דוקטור סליפ | לרכישה באינדיבוק
דוקטור סליפ

דוקטור סליפ

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 507
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79.20
- 38

בשנת 1977 ראה אור הספר ‘הניצוץ‘, והיה בן־לילה לאחד הספרים האהובים ביותר – והמפחידים ביותר – של סטיבן קינג. אחד הגיבורים של ‘הניצוץ‘ היה דני טורנס, בנו הקטן של ג‘ק טורנס, הסופר שדעתו נטרפת עליו עד כדי רדיפת בנו כמעט עד מוות. לאחר שנשאל שוב ושוב מה עלה בגורלו של דני, החליט סטיבן קינג לברר את הסוגיה הזאת,

וכך נולד דוקטור סליפ.

כעת, בשנות הארבעים לחייו, דני הוא אדם בודד, שנאבק באלכוהוליזם ומתפרנס מעבודה כסניטר בהוספיס, התחנה האחרונה לחולים סופניים. הוא מכונה “דוקטור סליפ“ משום שהוא גורם לחולים בהוספיס לשקוע בשינה שלווה שממנה הם אינם מתעוררים עוד.

דני יודע שיש בתוכו “ניצוץ“: אותו כישרון לדעת מתי מישהו נוטה למות, לקרוא מחשבות ולמצוא חפצים אבודים. כאשר ילדה קטנה בשם אָבְּרָה מתחילה לשלוח לו מסרים באמצעות “ניצוץ“ רב־עוצמה משלה, מתברר לדני שהרוע הצרוף של מלון אוברלוק לא עלה באש.

אברה ודני, יחד עם צוות קטן ומוזר, יוצאים למלחמה ב‘קשר אמיתי‘, חבורה של יצורים לא אנושיים, רצחניים, בהנהגתה של אמזונה יפהפייה. במסווה של אזרחים שומרי חוק מסתובבים אנשי ‘קשר אמיתי‘ בכל רחבי ארצות־הברית, רוצחים ילדים בעלי ‘ניצוץ‘ וניזונים מנשמותיהם. ויותר מכול הם רוצים את אברה.

זוהי יצירתו המורכבת, הבשלה, המותחת והמפחידה ביותר של סטיבן קינג מאז ‘הניצוץ‘.

סטיבן קינג הוא מחברם של רבי־מכר רבים ופופולאריים עד אימה, ביניהם: ‘קארי‘, ‘המגדל האפל‘, ‘מתחת לכיפה השקופה‘, ‘בית־כברות לחיות שעשועים‘, ‘זה‘ ועוד רבים אחרים, כולם יצאו לאור בהוצאת מודן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דוקטור סליפ”

