דרומה בטרמפים. אני לא זוכר שעצרו אותנו אפילו פעם אחת: לא מחסום, לא משטרה, לא מכס, לא דרכונים. כלום, זרימה חופשית עד למטה. רצף טריטוריאלי ותנועה חופשית הוא בהחלט אחד היתרונות הברורים שכיבוש מאפשר. לאחר נסיעה של בערך יממה עם העצירות הקבועות בקסטינה, ערד, יטבתה ואילת הגענו למחוז חפצנו ונשפכנו מהטרמפ שלנו לדקלי נועייבה. אני חייב לציין בזריזות ולפני שיתקבל רושם מוטעה כי מעולם לא הייתי וכנראה כבר לא אהיה איש חוף. אינני משורג שרירים ואני מתעב הזעות מיותרות ולכן המוטיבציה שלי לכל המסע הזה ניצבה לפני ברגע שעודד ואני קרטענו לנו את הצעדים הראשונים על החול הלוהט של נביעות: ״אסקיוז מי?״ קול פעמונים רך ומרטיט, ״קוד יו פליז שאו מי און דה מֵפ וואר איס שארם?״ כפרי בשל, מן המוכן, צייר לי כבשה, הייתי מראה לה על המפה הרעועה שהתאמצה כל כך להחזיק ישר כנגד הרוח השועטת גם את טימבוקטו אם רק תרצה להגיע לשם, איתי כמובן. שלוש גרמניות כמו שגרמניות בדרך כלל נראו ממחוזות התשוקה של נערי רמת גן גבעתיים. עודד חייך מהצד. זאת לא היתה הפעם הראשונה ששיתפנו פעולה בתחום הזה. עודד תכיר, זו מוניקה, זו הנרייט ואת, שאלתי את השלישית, הלא היא היא בעלת קול הפעמונים, שמרוב התרגשות דווקא את שמה שכחתי, אני בריגיטה ענתה בחיוך שעצר גמלים.
באותו הלילה עודד ואני התעמקנו בגרמניה ובבנותיה יותר מאשר כל מה שלימדו אותנו בשיעורי ההיסטוריה של הרשמן הרועם, שהשואה בשבילו היתה נקודת הפתיחה והסיום של כל ההתפתחות האנושית. עם כל הציביליזציה היתה באורח פלא מתכווצת לה לתריסר שנים, הא היה בוחר בשנות הרייך השלישי. הוא היה מגיע לשואה מכל כיוון אפשרי, מתולדות שומר ואכד, מהאחים רייט חלוצי התעופה, ממלחמות מונטזומה, מהמגפה השחורה שקטלה את אירופה במאה ה-14, ששם דווקא קלטתי את האסוציאציה, אבל הרשמן בז לאסוציאציות. הוא היה בוטה, ישיר, זועף, ומה לעשות, שלושה רבעים מטורף. אבל אני שוב מקדים את המאוחר ועוד אשוב אליו. באותו הלילה, תחת שמי ציון המורחבת הדגמנו לצאצאיות הזונדר-קומנדו מה זה און יהודי. אבל למחרת רצינו להיעזב לנפשנו. עודד ליקט איזה קלקול קיבה בדואי ולי כאב הראש באופן חריג. במצב כזה, גם אילסה, שהייתה כלבתו הכנועה והנחשקת של הקולונל שולץ, יצירת הפאר ההיא שבדרך כלל נקראה מהר ובחללים צרים, לא היתה מזיזה לנו גבה.
עמדנו מדוכאים ובלתי מגולחים בתחנת האוטובוס בנועיבה בהמתנה לנסיעה הביתה. עודד חישב כמה פעמים ייאלץ לרוץ לשירותים בדרך הארוכה ובאיזה מצב הוא ימצא אותם. תחשוב על יציאת מצרים, ניסיתי לעודד אותו. כמה הם היו צריכים לשלשל ולחרבן בארבעים שנה עד הארץ המובטחת עם תפריט של שְלָו ומָן, אה? ואז מגיעים לארץ המובטחת ומגלים שגם שם השירותים הם לא מי יודע מה משהו. שום התייחסות. עודד באומללות שלו. הוא כבר הכין אותי מראש שאם הוא מזנק באחת התחנות ולא שב או אולי אפילו מבקש מהנהג להוריד אותו באמצע הדרך בין תחנות, שאודיע להורים שלו שהכל בסדר ושהוא יגיע מאוחר יותר. כמה הקלו טלפונים סלולרים על חיינו אה? אבל לא על שילשולינו. וככה, איך שאנחנו קורסים לנו אט אט איש לתוך עצבותו, כמו בדאוס אקס מַכִּינה, קול הפעמונים עוטף את התחנה הבודדת: אקסיוז מי? אר יו טראוולינג טו טל אביב? איס דיס בַּאס גואינג טו טל אביב?
טו מֵייק א שורט סטורי לונגר, כמו שעמי היה נוהג לומר כשהיה מנסה להצחיק אותנו, והוא היה מנסה כל הזמן ולרוב מצליח, רק כשהתבגרנו זה הפך להיות כואב, אוטובוס הבוקר מנועייבה לתל אביב (אני חושב שהוא התחיל משארם, רק אלופים בצה״ל, שרים וכוכבניות היו טסים במטוס את המסלול הזה) נשא בבטנו צפונה את ההרכב המשונה הבא: בדואי צרוב שמש שישב ממש בספסל הראשון, עודד המיובש והכמש בספסל האחרון, כי ודאי רצה למנוע אי נעימויות מיותרות מחבריו ובעיקר מחברותיו למסע, ובאמצע יהודי צעיר, סוציאליסט ומאמין בדו קיום ישראלי-פלסטיני לפני שהמילה איבדה את הלגיטימיות שלה, חגור בשלוש שיקסע׳ס אנרגטיות ותאוות חיים. הנהג שלהפתעתי היה לא משופם, כי פעם היתה איזו שמועה שלנסיעות ארוכות כאלה שולחים רק משופמים, שלח מדי פעם מבטים חמדניים במראה כאילו ציפה שהחבורה המעורבת מאחוריו תפצח בסצינה פורנוגרפית מסרטי הסלילים הדהויים והקופצניים שמישהו היה מביא לפעמים למשרד הראשי בערב. אפילו אם שום דבר לא היה מתרחש, סיפור יש לו כבר. הוא יעשה מזה סרט פורנוגרפי. ויתבל עוד כהנה וכהנה על הבדואי שישב כמו סטואי ולא זז גם כשהאנחות קרעו את גג האוטובוס, על התנוחות שלא תאומנה וכמובן, איך לא, גבר או לא גבר? על העצירה ועל ההצטרפות לחגיגה. אם העם רוצה מיתוס, העם יקבל מיתוס.
וחזרה למציאות. לא פורנוגרפיה ולא בטיח. עודד והבדואי בקצוות האוטובוס, שניהם דוממים כמו חול. בריגיטה וחברותיה חורפות מסביבי ורק אני והנהג שומרים אחד על השני כמו אסיר ולוכדו. אני פוחד שלא יירדם על ההגה והוא עדיין אחוז בהבהובי תקווה שאתחיל להתנפל על הבנות ולקרוע את בגדיהן מעליהן. נדמה לי שמדי פעם הוא מגניב לי הנהון, כאילו אומר, כן האוטובוס שלי אבל קדימה בחור, אני מרשה לך לעשות מה שבחורינו הטובים יודעים לעשות. אל תחשוש, סמוך על הדוד, הכל מכוסה. יהורם גאון ברמקולים. יהורם גאון! לא רק שיש לנו 15 שעות באוטובוס עם הנהג המופקר הזה, אלא שמוזיקת הרקע לסרט שהוא מביים היא של יהורם גאון. אני חושב שזה היה המיטב של יהורם עד אז וכשהגיע ׳בלדה לחובש׳, ביחוד בקרשנדו של אחי אחי שלי, אני בטוח שהנהג שיגר לי קריצה במראה בסגנון של ״כולנו יהודים, כולנו זיינים ומאוחדים נעמוד כנגד כל אלה הבאים לכלותנו״.
באמצע המדבר, בין כלום לכלום, הבדואי אותת לנהג, קפץ החוצה ונעלם. בחצבה, עודד חיקה אותו, קפץ החוצה והחל לרוץ בסלאלומים כמו במסלול חי״ר אותו הכיר היטב, לכיוון בלתי ידוע. בצומת הערבה התפרקתי מהחבילה הנמה סביבי והתקרבתי אל הנהג כדי לפרגן לו על המאמץ. שמו היה נימר, ערבי מסילוואן. מוסלמי דתי, לא שותה אלכוהול, לא אוכל חזיר וכן, לא מביים סרטים פורנוגרפיים. את הקסטה של יהורם גאון השאיר אחד הנוסעים בנסיעה מהצפון.
נימר: ״וואללה אתם היהודים….״
אני: ״ומה עם הערבים? אתם בעצמכם אמרתם ש-..״
נימר: ״הערבים? ומי אתה חושב הביא את זה אם לא היהודים?…״
אני: ״היהודים עברו כל כך הרבה…״
נימר: ״והערבים נולדו אתמול?…״
אני: ״אבל הערבים לא יכולים….״
נימר: ״יכולים גם יכולים….״
אני: ״היהודים לא יוכלו לעולם לקבל את זה…״
נימר: ״גם הערבים לא…״
וככה, בעשרים, עשרים וחמש דקות, כמו שני פרשנים מדופלמים הצופים בעולם מעל ענן רחוק, נימר ואני, הנהג ורוכבו, קברנו את סיכויי השלום הישראלי פלסטיני. אבל עשינו זאת כנציגים גאים ואוטנטיים של אומותינו, כפי שחונכנו, כפי שגידלו אותנו. לאורך כל השיחה לא פנינו האחד אל השני ולו פעם אחת בלשון יחיד. זחלתי חזרה למעמקי האוטובוס והתמוטטתי במאורת הזאבות הבאוואריות שלי.
