דויד ובת דודו | לרכישה באינדיבוק
דויד ובת דודו

דויד ובת דודו

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 221
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35

סוד אפל הקשור בחייה של סבתו השנייה של דויד, אמה של רות, מאיים ומשפיע על המשפחה. דויד יוצא למסע לחקר העבר המשפחתי בעזרתה של ליה, בת דודו מצד אביו. שבוע ימים יחדיו הם יוצאים למסע בכבישי הארץ ונופיה, סקרנים לגבי סודות העבר, נמשכים זה לזו ונשאבים למסתורין שבדרכים בהן הם חולפים.

קשרים רבים נשארים תלויים באוויר, אהבות רבות אינן יכולות להתממש, והכמיהה לקשר שורה על כל הדמויות ברומן, בעבר ובהווה. המסע המשותף של דויד וליה רווי חושניות: נופים, צבעים, ריחות וטעמים מתערבבים זה בזה, לעתים מתעתעים בקוראים, אך בסופו של דבר נוגעים בהם ומובילים אותם לפתרונות ותובנות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דויד ובת דודו”

ביקורות נבחרות

הספר במדור "הכינו את הסימניות" של "הארץ"

 

על הספר בבלוג של אסתי אדיבי שושן

מצאו אותה מוטלת על החוף.

כשהרימו אותה נשארה תבנית הגוף שקועה בתוך חלוקי הים וגרגרי החול. הדייגים שלה התעקשו להשאיר אותה כך. לא נתנו שימחקו את המשקע שנוצר. שלושים יום ישבו ושמרו שהמים לא יטשטשו

את העקבות שהותיר גופה.

אשה קטנה. ששכבה מכווצת. שכינסה את גפיה.

כשנשאו אותה לבית החולים היו צריכים להפריד בכוח בין ידיה ורגליה שלפתו אלה את אלה.

דויד. זאת החופשה השנתית שלו.

על המרפסת העגולה בבית סבתו, מצא עצמו יושב מול לִיָה, בת-הדוֹד שלו, נשאב לתוך פרץ שאלות שהמטירה לעברו.

לפנות בוקר נחת ממרסיי. במונית לטבריה סובב מעט את ידית החלון ונתן לזגוגית לשקוע. התענג על רוחות האביב הקרירות שדגדגו את זיפי זקנו ודקרו בעדינות בלחייו.

מדי שנה, בימים האלה, שבוע או עשרה ימים לפני ערב פסח, היה מגיע לטבריה. כל השנה נתן לתחושת הגעגוע ללחוש בעדינות בגופו. חש בחמימות הזאת שהתרחשה בו ונשמרה עד הביקור. אהב את הציפייה לקראת הנסיעה.

הוא ירד מהמונית בפתח ביתה של סבתו. שנה. זה הזמן המדויק שעבר מביקור לביקור. מן היום ההוא, כשהיה בן ארבע, לא החמיץ אף לא ביקור אחד.

הפעם הגיע ומצא שם את לִיָה.

הוא ישב במרפסת של סבתו, בוחן את שינויי העלווה מהשנה שעברה. המהום שלא הכיר, גרם לו לסובב את ראשו אל הפתח הנמשך מהמרפסת אל חדרי הבית. מבעד לאור הערב הרך, ראה אותה במעורפל בידה אחזה תמונה. מבט מהיר אחד הספיק לו.

לבוש בג'ינס נצחיים, דהויים מעט, מתח את זרועותיו לאחור ונדנד קלות את רגליו האחוריות של הכיסא. קשת הגב נמתחה. עצר והחזיר את ידיו לפנים, מניח אותן על ברכיו. ברווח הפנימי שבין ירך לירך ניצבה כוס עם מיץ ענבים. הוא נטל אותה.

ליה התקרבה ומסרה לו את התמונה. לקח אותה מידיה ולא הרים את עיניו מהתמונה המהוהה.

"מצאו אותה מוטלת על החוף," חזר על המילים, מסתכל בפעם המי יודע כמה על אותה תמונה חיוורת, היחידה שהיתה על המדף, מונחת כמעט מוסתרת בקצה שורת הספרים העליונה בסלון אצל סבתא שלו.