אחרי וילמינגטון, פסקה השתייה היומיומית.
לפעמים היה מחזיק מעמד שבוע, ואפילו שבועיים, בלי לשתות משקה חזק יותר מדיאט קולה. הוא היה מתעורר בלי הנגאובר, וזה תמיד טוב. הוא היה מתעורר צמא ואומלל – משתוקק – וזה כבר פחות טוב. ואז היה מגיע לילה. או סוף שבוע. לפעמים זו היתה פרסומת לבאדווייזר בטלוויזיה שהעירה אותו – צעירים רעננים למראה, בלי שמץ של כרס בירה, ששתו משקה צונן אחרי משחק נמרץ של כדורעף. לפעמים זו היתה חבורה של נשים יפות שישבו לשתות משקה אחרי העבודה, מחוץ לבית־קפה קטן ונעים, מסוג המקומות שמתהדרים תמיד בשמות צרפתיים ובשפע עציצים. המשקאות היו כמעט תמיד כאלו שמוגשים עם מטריות קטנות. ולפעמים זה היה סתם שיר שמתנגן ברדיו. פעם זו היתה להקת סטיקס, ששרה את 'מר רובוטו'. כשהוא היה יבש, הוא היה יבש לחלוטין. כשהוא שתה, הוא השתכר. כשהתעורר לצד אישה, היה חושב תמיד על דיני ועל התינוק בחולצת הטריקו של ה'ברייבס'. הוא חשב על שבעים הדולרים. הוא חשב אפילו על אותה שמיכה גנובה, זו שהשאיר מאחור בצינור הניקוז. אולי היא עדיין שם. אם כן, היא ודאי מעופשת.
לפעמים הוא היה משתכר ומחמיץ משמרת. בהתחלה הם היו מבליגים – הוא ידע את מלאכתו היטב – אבל בסוף זה היה מגיע. וכשזה קרה, הוא היה אומר תודה רבה ועולה לאוטובוס. וילמינגטון נהפכה לאוֹלבָּני, ואולבני נהפכה לאָטיקָה. אָטיקָה נהפכה לניו פּאלץ, וזו פינתה את מקומה לסְטֶרְבּרידג', שם השתכר במופע של מוזיקת פולק והתעורר למחרת בבית־הכלא עם מפרק כף יד שבור. התחנה הבאה היתה וֶסטוֹן, ומשם התגלגל לבית־אבות במרתה'ס ויניארד, אבל זה היה ממש קצר. ביום השלישי שלו שם, הריחה האחות הראשית את ריח האלכוהול שעלה מפיו, ואמרו לו שלום ולא להתראות. פעם אחת הצטלבה דרכו עם קשר אמיתי, ללא ידיעתו. לא בחלק השטחי ביותר של מוחו, על כל פנים, אם כי בחלק העמוק – בחלק הנוצץ – הוא הרגיש משהו. ריח, עמום ולא נעים, כמו ריח של גומי שרוף בקטע של כביש אגרה שקרתה בו לא מזמן תאונה קשה.
ממרתה'ס ויניארד הוא שט במעבורת של 'מֶסְלַיינז' לניוּבֶּריפּוֹרט, שם מצא עבודה במוסד לחיילים משוחררים, מקום שכמעט לא־שמים־בו־זין, וחיילים זקנים נזנחים לפעמים בכיסאות גלגלים מחוץ לחדרי ייעוץ ריקים עד ששקיות השתן שלהם עולות על גדותיהן. מקום נורא למטופלים, אבל לא רע לפשלנים סדרתיים כמוהו, אף שדן וכמה מהעובדים ניסו להעניק לחיילים הזקנים יחס הגון כמיטב יכולתם. הוא אפילו עזר לכמה מהם לעבור לעולם הבא, כשהגיעה שעתם. הוא החזיק מעמד תקופה מסוימת, עד שהנשיא נגן הסקסופון פינה את מקומו בבית הלבן לבוקר הטקסני.
גם בניוּבֶּריפּורט היו לדן כמה לילות של סביאה, אבל תמיד כשלמחרת ציפה לו יום חופש, כך שהכול היה בסדר. אחרי אחד מבולמוסי השתייה הללו, התעורר יום אחד וחשב לעצמו, לפחות השארתי את תלושי המזון. מייד הופיע בראשו צמד מנחי השעשועון הפסיכוטיים.
צר לי, דיני, הפסדת, אבל איש לא יוצא מכאן בידיים ריקות. ספר לנו במה היא זוכה, ג'וני.
בוב, לצערי הרב, דיני לא זוכה בכסף, אך לפחות תוכל להתנחם במשחק הבית שלנו, בכמה גרמים של קוקאין ובצרור גדול של תלושי מזון!
דן, לעומת זאת, זכה בחודש שלם ללא אלכוהול. הוא ניחש שזה היה אקט מוזר של כפרה. יותר מפעם אחת עלה בדעתו שאם היה יודע מה כתובתה של דיני, היה שולח לה מזמן את שבעים הדולרים המזוינים ההם. הוא היה שולח לה פי שניים מזה לו זה היה מאפשר לו להיפטר מכל הזיכרונות של התינוק בחולצת הטריקו של ה'ברייבס' ומהיד המושטת בצורת כוכב ים. אבל הוא לא ידע מה הכתובת שלה, ובמקום זה הוא נשאר פיכח. וייסר את עצמו בשוטים. יבשים.
לילה אחד הוא חלף על פני בר שנקרא 'מנוחת הדייג', הציץ פנימה מבעד לחלון והבחין בבלונדינית נאה שישבה לבדה על הבר. היא לבשה חצאית סקוטית משובצת שהסתיימה באמצע הירך, ונראתה בודדה. אז הוא נכנס פנימה וגילה שהיא גרושה טרייה, ואוי, כמה חבל, אז אולי היא זקוקה לחברה, ושלושה ימים לאחר מכן הוא התעורר עם אותו חור שחור בזיכרונו. הוא חזר למוסד לחיילים המשוחררים – שם שטף רצפות והחליף נורות – וקיווה שייתנו לו הזדמנות נוספת, אך לשווא. מסתבר שכמעט־לא־שמים־בו־זין זה לא אותו דבר כמו ממש־לא־שמים־בו־זין; קרוב, אבל לא בדיוק. הוא פנה לאסוף את החפצים המעטים שהחזיק בארונית שלו, ונזכר במשפט שאמר הקומיקאי בובקט גוֹלְדְתְוֵוייט: "התפקיד שלי עדיין היה שם, אבל מישהו אחר עשה אותו במקומי." אז הוא עלה שוב לאוטובוס, הפעם לניו־המפשייר, ועוד קודם לכן קנה בקבוק זכוכית של משקה חריף.
הוא ישב מאחור, במושב השתיינים, זה שקרוב לתא השירותים. הניסיון לימד אותו שאם בכוונתו להעביר את כל זמנו בשתייה לשוכרה, עדיף שיהיה קרוב לשירותים. הוא הושיט את ידו לשקית הנייר החומה, הסיר את המכסה מבקבוק הזכוכית של המשקה החריף, והריח את הריח החום. ריח שיכול לדבר, אף שהיה לו רק דבר אחד לומר: שלום, ידידי.
הוא חשב לעצמו, תקים.
הוא חשב לעצמו, אמא.
הוא חשב על טומי, שכבר הולך לבית־הספר. בהנחה שדוד רנדי החביב לא הרג אותו.
הוא חשב לעצמו, היחיד שיכול לשים לזה סוף זה אתה.
המחשבה הזו עלתה במוחו פעמים רבות בעבר, אך כעת היא לוּותה במחשבה חדשה. אתה לא חייב לחיות כך, אם אתה לא רוצה. אתה יכול, כמובן… אבל לא חייב.
הקול הזה היה מוזר כל כך, שונה כל כך מכל הדיאלוגים הפנימיים שלו, שלרגע חשב שהוא שומע מישהו אחר – הוא ידע לעשות זאת, כמובן, אבל קלט מסרים בלתי קרואים רק לעיתים נדירות מאוד. כי הוא למד לאטום אותם. ובכל זאת הרים את מבטו, כמעט משוכנע שיראה מולו את האיש הזר. לא היה שם אף אחד. כולם ישנו, שוחחו עם שכניהם או הביטו מחוץ לחלון ביום האפרורי של ניו־אינגלנד.
אתה לא חייב לחיות כך, אם אתה לא רוצה.
הלוואי שזה היה נכון. למרות זאת, החזיר את הפקק והניח את הבקבוק בצד. הוא הרים אותו שוב פעמיים. בפעם הראשונה הניח אותו בחזרה. בפעם השנייה, תחב את ידו לתוך שקית הנייר וחלץ שוב את הפקק, ובדיוק באותו רגע נכנס האוטובוס אל מרכז המידע של ניו־המפשייר, שמעבר לקו הגבול. דן פנה אל התור הארוך לבורגר קינג, כמו שאר הנוסעים, ונעצר רק לרגע כדי להשליך את שקית הנייר לפח האשפה. על הפח הירוק הגבוה התנוסס הכיתוב, אם אינך זקוק לו, תשאיר אותו פה.
זה יהיה ממש נחמד, חשב לעצמו דן, כששמע את הבקבוק נוחת בתוך הפח. אוי, אלוהים, זה יהיה ממש נחמד.