דבר ראשון בתחנה המרכזית הרמתי טלפון לאמא של עודד כדי שלא תדאג. כשהנחתי את השפופרת וניסיתי להיזכר מאיזה רציף אני לוקח את אוטובוס 60 לרמת גן, שוב, כמו רוח על פני תהום, כמו חליל על ערבות, כמו אדווה על מים, קול הפעמונים ממלא את התחנה המרכזית: ״אקסיוז מי……?״. רק שנייה, קאט, קאט. אתם חייבים לקרוא את הכניסות האלה של בריגיטה במבטא גרמני, לא אנגלי או אוסטרלי, אוקיי? כי זו כל הפואנטה. זה מבטא ייקי. ד״ר גרינברגר, רק יותר סקסי. כך שכל W היא V והאיטונציה היא שוב, מה לעשות, פורנו רך ממינכן. עכשיו חזרה למה שעומד להתפתח כאן, או האסון שהולך להישמט לי על הראש. אמרנו לגרמניות שאנחנו גרים ליד תל אביב. וכי מה היה הסיכון? הנחנו שהן תתגוררנה באיזה יוט׳ הוסטל ואנחנו בהזדמנות נבוא לבקרן. אידיאלי מדי. לא היה סיכוי שזה יחזיק אפילו רגע אחד קטנטן: ״אקסיוז מי? קן ווי קאם טו יור פלייס?״ עכשו מה? הן מצידן מה אכפת להן? הן יודעות שאנחנו גרים ״ליד תל אביב״, יודעות את גילאינו ומניחות שבגיל כזה אנחנו כבר גרים לבד ומהניסיון הבאוורי שלהם, לכולם יש אחוזות הרריות עם צריחים משקיפים על נהר. אני לא עמדתי באף קריטריון. גרתי עם הוריי ואחי הקטן בדירה של חדר וחצי בשכונת פועלים על גבול רמת גן גבעתיים. עכשו לך תדחוף שלוש גרמניות דשנות לתוך קופסת הנעליים הזאת. הסברתי לבריגיטה את המצב. זה לא הרתיע אותה. היא בעצמה בת של מורה וספרנית והיא גרה איתם עד היום בברמן, לא בבווריה. האמת היתה פשוטה יותר, לא היתה להן פרוטה על התחת: חלק נשדד מהן, חלק אבד, וחלק בוזבז לא בנסיבות הכי מתאימות. נימר חלב אותן עם הנסיעה הארוכה ועכשו על הרציף הן שמו לב שאין להן כמעט כלום בארנק. סוֹ פַאר פוֹר ג׳רמן פְּלאנינג. מה יכולתי לעשות? להתפלל? ודאי לא האופציה הראשונה לילד חילוני, סוציאליסטי, אתאיסטי, אידיאולוגי ולוחם בכפיה דתית כמוני, או לקוות שהטלפון הבא יעבור בשלום.
האסימון נפל.
״אמא?״
״שלום בן, מה שלומך איך היה, לא חזרתם מוקדם מדי? אתה לא מרגיש טוב? איך היה שם? אכלתם טוב? אולי קיבלתם מכת שמש?״ נא להכיר, אמא שלי, שולי לבית פלבסקי, השואלת האולטימטיבית. הרבה פעמים הייתי נותן לה להריץ את השיחה עם השאלות האלה ועוקב בקפדנות אחר האסימון המתקדם לו בנתיב הזכוכית בבטן הטלפון הציבורי. שנייה לפני שהוא היה נבלע הייתי עונה ״כן״ או ״לא״ והשיחה היתה תמה.
״הכל בסדר אמא, רק יש איזה התפתחות…״
״התפתחות, משהו קרה? משהו לא בסדר?״ שוב, תחושת הכיליון התלויה מעל. זה חייב להיות גנטי. אמא שלי נולדה בארץ, בבן שמן, לא בין קוזאקים עוינים ופוגרומים כמו סבתא אלה.
״לא, לא, הכל בסדר, זה רק ש-, אני בא הביתה עם שלוש גרמניות״
קליק. האסימון נבלע.
ג. וויקינגים קעלאק!
אחת התכונות הטובות של אמא שלי לכל אורך השנים היתה שהיא ידעה להסתגל למצבים משתנים במהירות יחסית. זה אולי בא לה משנות ילדותה הגרומות וחסרות הצעצועים בבן שמן, שאילצו אותה לאלתר עולמות משלה כדי לשרוד, ואולי ההסבר נעוץ במקום אחר לגמרי. בכל אופן כשטיפסנו אורחותיי ואני לקומה השנייה בבית הדירות הצנוע בו התגוררנו ועמדתי בלב הומה לדפוק בדלת, היא מיד נפתחה עוד טרם הספקתי להקיש ואמי ניצבה שם מחייכת מאוזן לאוזן. היא שמה על עצמה איזה שמלה שמעולם לא ראיתי קודם וגם הריח שאפף אותה לא הריח לי מוכר. הייתכן שיש לי אמא אחרת לאירועים גרמניים?
כשכולם נדחקו אל תוך חדר האורחים הזעיר, שאז קראו לזה סלון, לפחות אצלנו בשכונה, כולל המזוודות של האורחות מאירופה, אי אפשר היה לזוז. בטח לא להסתובב. שלוש האורחות מצאו את עצמן תקועות בפינות שונות של הסלון שלנו כמו רהיטים. ואז נכנס אבא שלי פנימה. אבא אברהם, או כפי שכולם קראו לו אברם, ההיפך מההוא, התנכ״י, הוא ויתר על האות היי. אבא נולד בבולגריה, היה קומוניסט, נכלא על ידי הפשיסטים במחנה עבודה ועלה ארצה מחוסר ברירה אבל זה לא שייך לכניסה שלו לחדר עמוס גרמניות עם תום יום עבודה שיגרתי לכאורה. אבא לא אמר דבר. הרים גבה, חצי חיוך והמשיך לפסוע אלכסונית לכיוון המקלחת. אני יודע מה עבר לו בראש ״נו, הבן שלי. יורד למדבר, חוזר עם שלוש. לא עם אחת, עם שלוש! הבן שלי״ ואולי הוא היה סתם עייף מלריב עם צבי בחדר המורים. עכשו חששתי מהגעתו של רוני, אחי הצעיר. נזכרתי בסצינה הזאת של האחים מארכס מ״לילה בקזבלנקה״, כשהם מסתגרים בחדר האוניה וכל הזמן מזמינים עוד דברים ועוד אנשים לתא המקרוסקופי שלהם עד שהוא מתמלא לחלוטין ואז התוספת הכי קטנה משפיכה את כולם החוצה. אבל אז, בעיתוי מושלם, עוד תכונה נפלאה של אמא שולי, אני שומע אותה מקצה החדר: ״רוני ישן אצל עירית הלילה״. החברה שלו. שַאפּוֹ אמא. ואת כל זה סידרת בעשרים דקות של נסיעה מהתחנה המרכזית לרמת גן? שאפו.
מבט על. המצלמה נעה לאורך הסלון של משפחת פינקוביץ, רחוב המעורר, רמת גן. בערך אחת וחצי בלילה. נדם קול צחקוק אחרון. מוניקה, הנרייטה ובריגיטה מכורבלות זו לצד זו בתוך שקי השינה שלהן. אמא ואבא בחדר השני, שהוא גם חדר השינה שלהם. עיניים עצומות, שניהם מחייכים. אני שוכב על מיטתי המקורית בחדר ״הילדים״, שהוא בעצם המשכו של הסלון. הצלחתי להעלים את המיטה של רוני ברגע האחרון. אני מודאג. מחר צריך למצוא סידור חדש ולעזאזל עם הכנסת האורחים הציונית!. בחצות עוד הגיע צלצול. עודד הגיע הביתה בשלום. למחרת הקדמתי קום. הוריי, מורים שניהם, כבר בחוץ ב-7 ורבע, שבע ועשרים, אבל לי ציפו עוד כמה משימות חשובות לפני שהמשלחת שאירחתי תתעורר. התחלתי להריץ טלפונים עם הנוסח הבא: למי בא לקחת ממני שלוש גרמניות חמודות, בשלות וחרמניות? רק לגבי התכונה הראשונה הייתי יכול לערוב אבל הייתי משוכנע שההצלחה תגיע מכיוון השתיים האחרות דווקא. בתשע וחצי כבר ציפו להן שלושה מתנדבים נועזים ונכונים לקריאה והן נפוצו לכל עבר. רוני הגיע ב-12 חסר נשימה עם ארבעה חברים מתיכון האומנויות. כולם חתכו לפחות שני שיעורים כדי לבוא ולחזות במיצג הגרמני. הוא היה מאד מאוכזב למראה היעלמן כי הוא גם הבטיח בונוסים לחברים וגם בנה על הלילה השני, כשנשאר רק הסיפור שיהיה צריך לספר לעירית. לא דיברנו שבועיים, אבל לא בגלל זה. היו סיבות אחרות. חצי שנה אחר כך טסתי אל בריגיטה. קול הפעמונים משך אותי לשם בעבותות קסם. חליתי בלילה הראשון אולי בגלל חוסר איוורור במטוס שהגעתי. היא שמה עליי תחבושות רטובות. היא המריאה אותי לחלל.
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את בריגיטה או ששמעתי עליה. אין לי מושג למה. אולי זה היה הגיל, עידן הניתוז והפיזוז והחיפוש לרוחב מאשר היסודיות והיציבות של החיפוש לעומק. רציתי לברוח, לנוס. אבי מת והכל התחיל מהתחלה בשבילי. בריגיטה שלא באשמתה, היתה שייכת לעידן קודם. אבל האמת היא שמאז אותו לילה קודח בברמן, לא נעטף גופי במגבות רטובות, לא בחולי ולא בבריאות. איך שהוא זה לא יצא. היו דברים אחרים כמובן כמו אותו לילה בו גופי נמרח ב-, רגע רגע, העניין הזה בעצם שייך לפרק אחר ואפילו אסוציאטיבית לא מתאים כאן, אז תנו לי להעיף אותו מפה. אוקיי, בסדר. איפה היינו?
