דורי | לרכישה באינדיבוק
דורי

דורי

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 205
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
אדם אבוד היה דורי, גיבור הספר. האם חייו הם סיפור הדור שלנו? דור שמסלול חייו ברור לו מילדות. האמונה בצדקת הדרך סמנה את מטרותיו, את המחויבות לשרת. דור המוכן לסכן את חייו כדי לשמור על חיי העם והאומה, דור שהאמין במילים גדולות, בעקרונות, בערכים, בכוונותיהם של מנהיגים להגשימם, ביושרתם. דור שהגיע אל סיפה של תהום אל אובדן אמון בדרך ובצדקתה. האומנם דור אבוד אנחנו?
שמואל גורדון מעלה את סיפורו של דורי, בן קיבוץ וטייס קרב, כפי שכתב אותו בסתר בעודו בחיים, ובצוואתו ביקש משמואל להוציאו לאור. דורי מתאר את חייו באומץ לב ובהתערטלות נפשית מפתיעה, החל מילדותו בקיבוץ, דרכו בקורס טייס, לחימתו במבצעים נועזים ובמלחמות ישראל ואת חיי האהבה הסוערים שלו עד למותו הטראגי. המספר מנסה לפתור את תעלומת מותו של דורי, האם הצליח לפענח אותה?
"דורי" הוא ספר מתח הנקרא בנשימה עצורה מתחילתו ועד סופו המפתיע. הוא מדבר אל ליבם
של אלו שלחמו במלחמות ישראל, ואלו הדואגים לעתיד המדינה.
שמואל גורדון היה טייס קרב ומפקד בחייל האוויר, בעל תואר דוקטור לביטחון לאומי ואסטרטגיה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    הספר האידאלי לקריאה ביום כיפור. פרק נכבד עוסק בקרבות ההן. כתוב באופן מרתק ביותר. מבוסס על סיפור אמיתי. מרגש ביותר.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

1

התרסקות

 