2

כעבור שעה וחצי, חלף האוטובוס על פני השלט: ברוכים הבאים לפרייז'ר – כי לכל עונה יש סיבה שונה! ומתחת לזה, ביתה של 'טִינִי־טאון'!
האוטובוס עצר במרכז הקהילתי של פרייז'ר כדי להעלות נוסעים, ופתאום נשמע קולו של טוני מהמושב הריק שלצידו של דן, שם נח הבקבוק בתחילת הנסיעה. דן זיהה מייד את הקול, אף שטוני לא דיבר בבירור שכזה כבר שנים.
(זה המקום)
לא גרוע יותר ולא טוב יותר מכל מקום אחר, חשב לעצמו דן.
הוא הרים את תרמילו מהמדף שמעל לראשו וירד מהאוטובוס. הוא עמד על המדרכה והביט באוטובוס המתרחק. במערב, ניסרו ההרים הלבנים את קו האופק. בכל נדודיו הוא התרחק מההרים, ובמיוחד מאותן מפלצות משוננות ששיסעו את המדינה לשניים. כעת חשב לעצמו, בכל זאת חזרתי אל הארץ הגבוהה. עמוק בפנים תמיד ידעתי שאחזור. אבל ההרים האלה היו מתונים יותר מאלה שעדיין פקדו אותו בחלומותיו, והוא חשב לעצמו שיוכל לחיות איתם, לפחות לזמן־מה. אם רק יפסיק לחשוב על התינוק ההוא בחולצת הטריקו של ה'בּרייבס'. אם רק יפסיק לצרוך אלכוהול. מתישהו אתה מבין שלהמשיך לברוח זה פשוט חסר טעם. כי לכל מקום שתלך, תיקח איתך את עצמך.
מערבולת של שלג, עדינה כתחרה של שמלת כלולות, הסתחררה לה באוויר. הוא ראה שהחנויות ברחוב הראשי שירתו ברובן את הגולשים שהגיעו בדצמבר, ואת הנופשים שהגיעו ביוני. בספטמבר־אוקטובר ישטפו את האזור צלמי השלכת, אבל בינתיים שרר האביב – אם אפשר לקרוא לזה ככה – בצפון ניו־אינגלנד, שמונה שבועות עם ציפוי מהודק של לחות ושל כפור. נדמה שבפרייז'ר עדיין לא מצאו את התואנה לעונה המסוימת הזאת, כי הרחוב הראשי – קרָנמוֹר אבניו – היה שומם כמעט לחלוטין.
דן הכתיף את התרמיל שלו ופנה בנחת צפונה. הוא נעצר מחוץ לגדר מברזל מחושל, והציץ במבנה ויקטוריאני ענקי שהיה מוקף משני עבריו בנייני לבֵנים חדשים יותר. בינם לבין המבנה הוויקטוריאני חיברו מעברים מקורים. הצריח שהתנוסס בקצה השמאלי של המבנה המרשים, אבל לא בקצה הימני, העניק למקום מראה משונה ולא־מאוזן, שנשא חן בעיניו של דן. נדמה שהמבנה הגדול והישן ניסה לומר, נכון, חלקים ממני קרסו. נו, אז מה? יום אחד זה יקרה גם לך. שפתיו התרוממו בחיוך, ופתאום החיוך שלו גווע.
טוני עמד בחלון שנפער בצריח, והשפיל את מבטו אליו. הוא ראה את דן נושא את מבטו, ונופף לו. זה היה אותו נפנוף כבד־ראש שדן זכר מילדותו, כשטוני היה מבקר אותו לעיתים מזומנות. דן עצם את עיניו, ופקח אותן שוב. טוני נעלם. בעצם, הוא לא היה שם מלכתחילה, נכון? לא ייתכן שהיה שם. החלון היה אטום בדיקטים.
על המדשאה ניצב שלט, אותיות זהב על רקע ירוק בגוון זהה לזה של הבית: בית הלן ריבינגטון.
יש להם חתולה, חשב לעצמו. חתולה אפורה בשם אודרי.
מסתבר שזה היה נכון… חלקית. אכן היה חתול, והוא היה אפור, אך הוא היה זכר מסורס ולא קראו לו אודרי.
דן הביט בשלט שעה ארוכה – בזמן הזה נפרדו העננים ושלחו אל הארץ קרן אור תנ"כית – ולבסוף הוא המשיך בדרכו. השמש היתה כבר בהירה דיה כדי לנצנץ על חלקי המתכת המבריקים של כמה מכוניות שחנו באלכסון מול מועדון הספורט 'אולימפיה' וספא בשם 'רעננות יומית', אבל פתיתי השלג המשיכו להסתחרר, ודן הירהר במה שאמרה אמו על יום אביבי דומה, לפני שנים רבות, כשהתגוררו בוורמונט: השטן מרביץ לאשתו.