אה, כן, לא נעטף גופי במגבות עד שבועיים אחרי יום הולדתי ה-53 והחום הגדול שנפל עלי. אולי צריך להיות מטושטשים כדי להחיות מסורות נשכחות. ואולי כל גוף חולה חייב בעירוי נוזלים, בהחלפת צבע למעטפת, בריענון הגוון (מגבת כחולה, לבנה, מה זה משנה), מוכרח בנחישות לזנק לאמבטיה למרות הריפיון, הבחילה, ההרגל, הצמרמורת, הדפיקות ברקות ולעטוף עצמו במשהו אחר, חדש, לא צפוי. אבל כל הדברים האלה לא היו ידועים לי אז. הם היו שם על השולחן בכל מיני קומבינציות אבל אני לא פיענחתי אותם כך, או סירבתי לאשש מה שמוחי הביקורתי תמיד, ואמי הראשונה שתעיד על כך, אותת לי חליפות. רציתי לשמור על הבית כמו שהוא, הבית הקטן והעתיק בפלסטינה-א״י, ברחוב המעורר 19 ב׳ ברמת גן, הבית שכל כך הרבה שנים, משפחתי ועמי רצו לבנות, וסוף סוף הצליחו. אבל זה עלה בהרבה סבל, ייסורים, הקרבה, מתח, חרדות, עימותים, מלחמות, וסכנת שמד, תמיד סכנת שמד חגה מעל הראש כמו אנטנה. ״זה הגורל היהודי״ הייתה סבתא אלה מלמלת ברגע נדיר של פילוסופיה אקזיסטנציאלית. לעומתם, תיראו את הנורבגים: מאז ומתמיד היו להם שלווה ורגיעה ותמיד היה להם בית ועוד על פיורד. מה הם כבר סבלו בחיים?
שיחה טיפוסית שנשמעת פעמים רבות בישראל בעקבות העלאת אפשרות רחוקה של סבל של אחרים:
-לוויקינגים היה קשה? באמת? מה אתה אומר? עזוב-אותי-עכשו-מוויקינגים!!! מי רצה להשמיד וויקינגים, אה? מי? מי עשה פרעות בוויקינגים?
-כל הלא וויקינגים.
-איזה שטויות, איזה שטויות, באיזה בית ספר למדת? יהודים השמידו וויקינגים?
-אני לא חושב שיצא להם להיפגש.
-בעייה שלהם. יכול להיות שלו היו נפגשים, היו הוויקינגים סובלים פחות. ובכלל, מה זה קשור?מה קשור? אתה לא רואה מלא ילדים מתחפשים בגאווה ובצהלה לוויקינג? בעיקר בנים נכון. שמת לב. ראית מישהו מתחפש לאסיר בבירקנאו? ליאנוש קורצ׳אק? למרדכי אנילביץ?
-האמת, לא. הם שייכים לחג אחר.
– אז סתום ת׳פה. סבל זה עם ישראל חביבי. כל האחרים זה חיקוי או שלבים התחלתיים. וויקינגים קעלאק, מי אלה בכלל? מתי חיו? מה תרמו לאנושות אלה? (שנים אחר כך נזכרתי בשיחה הזאת באחד המוזיאונים להיסטוריה באוסלו. באמת היה לוויקינגים קשה. אבל הם הסתדרו לבסוף.)
רגע, רגע, השיחה הקודמת נכנסת שוב. צורך להשלים כמה פרטים:
-תגיד, הם לא הושמדו טוטאלית הויקינגים? הרי אין היום ויקינגים?
-הם לא בדיוק הושמדו, הם התפצלו לכל מיני עמים ולשונות, שבטים ולאומים ובין צאצאיהם הבולטים- הסקנדינבים.
-אה, אבל היהודים נשארו היהודים וממתי אמרת שהוויקינגים היו? המאה השמינית? התשיעית? כסף קטן! סבא של סבא שלי חי אז. מה זה לעומתינו? שליטי העולם? ציידים? בוזזי ארצות? מה זה עזר להם? אמרתי לך, יותר סבל, יותר הישרדות.
וויקינגים קעלאק!.
ד. העולם כמסטיק
אלה היו יכולים להיות גם אצטקים, קרקטונים, ארמנים, אנשי האיטי או אנשי פומפיי, כולם סבלו לאורך ההיסטוריה טראומות של השמדה או כמעט השמדה. אבל היהודים, היהודים זה אנחנו. ואדם קרוב אצל עצמו ואצל סיבלו. אני מניח שבספר החובה ללמוד היסטוריה בבית ספר יסודי בקרקטואה, השוֹאה מוצנעת יותר. קרקטואה היא חלק מאינדונזיה. בדגלי הארצות שהיו להיט ענק בילדותנו, אינדונזיה הייתה קלף מספר 20. המסטיק שהיה צמוד לקלף היה ריחני ומתוגבר באבקת סוכר. פּוּשְט, אבל בלתי ניתן להימנעות. היינו קונים אותו כמו מטורפים בוקר, צהריים וערב וגם בין לבין, בעִקר בקפה של פינתי בארלוזורוב. אני חושב שאחד היה עולה עשרה גרוש אבל אל תתפסו אותי במילה. אני הייתי קצת יותר נלהב מאחרים כי אהבתי גיאוגרפיה, וגילויים חדשים והייתי ספץ בערי בירה והקלפים האלה נתנו לי הזדמנות לבלוט, בָּמָה ללהג ונתיב להמלט לעולמות רחוקים גם בגודל של קלף.
כל כך הייתי בעניין הזה, שתוך שלושה חודשים היו לי כבר את כל הקלפים חוץ מזה של תורכיה, שהיה מאד נדיר וקשה להשגה. אבל חוץ ממנו? ברית המועצות, בריטניה הגדולה, בורמה, פרס, אפילו חבש, קלי קלות. אף שם לא קיים היום כי ילדותי היתה עדיין אחוזה חזק בעולם קולוניאלי, עם כל הסמלים והכינויים הכרוכים בו, אבל מי ידע? כל קלף היה תענוג בפני עצמו. מצידו הקדמי, החלק, היה מעין ציור תמונה שסימל משהו סימבולי מאותה מדינה (איכרים קוצרים חיטה ברומניה, או מצרי על גמל על רקע הפירמידות). מאחור, בחלק המחוספס הופיע למעלה מידע פרטני כשטח, מספר תושבים, עיר בירה ושפה ובשלושת רבעי הקלף האחורי שנשאר היו ניתנים חמש מילים בשפת המדינה כבלונים של קומיקס מפי מישהו או מישהי בעלי ״מראה טיפוסי״ בארץ זו. איך הייתי יודע אחרת ששלום בציילונית אומרים איובובון?
די בהתחלה, כשישראל עוד לא בקעה מהמסטיק וגם מספר 1 עוד לא הגיע, הייתי משוכנע במיליון אחוז שישראל היא מספר אחת. זה היה ברור ואיש לא טרח בכלל להעלות ספקות. היינו מורגלים בכך בסדרות רבות אחרות, מסטיקים או לא: הכל נפתח איתנו. הרי בגללנו הדפיסו בכלל את כל הסידרה! וההסבר הזה הניח את הדעת. מה רבה היתה הפתעתי כששלפתי מהקופסא של פינתי את ארצות הברית כמספר אחד (אמפייר סטייט בילדינג מקדימה, והמילים פרנד, פלאואר, סמייל, האט וטרי מאחורה) ולאחר יומיים את ישראל כמספר עשרים ותשע. עשרים ותשע?? מה הם השתגעו? מרוב אכזבה רצתי הביתה ועם עפרון צבעוני מחקתי את ה-29 וכתבתי בצבע בולט- 1! עם הסימן קריאה. בקלף של ארצות הברית עשיתי את הפעולה ההפוכה. אם תרצו, גירסא מוקדמת של הברית האיסטרטגית, או הקשר היודאו-נוצרי רב ההוד וההדר.
הקלף הישראלי היה צפוי ועם זאת מרגש. קיבוצניק, אולי מושבניק, בעל בלורית כמובן, חורש על טרקטור בשדות עמק יזרעאל, או כל מקום אחר בו היו תלמים, עצים וציפורים חולפות בשמיים. מאחורה, ציור של יפהפיה עם צמות אוחזת בגאווה סל פרחים בחיקה ומפריחה מפיה בלונים שקטים של ״שלום״, ״תודה״,״להתראות״, ״בבקשה״. מילים שאף אחד לא משתמש בהם יותר היום. עדיין יש לי את הקלף הזה ואני מחזיק בו כתיעוד היסטורי. ארצות הברית החזיקה את הסדרה הזאת משתי הקצוות מכיוון שגם הקלף הנועל הראה תמונה מניו יורק. זה היה הקלף ״האומות המאוחדות״ ומן הסתם צוירה עליו תמונת בנין האו״ם. מאחורה במקום שפה, רוכזו פרטים על העולם, על התרבויות והשפות בו ועל נתיבי המים העיקריים. בעולם שגדלתי בו היו רק 79 מדינות ריבוניות מסתבר. רוב עמי העולם הצטופפו תחת המגף הקולוניאלי והאימפריאליסטי. מזל, כי אלמלא היה המצב כזה, הסידרה של המסטיקים היתה הרבה יותר ארוכה וההוצאה של אמא שלי הייתה גדלה עשרות מונים, גם יותר מסטיקים וגם יותר סתימות של חורים בשיניים בהמשך. יחי הקולוניאליזם!!!