"מי מצא אותה?"

"החברים שלה. דייגים. לילה קשה. חודש דצמבר היה ידוע כחודש של סערות. מי שיצא לדוג פחד פחד-מוות. החלטה אחת לא נכונה מצדם והיו עלולים למצוא עצמם בתוך ים שועט לתוך קרביהם."

ליה הביטה בדויד בעיניה השחורות, נוצצות וחודרות. היא לא הרפתה.

לא היה מספיק אור כדי שיהיה בטוח, אבל הוא חשב שהיא מגלגלת אותן מהר מדי. הרימה את ידה ונגעה באצבעה באחת מעיניה: "משהו לא בסדר?"

"הן תמיד כך?"

"מי?"

הבעת פניה העידה בה שלא ירדה לסוף דעתו. חשב שהגיב מהר מדי למה שסער בעיניה. רצה למשוך בחזרה את השיחה. להתחיל רגיל. לא הצליח להתנתק מהעיניים האלה ומהגבות הדקיקות והארוכות. הניח את הכוס וקם מכיסאו להדליק את נורת הניאון. דברים לא קורים סתם, הרהר, משנן את המנטרה שהיה משנן בכל פעם שנתקל במקריות מוזרה. דמות לא-ברורה ריצדה מול עיניו בשעה שניסה להסיר מבטו מפניה. הגבות – מה יקרה כשייפגשו מעל עצם האף?

"תכבה," שמע אותה, "אני לא אוהבת את האור הזה."

דויד התעלם מבקשתה, חזר לכיסאו, לקח את הכוס והניחה שוב בין רגליו.

"בדרך כלל," אמר, "לא יצאו לים בלילות חשוכים וסוערים. בשעות הזועפות האלה, כשהיה נדמה שאפילו גלי הים נחרדים מעוצמת תעוזתם, היו הדייגים מתכנסים באחד הבתים. על רצפת החדר, במרכז, ניצבה פתילייה ועליה סיר מבעבע ושוצף קצף סמיך של מרק דגים. המרק הרותח שימש להם תחליף למכשיר חימום. חתיכות דגים והרבה ירקות חריפים שנקצצו לריבועים זעירים מילאו את הסיר והפכו את המרק לעיסה שחיממה את בטנם, בשעה שחיכו חסרי סבלנות לשינוי מזג הגלים. מדי כמה דקות, בתור שנקבע על פי מפלס המרק שהתמעט, שאל מישהו לגבי הרוחות, כמות הגשם וגובה הגלים…"

דויד השתתק. העייפות, המילים הרבות, הזיכרון שהיה צריך לזכור ולא התכונן לו, פניה של ליה הגומעות כל מילה, והעובדה שעדיין לא לגם לגימה אחת מהכוס שהחזיק בין ירכיו, נתנו אותותיהם.

הוא נשם נשימה ארוכה, לקח את הכוס ושתה אותה עד סופה.

"אתה מכיר את המקום?" ליה טרדה את מנוחתו בקולה המהיר, עיניה לא מניחות לו לרגע, "את הכנרת בזמן סערה?" עיניה רשפו וטלטלו.

"לא. לא יצא לי."

ליה זזה באי נוחות. הגבות השחורות החלו להתרחק זו מזו.

"כמעט כמו הסערה ההיא."

ליה לא הסירה את מבטה מפניו. "אני לא מבינה."

"אני רואה אותך כך ויכול לדמיין את הסערה הנוראית אז, כשחיפשו את סבתא שלי."

"זאת לא סערה, אולי גל אחד שמתפרץ. לא כדאי לך להיות לידי בסערה אמיתית."

תנסי אותי, הרהר בינו לבינו.

סבתא שלהם נכנסה עם שתי כוסות נוספות של מיץ ענבים: "תשתו, בריא, מהבציר האחרון."

דויד הראה לה את הכוס הריקה וחייך. הניחה את הכוסות על מעקה המרפסת, התקרבה אליו ונגעה קלות בשיער ראשו: "לא הספקתי להגיד לך שליה כאן."