דורי היה אחד מחברי הטובים, וחובתי לספר את סיפור טיסתו האחרונה, שעליה אין הוא יכול לספר בעצמו. הייתי מפקד הטייסת. הקמתי אותה מאשפתות היישר אל ליגת-העל.
עשרים וארבע שעות בלבד לפני התאונה חזרתי מארצות-הברית, אליה טסתי במסגרת משלחת לחילופי-ידע בלוחמה נגד טילי קרקע-אוויר.
שיחקתי עם ילדותיי, שהתחננו: “אכא, בוא ניסע לקיבוץ, תישאר יום אחד בבית…”.
ישנתי היטב וקמתי מוקדם מאוד בבוקר, רענן ומוכן. במשך שעתיים הייתי לבדי בטייסת, התעדכנתי בכל האירועים: ענייני בטיחות שהתנהלו כשורה, פ”מים (פקודות מבצע) שלא בוצעו. נראה שהכול התנהל על מי-מנוחות. בדקתי כהרגלי את סוג האימונים באותו בוקר ואת האיוש. מצאתי כי סגני, שאייש את הטייסים, שם את עצמו כמוביל המבנה הראשון. סמכתי עליו.
דורי, שסיים זה עתה תקופת לימודים באוניברסיטה, התמנה לתפקיד קצין מערכות-נשק של הטייסת. הוא הגיע לפני כולם לשיחה קצרה. סיפרתי לו על מערכת נשק חדישה, שאנו עומדים לקלוט, אשר אותה בחנתי בסיור בארצות-הברית, והפקדתי בידיו את האחריות לקליטתה. כשסיימנו את הפגישה הקצרה הבטיח לי:
“אנחנו נקלוט את המערכת ונכריז עליה כמבצעית תוך זמן קצר.”
אחר-כך לחץ את כתפי בידידות, כאילו ידע משהו, שנעלם ממני. מאחורי גבי לחשו, כי הוא בן-טיפוחיי. אכן, הערכתי ואהבתי אותו כדוד את יהונתן. מכל הטייסים בטייסת היה דורי קרוב אליי במיוחד. טייס מעולה, חריף, אך ממושמע, ידידותי, לומד מהר, בעל חוש אחריות ומוטיבציה גבוהה ושקולה.
לאחר תדריך-בוקר מקיף לכל הטייסים, שבו הודגשו כל סוגיות הבטיחות לקרבות-אוויר, נוסף על תדריכים קצרים במבנים, יצאנו למטוסים. התקרבתי למטוס שלי וליטפתי בעיניי את דמותו ההרסנית. התנעתי אותו והסעתי לעמדת-ההמראה, זוכר כמה רציתי לטוס על המטוס הזה, כמה קינאתי בטייסים, שקיבלו לידיהם שילוב מופלא של מכונת-מלחמה נהדרת עם צעצוע שאין דומה לו. יום טוב עמד לעבור על כוחותינו, הבוקר התכוננו לטוס קרבות-אוויר בזוגות בתוך הטייסת, טיסות תחרותיות מאוד, מבטיחות מתח ועניין, אך דורשות הקפדה על כל כללי הבטיחות.
לא דאגתי יתר על המידה. זה מכבר הצלחתי להשרות בטייסת אווירה שקראתי לה “בטיחות-תחרותית”. המדיניות, הקשוחה יחסית, שלי כמפקד הטייסת בנושא עבירות בטיחות, השפיעה על עבריינים פוטנציאליים – אותם טייסים צעירים ו”חמים”, שטיסה קרבית זורמת בעורקיהם רק תיתן להם – יקרעו את השמים וימלאו את בתי-העלמין.
בסתר לבי חיבבתי דווקא את אלה והעדפתי אותם על פני חבריהם הממושמעים, שטסים על פי הספר. גם אני, לכל אורך שנות-הטיסה שלי, הייתי מועד לדבר עבירה. לכל אחד מאתנו יש “תיבת-פנדורה” של עבירות בטיחות שמוטב לא להזכירן, במיוחד כשאתה מחנך דורות חדשים של טייסי-קרב.
שני הזוגות הראשונים, שהתכוננו להילחם זה בזה, התיישרו על המסלול, פתחו מבערים והמריאו זה אחר זה. דורי הוביל את הזוג השני. בעודם הופכים לנקודות שחורות, חשתי לפתע מועקה קודרת.
אולי היה זה החשש התמידי לחיי פיקודיי, אולי זיכרון השיחה עם דורי, שנדמתה כשונה מקודמותיה, או שמא נבואה עיוורת. לא ידעתי מה מקור הדאגה וניערתי מראשי את התחושה המוזרה. לא טוב לעלות לשמים עם מועקה בלב, אך התחושה הרעה נשארה אתי.
שני הזוגות שהמריאו התחילו בקרב, בעוד אנו ממתינים שיסיימו בתוך כמה דקות ונוכל להמריא לאזור במקומם. האזנתי לאחד מערוצי הקרב שלהם כדי להיות בתמונה. שמעתי כיצד הם נפרדים ומיירטים זוג את משנהו. לפתע קרה שם משהו ודווקא על הערוץ המשותף לכולנו. דני, המוביל, החל לצעוק בקול מבשר רעות, קול שיוצא רק במצבי-חירום:
“ישר כנפיים, משוך, משוך, קפוץ, קפוץ קפווווץ”!
ואחר-כך דממה.
שקט מוחלט שרר במשך שניות ארוכות. דני, המוביל, הודיע על הערוץ המשותף:
“מספר שלוש נכנס לים. לא נראה מצנח”.
המסר היה ברור. אין ניצול מהמטוס שבו טס דורי.
הוריתי ברדיו לעצור טיסות ולהחזיר את כל הטייסים לטייסת, והמראתי לאזור התאונה. הגעתי לאזור וזיהיתי כמעט מיד את מקום הפגיעה במים. היה שם כתם דלק ושמן גדול, שברים קטנים של המטוס וקרעי חגורת-הצלה כתומה לידם. הסתובבתי סביבם במעגלים הולכים וגדלים, במהירות נמוכה ובגובה נמוך במטרה לחפש ניצול. היה ברור כי מכאן לא יוצאים בחיים.
די מהר חדר לתודעתי האובדן הנורא של טייס בטייסת שלי – דורי. היה לי ברור שלא הייתה זו תאונה בלתי נמנעת.
נתקפתי כאב ותסכול.