פינתי המשיך להתעשר ממני לאורך כל השנה למרות שהיו לי כבר כל הקלפים בסביבות תחילת החורף. רק תורכיה הסרבנית נותרה במריה. אפילו אוסטרליה וצ׳כוסלובקיה קשות ההשגה נפלו קורבן לצייד הארצות שלי ותורכיה לא. הגיע המצב לשפל שכזה שיום אחד נעמדתי על קצות אצבעותיי ושאלתי את פינתי בקול רועד אם הוא יודע איזה קלף מכילה כל מעטפה. הוא נבח עליי בניבזות כזאת שמצאתי את עצמי נס בסגנון של שאול לדני לכיוון הפוך לחלוטין מהבית שלי, העיקר לא להישאר שם. עד הבוקר הבא והמעטפה הבאה. בסוף ויתרתי. שילכו לעזאזל התורכים. מאז, כל פעם שאני מבקר בתורכיה או טס מעליה, או כשאני שומע בחדשות על בעיות כלכליות ושילטוניות באנקרה ובטח ובטח בזמני משבר דיפלומטיים בינינו לבינם, אני מסנן לי בשקט קללה קטנה ומזכיר להם:״אתם רואים? הכל בגלל הקלף ההוא. לא יכולתם לשחרר אותו הא? מגיע לכם עכשו!״ בלי תורכיה או עם תורכיה, הסידרה הזאת סיפקה לי כמה יתרונות לאורך זמן. חלקם שמישים עד היום.
למשל, זכירת מספרי טלפון. המספר שלנו בבית היה 737723, או במילים אחרות, הרפובליקה הדומיניקנית (73), נורבגיה (77) (נורבגיה! והיו שם וויקינגים על ספינה מקדימה ונערה חטובה מפטפטת נורבגית מאחורה, קעלאק וויקינגים!) וברית המועצות (23). אבל זה מילא כי זה הטלפון של הבית ואותו זוכרים תמיד. זה בא לידי ביטוי בעיקר בצורך מהיר בזכירת מספר, מישהו ששרט לך את המכונית ומתחיל להתרחק או מישהי שהרגע אמרה לך את מספר הטלפון שלה ואתה עדיין המום, מתחיל לשכוח אותו. מה היא אמרה? ספרד, לבנון, פנמה, כן בטוח, אוקיי יש לי. כדי לחזק את הקשר הלוגי בין המרכיבים, ממציאים סיפור לינארי עם הגיון פנימי: הזמר הספרדי שטס ללבנון והתאהב שם בפנמית, משהו כזה. אבל לא רצוי להיכנס לשאננות ולרשום את המספר ברגע הראשון האפשרי. כי ככל שיחלוף הזמן הנרטיב יהפוך לזמר הלבנוני שטס לפנמה והתאהב שם בספרדיה ואז הטלפון שלנו ייענה על ידי מישהו לגמרי לא צפוי. כמובן שהכל היה יותר פשוט אז: רק שש ספרות, שלוש ארצות כולה לתפור יחד. לא משהו שמחברי וסופגי מיתוסים שכמונו לא יכולים לעמוד בו. רק פיליאס פוג ומסע הכדור פורח שלו סביב העולם זה פנקס טלפונים בפני עצמו. וכמובן, אין שום אזורי חיוג או קידומות מעצבנות ומסובכות. גן עדן לסידרות מסטיקים על ארצות היקום שאנשים רוצים לעשות בהם שימוש לייעול זכירת מספרי טלפון. המוח היהודי תופר לנו פטנטים. אם פינתי היה יודע איזה אורניום שכן לו שם בקופסאות המאובקות ליד הקרמבואים הוא היה בטח חביב אלי יותר אותו אחר צהריים. אבל אולי הוא לא יכל אחרת. הוא היה ניצול שואה. גם הוא.
בכלל היה כל כך פשוט להתבלט ולהתנשא בימים ההם כי היו שלושה מחנות בולטים ובלתי מתערבבים בעליל: מצד אחד היו ניצולי השואה והם היו רובם זקנים, אומללים, מכונסים אל עצמם וזרים. מצד שני היו כל אלה שזה עתה הגיעו מארצות ערב, צפון אפריקה, אסיה והמזרח התיכון והם היו מעצבנים: לא הבנו מה הם רצו, מה הם אכלו ולמה הם האזינו. הם נשמעו קולניים ושוב, זרים. באמצע היינו אנחנו כמו מגדל: כל כך נכונים, כל כך צודקים, כל כך נטועים במקומנו. אנחנו, כלומר, הצברים האשכנזים למענם הוקמה המדינה. והיינו זקוקים לשתי קבוצות ההתייחסות האלה מימין ומשמאל כדי לאשש ולהצהיר מחדש יום יום, אנחנו כאן ואנחנו עומדים במשימה. הטכניקה היעילה של הניגוד, זה לצד זה, כדי להבהיר עניין ולחדד הבדלים- עובדת. ללא הנגישות והפניות של ניצולי שואה ומזרחיים שהסתובבו בינינו במספרים הולכים וגדלים, היינו מתחילים לקחת את ייעודנו וייחודנו ההיסטורי כמובן מאליו.
אבל את כל זה לא הבנתי אז. לעגנו למבטאים הזרים גם של אלה וגם של אלה, בזנו לבגדים המוזרים, למנהגים המשונים, לחוסר האונים, לנחיתות, וכניגוד צועק ותקף, היללנו את המקוריות, את השורשיות, את הלגיטימיות שלנו. אנחנו קו האפס. שאר העולם משורטט מאיתנו שמאלה וימינה. ה״אנחנו״ הזה הורכב אף הוא מגופים שונים ומשונים, עשירים ועניים, ימנים ושמאליים, חילוניים ודתיים שהיו יכולים לטרוף האחד את השני בתנאים הקשים סביבם, אך המטרה המאוחדת, סדר העדיפויות שחלקו כולם ותחושת הגורל המשותף, מנעו זאת. וכן, תמיד היו הפרענקים והגלותיים לגלגל עליהם את תלאות היום. לא היו לנו שום נקיפות מצפון. הם היו צריכים להסתגל אלינו, לא אנחנו אליהם. הרי בשביל זה הביאו אותם לא? ככה ברקן היה אומר.
ה. מלכודת בחצר המרכזית
אליעזר ברקן. מנהל בית הספר היסודי המעורר. דמות איתנה, עוטה הדר, בעל מבט מצועף אך נחוש אל העתיד. כך הוא צוייר על גלויות פתיחת שנת הלימודים ודגל הלאום מימינו. במציאות, האדון מנהל היה גוץ עצבני, שהירבה לירוק בזמן דיבור, בעיקר כשהתרגש והוא התרגש הרבה. היה לו סגנון פומפוזי וקוצף. ברגעיו הטובים הוא היה מזכיר לי בדיעבד את כרוחצ׳וב, שליטה הגוץ והקירח של ברית המועצות. אבא שלי היה מספר שפעם באחד מיומני גבע-כרמל שהרבינו לראות בשל אהבתו הגדולה של אבי לקולנוע, הראו לפתע קטע מנאום של כרוחצ׳וב ואני, זאטוט בן שבע קפצתי וצעקתי במרחבי האולם: ברקן, ברקן!!. ברקן האמיתי היה נעול מרבית הזמן בחדר המנהל בקצה המסדרון בבנין א׳ מצד שמאל. בחדרון זעיר בואכה ברקנה, התמקמה המזכירה ברוריה, שהקשר ביניהם לעולם לא יוודע לאיש וטוב שכך. ברוריה היתה חומתו הבצורה: אין יוצא ואין בא אלא אם כן היה תיאום מראש או שמשבר מאד רציני התרחש.
בפעמים היחידות שהיה נתפס מחוץ למשרדו, זה היה כאשר יצא לסיבוב פתע בחצר הגדולה באחת ההפסקות, וזה היה בעיקר כאשר היה מגיע אורח מבחוץ וחשיבותו היתה קובעת את היקף הסיבוב. גיחה נדירה אחרת היתה כאשר יצא ללמד את השיעור היחידי אותו אהב או ידע ללמד- תורה שבעל פה, או כפי שזה נכתב במערכת השעות- תושב״ע. נטלתי חלק פעיל, נגד רצוני, בשני סוגי היציאה של ברקן. הטיול הספונטני עם האורח ברחבי הממלכה התמקד תמיד במפגש אקראי עם תלמיד טועה ודיאלוג ספונטני של ברקן עם הקורבן הנבחר, כשלאורח שמורה מפאת כבודו, שאלת הסיכום, הלא היא ״שאלת האורח״. עד כיתה ד׳ הצלחתי לפלס דרכי ללא התקלויות למרות שברקן אהב לארח הרבה. לא שהבית ספר שלנו היה שם דבר או משהו, להפך, אבל ברקנצ׳וק, שככה העזנו לקרוא לו רק ממרומי כיתה ח׳, עם רגל אחת בחוץ, וגם זה בחדרי חדרים, היה כנראה מקושר מאד אל המפלגה והרבה פעמים הזמין אלינו גם אורחים מחו״ל. באותו בוקר מר ונמהר היתה לי תחושה לא טובה מלכתחילה. השער כוסה בדגל ישראל מהבוקר וזרי פרחים מילאו את החצר במיקומים איסטרטגיים. משהו התבשל, זה היה ברור וזה לא היה חג או מועד, כך שמי שמסתחבק לו כרגע בכוך המנהל עם ברקן אחרי שבטח עבר את ברוריה בלי בעיות, צריך להיות כריש. וזה היה היום שלי ליפול במלתעות.