סטיבן אדווין קינג (באנגלית: Stephen Edwin King; נולד ב-21 בספטמבר 1947) הוא סופר אמריקאי פורה בסגנונות המתח והאימה. ספריו של קינג פופולריים מאוד ורבים מהם היו לרבי-מכר בינלאומיים. מעל ל-350 מיליון עותקים מהרומנים של קינג נמכרו ברחבי העולם, וספריו עובדו לסדרות טלוויזיה ולסרטי קולנוע מצליחים. בנוסף כתב קינג מספר ספרים וסיפורים קצרים תחת שם העט ריצ'רד בקמן.

סטיבן קינג נולד בעיר פורטלנד, שבמדינת מיין, ארצות הברית כבנם של נלי רות ודונלד אדווין קינג. כשהיה בן שנתיים, אביו, שהיה סוחר ימאי, נטש את משפחתו. אמו של קינג גידלה לבדה את קינג ואת אחיו המאומץ דייוויד, והמשפחה סבלה מקשיים כלכליים רבים. לאחר עזיבת האב, המשפחה נדדה בין ערים שונות בויסקונסין, אינדיאנה וקונטיקט. כשקינג היה בן 11, הוא ומשפחתו חזרו למיין שם אימו טיפלה בהוריה עד פטירתם, ולאחר מכן אמו של קינג עבדה כמסעדנית במגורים לאנשים הסובלים מפיגור שכלי.
כילד, קינג היה עד למוות של אחד מחבריו שנדרס על ידי רכבת, אך על פי דבריו אין לו זיכרון מהאירוע. משפחתו מעידה שלאחר האירוע קינג חזר לביתו בהלם, ובלי יכולת לדבר, ורק מאוחר יותר הבינה משפחתו את אשר אירע. מספר פרשנים טוענים שהאירוע המודחק באופן בלתי מודע נותן השראה לקינג ליצירותיו האפלות יותר, אך קינג מוחה על הרעיון.
ההשראה העיקרית של קינג לספרי האימה שלו מתוארת בספרו "ריקוד המוות" שראה אור ב-1981. בפרק בשם "השהיה אוטוביוגרפית מרטיטה", קינג מספר על דודו, המוצא בהצלחה מי תהום באמצעות ענף של עץ תפוח, ועל כך שלפתע ההגשמה העצמית שלו בנוגע לחייו התממשה. יש כאן אנלוגיה לחייו: בזמן שקינג ואחיו הבכור עיינו ברפרוף בספרים ישנים בעליית הגג של ביתם, גילה קינג ספר בכריכה רכה של הווארד פיליפס לאבקרפט, שהוא אוסף סיפורים קצרים של המחבר. לימים התברר שזהו ספר ישן של אביו. על הכריכה יש איור של מפלצת המסתתרת במערה בתוך נבכי הגיהנום, מתחת למצבה. הוא תיאר זאת:
"זה היה הרגע בחיי כשענף התפוח לפתע הכה בחוזקה על הקרקע. ככל שזה נגע לי, כבר הייתי בדרכי."

קינג למד בבית הספר היסודי "דורהאם", וסיים את לימודיו בבית הספר "ליסבון פולס" שבמיין. הוא הביע עניין בז'אנר האימה כבר בתקופת לימודיו בבית הספר היסודי, והחל לכתוב כתחביב בתקופת לימודיו. את מאמריו תרם למגזין שאחיו הוציא לאור. לאחר מכן החל למכור לחבריו את סיפוריו, שהיו מבוססים על סרטים שראה. לאחר שמורי בית הספר גילו זאת, נאלץ קינג להחזיר את כל רווחיו. היצירה הראשונה של קינג שפורסמה באופן עצמאי הייתה "הייתי שודד קברים מתבגר".
ב-1966 החל ללמוד אנגלית באוניברסיטת מיין, וסיים בהצלחה את לימודיו בשנת 1970. במהלך לימודיו כתב טור בשם "משאית הזבל של סטיבן קינג" בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה. נוסף על כך השתתף בסדנת כתיבה. באותם ימים עבד בעבודות מזדמנות כדי לממן את לימודיו. את סיפורו המקצועי הראשון, סיפור קצר בשם "קומה מזכוכית", מכר ב-1967. בארכיון הספרים של אוניברסיטת מיין שמורות יצירותיו המוקדמות של קינג.
לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו באוניברסיטה וקיבל תעודת הוראה, לא הצליח באופן מיידי למצוא משרת הוראה פנויה, ולכן התפרנס באמצעות מכירת סיפורים קצרים למגזין מיין. רבים מהסיפורים הקצרים שכתב באותם ימים התפרסמו באוסף הסיפורים הקצרים שלו "משמרת לילה". ב-1971 התחתן עם טאביתה ספרוס, ידידתו לספסל הלימודים מאוניברסיטת מיין. באותו הסתיו הועסק כמורה באקדמיית האמפדן שבמיין. גם במשך קריירת ההוראה שלו המשיך לתרום סיפורים קצרים למגזינים, וגיבש רעיונות לרומנים. באותה התקופה התמכר לאלכוהול, התמכרות שנמשכה יותר מעשור.

