דולפינים בקרית גת | לרכישה באינדיבוק
דולפינים בקרית גת

דולפינים בקרית גת

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 176
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37
- 37

כשנעצרה המונית ברמזור נדדו עיניה של אמירה אל רנו חבוטה שעמדה לצידם, והיא נדרכה כשהבחינה על אחוריה של המכונית הזו בסטיקר עליו נכתב בתכול עז יוחזר הים ליבשה. בפליאה הביטה בנהג: גבר מקריח, צנום, מכונס בין כתפיו כאילו מתגונן ממכה שצפויה לנחות עליו בכל רגע ובה בעת כבר מובס מכוח ההכרה בכך שככל שיתכונן אליה עתידה המכה הזו להפתיע ולהצמית אותו. את פניו של האיש לא יכלה אמירה לראות, אבל התנוחה הזו הייתה מוכרת לה עד להביך. עוד פליט מממלכת הכוזרים, חשבה, וכמעט לחצה על הכפתור החשמלי שיפתח את החלון לצידה כדי לקרוא אליו, אפילו לשלוח יד מעבר לאוויר שההביל ביניהם, אבל לא ידעה איך וכבר לא היה למי מפני שבינתיים התחלף הרמזור ומכוניתו של האיש חצתה באחת את הסמבטיון השוצף של שדרות הנביאים ונעלמה.
(מתוך הסיפור "כאב")

 

גיבורי הסיפורים הקצרים בספר דולפינים בקרית גת שולחים יד אל זולתם, ולעיתים מתרחשת נגיעה במקומות לא צפויים. רבים מהם מספרים סיפור זה לזה, או לעצמם; לפחות מנסים לספר. וכולם, בדרך זו או אחרת, כמהים למישהו או למשהו אחר, שלפעמים הוא חסר-שם ולפעמים אפשר לקרוא לו דולפין.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דולפינים בקרית גת”

הספר זכה בפרס אס"י (איגוד סופרי ישראל) 
מנימוקי השופטים:
"כתיבתה של דנה חפץ מרתקת בזכות העיצוב הפסיכולוגי של הדמויות בסיפוריה, והתבוננותה בחייהם של צעירים בישראל העכשווית, וגם בזכות הסגנון הנקי והמדויק של כתיבתה".

 

הספר זכה גם בפרס שרת התרבות לספר ביכורים לשנת תשע"ה.

 

ראיון עם דנה חפץ במחווה לספרי ביכורים בעיתון הארץ

על הספר –

  • ספרי ביכורים ynet – ראיון עם מיה ויינשטוק (20.7.15):

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4676658,00.html

זמן של ספרים

דנה פלג על סיפורים קצרים ועל הספר

 

כאב
ביום שבו הותכה כיפת הכור בטוקושימה הצליחה סוף סוף אמירה חבצלת לקבוע תור לרופא השיניים. כשרעדה האדמה בשנית מול חופי מחוז מיאגי, הפעם בעוצמה של ארבע נקודה שמונה בסולם ריכטר, גברה הדאגה גם בארצות הברית והנשיא אובמה הזדרז להודיע לאזרחים שאין חשש מצונמי בחופי צפון קליפורניה, לפחות בינתיים, אבל במרפאת בריאות השן בקרית מוצקין לא נבהל איש. רק אמירה הרגישה את הרעד הנורא של המקדחה חודר מבעד להרדמה המקומית ומזעזע את כל קצות ראשה, כששכבה על הכסא המתרומם ועיניה נעוצות במראות הקשים ששודרו אליה באמצעות מסך הפלסמה הרחב שהיה תלוי מעל ראשו של דוקטור לביא.