שתי דקות לעשר ומרבית ההפסקה הגדולה כבר חלפה. קיפצתי לכיוון הברזיה הגדולה ללגום קצת מיים לפני היובש הגדול של רבקה טוגנטהאף ואז, רגע קטן של חוסר עירנות, התעסקות נברנית מדי בצרכי הגוף, ונלכדתי. הסתובבתי לשוב לכיתה ודרכי נחסמה על ידי פמלייה. לא הייתי צריך הסברים: עובדיה השרת, בתיה האחות, ברוריה סגנית המנהל, ובפנים, בעין הסופגניה, ברקן המחוייט והמעונב ומאחוריו, איש גבוה יותר ובלי עניבה- האורח. כל ההרכב האנושי הזה ניצב עכשו מולי, הקטן, הרועד ונוטף המים. החצר התרוקנה וראשים הציצו בחלונות כל מיני כיתות כדי לחזות בקלון הציבורי. למרות שדימיינתי את הסצינה הזאת מיליון פעמים היא תמיד הייתה אילמת: אף פעם לא היה פס-קול לתמונה המפחידה הזאת ותמיד כשזה התרחש היה נוצר פריז-פריים חסר ישע ונטול סאונד, בדיוק כמו עכשו. אף אחד לא זז. הפמלייה סגרה עלי כמו עדת אריות על איילה בספארי. ידעתי שהיום הזה יגיע אבל הפעם הרגשתי הכי פחות מוכן שבעולם.
״הנה פינקוביץ הקטן״ צהל ברקן כאילו גילה סליק נשק עתיק בחצר המרכזית. הוא מעולם לא שמח לראות אותי, בטח לא בציבור, מזוייף שכמוהו. עמדתי מבוייש על השביל המוביל לכיתה וניסיתי לחשוב על משהו חיובי. ״אני זלמן״ אמר האורח בקול נעים, ״באיזה כתה אתה?״ הפניה הישירה הממה אותי. לא יכולתי להיזכר באיזה כתה אני. ״ד׳ אחת״ צייצה ברוריה מאחורי שני הגברים. ״אהה, קראתם כבר את ביאליק?״ שאל האורח באמפתיה כשלצידו ברקן מתחיל להזיע. אני במצב לא טוב. ביאליק נשמע לי מוכר אבל לא התחבר לי לכלום באותו רגע. ״מה קורה פינקוביץ״ במילעיל, ברקן אהב מילעיל, ״אתה לא מרגיש טוב?״ פתח הצלה. רצתי אליו כמו כורה לכוד. הנהנתי במרץ והצבעתי לעבר הגרון. ״אהה, לא יכול לדבר״ צייצה ברוריה. ״לא נורא, תרגיש יותר טוב״ פלט האורח בנימה אבהית והחל להתקדם. ברקן השתהה לרגע והעיף בי מבט רושף. בתיה האחות הניחה כף יד קטנה על מצחי וברוריה הגניבה ציוץ אחרון, נמוך יותר:״אתה יודע מי זה האדון? זה שר החינוך, מר זלמן ארן!!״ ועם המידע המטלטל הזה, הותירה אותי הפמליה בצד הדרך עטוף בחווית כישלון מהדהד. במשך חודשים ושנים אחר כך הרצתי שוב ושוב את תסריט ההשפלה הזה במוחי מנסה בעקשנות לדמיין כיצד היה יכול להיות אחרת. פעם חלמתי שזלמן ארן ואני מדקלמים ביחד את ״קן לציפור״ וברקן וברוריה מוחאים כפיים בהתלהבות. פעם אחרת חלמתי שברקן ושר החינוך נושאים אותי על כפיים וברוריה מצייצת לפניהם ככרוז ״ד׳ אחת, ד׳ אחת!״.
ו. כי גָאֹה גָּאָה
רבקה טוגנטהאף היתה אימת הכיתה, כל כיתה. אני חושב שגם ברקן פחד ממנה ואיך לא? קולה הרועם ועיניה המצומצמות תדיר צמררו אפילו את הביריונים של רחוב יכין, אלה שאימללו כל מורה אחרת. בשיעור של טוגנטהאף הם נאלמו דום. לא היה שום סיכוי מולה. כל השבוע הסתדר על פי השיעורים שלה: הימים שלפני והימים שאחרי. בעצם כל השנה יישרה קו לפי המורה רבקה: מספטמבר עד יוני, ימי שלישי וחמישי היו אבודים. הם היו ימי טוגנטהאף ומראש ידע כל דרדק שאלה ימים של כניעות ונמיכות נפש. עד היום אני זוכר את תחושת הוויתור על ימי ג׳ וה׳ בכיתה ד׳ וה׳: בערך 210 ימים אבודים, כופר לעריצות הטוגנטהאפיות. אני לא בטוח שמה שהתרחש בשיעורים שלה יכול להיחשב כחוויה לימודית. כלומר, אני לא חושב שהייתה העברת ידע, התעשרות וריגוש של רכישת מיומנויות או תחושת העצמה. לא, לא. אני זוכר הרבה שינון ודיקלום, הרבה לימוד בעל פה, הרבה זכירה של כמויות חומר שפרחו ונעלמו רגע לאחר הבחינה המסכמת.
המורה רבקה: שמואל! במילרע, טוגנטהאף אהבה מילרע.
שמואל: כן המורה!
המורה רבקה: קום וצטט את שירת הים, שמות פרק ט״ו, פסוקים א׳ עד כ״א, בבקשה עכשיו!! זו היתה אדיבות תוקפנית, שהפכה לתוקפנות תוקפנית אם מישהו חס וחלילה לא ידע משהו.
שמואל (קם לאט, הכסא זז אחורה בחריקה, יצחק שדלצקי מאחורה בועט אותו חזרה ישר לקרסול): אה.. אה…
המורה רבקה (מאבדת סבלנות במהירות, מטופפת בעיפרון על פנקס ציונים אפור ומרושע): כן, אדוני ממתין לתזכורת? היתה לה את הריש הכי גרונית בעולם, כאילו מישהו גילגל ערימת עצים במדרון.
שמואל (מאדים. לא מתנהל טוב בסצינות כאלה): אה.. אה..
המורה רבקה: אשירה לאדוני כי גָאֹה גָּאָה, סוס..(מושכת את הסוס כדי לאפשר לשמואל לעלות לאוכף ולהמשיך משם)
שמואל (מתעשת, עדיין אדום): סוס ורוכבו רמה בים. עזי וזימרת יה, ויהי לי לישועה; זה אלי ואנווהו, אלוהי אבי וארוממנהו. ה׳ איש מלחמה, ה׳ שמו, וכולי וכולי.
מי היו הסוס ורוכבו? על איזה ים מדובר? מה הקונטקסט? מה היה לפני? מה היה אחרי? מה המשמעות של כל האירוע הזה? קדחת. על זה לא טרחו אף פעם לדבר והמורה טוגנטהאף לא הואילה להרחיב. העיקר שידעת את הפרק בעל פה. שיננת, דיקלמת, אשריך. קיבלת ציון טוב והינך יודע תנ״ך. הבא בתור?
ככה ״לימדו״ אותנו בימים ההם. אני לא יודע אם היום זה שונה. האם זה היה יכול להיות אחרת? אינני יודע. הייתה מעין מגמה כזאת, מונעת מדחפים אידיאולוגיים לחנך עם שלם במהירות ולהכניסו לסד אחיד של ערכים, אמונות וכיווני מחשבה. הרהור עצמאי, חריג, ביקורתי לא היה מקובל ולא מבוקש. אני מנסה לחשוב אם גירו אותנו לחשוב או משהו כזה. לא מצליח להיזכר. למשל, המורה לסיפרות עדנה פזטל, שחנניה אפשטיין ששנה וחצי נימנם על המושב לידי, התעקש לקרוא לה תמיד זפטל, מעין נקמה פרטית שלו, מתוקה וסודית. פזטל התמידה לקרוא את ביאליק, אותו ביאליק שבגד בי ליד הברזיה, כמות שהוא. בעיקשות פולנית ובדבקות שלמדה כנראה מרבקה טוגנטהאף בחדר המורים, היתה מקריאה בפאתוס ובאריכות פואמות שלמות של המשורר הלאומי מבלי להרים את ראשה מהספר פעם אחת לבחון האם מישהו עדיין עוקב. כך הייתה מאבדת את כולם אחרי עשר דקות. בסוף בחדוות ניצחון הייתה שואלת: למה התכוון ביאליק ב״אחרי מותי״? למה הוא התכוון באמת?
מי יודע? איך אני יכול להבין מה עבר למשורר בראש בשנת תרס״ד? מה הניע אותו, מה ריגש אותו, מה השפיע עליו, מה גרם לו לכתוב את שכתב? אבל, אם היו שואלים אותי, נניח, כיצד השורות של ביאליק יכולות לעזור להבין אי שוויון בישראל של היום או איך מתייחסים לזרים בחברה הזאת, אהה, כאן כבר יש אתגר מעניין. אבל הם ב-חיים לא ישאלו שאלה כזאת, בחיים לא. למה? כי ״למה ביאליק התכוון״ הוא בר ציון, כלומר, המורה זפטל (סליחה, פזטל, סחתיין חנניה) יכלה תמיד לתת ציון ״יודע סיפרות״ או ״לא מבין כלום בסיפרות״ אם מישהו לא זכר בדיוק מה היא הסבירה בשיעור קודם על ״לְמה התכוון המשורר״. לעומת זאת, איך ישקללו ציון על מה אני חושב ולמה אני מתכוון? הדימיון היצירתי שלי יקשור את שורות ביאליק לאי שוויון בחברה הישראלית באופן כזה שיהיה קשה לכמת אותו בנקודות ציון, ולכן נוצרה פה בעיה שאיש ממחנכי ישראל בתקופה ההיא לא נתן אליה דעתו.