בשנת 1973, הרומן הראשון של קינג, "קארי" (באנגלית: Carrie) אושרה על ידי ההוצאה לאור "דאבלדיי". מאוחר יותר, כשכתב על הספר, הזכיר כיצד נעשה כל כך מיואש כאשר ניסה לפתח את הרעיון של ילדה בעלת יכולות על-חושיות לרומן, עד שלמעשה הוא זרק את הטיוטה המוקדמת לפח ב שכן הוא חשב שהיא ילדותית מדי, אך אשתו מנעה ממנו לזנוח את הרעיון והפצירה בו לסיימו. הוא קיבל מקדמה של 2,500$ (סכום זעום לרומן) אבל הספר זכה להצלחה יחסית, והרווחים עמדו על 400,000$, כשחצי מהסכום הגיע להוצאה לאור. קינג ומשפחתו עברו לצפון מיין בגלל שמצבה הבריאותי של אמו התדרדר. באותה התקופה קינג החל לכתוב ספר בשם "Second Coming". מיד אחרי שהספר "קארי" יצא לאור ב-1974, אמו של קינג נפטרה מסרטן הרחם. דודתו אמיריין קראה לה את הרומן לפני פטירתה. באותה תקופה קינג כתב על בעיות השתייה שלו, והתוודה שהיה שיכור בזמן שקרא את הספד אמו בהלווייתה. שמו של הספר שכתב בזמן שאמו סבלה מהמחלה שונה לאחר מכן ל "Jerusalem's Lot", ובסופו של דבר יצא תחת השם "Salem's Lot" ב-1975, הספר מספר על ערפדים המשתלטים על עיירה. ב-1975 הוא השלים את הרומן הרביעי שלו, "העמדה", אשר יצאה לאור ב-1978.
לאחר מות אמו, קינג ומשפחתו עברו לבולדר, קולורדו, שם כתב קינג את "הניצוץ" (באנגלית: The Shining) אשר יצא לאור ב-1977. בסתיו 1977 קינג התחיל ללמד כתיבה יצירתית באוניברסיטת מיין.

בשנות ה-70 המוקדמות קינג החל בכתיבת סדרת סיפורים בשם "המגדל האפל". במרכזה של העלילה נמצא רונלד, אקדוחן בודד אשר נמצא במרדף אחר "האיש בשחור". העלילה מתרחשת בעולם בדוי, פרי דמיונו של קינג, עולם אשר מבחינה רעיונית נע בין "הארץ התיכונה" של ג'ון רונלד רעואל טולקין לבין עולם מערבון הספגטי. בהתחלה פורסמו הסיפורים בחמישה חלקים ב"מגזין הפנטזיה והמדע בדיוני" בין השנים 1977 ו-1981. בהמשך הרעיון קרם עור וגידים, והסיפורים התפתחו לשבעה ספרי כריכה קשה בסדרת "המגדל האפל", ספרים שנכתבו במשך ארבעה עשורים, החל מ-1970 ועד 2004.
ב-1982 מוציא לאור בשם דונאל מ. גרנט הדפיס את אוסף הסיפורים בפעם הראשונה ביחד, בכריכה קשה עם הדפסי צבע, בשם "המגדל האפל: האקדוחן". ביקום שבספרו של קינג חוזרת שוב ושוב הטענה כי כל העולמות והיקומים הקיימים נשענים על יקום אחד בלבד, יקום המוביל את כל הנעשה, ויקום זה שיקבע מה יתרחש בשאר היקומים. ביקום זה קיים המגדל האפל.
בספרו הראשון בסדרה, רולנד יוצא למסע קסום ואפל, למציאת המגדל האפל, אותו מגדל שקושר את כל העולמות יחד. מסעו מגיע לקיצו רק בסיום הספר השביעי.
שמו של כל פרק היה שם הסיפור שפורסם קודם לכן במגזין. היקף ההדפסה הראשונית היה דל, כ-10,000 עותקים, מספר שגם באותה התקופה היה נחשב למועט ביותר. ב-1980 הרומן של קינג – "יורקת האש" הודפסה ב 100,000 עותקים, בהדפסה הראשונה שלה, והרומן "כריסטין", אשר ראה אור ב-1983 והודפס בכ-250,000 עותקים, גם כן בהדפסה הראשונה. להדפסה הראשונה של הרומן לא קדם מסע פרסום ויחצנות, ולמעשה רק חנויות ספרים מסוימות (לרוב חנויות שהגדירו עצמם כחנויות ספרי מסע בדיוני) החזיקו את הספר על המדף. פרט למספר מצומצם של חנויות, הספר לא היה זמין לקנייה. הספר התפרסם באמצעות שמועות בלבד, בעיקר בין מעריציו וקוראיו של קינג, וכשכל 10,000 העותקים נמכרו בית הדפוס הדפיס עוד 10,000 עותקים בלבד (1984). גם מספר העותקים הזה לא הספיק, והביקוש לרומן בקרב הקוראים הלך וגדל.
ב-1987 הספר השני בסדרה, "שליפת השלושה", ראה אור. בספר זה רונלד מצרף למסעו שותפים נוספים מהמאה ה-20, באמצעות דלתות קוסמיות. ההדפסה הראשונית של הספר הייתה 30,000 עותקים, מספר שעדיין נחשב נמוך יחסית. (הרומן זה לדוגמה, שוחרר ב-1986 ב-1,000,000 עותקים בהדפסתה הראשונה). קינג האמין שסדרת המגדל האפל תמשוך רק קהל מצומצם מאוד, והוא התנגד להדפיס את הספר במספר עותקים גבוה יותר. לאחר מכן, כבר בשנות ה-80 המאוחרות, בעקבות לחץ מצד המוציאים לאור וממעריציו הרבים (בשלב זה היו פחות מ-50,000 עותקים מודפסים, מול מספר גדול של מעריצים שרצו לרכוש את הספר) קינג הסכים להדפיס את הספרים בכמות המונית.
בתחילת שנת 2000 קינג שכתב את הספר המקורי – "האקדוחן", מכיוון שהרגיש שהטון בספר המקורי, אשר יצא ב-1970, לא התאים לטון של הספרים המאוחרים יותר. קינג הרגיש שסגנון כתיבתו השתנה בצורה ניכרת באותן 27 השנים שעברו. הגרסה החדשה של הספר ראתה אור ב-2003, במספר עותקים מצומצם (גרסת אספנים), ולספר צורף סיפור קצר נוסף, המתרחש בעולם המגדל האפל בשם "האחיות הקטנות של אלוריה".