קרעי חגורת-ההצלה המחישו את המוות שארע כאן זה עתה.
פניו המחייכות של דורי לפני פחות משעה בחדרי – חדר מפקד-הטייסת – ניצבו מולי. דמעות נקוו בעיניי ולא ידעתי את נפשי. איש לא יכול היה לנחמני באותו רגע. בעבר התרחשו תאונות דומות בחיל-האוויר ולא הייתי זקוק לוועדת-חקירה כדי לדמיין לעצמי את השניות האחרונות של דורי.
בכאבי אמרתי לעצמי: דורי, דורי שלי, בידיי הפקידו את גורלך. מה יכולתי לעשות ולא עשיתי? ידעתי שסימן שאלה זה ייצרב בלבי לעד.
האתגר העיקרי הניצב בפני מפקד-טייסת באימונים הוא לא לאבד חיים, ובאתגר הזה לא עמדתי. באחריות זו היה עליי לעמוד לבד בפני השופט המחמיר שבקרבי. לא יכולתי לצאת זכאי.
כך חש כל מפקד-טייסת שאיבד טייס באימונים. הכאב חלחל וגבר הפעם על מעטה-ההגנה כל אימת שאחד מחבריי נהרג בלחימה, במבצעים או באימונים.
יישרתי כנפיים וחזרתי לנחיתה. היה ברשותי הזמן הנדרש כדי להחזיר לעצמי את השליטה העצמית. ידעתי כי מחכה לי יחידה המומה ולוחמים אוויריים, שזקוקים ברגע זה לתמיכה, להכוונה, לעידוד ולהחזרת ביטחונם העצמי.
לבשתי את “חליפת-המפקד”, ניתקתי עצמי מכל רגש ומכל ארשת-פנים מסגירה, ושקעתי במטלות הקטנות שיש למלא אחרי תאונה מסוג זה. היה עליי לכנס את הטייסים, להסביר להם מה ארע לפי מיטב הבנתי, לדבר עם מפקד החיל ולהבטיח לו שהכול תחת שליטה.
כעת היה עליי לנסוע עם רופא למשפחתו של דורי ולהודיע להם: – לאשתו ולהוריו. אצלנו לא מותירים חובה קשה זו לאלמונים מקצין-העיר. זו חובתנו ועלינו לקיימה, למרות כל הסבל והצער. היה עליי לבקר בשני בתים ובכל אחד מהם להנחית את המכה שאחריה לעולם לא יחזרו החיים למסלולם.
אלישע, מפקד-הכנף, היה אתי בשתי התחנות. קשיחות היא התכונה העיקרית המאפיינת אותו – או ליתר דיוק אפיינה אותו – עד לאותה ויה דולורוזה. ראיתי אותו מאפיר יותר מבית אחד לשני. חזיתי בו מתכווץ ושותק יותר משעה לשעה. בסיום הביקורים חששתי שהרופא, שהצטרף ועזר בכל ביקור כמיטב יכולתו, ייאלץ לתרום מכישוריו גם לאלישע עצמו.
בניתוח לוגי של התאונה, ובממצאי ועדת-החקירה שבודקת כל תאונה טרגית, לא נמצא פסול בטייסת ובי, מפקדה. בתום החקירה נקבע שדורי הטייס נכנס לצלילה ספיראלית במהירות על-קולית, עם מבער מלא (המנוע פועל במלוא עוצמתו), ונכנס לוורטיגו כתוצאה מאובך אשר טשטש את קו האופק – מצב יוצא הדופן, שבו מגבלות גוף-האדם מונעות בעדו מלהתמודד עם מצבי טיסה קיצוניים. במצב זה של פניית-צלילה חדה בתאוצה גבוהה, כשאובך פרוש על פני האופק, כפי שהיה באותה שעה, לא נותר לטייס כל סיוע חיצוני להתמצאות. במקרה כזה, כשמזהים שיש בעיה, מנסים למשוך ולצאת מהצלילה. אלא שהמשיכה רק מחדדת את הצלילה עד לסוף המר. אי-אפשר לצאת בחיים באמצעות השימוש בכיסא-המפלט במהירות על-קולית ובצלילה. לכן חובה על הטייס לעבור להתייחסות לאופק המלאכותי שבלוח-המכשירים או לתצוגה-העלית, תוך כדי סגירת מנוע, כדי להאט את המהירות, ליישר כנפיים, ורק אז למשוך ליציאה מהצלילה. בטיסות-יום, ובמיוחד בקרבות-אוויר, אין הטייסים נותנים דעתם על האפשרות להיכנס לוורטיגו, לאבד את ההתמצאות במרחב ואת השליטה במטוס.
ועדת-החקירה מצאה כמה שרידים שאפשרו לערוך טקס-קבורה צבאי לדורי. ולמשפחתו קבר לעלות אליו, לבכות עליו ולזכור אותו, יחד עם ידידיו הרבים.
צר לי עליך, אחי דורי. התסכול והכאב עדיין שבים ותוקפים אותי בלי התרעה וללא סיבה נראית לעין. האובך, שסימל עבורי את מותך, נמשך ימים שנדמו כנצח.
מאוחר יותר, כשקראתי את הסיפור שהותיר לי של דורי, בצבצו ועלו הערכות חדשות במוחי. עד היום שמרתי אותן לעצמי בלבד. רק כעת, כשחיי קרבים לסיומם, חש אני שחובתי היא לשפוך עליהן אור.
גם כעת, כשאני מספר את סיפור חייך ומותך דורי, שוב עולה התסכול במלוא עוצמתו. שוב פוצע הכאב: על הבזבוז, על החיים שאבדו ועל אלו שאהבנו ולא הספקנו להיפרד מהם, כי לא ידענו ברגעים שלפני, שלא נראה אותם שוב.
כאן מתחיל סיפורו של דורי כפי שכתב אותו בגוף ראשון, כמעט ללא תיקונים, עד לפרק הסיום.

שמואל גורדון נולד וגדל בקיבוץ משמר העמק וחי היום בהרי ירושלים.

הוא שירת בחיל האוויר כטייס קרב ומפקד במשך שנים רבות, לחם במלחמות ישראל ויצא כמעט ללא פגע. הוא בעל תואר דוקטור לביטחון לאומי ואסטרטגיה ועוסק במחקר. כתב ספרי מחקר ומאמרים רבים.

דורי הוא הרומן השלישי שהוא מוציא לאור. הוא גם פרסם ספר שירים.

 

X