תעלומה גדולה היא כיצד הכשירו מורים ומורות בתקופה ההיא. מה היו הקריטריונים למקצוע החיוני הזה? אני לא זוכר אף מורה שהלהיב אותי, סחרר אותי, או גרם לי לרוץ ולשנות את אורחות חיי. רובם, או רובן ליתר דיוק, היו אוסף עצוב של אנשים שייתכן והיה חשוב להם לשמש כמחנכים בישראל, אך הפער בין כוונותיהם לביצועיהם היה לעיתים בלתי ניתן לגישור. ואולי זו לא היתה אשמתם אלא המערכת בה עבדו וההנחיות אותם הם קיבלו: לעצב בשיטתיות ובעקביות דור של אזרחים נאמנים, אומרי הן, המסייעים בבניית אומתם. לשם כך צריך להכניסם לפס ייצור אחיד, קונפורמי, ברור ונוסך ביטחון. הססנות, ביקורתיות, יצירתיות, רעננות מחשבה, הטלת ספק הם מרכיבים שעלולים להחליש ולהאט את הפרויקט החשוב של חינוך מסודר וקונסטרוקטיבי לאור המטרה הנעלה והצודקת של שיקום העם בארצו. אבל אז, כל הדברים האלה היו עלומים ונסתרים מאיתנו. מה שהיה נראה הכרחי, מה שהיה נתפס כערכִּי והמורות, רובן משעממות ויבשות, כובדו כעוסקות במלאכת הקודש.
גם המורה למלאכה בנים אלישבע ברונסקי. מלאכה בנים ולְיָדָה כמובן מלאכה בנות, כי הרי ברור ומובן הדבר שבנים יעסקו בנגרות ובנות בחייטות. זו הרי הייתה החלוקה הטבעית והבלתי מעורערת של העולם מאז ומתמיד. נכון? אני לא נפלתי טוב על החלוקה הזאת. הייתי אומלל בשיעורי מלאכה כי לא ידעתי להחזיק מברג, דבק נמרח לי על כל האצבעות וכף היד, ומסמרים התכופפו לי כבר במהלומה השניה של הפטיש. אלישבע ברונסקי מהכורסה המרופדת שלה ליד מגרות הברגים, שם התמקמה כדי שאף אחד לא יגנוב לה ברגים, הייתה צורחת עלי מקצה החדר במלוא גרונה. היה המון בוז בהתלקחויות שלה עלי, מעין לגלוג על הגבריות הרעועה של אחד שלא יודע לנסר דיקטים.
פרויקט סוף השנה בשיעור מלאכה בנים כיתה ה׳ ראשונה היה ליצור מחזיק מפיות מדיקטים כשהמודלים האפשריים היו פיל, כלב או אריה. היה צריך לנסר אותם בעדינות ואחר כך להדביק לבסיס. יצא לי משהו שהזכיר שני קיפודים שהדבקתי כל כך צמוד עד שאולי מפית אחת ניתן היה להשחיל ביניהם. הציון שקיבלתי: כמעט טוב. לא שהייתי מצליח יותר בשיעור מלאכה בנות. הבעייה הייתה כנראה עם העניין הכללי הזה של מלאכה. מה זה נתן לעזאזל? האם זה היה חלק מהמאמץ האדיר למחוק את דימוי יהודי הגולה שלא עסקו בעמל כפיים וליצור דימוי של היהודי החדש, הישראלי, השרירי, הפיסי, הבקיא במלאכתו, העמל בבניית ארצו? ככה, על ידי העיצוב העילאי של מחזיק מפיות בצורת פיל?
ז. משהו על תוכי
יוצא דופן היה אפריים וינגרטן, המורה למוזיקה. איש עדין, נידף כעלה, חרישי כחתול. הוא לימד שירה ולעיתים ניגן על אורגן קטן שמשרד החינוך אישר לו לקנות בהקפה. אחר הצהריים הוא היה נותן שיעורים פרטיים בחליל ובמלודיקה בבית הספר כדי להשלים הכנסה. המורה אפריים היה מתרגש מאד ממוזיקה ובכל פעם כשמישהי היתה מנגנת מספר צלילים על האורגן הוא היה מתחיל להניע את אפו למעלה ולמטה כמו סנאי שמצא בלוט חדש. אפו היה מגיע לריטוטי שיא בייחוד כשמירה קורצמן ישבה לנגן. היא היתה חביבתו והוא הזמין אותה לנגן בכל הזדמנות שאחרים סירבו והיו הרבה הזדמנויות כאלה. היא כיכבה גם בשיעורי החליל והמלודיקה. גם בטקסים ובאירועים הגדולים, כשהמורה אפריים עטור חגיגיות היה ניצב מול מקהלת בית הספר ומקלון המנצח בידו, עיניו היו תרות אחר מירה אי שם בשורה האחורית, היא היתה גבוהה. מטר שבעים ואחת כבר בכיתה ז׳, וכשהיה מוצא אותה, היה מהנהן לעברה בתנועות ראש קטנות ועדינות שאיש לא יבחין אבל כולם הבחינו.
מה עשה אפריים וינגרטן מחדר המורים הצר מול רבקה טוגנטהאף וסימה נכטיילר הטורפות? לאן התחמק? היכן שם עצמו בעשרים הדקות של ההפסקה הגדולה? וכיצד הסתדר עם ברקן הרועם? האם היה מסתגר לבדו בחדר המוזיקה, מהמהם בטהובן והוזה במירה קורצמן? המורה אפרים לא התאים. הוא לא התאים לפאתוס, לפומפוזיות, להירואיות של הצעדות בסך, של החגים, של ימי הזיכרון והקוממיות, של המקהלות ההומות והמארשים הצוהלים. הוא היה איש של פיקולו, לא של טוּבָּה. פעם אחת, במסכת של יום העצמאות, בדיוק לאחר שיואב חרסונסקי סיים את הצהרת ״עם ישראל בארצו הוא גוֹלת הכותרת של העם היהודי…״, והוא התעקש לומר גוֹלת הכותרת במקום גוּלת הכותרת למרות אין ספור חזרות וניסיונות. למות עליו. היום יש לו בית דפוס באחד המושבים בשרון, והתזמורת הייתה אמורה לפתוח בנגינה גאה, עף למורה אפריים מקל הניצוח מהיד.
רגע איום של דממה חלף מגדר לגדר בחצר העמוסה של בית הספר. מהשורה הראשונה, שורת המכובדים, החל ברקן לנופף ידיו במרץ ובהחלטיות כדי לרמוז לאפריים שימשיך לנצח ללא השרביט. אפריים הביט בו בעצב, ירד בצעדים בלתי נראים מהבמה, כרע על ארבע לצידה ובמשך כחמש דקות ארוכות כנצח חיפש את מקלו הקטן בין חריצי המרצפות. ים של חולצות בלבן וברקן אחד על סף התפוצצות עקבו אחר המורה למוזיקה החורש את הקרקע במבטו. ככה, בלי כוונה עיקב אפריים ויגרטן את יום העצמאות העשרים למדינת ישראל. עברו שניות ארוכות עד שהתרומם שוב על רגליו, המקל בין אצבעותיו הרועדות ופסע חזרה לבימה. ברוריה הגישה ממחטה לבנה לברקן והמורה אפריים בחדווה כבושה הוליך את המקהלה ליעדה. שנים אחר כך, באיזה כנס מחזורים משמים שמעתי שהמורה אפריים נפטר בוינה. הוא היגר לאוסטריה כדי ללמד שם מוזיקה כמו שהוא אהב: בלי מסכת גבורה, בלי טקס, בלי מצעדים. רק חליל ומלודיקה.
פה ושם היה ניתן למצוא בבית הספר היסודי המעורר על גבול רמת גן גבעתיים כמה ריגושים קלים שבצבצו בתוך שיגרת הצעידה בסך. אלה היו המרווחים הקלים בהם ניתן חופש יצירה ומרחב אילתור לתלמידים. רגעים בהם ברקן וצוותו הירפו מעט את הרסן. מרבית התלמידים לא ידעו מה לעשות בחירות הפתאומית שנחתה עליהם. אני חטפתי אותה בשתי ידיים. יום אחד הופיעה המורה לאה רוטשטיין בפתח כיתתנו. היא הייתה המורה למבצעים מיוחדים ולהודעות יוצאות דופן. למעשה היא הייתה מורה מחליפה אבל ברקן שאהב את גיזרתה המצודדת השאיר אותה בסביבתו וציוות אותה לפרויקטים ״חוץ מערכתיים״. מהרגע שנקשה על הדלת וצעדה פנימה ליווה אותה מבט הפלדה של המורה סימה נכטיילר, מורה לטבע שלא בילתה אפילו יום אחד באף שדה. היא הייתה אלרגית לכל דבר שעף או צמח מחוץ לסלון שלה. העוינות שלה כלפי המורה המחליפה התעוררה בעיקר בשל הסיבה שברקן חמד אותה ושאנחנו, נערים צפופי הורמונים של טרום בר מצווה, הגינו בה יומם ולילה. גם עכשו, כשניצבה מולינו עם סוודר הדוק ושמלה צמודה, ראשינו הסחרחר התקשה לקלוט את אשר פלטה. בערך במשפט השלישי הבנתי שהמורה לאה מבשרת על תחרות חיבורים מטעם עירית רמת גן על נושא חיות. הזוכים יזכו בפרסים ובכבוד. זה הספיק לי: גם חיבורים, שדי אהבתי לכתוב, גם על חיות, לא על גיבורים, או מלחמות, או עליות, או קיבוץ גלויות, וגם פרסים וכבוד? המורה המחליפה לאה הודתה למורה סימה על שאיפשרה לה לדבר, התעלמה מהמבט החותך, סבבה על עקבותיה וריחפה החוצה כשמבטינו הנוגים מלווים ברכות את אחוריה. שאר השיעור חלף עבר כאילו לא היה. כך גם שאר השיעורים של אותו יום. אפילו יריקה שחטפתי מברקן בשיעור האחרון אחרי שהעביר אותי לספסל הראשון, ממש מתחתיו, כדי שלא אפריע, הספסל הכי רטוב בשיעורים שלו, לא הזיזה אותי ממסלולי. הייתי נעול מטרה: לייצר חיבור חיות שיטלטל את כולם ויזכה בתחרות. ואז, רמת גן תריע לי ותהללני.