היא ניסתה לא לחשוב על מה שאמר: דלקת קשה בשתי שיניים בלסת הימנית התחתונה שהתפשטה עד לעצם, הצורך בסדרת פגישות לצורך טיפול שורש – ניקוי, סתימה זמנית, מילוי תעלות השורש, הכנסת בורג ומעליו בנית הכתר הנחוץ לשיקום השן. בלי כחל וסרק פרש בפניה גם את הסכנות: פגיעה בתעלת העצב הראשית, העלולה אף לגרום לאיבוד חלקי או מלא של חוש הטעם, זמנית או לצמיתות. ומלבד זאת, הוסיף, הרי טיפול שכזה מצריך עבודה זהירה עם מקדחה המסתובבת במהירות של מאה וחמישים אלף סיבובים לדקה על משטח שן שרוחבו לכל היותר שבעה מילימטר מבלי לפגוע ברקמות סמוכות אבל אנחנו, אמירה יקירתי, נהיה בסדר, חייך, חושף שיניים שתמיד הקניטו אותה בשלמות סדירותן הצחה. כשלג על מורדות הלבנון, חשבה במרירות. נשגב מבינתה מדוע ראה לנכון לחלוק עמה בכל פעם את הקשיים והאתגרים הכרוכים במשלח ידו, מציע בפניה ללא כל צורך מידע  שאותו, היתה משוכנעת, היה חוסך ממטופליו האחרים. אמירה מעולם לא העזה לרמוז לו עד כמה היתה מעדיפה שלא יפרט את כל זה באוזניה, ודאי לא כשהיתה נתונה לחסדי ידיו העושות בפיה ולא יכלה להוציא מילה. לפעמים שקלה לעבור לטיפולו של רופא אחר, אבל דוקטור לביא עשה עבודה מצוינת והיא פחדה ליפול לידיו של שרלטן שיסב לה נזקים בלתי הפיכים. ועם זאת, בכל פעם מחדש היתה מצליחה להביא את עצמה אל מרפאתו רק כשהכאב היה הופך חזק מנשוא.
גם הפעם שכבה בגוף מתוח על הכיסא השחור, ידיה הקפוצות נאחזות זו בזו, מנסה לאטום את מוחה מפני קולו של דוקטור לביא וממראה פניו הסמוכות בקירבה מעיקה אל פניה ובה בעת לזכור להשאיר כל העת את פיה פעור לרווחה. גבר יפני שוטט על המסך בין ערימות ענק של קרשים מנותצים ופיסות בטון קרוע, אוחז בידו ילד כבן חמש. שותקים הלכו, באיטיות משונה, כמו פוסעים מתחת למים, עד שנעמדו בנקודה מסוימת שנראתה ממש כמו כל האחרות והצמידו כל אחד את כפותיו זו לזו והרכינו ראש. המצלמה השתהתה על ראשיהם ואז הניחה להם, חותכת משם בחדות אל זרם שוצף שבתוכו, כך יכלו הצופים לראות, נסחף גגו של בית עליו רבץ כלב קטן, חום, נובח מדי פעם בשארית כוחותיו. נראה שכוחות ההצלה היפנים קרבו אל הכלב, או אולי היה זה דווקא צוות צילום זר, אמירה לעולם לא תדע מפני שראשו של דוקטור לביא התקרב עוד יותר אל פניה והסתיר לגמרי את המראה, וכנראה בינתיים פגה כבר השפעת הזריקה מפני שעמוד בוער הוטח בעוצמה בשן שתחת המקדחה הרוטטת ואמירה כמעט גנחה בקול כשדוקטור לביא אמר בעליצות רק עוד חבישה קטנה וגמרנו להיום.
כשהגיעה הביתה היה עדיין אור, האביב עמד בעיצומו והימים התארכו והלכו, אבל כל זה לא שימח את אמירה. היא הרגישה חלושה ושברירית כמו שן נטולת תמיכה. בועז היה בועידת הסוכנים  השנתית בקלן ואיתי בשבוע גדנ"ע, והיא היתה אסירת תודה על ריקנות הבית. בלי לבדוק את ההודעות בתא הקולי הלכה ישר למטבח ומילאה כוס מים עד גדותיה ושתתה בלגימות גדולות, כמעט קולניות. כאילו היתה ניצולה מאיזה אסון לא ברור שצרב בה זעזוע ותשישות וצמא עצום. נשכבה במיטה. כנראה נרדמה, כי כשפקחה עיניים הרגישה מאוששת במקצת. שלחה יד לשלט והדליקה את הטלויזיה. פניה הקשות של יונית לוי זינקו מולה, והכתוביות האדומות שדהרו בתחתית המסך בישרו על הפיגוע  ומסרו את