באוקטובר 2005 קינג חתם על חוזה עם מארוול קומיקס בנוגע לכוונתם לשחרר מיני סדרה המתרחשת בעולם שיצר בסדרת המגדל האפל, בשם "הולדתו של האקדוחן". הסדרה, שתתמקד בימיו המוקדמים של רונלד, הגיבור, לא נכתבת על ידי קינג אלא על ידי רובין פורת' (עלילה), פיטר דייוויד (תסריט) וג'אי לי (אנימציה). הפרק הראשון שוחרר ב-7 בפברואר 2007, ובאותו היום קינג, דייוויד, לי והעורך הראשי של מארוול, ג'ו קוסדה, חתמו על חוזה להפצת חוברות הקומיקס. החוברת נמכרה ב-200,000 עותקים, נכון למרץ 2007.
בפברואר 2007 הועלתה שמועה בנוגע לכוונותיו של יוצר סדרת הטלוויזיה "אבודים", ג'יי ג'יי אברהמס, לאמץ את סדרת המגדל האפל לפרויקט עצמאי, אך מאוחר יותר אברהמס הצהיר שהוא מוותר על הרעיון.

בסוף 1970 ובשנות השמונים המוקדמות, הוציא קינג לאור מספר רומנים קצרים, כולם תחת שם עט בדוי, "ריצ'רד באקמן". הרעיון מאחורי שם עט שונה היה לפי קינג, כדי שהוא יהיה מסוגל למדוד את עצמו, ובכדי לדעת אם הוא מסוגל לשחזר את ההצלחה שלו פעם נוספת. קינג רצה לספק לעצמו תשובה בנוגע לשאלת ההצלחה הגדולה שלו. לטענתו, הוא רצה להשתיק את הקול בראשו שניקר לו בנוגע לכך שכל הצלחתו אולי מקרית לחלוטין. סיבה נוספת היא שרוב חברות ההוצאה לאור אישרו באותן השנים הוצאת ספר אחד בלבד בשנה לכל סופר.
רצ'ארד באקמן נחשף כשם עט בדוי של קינג אחרי עקשנות מצד מוכר בחנות ספרים בוושינגטון בשם סטיב בראון. בראון הבחין בקווי דמיון דומים בין קינג לבאקמן, ומאוחר יותר הצליח לאתר רשומות של מוציא לאור אשר מאמתות שקינג הוא כותב אחד הרומנים של באקמן. לאחר הגילוי שוחררה לתקשורת הודעה שהסופר ריצ'רד באקמן נפטר מסרטן. ב-1989 קינג הקדיש את ספרו "החצי האפל" לריצ'רד באקמן, וב-1996, כשספרו של קינג "דספריישן (עיר ושמה ייאוש)" יצא לאור יחד עם ספר ה"מראה" שלו, "המשליטים" – החתימה של ריצ'רד באקמן נראתה עליו.

בשנת 1987, חבריו של קינג ומשפחתו החליטו לפעול בנוגע להתמכרויותיו והוציאו מהפח של קינג פחיות בירה, בדלי סיגריות, קוקאין, דיאזפאם, אלפראזולאם, מריחואנה כדורי הרגעה ותרופות נגד צינון. לאחר שקינג ראה מולו את כל הסמים שהוצאו מהפח הוא הפסיק את הכחשותיו, ופנה לקבל עזרה בנוגע להתמכרותו. על פי דיווחיו, קינג נשאר עד היום פיכח.