ספרתי את הימים לתחרות. כשהגיע היום המיוחל הוזמנו כל המתחרים לחדר המורים. ברוריה ונציגה אלמונית של העיריה קיבלו את פני המתחרים. התברר כי רק ארבעה טרחו להגיע למרות שהתחרות הייתה פתוחה לכלל תלמידי כיתות ו׳ ו-ז׳. מתוכם שניים שידעתי בוודאות שהם יתקשו לחבר משפט, אבל הם אהבו חיות, והדסה שילנסקי מז׳ שתיים. הדסה שילנסקי הייתה מומחית בהכל. היא הייתה די מקוממת, עם פלטה ענקית וראש מלבני אבל חכמה כמו שד ומאד מחונכת, אני מתכוון נימוסית ואהובת מורים כזאת. אין מה לעשות, זה המצב. אתה מול הדסה שילנסקי חביבי, ושהטוב ינצח. הושיבו אותנו בחדר המורים, נתנו לנו שעה ורבע ועיפרון צהוב מחודד. שני אוהבי החיות סיימו אחרי עשרים דקות ופרשו. לא הייתי רוצה לקרוא את מה שהם כתבו אפילו אם היו מכאיבים לי. הדסה כתבה במהירות עצומה. לא עצרה, לא הרהרה, לא מחקה כלום. כאילו כל החיבור סגור וחתום יושב לה באצבעות.
אני לא זוכר על מה בדיוק כתבתי. אני חושב שזה היה משהו על תוכי. אבל זה היה יכול להיות גם על תנין, או על פינגווין. אני זוכר שזה היה מרגש, מחלה או פציעה והחלמה, משהו כזה. אחרי שבועיים הודיעה לי ברוריה בקול משתנק שזכיתי במקום השני. הקדימה אותי מישהי מבית ספר יהלום. הדסה נותרה הרחק מאחור. לאחר חודשיים, ביום העיר רמת גן, הוזמנו לטקס חלוקת הפרסים. רחוב ביאליק עטה חג, או שזה רק היה נדמה לי. נכנסתי לאולם האירועים של העיריה כמו חתן עם הוריי המחייכים לצדדי. האולם היה מלא ורועש בכל מיני זוכות וזוכים פוטנציאליים ובני משפחותיהם. אנחנו הגענו בהרכב דליל. רוני נשאר עם סבתא אלה. בשעה היעודה הודיע כרוז שכבוד ראש העיר מר אברהם קריניצי עומד להיכנס לאולם. כולם נעמדו על רגליהם ומחאו כפיים בהתלהבות- כבוד ראש העיר!!. הוא נכנס, איש עבה והדור. התיישב בשולחן המכובדים. מנכ״ל העיריה הנאמן איתו. מנהל את הטקס שהחל מהזוכה במקום החמישי. ככה התקדמו לאט לאט כשבין מקום למקום קטע מוזיקלי או קטע מחול של מיטב אומני העיר.
ואז הגיע מקום שני, ומנכ״ל העיריה בקול משועמם מכריז: ואנו מתכבדים להזמין לבמה את שמואל פינקביץ לקבלת הפרס השני!! שיבש את השם. איך לא. קורא את זה מפתק מקומט שדחפו לו רגע לפני שהגיע לבניין. עליתי. לחצתי יד לקריניצי ולעוד כמה שישבו לידו. קיבלתי פרס, כל שירי שאול טשרניחובסקי. הייתי בגג העולם. אבא קורץ לי משורה שלישית. אמא מוחה דמעה. לא, אמא מצוננת, כמו בתחילת כל חורף. וּבמקום הראשון.. ההוא עם הפתק מתאמץ להישמע דרמטי. אני עוד על הבמה ממהר לפנות להיא מבית ספר יהלום, לא רואה את שלוש המדרגות הקטנות שהצמידו לסגור את הפער בין הבמה לרצפה, עף חופשי קדימה, כל כתבי טשרניחובסקי, ספר עבה כריכה מהודרת, טס לי מהיד ישר אל מצחה של הזוכה במקום הראשון שעושה דרכה לכיוון הבמה מאותן שלוש מדרגות ארורות, טשרניחובסקי עושה לה סריטה עמוקה במצח, יורד לה המון דם, נגמר הטקס. קריניצי נוטש במהירות. אני קטפתי את הפרס האחרון של הערב. ערב בלתי נשכח, ערב גאווה לרמת גן.
ח. שק יוטה בצבע בֵּז׳
יצא לי להיות עוד פעם אחת באולם האירועים של עירית רמת גן עם נברשות הכאילו בדולח ופיתוחי הגלדיולות הכתומות על רקע תכלת בהם התהדרו הקירות. זה היה בטקס הסיום של כיתה ח׳, רגע לפני ההשתחררות מברקן ודקה לפני הרנסנס המיני וחבורת תיכון קליימן בגבעתיים. עיקר הטקס התבסס על רצף של ריקודי עם: יענקל׳ה, בוגר וותיק של בית הספר ומדריך בכפר הירוק הוזעק עם אקורדיונו להלעיט אותנו בצעדי הריקוד ובזמר המתאים. בין לבין שוזרו כמה נאומים מליציים ומכוננים על ציונות, עתיד הנוער, מהות החינוך, בלה בלה, בלה בלה, בלה בלה. בנות בחולצות לבנות עם ריקמה ומלמלה, בנים בחולצות תכלת בלי רקמה ובלי מלמלה והמורה טלילה בינשטוק, מחנכת כיתה ח׳ נושאת נאום מלא ב- ״אני חייבת לומר ש-..״ ופתאום מסיימת בלי פואנטה, בלי מוסר השכל, בלי בדיחה רק כדי להזמין את ״מנהלנו היקר״ מר אליעזר ברקן. כבוד המנהל עולה זורח. השורה הראשונה באולם האירועים של עירית רמת גן די רחוקה מהבמה כך שאיש לא יתרטב הערב. ברקנצ׳וק מברך ומברך ומברך מגדולים–שר החינוך, ראש העיר, ועד קטנים–ברוריה, המחנכת בינשטוק, מוחה זעה ממצחו בממחטה לבנה עם שוליים כחולים רקומים, מקנח בכֹּה לֵחָי ומפנה חזרה לטלילה. טלילה פותחת: ״אני חייבת לומר שכולנו מאד מאד נרגשים להיפרד ממחזור י״ח, היא אמרה יוֹד חיית, כמו שמורות אומרות, ומסיימת ״ועתה רשות הדיבור לבוגרים״. הבמה מחשיכה, יענקל׳ה אחראי גם על התאורה, באותו כסף. המולה קלה מכיוון הבמה האפלה, טיפוף רגליים יחפות, חריקות של במת עץ, שפשוף גוף בגוף, קללה חנוקה, צחקוק עצבני, אלומת אור בודדה על מרכז הבמה, אני.
לבוש בשק יוטה בצבע בֵּז׳, שיער פרוע. כמה קווים שחורים מתחת לעיניים שנילי קוביצקי מרחה לי בחיפזון חמש דקות לפני העלייה לבמה כדי לשוות לי את חריצי גילו המתקדם וזעמו הגואה של הנביא. מנפנף שתי עצמות פלסטיק, שאריות שיוסי ידידוביץ נתן לי מפורים, עמדתי מול מסת ההורים והמורים של בית ספר המעורר: אני הנביא יחזקאל. דממה מעיקה. אף אחד לא זז חוץ מכמה פעוטות שלא היה בייבי-סיטר פנוי להשאיר אותם בבית. הם מיבבים בתדהמה אי שם מהאופל השחור שפעור לפני. שאר הקהל לא בטוח מה הוא רואה ומה עומד לקרות: הם היו ערוכים לפיזוזי הורה ולאקורדיון עליז ופתאום הנער הקודר הזה שלובש שק ומחזיק עצמות ביד. עדיין לא קורה כלום. אני מתחיל להזיע מתחת ליוטה.
שלושה חודשים קודם לכן. סוף מרץ, שיעור חופשי, רעיונות ראשוניים לטקס הסיום.
אני: אבל המורה את בטוחה שזה מתאים?
טלילה בינשטוק: בטוחה, בטוחה.
אני: הנביא יחזקאל? בחגיגת סוף השנה?
טלילה בינשטוק: זו איננה חגיגה שמואל. זהו ט-ק-ס סיום (בהדגשה מתמשכת). זה מכובד, זה רציני, זה ראוי.
אני: כן אבל יחזקאל? זה לא זה שתמיד כועס, מאיים, כבד כזה?
רבקה טוגנטהאף: יחזקאל הוא מנהיג. גאה, זקוף, מרשים. ללא כל דופי.
אני כמעט משוכנע שאלה המילים שהיא השתמשה בהן וזה לא מפתיע. לטוגנטהאף לא היו מילות חולין. היא הייתה מדברת ככה גם בפאב, אם הייתה אי פעם מגיעה לסביבה כזאת.
אני (מושך בכתפיים): אבל למה אני דווקא? איתן פרומצ׳יק גם כן יכול להיות הנביא יחזקאל. יש לו קול חזק, הוא תמיד כועס והוא אפילו קצת דומה לו.
טוגנטהאף: שמואל, אתה הצטיינת בלימוד בעל פה בתנ״כ (היא תמיד אמרה תְנ״ך וזה שיגע אותי) וחזון העצמות היבשות הוא ארוך ומורכב. אנחנו סומכות עליך שתבצע אותו ללא דופי (שוב הביטוי המשופם הזה). אל תשכח שכל ההורים יישבו שם בשורות הראשונות.