הטלפונים של מרכז החירום בבית החולים שיבא. תמונות ראשונות מהזירה שודרו, האוטובוס המבוקע והמפויח, החפצים המוטלים לכל עבר, הכתמים האדומים, הפנים המבועתים של קהל הסקרנים. כתבנו המדיני העביר את השידור למשכן, שם גינה ראש הממשלה בעיני פלדה נחושות את המרצחים והבטיח שידנו הארוכה תגיע אליהם במהרה, ובמבט עצוב הוסיף שלבנו עם המשפחות שאיבדו היום את יקיריהן ולא שכח גם לשלוח איחולי החלמה לפצועים. השידור שב והוחזר לזירה אליה כבר הגיע חבר הכנסת ההוא, שאת שמו לא זכרה אמירה אבל בכל ליבה תיעבה אותו ואת שכמותו, והיא מיהרה לכבות את המכשיר. כעס התחיל להסעיר אותה, חימה חסרת אונים על הבזבוז הזה של חיים ועל כל האלימות והשנאה שעוד יבואו בעקבותיו, התסריטים הללו הרי חזרו תמיד על עצמם בדייקנות בלתי נסבלת, והכעס התערבב בצער לעיסה רוטטת שעלתה וטיפסה והתפשטה בגופה כמו צונמי, פועמת בעוצמה, משתכנת ברקותיה ובמצחה, מכה במיליון פטישים ומֵרִימה ענן בוהק של כאב כמעט מעוור, עד שהבינה בבהלה וכבר בייאוש: מיגרנה.
היא לא ידעה איך עברה את הלילה, איך הצליחה לקום בבוקר, ואחרי שדחסה לתוכה שני דצילט פורטה – יותר מכך לא העזה לקחת בבת אחת – גם להביא את עצמה לבית הספר, ואפילו רבע שעה לפני תחילת הלימודים. קיוותה לשבת בשקט בחדר המורים לפני השיעור הראשון ולשתות את התה הטיבטי שהביא לה בועז מקליפורניה, שלפעמים היה מקל עליה מעט את ההתקפים, אבל יואל דגני, מנהל החטיבה הצעירה, כינס את הסגל לפגישת חירום. הוא נראה חמור סבר מכרגיל, וניכר היה עד כמה הוא נהנה מהמעמד. בקצרה עמד על אירועי השעה ועל הצורך הפדגוגי לבאר לילדי המוסד החינוכי שלהבת את המתחולל סביבם בארצנו ואף בעולם הרחב ולהביאם לתרום את חלקם הצנוע בסיוע למי שלא שפר עליהם גורלם ואיבדו בין ליל את יקיריהם ובתיהם, בידי שמים או בידי אדם. לפיכך, סיכם, תוקדש השעה הראשונה לדיון באקטואליה, וכל מורה תגבש עם כיתתה תוכנית משלה לפרויקט "אתה לא לבד – תן יד". הפרויקט, שחוזר מיוחד אודותיו נשלח בבהילות ממשרד החינוך כבר בליל אמש, יתקיים בבית ספרנו למשך שבוע תמים. הפעילויות המוצעות הן קיום בזאר של מכירת עוגות ומשחקים משומשים לגיוס כספים למען נפגעי הרעש ביפן וכן הכנת ציורים וחבילות ממתקים לפצועי הפיגוע, ועם זאת, הוסיף, חשוב לתת לילדים להעלות גם יוזמות משלהם. מעורבות ואכפתיות אישית, סיכם, יהיו תשובתנו לארועים הקשים הללו. אבל צריכה האמת להיאמר, חשבה אמירה, שבשעה ההיא עיקר הקושי היה להקשיב לדבריו של דגני כאשר ראשה כואב כל כך שנדמה היה שעוד רגע יתפוצץ, פשוטו כמשמעו, ורסיסי כאב וגולגולת ינתזו לכל עבר ויכתימו ללא תקנה את הציורים העליזים שבהם עיטרו ילדי כיתה הא בהנחיית המורה לאמנות את קירות חדר המורים הקטן.  