היא חייכה אל ליה שערבבה באצבעה את המיץ הסמיך בכוס, ושבה ונכנסה לתוך הבית.

דויד אמר: "כשאמרתי שמצאו אותה על החוף, התכוונתי לסבתא שלי מצד אמי."

"ידעתי." ענתה בשקט.

הוא הביט בליה: "את יודעת הרבה."

"אתה לועג?"

"אני עייף."

"…אני מתנצלת," אמרה במבוכה, "אפילו לא שאלתי אותך איך היתה הטיסה?"

"ארוכה."

"ואני ישר מתעלקת עליך."

קירב את הכוס לשפתיו ולגם.

היא לא יכלה להתאפק: "יהיה נורא אם אני אשאר כאן שבוע?"

"לא יהיה נורא."

ליה התעקשה: "אם זה בכל זאת יפריע, אני אסע." עיגולים אדומים, חיוורים, נרקמו על לחייה.

"אם אצליח לנוח, נוכל לרדת יותר מאוחר לכנרת."

השחור בעיניה קדח, האדום כבר בער על לחייה: "תיקח אותי למקום ההוא?"

"למקום ההוא." אמר לה.

"אני אחכה לך כאן על המרפסת," אמרה בשקט, "אחרי ארוחת הערב שסבתא תכין לנו."

בסלון המוּכר, עם ריח הקירות שהוא אוהב להתענג עליו, חש תחושה מוזרה.

נגע בכף ידו בצוואר. דימה שעצם הגרון התארכה מבפנים וצמחה לו אל תוך הלוע. ליה הפתיעה אותו במטַר שאלותיה, ויותר מכך הופתע בעצמו על שנענה בקלות לשאלותיה. אולי היא דומה לאמי? בלע את הרוק שבחלל פיו וביטל כהרף עין את המחשבה. הרי אם ידביקו את גבותיה השחורות לפנים הלבנות של אמו, תצא זעקה ממצחה. כמעט כמו להדליק גפרור ולהבעיר בו את הכנרת. אולי זה השקט החסר שבה, אותו שקט שעטתה אמו כשמלות ארוכות, מנסה להסתיר את הרעש המבעית שהיה ממלכד את איברי גופה ומרעיד את פעימות לבה. אולי מעברי-הזיכרון שהזכירו לו באופן מקוטע את פני הנשים המחבקות, אלה שנתן להן לפתות אותו ולחשוק בגופו לילה אחר לילה.

הוא הסתובב וחזר למרפסת.

היא ישבה באותו מקום. הרימה עיניה בשאלה. הוא חשב שאישוניה התרחבו מעט. הם משקיטים לה את הפנים.

"שוב אתה מסתכל עלי ככה?!"

הוא התנצל בנימוס: "אני כנראה אסתכל עלייך הרבה." הוא הסיט את הנושא: "אני מעדיף לצאת עכשיו, לפני החשכה."

"מה בוער?" שאלה סבתא, שנכנסה בעקבותיו למרפסת, "רק הגעת, דויד."

ליה קמה נמרצת ונישקה את סבתה: "הוא רוצה להראות לי את הכנרת."

"את מכירה אותה."

"רוצה להכיר יותר."

סבתא נענעה בראשה. דויד התקרב ונשק על מצחה.

"חששתי שתתחרט." אמרה לו.

כשהגיעו לג'יפ, ניגש לצד הדלת שלה פתח וחיכה שתיכנס. "למה שאתחרט?"

"רק הגעת. נראית לי עייף."

"אני עייף."

היא נכנסה והתיישבה בשקט.

הם נסעו.

"אני אשתוק," אמרה.

"על מה את רוצה לדבר?"

"אני צריכה לשמוע."

"את תשמעי את הים."

הם הגיעו. כיבה את המנוע. הביט נכחו: "את רואה את טחנת הקמח?"

"אני רואה," אמרה לו, פתחה את הדלת ויצאה. דויד יצא והלך אחריה.

"תלכי ישר."

היא סובבה את ראשה אליו: "אתה חזק בהוראות."

"תביטי קדימה, אחרת תפספסי."

"מה יקרה, אני אטבע?"