אני: מביט לצדדים. מחפש מוצא. איפה פרומצ׳יק שצריך אותו? נילי שולחת חיוך ניחומים מהלוח: הנביא יחזקאל? בחגיגת סוף השנה? אני מהדהד בספק.
טלילה: כן, זה יהיה נפלא. חזון העצמות היבשות, זה ציוני, זה לאומי, זה מחבר את הכיתה לכל האומה. זה טוב. תלבש תחפושת, יהיו לך אביזרים, תיכנס לרוחו של הנביא. כולם יקשיבו לך. אתה בעצם תוליך את הטקס. רק תזכור, כשאתה עומד על הבמה בהתחלה, המתן. תן לקהל להתפלא. חכה לאות ממני ואז תתחיל בנאום.
קפיצה קדימה. סוף יוני. אני מזיע ביוטה. זרקור בודד עלי. הקהל בוהה בי בתימהון שעומד להתחלף באי נוחות. אני שותק. ממתין לאות מטלילה בינשטוק אי שם בחלל השחור שמאחוריי. שום דבר. העצמות משקשקות לי בכף היד המתרטבת. אני חושב שאני מבחין בברקן בשורה הראשונה מתפתל מעצבים. הוא נראה כמו רוח רפאים. ברוריה לצידו, טופחת על שכמו כאילו בלע משהו לא בריא. אמא אבא ורוני בשורה שש עשרה משמאל. הם רגועים. סיפרתי להם על הקטע של הנביא יחזקאל. אמא הורידה את היוטה מהבוידעם. הם מוכנים. אני שומע שיעול רפה מכיוון כלשהו, טלילה? זה הסימן? למה לא החלטנו על סימן? אני מתחיל, לעזאזל. האם הנביא יחזקאל היה מחכה לסימן ממישהו מהעם כדי להתחיל לדבר? אפילו אלוהים לא היה מעז להגיד לו מה לעשות. פתחתי:
…וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת… וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד…. וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם–חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה…
המראתי. אני לא יודע מאיפה גייסתי את הזעם, את הנחישות, את הנחרצות. כעסתי על טלילה המשתעלת, על ברקן העריץ, על אמא שלי שסרבה לקנות לי את הכדורגל קפיצים בחנות של אוּרים, על רוני שלקח לי שוב את הלהיטון האחרון וכמובן איבד אותו, על נילי שלא נותנת ועל בּוֹק השכן מלמעלה שתמיד היה לו מה להעיר כשחלפתי על פניו במדרגות. וכל הכעס הזה הופנה עכשו אל העם. בחזה מתוח, ביד מתנפנפת ובעצמות שלוחות מפלסטיק שיגרתי את הנאום הלוהט הזה אל הקהל המשתאה שהמתין לקומה אחא וקיבל את התוכחה הכי גדולה שאי פעם נשמעה באולם האירועים של עירית רמת גן. סיימתי, פניתי לאיטי לכיוון ירכתי הבמה, השגחתי שאני מתואם עם שלוש המדרגות הקטנות. לא נעים שהנביא יחזקאל שחצה בשלום את כל התנ״ך יצנח מהבמה ברמת גן וגם לא רציתי לפצוע אף רקדן או רקדנית עם עם העצמות שהיו לי ביד. נעלמתי. הקהל פורץ במחיאות כפיים אדירות. אילנה כהן, אריאל סוטקביץ, ורחל רובוביץ פורצים לבמה יד ביד ופותחים בצעד בדואי קליל את מצעד המחולות.
פתאום בחשכה החובקת של אחורי הבמה, זה נחת עלי: נהייתי יחזקאל כי טוגנטהאף ובינשטוק חשבו שאני רקדן גרוע. למה? כי בחגיגת שבועות של כיתה ז׳ בריקודי הזוגות נתתי ספין חזק מדי והעפתי את שיפרה פינסקר אל תוך הקהל. ביג דיל. אף אחד לא מת. אני בטוח שגם נוראייב זרק כמה פרטנריות לכל מיני כיוונים. נכון שלא הייתי נוראייב אבל גם גברת פינסקר לא הייתה פרימה-בלרינה. מה שיותר מפחיד זה הרישומים והחשבונות שהמורות האלה ניהלו. שנה שלמה הן החזיקו את התוכנית הזאת בבטן. שנה שלמה הן זממו להפוך אותי לנביא יחזקאל ואחר כך כיסו את המזימה בהסברים מתאימים (״מכובד, רציני, ראוי, מנהיג, גבר, זקוף, מרשים״). קשקוש!! יחזקאל בטח היה זקן זועף וטורדני, שמלמל מילים חסרות פשר והמטיר גידופים ואיומים לכל עבר וכולם שנאו אותו. בכל מקרה, מה שמוחה היצירתי של רבקה טוגנטהאף רקח היה התסריט הבא: לפתוח בנאום הנבואי המטלטל של בן בוזי ואחר כך, לאורך הערב, להדגים בריקודים, שירים ודיקלומים כיצד עם ישראל, העצמות היבשות, קם לתחייה. האמת? רעיון נחמד. אבל למה אני יחזקאל? למה אני צריך לפתוח, להכניס את כל המוזמנים להלם ואחר כך להיעלם לכל הערב? בסוף החגיגה הגחתי להשתחוות עם כל הרוקדות והרוקדים וללחוץ ידיים לברקן וכל המורות לפני שטלילה דחפה לנו ליד את תעודת הסיום. עד אז היוטה כבר התייבשה. גם אני.
היה בכל זאת קטע אחד מרנין בערב הזוועתי הזה. משפחת פינקוביץ הייתה באיזה שהוא אופן אחת מגיבורות הערב. יותר נכון, רוני אחי הקטן, גנב את ההצגה. בהתאם למסורת עתיקת יומין, היו תמיד מזמינים את אחד האחים או האחיות של אחד הבוגרים או הבוגרות, בעיקר מהכיתות הצעירות, לברך את המחזור הנפרד. בין רוני לביני היו שש שנים הפרש כך שזה הכשיר אותו להיות המברך. היו עוד בוגרים שהיו להם אחים קטנים אבל למשפחה שלנו היה שם טוב בבית הספר: אמא שולי היתה מורה, אבא אברם היה מורה ואני למרות השערוריות שמדי פעם הייתי מסתבך בהן נחשבתי לתלמיד מצויין, היי, קיבלתי את תפקיד יחזקאל!!. כך שסמכו על זה שרוני יצליח להעביר את נאומו ללא חשש. צדקו. רוני חצה את הבמה הענקית כמו ברבור. הוא ניגש לשולחן הכבוד, שהובל פנימה בחופזה על ידי עובדיה ושני סדרנים של העיריה אחרי הריקוד האחרון, וכשראה שהמיקרופון גבוה ורחוק לו מדי, עלה על כסא, כופף את המיקרופון לכיוון פיו וכמו נואם משופשף בעצרת בחירות התחיל לברך את מחזור י״ח ולא שכח לציין את אחיו הגדול, שהוא מקווה לצעוד בדרכיו. סיים, אמר תודה, קפץ מהכסא, מיהר לכיוון הירידה מהבמה, ראה את שלוש המדרגות קפץ מעליהן ורץ לשורה שש עשרה מנפנף לקהל שמחא לו בהתלהבות, יותר מאשר לנביא יחזקאל. ברקן מאחורי שולחן הכבוד ניפח את חזהו בגאווה כאילו הרגע הוא יָלָד את רוני על הבמה. אמא ואבא קרנו מאושר אני מניח. אני לא יודע בוודאות כי באותו רגע נילי ואני התנשקנו נשיקה צרפתית מאחורי הקלעים עם תעודות הגמר ביד אחת והעצמות היבשות ביד השנייה.

ד"ר מולי פלג הוא מרצה ליישוב סכסוכים ולתנועות חברתיות באוניברסיטת ראטגרז בניו ג'רזי. הוא משמש גם כעמית מחקר במרכז ליישוב סכסוכים באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב וחבר הועד המחקרי של נאט"ו.

 

ד"ר פלג הירבה להופיע כפרשן אקטואליה בטלוויזיה וברדיו וכתב טורים פובליציסטיים בעיתונים יומיים ובאינטרנט. תכנית הרדיו האישית שלו "אסוציאציות" שודרה בהצלחה רבה במשך שנתיים ברדיו קול הקמפוס 106FM.

 

הוא גם שימש כיועץ לענייני מנהיגות במרכז פרס לשלום ובמשרד ראש הממשלה. במשרד החוץ, שימש כיועץ למשא ומתן ודיאלוג מדיני. בין שאר פעולותיו כפעיל חברתי, היה ממקימי הסניף הישראלי של תנועת "קול אחד", לפיוס ישראלי-פלסטיני ומייסד פרויקט המנהיגות הצעירה שלה. הוא שימש גם חבר הועד העולמי של אגודת מרטין לותר קינג והיה ממיסדי האגף החברתי שלה – קהילות ללא גבולות.

 

הוא פרסם שישה ספרי מחקר ושני ספרי שירה: קור אות חיים שזכה בפרס הארצי לשירה על שם רון אדלר ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד; התרחשות, שזכה במענק מיוחד מטעם הקרן הקיימת לישראל.

 

ספר השירה השלישי שלו  רגל במים עומד לראות אור בקרוב.

 

פלג פרסם גם מאמרי מחקר ואקטואליה בארץ ובחו"ל, אך מכל יצירותיו, הקרוב ביותר ללבו הוא ספרו זה, הרומן האוטוביוגרפי  דור הפלקט, או איך נמלטתי מכור ההיתוך, הספר האישי והמשקף ביותר את אישיותו, תקוותיו, חרדותיו ופליאותיו.

X