ב-19 ביוני 1999, בסביבות השעה 4:30 אחר הצהריים, קינג צעד במעלה גבעה בשולי כביש מהיר במרכז מיין. באותה העת הנהג בריאן סמית' עבר במקום, הוסח על ידי כלב הרוטוויילר שלו שהיה במושב האחורי של רכב הטנדר שלו, ובעקבות כך סטה מהמסלול ופגע בקינג. קינג עף למרחק של 4.2 מטרים משולי הכביש. לפי הדו"ח המשטרתי, קינג נפגע מאחור, ועדי הראיה שהיו במקום טענו שהנהג לא נסע מהר. לעומת זאת, באתרו של קינג נכתב שהוא נפגע מלפנים. כתוצאה מהפגיעה קרסה הריאה הימנית של קינג, והוא סבל ממספר שברים ברגלו הימנית, ירכו, ומקרע בקרקפת.
אחרי חמישה ניתוחים בעשרה ימים ופיזיותרפיה ממושכת, קינג היה יכול להמשיך את כתיבת ספרו "על הכתיבה", אף שהשבר בירכו לא אפשר לו לשבת יותר מ-40 דקות רצופות, בגלל הכאב העז. לאחר כשנתיים, קינג סבל מדלקת ריאות חמורה מאוד, כפועל יוצא מהפגיעה בריאתו במהלך התאונה.
עורך הדין של קינג קנה את המכונית של סמית' ב-1,500 דולרים לאחר האירוע, כדי למנוע ממנה להימכר בeBay. מאוחר יותר המכונית רוסקה באתר גריטת מכוניות, וזאת לאחר שקינג גרם לה נזקים נרחבים באמצעות מחבט בייסבול. בהמשך קינג אמר בראיון שהוא רצה להרוס לחלוטין את המכונית באמצעות פטיש.
תיאור בדיוני של התאונה מתואר בספר האחרון מסדרת "המגדל האפל". בתיאור אשר בספר קיימת גם השיחה בין קינג לסמית', בזמן שהוא חיכה לקבלת הטיפול הרפואי.
ב-2002, קינג הודיע על כוונתו להפסיק לכתוב, חלקית בעקבות הפגיעות הפיזיות שספג בתאונה, פגיעות אשר הפריעו לו בכתיבתו. בראיון לעיתון האמריקאי "לוס אנג'לס טיימס" אמר קינג:
"אתה מגיע לנקודה בה הצלחת להקיף את כל קצות החדר, מפה אתה יכול לחזור אחורה למקומות שכבר היית בהם ובסופו של דבר למחזר את עצמך. אמרתי את מה שהייתי צריך לומר. מנקודה זו יש ברירה, או להמשיך הלאה או לומר שעזבתי כשאני עדיין בשיא".
מאז הודעתו קינג המשיך לכתוב, אבל הצהיר באתרו הרשמי:
"אני כותב, אבל אני כותב בקצב אטי הרבה יותר מקודם לכן, ואני חושב שאם יהיה לי משהו באמת באמת טוב, אני אהיה מוכן לפרסמו מכוון שהפרסום מרגיש כמו השלב האחרון וההכרחי של תהליך היצירה. לפרסם יצירה כדי שאנשים יהיו יכולים לקרוא אותה, כדי לקבל פידבקים ובכדי שאנשים ידברו עליה אחד עם השני ואיתך, הכותב. למרות שיכולת ההמצאה שלי הואטה במהלך השנים, אבל כך זה אמור להיות".
בריאן סמית' מת באופן מסתורי ביום הולדתו של קינג כשנה לאחר מכן ב-21 בספטמבר 2000 בעודו בגיל 43 ממנת יתר של משככי כאבים.

בשנת 2000 פרסם קינג ספר בהמשכים באינטרנט בשם "הצמח". הספר לא הודפס בשום שלב. בתחילה חשבו שקינג בחר לפרסם את הרומן באמצעות האינטרנט בגלל שהמכירות היו כושלות, אך מאוחר יותר קינג אמר שפשוט נגמרו לו הרעיונות. ב-2006, קינג פרסם ספר אימה אפוקליפטי בשם "סלולרי".
ב-15 באוגוסט 2007 הואשם קינג ב"וונדליזם" בחנות ספרים באוסטרליה, בגלל שהוא נראה "משחית" ספרים במדור המדע בדיוני. בהמשך התברר שקינג פשוט חתם על הספרים שלו.
ב-2008 פרסם קינג את הספר "דומא קי" ואוסף סיפורים קצר בשם "בדיוק אחרי השקיעה" שהכיל 13 סיפורים קצרים.
בשנת 2009, קינג פרסם שני ספרים חדשים. רומן אחד בשם "Ur" (לא תורגמה לעברית), שנכתבה בלעדית עבור אמזון קינדל, וניתנת לרכישה רק באמצעות אמזון. השני הוא ספר-שמע בשם "Road Rage", ספר אשר כולל בתוכו את הסיפור הקצר של ריצ'רד מתטסון בשם "Duel", ואת המחווה של קינג לסיפור זה בשם "Throttle", סיפור שנכתב מחדש על ידי בנו של קינג – ג'ו היל.
הספר חדש ביותר של קינג נקרא "מתחת לכיפה", שהוא למעשה ספר לא גמור אשר קינג ניסה לכתוב פעמיים מאז 1970. הספר יצא לאור ב-10 בנובמבר 2009. זה הספר הארוך ביותר שקינג כתב מאז ספרו "זה", ואורכו בגרסה העברית הינו 1,022 עמודים.