היא הרימה את ידה ושפשפה את עיניה. כפעמון אזהרה נשאב לתנועת היד שלה. תחושה של סכין חדה בגופו. צעדה כמה צעדים גדולים ונעצרה.

"קרה משהו?" שאל.

שתקה.

הוא חשב על העיניים ששפשפה באכזריות.

"מוזר…" פלט.

"מה מוזר?"

"אמא שלי… דרכך אני רואה אותה."

"אני דומה לה?"

"את הכל – חוץ מלהיות דומה לה. היא לבנה, ויש לה שיער לבן ועור לבן ועיניים שקופות."

היא התקרבה אליו ופערה את עיניה: "מה עוד אתה רואה?"

דויד התרחק מעט, אבל את מבטו לא ניתק ממנה. "האישונים גדלים," אמר לתוך עיניה.

"ברור. חושך. הם מתאמצים. לא כל יום אמא שלך מבקרת אותם."

"בואי, צריך להמשיך."

האור היה חיוור מאוד. שם לב שנעליה גבוהות. היא פסעה פסיעות גדולות. בכל פעם שכף רגלה שקעה בתוך חלוקי הנחל, נוצרה סביבה גומת אבנים.

"מהג'יפ, הטחנה נראתה הרבה יותר קרובה." אמרה לו.

"נכון. היא התרחקה."

"דויד…"

היא רוצה שתעברי את הטקס לפני שאת נכנסת אליה."

"טקס?"

"לפני שנכנסים לטחנה חייבים להגיע למקום ההוא. לשבת בשקט ולהקשיב לגלים. יש לילות שמצליחים לשמוע את לחשם ולהקשיב לסיפור שלהם. יש לילות שלא."

"אתה שמעת?"

"אני מדבר איתם כל שנה."

ליה נעצרה חיכתה שיתקרב. "זה קצת מפחיד."

"אני שומר."

לקחה את כף ידו והחזיקה בה. חש בקרירות נעימה מתפשטת.

"היד הרזה שלך תואמת," אמר.

"למה?"

"לנעל הארוכה שלך."

"שתיהן ממשיכות לגדול." אמרה.

"אם כך יהיה מעניין לבוא בשנה הבאה."

"לא לכל אחד אני מראה."

"לבני-דודים את מראה?"

"תלוי," היא אמרה. "אתה מרגיש?"

"אני מרגיש."

"התכוונתי לרסיסי המים שזוחלים לתוך הבגדים. שונאת שהגרביים שלי נרטבים. קלטה שדויד מתבונן בה. בלי משים הרימה את ידיה ללחייה.

הוא נעצר והתיישב על קו המים, התעלם מהאדוות המרטיבות את הג'ינס, חלץ את נעליו, הסיר את הגרביים והביט על המים.

"זה המקום?" שאלה.

"שבי כאן." הוא סימן לה על אבן שמונחת לצדו. "לא תירטבי."

איך מקשיבים לגלים?"

"עוצמים עיניים. שותקים."

"שני דברים שאני לא מסוגלת."

כשהתיישבה, סיפר לה בשקט: "סבתא שלי היתה מצטרפת לדייגים באמצע הלילה. טבריה שחורה. פנסים עמומים. הם ידעו בדיוק מתי מותר לצאת ומתי אסור. לפנות בוקר, כשמצאו אותה על החוף, חיפשו את כל החברים שלה. את כולם מצאו בבתים. אף דייג לא דיווח על יציאה לדיג."

"כלומר?"

"באותו לילה לא היה דיג לילי. האשה הזאת מעולם לא יצאה מהבית לים לבדה. תמיד בחברת הדייגים או הגברים האלמנים שעבדה אצלם."

"אז מה קרה שם?"

"יום הולדת. סבתא שלי אולי בת עשרים-וארבע, אולי פחות, עבדה אצל אחד האלמנים של טבריה. נהוג היה שנשים רווקות מקבלות חדר בדירה תמורת עבודות בית. שנים אחר כך סיפרה שאותו לילה היה יום ההולדת של האלמן שעבדה אצלו. כמעט כל השנה הוא חיכה ליום הזה. היציאה היחידה שלו מהבית היתה ביום ההולדת שלו. מסעדה קבועה בבית מלון על המים. בכל שנה היה מגיע אחד האחיינים שלו ולוקח אותם למסעדה. היה חודש דצמבר. מספרים שסערה כזאת טבריה לא זכרה ולא זוכרת עד היום."