למרבה המזל, שכנה כיתה בית שניה בקומת הקרקע ואפילו בקירבה לחדר המורים, כך שהמסע לשיעור הראשון לא התארך. למרות הכאב וגם הבחילה שהחלה לגאות בה, הצליחה אמירה להסביר לילדים את עיקר אירועי השעה באופן בהיר ומסודר, דבר דבור על אופניו. אבל הנאום הקצר הזה התיש אותה, ולכן פנתה אל הכיתה בשאלה ובקשה: יאמרו נא מה דעתם על דבריה, ובעיקר כיצד נוכל אנחנו מצידנו לסייע לנפגעים כמיטב יכולתנו. כמו תמיד, עוד לפני שסיימה את המשפט זינקה לאויר אצבעה של דניאל שרנסקי, וכיוון שאף ילד אחר לא מיהר להצביע נאלצה אמירה לתת לה את רשות הדיבור. לפי דעתי, אמרה דניאל בחשיבות, אנחנו צריכים לכתוב לראש הממשלה ולהסביר לו בצורה מנומקת שהוא פשוט מוכרח אחת ולתמיד להטיל סגר על כל הערבים האלה ולא לתת לאף אחד לצאת מהשטחים אף פעם, כי כולם מחבלים, ולא להיכנע ללחץ אמריקאי ולהתקפל כמו פחדן, וגם, השתהתה בדרמטיות, לשלוח עותק מהמכתב לעיתון. אמירה הסתכלה בדניאל, בצמות הזהובות הקלועות בקפידה סביב אזניה העדינות, בעיניים הירוקות שנצצו בזעם מבעד למשקפים הדקות, ובפעם האלף חשבה איך מעולם לא העלתה בדעתה שילדה מוכשרת, רהוטה ויפה כל כך עשויה לעורר בה תיעוב עמוק שכזה. היא ידעה שהכרח חינוכי ממדרגה ראשונה הוא להבהיר לילדי הכיתה עד כמה פסולות וגם מסוכנות אמירות שכאלה, אבל המאמץ לעשות זאת בדרך שלא תאפשר לאדון שרנסקי לשוב ולהתלונן בפני ההנהלה על הפוליטיזציה הפסולה של מערכת החינוך היה ברגע ההוא מעל לכוחותיה. לכן רק אנסה את עצמה לומר בחביבות תודה רבה, דניאל, נחשוב כולנו על יתרונותיה של הצעתך וגם על חסרונותיה, משתדלת להדגיש את המילה האחרונה, וכיוון שעדיין אף ילד אחר לא התנדב להצביע ביקשה שכולנו נחשוב בבית מה ניתן לעשות ובינתיים נכין ציורים ומכתבים לפצועים. עד סוף השעה הראשונה ישבה במקומה, חריטות הטושים ורשרוש הדפים של שלושים ושמונת ילדי הכיתה כמו מושכים בחוזקה בשורשים החשופים של שיניה, וייחלה לתום השיעור. כשנשמע לבסוף הצלצול הגואל הלכה לדגני והודיעה לו שהיא לא מסוגלת להמשיך וללמד היום בגלל התקף חזק של מיגרנה. ביטול שיעורים – קל וחומר ללא הודעה מוקדמת – עמד בניגוד גמור לעקרונותיו, אבל מאידך גיסא היה דגני מודע לעניין המיגרנות של אמירה חבצלת, שמלבד הבעיה הרפואית הזו היתה תמיד מורה ללא דופי, ולפיכך כפה על עצמו חיוך ואמר רק תרגישי טוב. 
לנהוג במצב כזה לא בא בחשבון, ולכן הזמינה אמירה מונית. המוקדנית אמרה חמש דקות גברת וסגרה, ובאמת כעבור קצת פחות מרבע שעה עצרה בחריקה מונית לצד המדרכה עליה עמדה.  התברר שדעותיו של נהג המונית בענייני בטחון ומדיניות חוץ היו קרובות להפליא לאלו של דניאל שרנסקי, אם כי הוא כמובן הביע אותן בסגנון משלו. גם קולו היה מחוספס הרבה יותר מזה של דניאל, וריח הסיגריות שנדחס במונית וכמעט כיסה אפילו על ריח העור הצמיג של המושבים העיד בבירור על הסיבה לחספוס הזה. אבל אחרי שההינה אמירה לבקש ואחר כך להתעקש שלא יעשן וגם שיכבה בבקשה את הרדיו, לא העזה להוסיף ולבקש ממנו שלא ידבר. רק ניסתה מאד לא לשמוע את הזרם העכור שבקע מפיו, נמהל בריח העשן והזיעה וחביתת הבצל שאכל שעה קלה קודם לכן, וגם למלט את עיניה מהריבוע הצהוב שנתלה מהמראה ליד ראשו, מיטלטל אנה ואנה כנחש ארסי המנסה להפנט את טרפו ומכריז באותיות שחורות כהנא צדק.