כתיבתו של קינג ידועה בעיקר בשל יכולתו לשים דגש על הדברים הקטנים, שלמעשה בסופו של דבר מעצבים את הדמויות ואת קו העלילה. רבים מספריו של קינג, שלכאורה מנותקים לחלוטין אחד מהשני, מתבררים כמחוברים בקווי עלילה כלשהם, לרוב באמצעות דמויות משניות, ערים בדיוניות זהות, ועוד. ערים אלו לרוב שוכנות במדינת מיין, מולדתו ומקום חייו של קינג, לדוגמה העיר הבדיונית דרי, שרבים מסיפוריו מתרחשים בה. ספריו של קינג שופעים באזכורים בנוגע להיסטוריה ולתרבות של אמריקה, במיוחד בפן האפל והמחריד לעתים. אזכורים אלו מתבטאים לרוב באמצעות סיפורים על העבר של הדמויות המתוארות בספריו, סיפורים אשר מסבירים את פחדיהם.
סגנון כתיבתו של קינג ידוע בעיקר בשל תחכומו הרב, והאופן האפל שבו הדברים מוצגים. הרבה מספריו עוסקים בנושאים פשע, אלימות, מלחמה, גזענות והעל טבעי. קינג נוטה להיכנס לנבכי נשמותיהן של דמויותיו בספריו, ובאמצעות כך לבקר את החברה, ולחשוף לדבריו, את אופיו האמתי של האדם. ספריו של קינג ידועים בשל האפלוליות בה הדברים מוצגים, באופן קר, קודר, וכן. כתיבתו של קינג נודעת גם בשל דו הערכיות שניתן למצוא בסיפוריו. קינג לעולם לא מבקר או מביע דעה באופן ישיר, אלא רק באמצעות הדמויות והסיפור. לעתים הדמות עוברת שינוי, בפעמים אחרות המציאות אליה הדמות נזרקת גוררת מחשבה מצד הקורא. על פי המבקרים, ספריו של קינג חותרים לתכלית מסוימת, וגוררים את הקורא למחשבה מעמיקה בנוגע לעניין אותו בוחר קינג להעלות בסיפור.
קינג תופס את תפקיד המספר בספריו, לעתים בתור עצמו, ונוהג להתייחס לקוראיו כאל "חברים ושכנים", או "קוראיי הקבועים". סגנון זה קיים ברבים מספריו. לדבריו, לקינג יש נוסחה מאוד פשוטה לכתיבה טובה: "תקראו ותכתבו כשיש שעות ביום. אם אתם לא יכולים למצוא את הזמן לזה, אל תצפו להיות כותבים טובים." קינג מספר שהוא כותב כל יום בממוצע 2000 מילים, ולא הולך לישון עד שהוא לא מגיע לרף הזה. לקינג יש גם הגדה לכישרון כתיבה: "אם כתבת משהו וקיבלת עליו תשלום בהמחאה, ואם פדית את ההמחאה והיא לא חזרה, ואם שילמת את חשבון החשמל עם הכסף הזה – אני מחשיב אותך לאדם כישרוני".
הסגנון של קינג מאופיין בין היתר בקפיצות בין העתיד לעבר, פיתוח דמויות עמוקות, וסוף עם עקומה עלילתית בכל פרק. קינג לעתים משתמש בחבריו כבסיס לדמויות בספריו, ונוהג לאזכר ספרי מדע בדיוני שהוא אוהב, אשר השפיעו עליו כסופר. כשנשאל למה הוא כותב, ענה קינג: "התשובה פשוטה למדי – לא נועדתי לעשות שום דבר אחר. הייעוד שלי הוא לכתוב סיפורים, ואני אוהב לכתוב סיפורים, זה למה אני ממשיך לעשות את זה. אני באמת לא יכול לדמיין את עצמי עושה משהו אחר, ואני לא יכול לדמיין (את עצמי) לא עושה את מה שאני עושה." קינג גם נשאל מדוע הוא כותב סיפורים מבעיתים, והוא ענה למראיין בשאלה: "למה אתה מניח שיש לי בררה?"

קינג טוען שהסופר ריצ'רד מת'סון הוא הסופר שהשפיע עליו ביותר בהיותו כותב. קינג, בדומה למת'סון משלב דמויות באמצעות קריינות בגוף שלישי. קינג מגדיר עצמו כמעריץ מושבע של הווארד פיליפס לאבקרפט, וטען לא פעם שהשפיע עליו המון, הן בסגנון הכתיבה והן בעצם היותו סופר. קינג גם מתייחס אל לאבקרפט בספרו "Danse Macabre" (תרגום: ריקוד המוות), ובעוד מספר ספרים. השפעתו של לאבקרפט ניכרת על קינג בעיקר בהמצאות הביזאריות שניתן למצוא בספריו, קשרים עדינים בין סיפוריו, תמלילי המשפט והסיפר. ניתן להרגיש גם בהשפעתו של ברם סטוקר בסגנון כתיבתו של קינג, במיוחד בספרו "Salem's Lot".
קינג הוא גם מעריץ גדול של ג'ון מקדונלד, והקדיש את ספרו "Sun Dog" למקדונלד, וכתב "אני מתגעגע אליך, חבר ותיק". מקדונלד גם כתב את ההקדמה לספר "Night Shift" (תרגום: משמרת לילה) של קינג.
ב-1987 קינג פרסם באמצעות Philtrum Press (בית הוצאה לאור בבעלותו) ספר של דון רוברטסון בשם "The Ideal, Genuine Man". בהערות ההקדמה לספר קינג כתב: "דון רוברטסון היה, ועודו אחד משלושת הכותבים שנתנו לי השראה כאדם צעיר אשר ניסה להיות סופר".( שני האחרים הם ריצ'רד מת'סון וג'ון מקדונלד).
בראיון שקינג נתן ל Amazon.com קינג אמר שהספר היחידי שהוא מצטער שהוא לא היה מחברו הוא בעל זבוב מאת ויליאם גולדינג.
בראיון עם קינג אשר פורסם במגזין USA Weekend במרץ 2009, קינג אמר: "אנשים מסתכלים על סופרים שהם אוהבים כששאב ללא תחליף. גם אני. אלמור לנארד, בכל יום שאני מתעורר – בלי להישמע חולני, למרות שחולניות היא דרך חיי – ולא רואה מודעת אבל שלו בעיתון, אני חושב לעצמי, "נהדר! הוא סביר להניח עובד איפשהו. הוא הולך להפיק ספר נוסף, ולי יהיה ספר נוסף לקרוא". בגלל שאם הוא ילך, אין אף אחד אחר".

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X