"יודעים אצל מי עבדה – אז מה הבעיה?"

"כנראה שהיו בעיה או שתיים. כששאלו את האלמן שלה, הוא התעקש שהם חזרו הביתה יחד, שהיא עזרה לו כרגיל להתפשט ולהיכנס למיטה. הוא זכר שאפילו את כוס התה שהביאה לו."

"איפה מצאו אותה?"

" על החוף. לפנות בוקר. ללא הכרה."

"מי מצא אותה?"

החברים שלה, הדייגים. בהתחלה לקחו אותה לאחד הבתים . לא מיהרו לבית חולים. טיפלו בה. חיממו את הגוף שלה ליד סיר מהביל. חשבו שאם תריח את הריחות המוכרים, תתאושש. עטפו אותה בשמיכות. פתחה עיניים. ישבו לידה והמשיכו להרטיב במגבת חמה את הפנים שלה, את הגוף, הכינו לה אוכל רך. לא השאירו אותה לרגע לבד."

"מה אמרה להם?"

"לא דיברה אבל הביטה בהם. ככה היתה יומיים, שלושה. שמרו עליה. לא נתנו לה להיות לבד. אחר כך בא הרעש הגדול."

"רעש?"

"היא התחילה לדמם. הדייגים נבהלו. לקחו אותה לבית-חולים. כאן למעלה." דויד הצביע על שורה צפופה של בתים. "עכשיו בתים, אבל אז רק גבעות ובית חולים אחד," אמר, "בבית-חולים עשו משמרות. טיפלו בה. לא היו אחיות ליד המיטה שלה. לא היה צורך. הדייגים שמרו עליה. כל מה שהיה צריך עשו ; בשבילה. הדימום לא הפסיק. שם גם גילו…"

"מה?"

"שהיא נאנסה."

"נאנסה?!.." ליה לא התאפקה: "האלמן?"

דויד צחק: "טבריה סערה באותם ימים. האלמן הזה כמעט לא יצא מהבית. ליתר ביטחון בדקו."

"נו…"

דויד השתתק.

"סבתא שלך נאנסה. אני רוצה להבין מה קרה שם, למה אתה מקשה עלי?"

"אני מספר לך סיפור שקרה לפני כמעט שישים שנה."

"סיפור?"

"בואי ניכנס לג'יפ. קר לי כאן."

התעקשה: "אמרת שצריך להקשיב לגלים."

"נחזור בפעם אחרת." הוא החל לגרוב גרביים, החזיק בידו את נעלי הספורט, קם ופסע לעבר הג'יפ. ליה, כפופת ברכיים, ישבנה מורם מעט באוויר, בהתה בקו המים שנגע בכפות רגליה. היא נשארה על מקומה. דויד נעמד ליד דלת הג'יפ וחיכה. היא סובבה את ראשה לכיוונו, התרוממה ממקומה ונעמדה.

"בבקשה," התחננה, "תספר לי מה קרה שם… היה אונס. סבתא שלך נכנסה להיריון מהאונס הזה. לא היית נולד אם זה לא היה קורה."

דויד פתח למענה את דלת הג'יפ. היא נכנסה, גם הוא נכנס. הביט וראה שפניה התרככו. השרירים ריפו את העור ולחייה התעגלו. למרות שהיה אור חלש, ריתקו אותו הבעות פניה.

"תשאלי."

"תספר לי עליה."

היא הסבה בפתאומיות את פניה ונפגשה בעיניו שלא הסיר ממנה כל השיחה.

"שוב אמא שלך בעיניים שלי?"

"כנראה."

לא הניחה לו: "אולי היא תספר לי."

"היא תשמח."

"אז תחייג אליה עכשיו," התעקשה.