כשנעצרה המונית ברמזור נדדו עיניה של אמירה אל רנו חבוטה שעמדה לצידם, והיא נדרכה כשהבחינה על אחוריה של המכונית הזו בסטיקר עליו נכתב בתכול עז יוחזר הים ליבשה. בפליאה הביטה בנהג: גבר מקריח, צנום, מכונס בין כתפיו כאילו מתגונן ממכה שצפויה לנחות עליו בכל רגע ובה בעת כבר מובס מכוח ההכרה בכך שככל שיתכונן אליה עתידה המכה הזו להפתיע ולהצמית אותו. את פניו של האיש לא יכלה אמירה לראות, אבל התנוחה הזו היתה מוכרת לה עד להביך. עוד פליט מממלכת הכוזרים, חשבה, וכמעט שלחה יד אל הכפתור החשמלי שיפתח את החלון לצידה כדי לקרוא אליו, אפילו לשלוח יד מעבר לאויר שההביל ביניהם, אבל לא ידעה איך וכבר לא היה למי מפני שבינתיים התחלף הרמזור ומכוניתו של האיש חצתה באחת את הסמבטיון השוצף של שדרות הנביאים ונעלמה.
עד שהצליח נהג המונית להיחלץ מפקקי השעה האיומה הזו ולהביאה הביתה, היתה אמירה על סף עילפון. מאז הביקור אצל דוקטור לביא ביום אמש לא בא לפיה דבר, כמו תמיד בהתקף לא היתה מסוגלת לאכול, וכשעלתה במדרגות הסתחררה ולרגע נדמה היה לה שעוד מעט ותעוף, אבל גל נוסף של בחילה קירקע וכמעט הדף אותה אל המדרגות. האויר גירד את בגסות את קרקפתה, וכשעברה ליד דלתה של גברת ליכטנשטיין הכאיב לה גם ריח הבושם הזול שחדר מבעד לדלת. היא זירזה את צעדיה כמידת יכולתה, מנסה לנשום כמה שפחות את ריחות המרחב הפרוץ הזה של הבנין המשותף. שוב ושוב זיגזגו הברקים הלבנים מול עיניה, ופעימות הכאב בראשה התגברו כל כך עד שכדי להעפיל אל הקומה הרביעית נאלצה לבסוף להישען על הקיר וכמעט לגרור את עצמה בעינים עצומות למחצה לאורכו. אחרי נצח הגיעה ופתחה את הדלת ונכנסה.
אבל גם אחרי שהתמוטטה על המיטה לא חשה הקלה. הדירה הריקה שילחה אליה בבוגדנות מטילים מלובנים של אור ורעש וריח, ולרגע נזכרה אמירה במקדחה של דוקטור לביא והצטמררה. במאמץ עצום קמה מהמיטה והגיפה את החלונות וגם את התריסים בחדר השינה, ואחר כך גם בכל יתר החדרים, אפילו את הצוהר הקטן שבחדר השירותים הנוסף, למרות שדי היה בכך כדי שילפות מחנק את גרונה. ועדיין התעקשו הרעשים מדירות השכנים לחדור אליה. דיבורים ומריבות ומיני מוזיקה רועשת וכלים נוקשים ורהיטים מוזזים ובעיקר קולותיהם הזדוניים של אינספור מכשירי טלויזיה וגם רדיו, קולות חמוּרים וכמעט חגיגיים של שדרנים ושדרניות המדווחים בפירוט מופרז על אירועי השעה ואסונותיה שכדרכם רדפו זה את זה, האחד נורא מקודמו. ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, העיר נהפכת, דם ואש ותמרות עשן, גפרית ואש מן השמים, וכל הכיכר וכל יושבי הערים ובהמת השדה וצמח האדמה שמה ושממה, ועלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, והיתה צעקה גדולה בכל הארץ אשר כמוהו לא נהייתה. בודאי, חשבה אמירה בשארית כוחותיה, מנסה להציב את המילים בראשה כחומה בצורה כנגד האוֹרְקוֹלְרֵיחַ, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעש ומי במגפה ומי בפיגוע ומי בקרינה ומי בידי עצמו ומי סתם בתאונה, ובעיקר מי יִשְלַו ומי יתיסר בכאב הלב והנפש והגוף הנחדר מכל עבר. אבל הלא השקט הכרחי. וכמו בתשובה למחשבה הזו השתתק הכל, וכה פתאומית היתה הדממה שהוטלה עד שנדמה היה לרגע שאפילו הריח והבזקי האור נאלמו דום. גופה של אמירה התרפה, נאסף אליה ברכות מקצותיו המשוננים, ובבת אחת כבדו עפעפיה. כבר לא שמעה את הקללות יא-אללה-שוב-חברת-החשמל-הזאתי, ולא את קריאות הגָדִי-קח-פנס. מחשבה אחרונה עברה, סוף סוף חושך על פני תהום. ואחר כך נעלמה.

דנה חפץ, ילידת 1965, היא פילוסופית, מטפלת בהבעה ויצירה,  עורכת ספרי עיון ועורכת דין חברתית.

X