גם הנשים ההן התעקשו. הוא התמסר להן בקלות. נגע ומישש את בשרן הַרגיש והרך, המתוח והפגיע, בשעה שהיה מתפרץ בתשוקה וכובש את גופן. ליה כמעט משכה אותו לתוך ההמולה שחשש ממנה. תערובת מגרה של מילים גררה אותו למקום ההוא, המתקתק והאפל. עם הנשים שהיו לו, מעולם לא דיבר. רק חיכוך גוף בגוף. ליה התעקשה שידבר. היא הזיזה את ראשה במהירות, חתכה את האוויר בהסיטה את ראשה לימין ולשמאל, וחייכה חיוך גדול. הוא אהב לראות אותן מרוצות. זאת הקרקע הטבעית שלו. לרַצות את הנשים שאהבו אותו.

"יש מחברת," אמר, "סבתא שלי כתבה הכל במחברת."

"איפה היא?"

"אצלי."

דויד עצר את הג'יפ. כיבה את המנוע. הסתובב והביט אליה. את כל פניה ראה. ניסה לנעוץ את מבטו באישוניה המתרוצצים.

"מה היה כתוב?" שאלה.

"כשסיימה לאכול יצאה לעשן. האלמן חיכה במסעדה. רבע שעה עישנה."

"זאת הרבע שעה?"

"כן. ניגש אליה איש. היא ידעה מי הוא. ביקש ממנה אש. טבריה קטנה. במחברת היא כתבה שהיה קר. שכל מה שרצתה זה לגמור את הסיגריה. הוא תפס אותה חזק ביד."

"מספיק…" לחשה, "אל תספר יותר."

אנחת רווחה השתחררה מפיו. התניע את הג'יפ. כמה דקות לפני שהגיעו, אמר: "זה כל מה שרצית?"

"לא יכולתי לשמוע."

שוב לא דיברו עד שהחנה וכיבה את המנוע.

"כבר אין עצי מנדרינות," אמרה לו כשהחלו לטפס בשביל, מביטה לצדדים בסבך השיחים שצמחו פרא. היא פתחה את דלת הכניסה שמעולם לא היתה נעולה, וצעדה ישר לחדרה.

"ידעתי שלא תישארי שם," דויד אמר לה כשנעמדה מולו במרפסת בטי-שרט ארוכה ובמכנסי טרנינג. "שבי." קירב לה את הכיסא והיא התיישבה.

"מתי תיקח אותי לטחנה?" הסתובבה אליו חסרת סבלנות.

"יש לנו שבוע להיות יחד."

היא קמה מהכיסא, התהלכה עד קצה המרפסת וכשגבה אליו המשיכה: "סבתא שלך היתה בגיל שלי."

"נכון." אמר לה בשקט, ולליה היה נדמה שמשהו בגוון קולו מזכיר לה את אבא שלה.

"תספר לי," ביקשה, עדיין בגבה אליו.

למרות עייפותו ידע שלא ידחה אותה. היא לקחה כיסא וקירבה אותו אליו. התיישבה מולו. הוא בחן את פניה לאור הניאון החיוור. האישונים שלך הם סוד גם מפנייך, חשב.

"האלמן ההוא," התחיל, "לא ויתר עליה. רצה שתישאר לעבוד אצלו. כשרות נולדה, החליטה לחזור אליו. התעקשה שהדייגים יבואו בכל ערב וייקחו אותה ואת רות לבית הקטן שלה ליד המים. היא והחברים שלה והילדה היו יושבים בבית שלה. לפעמים שעה, לפעמים שעתיים. שותים תה חם ומחזירים אותן לביתו של האלמן. סבתא לא עזבה את רות לשנייה אחת. הן ישנו באותה מיטה…"

ליה ראתה בהרות אור מרצדות בעיניו הכחולות.

"אמא שלי," המשיך, "מעולם לא למדה בבית הספר. סבתא פחדה שייקחו אותה ממנה. למרות שניסו לברר, לא הסכימה להגיד מי אנס אותה. חשבה שאם לא תגלה, ישכחו."

"מה היה לילדה לעשות עם שני זקנים?"

"אמא שלי היתה ילדה שקטה שקטה. מסתובבת סביב המבוגרים. היא נולדה לבנה. שקופה. פעם, אחד האלמנים אמר לאמא שלה, שגם כשהבת לבושה, אפשר לדעת בדיוק אם היא רגועה או כועסת – כל כך שקופה היתה בצבע העור שלה. ילדים חברים לא היו לה מעולם."

"אתה, כנראה."

"כנראה מה?"

"היית החבר הראשון שלה."

חייך: "בדיוק כמו בספרים."

"מה בספרים?"

"את מדברת ואני מתכווץ."

"אני לא רואה."

"בדמדומים בדרך כלל לא רואים."

"בת כמה היתה אמא שלך כשהתחתנה?" שאלה ליה.

"שש-עשרה. אולי פחות."

"ואבא שלך?"

"עשרים וחמש."

"היא העבירה אותה לאבא שלך בגיל שש-עשרה? לא שלחה אותה לבית ספר, לא נפרדה ממנה לרגע, ובגיל שש-עשרה עזבה אותה? ועוד עם מישהו שמבוגר ממנה בעשר שנים?!"

"תשע… בוודאות אני יודע, שאבא שלי הוא היחיד שאהב את אמא שלי אהבה אמיתית. אמרתי לך שהיה בה משהו שגרם למבוגרים לרצות לפרוש עליה את חסותם. מן הפעם הראשונה שאבא שלי ראה אותה משתרכת בחנות שלו אחרי אמא שלה, הוא התאהב בה."

"אבא שלך בטח נפגע מאוד כשהיא החליטה לעזוב אותו אחרי כמה שנים."

"זה סיפור ללילה אחר…" אמר, "אני מנחש שיהיו לנו הרבה שעות אמא שלי."

ליה גלשה לתוך כיסא העץ, שלחה את רגליה קדימה והניחה את שתי זרועותיה על משענות הכיסא. הביטה על פניו מאוכזבת מעט: "תסביר לי, איך אמא שלה עזבה אותה והעבירה אותה לאביך? תסביר לי."

"מחר."

"אני לא הולכת לישון!" חריצי עיניה המטירו כעסים. "אני נשארת כאן."

היא שילבה את ידיה על חזה, הניחה כף רגל אחת מעל השנייה. דויד שם לב שהיא מחככת את נעליה זו בזו.

"את רוצה שאביא לך שמיכה?"

"אני רוצה שתספר לי."

"את תצטרכי להתאפק."

הוא קם וניתַק מהכיסא: "אני הולך."

אריאלה בהלול-דימנד נולדה בשנת 1956 בחיפה, לאב יליד טבריה ואם ילידת ונצואלה. היא מתגוררת בחיפה, נשואה ואם לשניים.

בעלת תואר ראשון בספרות עברית וחינוך, ותואר שני במנהל החינוך ותכניות לימודים מאוניברסיטת חיפה . לימדה ילדים בירושלים, בית שמש וחיפה. מזה 19 שנים מנהלת את בית הספר הפתוח בחיפה.

בהלול-דימנד משלבת את הכתיבה והספרות עם עשייה החינוכית: שולחת לצוות המורים בבית הספר שיר (של אחרים) מדי שבוע, כותבת עבורם ברכת שיר בחגים, ומנהלת בלוג הקשור לאתר בית הספר.

על שזירת הכתיבה עם החינוך היא כותבת:

"ילדים. כל הזמן ילדים. גם כשלימדתי בסמינר את המורות לעתיד, הייתי שם. בבית ספר.

מעמידה עצמי להם. קשובה ומקשיבה מנסה לתת לילדים את רגעי החסד והכבוד לנפשם ולאישיותם.

אי אפשר לכתוב ספר ולעמוד בשער בית הספר.

אי אפשר לעמוד בשער בית הספר ולכתוב ספר.

שני עולמות, זה מן הפנים והחוצה. וזה מן החוץ ופנימה.

ובכל זאת, האחד נגע בשני. ונשזרו המילים והמראות מכאן לשם ומשם לכאן. ונהיה הספר הזה .רומן ראשון."

ספר שיריה "נוצה אחר נוצה קדח האור" יצא לאור בשנת 1996 בהוצאת עיתון 77.

"דויד ובת דודו" הוא רומנה הראשון.

X