דוח מן הפנים | לרכישה באינדיבוק
דוח מן הפנים

דוח מן הפנים

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 244
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66.6
- 37

בראשית היה הכול חי. העצמים הכי קטנים ניחנו בלבבות פועמים ואפילו לעננים היו שמות […] טלפונים ותיוֹנים היו דודנים, עיניים ומשקפיים היו אחים.

 

לאחר שבממואר יומן חורף תיעד פול אוסטר את חייו מנקודת הראות של הגוף, הוא ממשיך עכשיו ומביא דוח זה על התפתחות חייו הפנימיים. בסגנונו הישיר והאלגנטי הוא נותן תחילה ביטוי להשקפתו הילדותית, שראתה חיים מפעמים בכל חפץ, ומשם ממשיך לתיאור מודעותו הגוברת למציאות, ובין השאר לעוולות הקיימות בחיים האמריקאיים. כך נפרש לעיני הקורא המסע האינטלקטואלי, הפוליטי והמוסרי שהביא אותו משנות ה־50 היציבות לכאורה אל שנות ה־60 הסוערות והמסעירות. והוא מוסיף למסע המילולי הזה אלבום של תצלומים הנענה לאתגר האוטוביוגרפי בדרכים אחרות.

 

"על יסוד חמשת הממוארים שלו זכאי אוסטר להכרה כאחד מגדולי הכותבים של הפרוזה האמריקאית בימינו […] לא יהיה זה בלתי מדויק לתאר את החלק הראשון, המעניק לספר את כותרתו, כמושלם" (שרה מנגוזו, מוסף הספרים של הניו יורק טיימס).

 

"[אוסטר] הוא הסופר האמריקאי הבולט ביותר בדור שלאחר אַפְּדַייק ובֵּלוֹ, ולמעשה המחבר היחיד […] הרשאי לטעון לגדולה" (הספקטייטור, לונדון).

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דוח מן הפנים”

בקרוב…

בראשית היה הכול חי. העצמים הכי קטנים ניחנו בלבבות פועמים ואפילו לעננים היו שמות. מספריים יכלו ללכת, טלפונים ותיוֹנים היו דודנים, עיניים ומשקפיים היו אחים. לוח השעון היה פני אדם, לכל אפון שבקערית שלך היתה אישיות משלו, והסבכה שבחזית המכונית של הוריך היתה פה מגחך עם שיניים רבות. עטים היו ספינות חלל. מטבעות היו צלחות מעופפות. ענפי העצים היו זרועות. אבנים יכלו לחשוב, ואלוהים היה בכל מקום.
לא היה כל קושי להאמין שהאיש בירח הוא אדם אמתי. ראית את פניו מביטות אליך משמי הלילה והן היו בלי כל ספק פני אדם. מה זה חשוב שלאיש הזה לא היה גוף — הוא בכל זאת היה בשבילך בן אדם, והאפשרות שאולי יש בכל זה איזו סתירה לא עלתה בדעתך אפילו פעם אחת. ובו בזמן נראתה לך אמינה בהחלט האפשרות שפרה תקפוץ מעבר לירח ושצלחת תברח עם כף.
מחשבותיך הראשונות, שיירים של חייך בתוך עצמך כילד קטן. אתה זוכר רק כמה מהן, קטעים קצרים לא קשורים זה לזה, הבזקים קצרים של הכרה שפורצים בך במפתיע ובאקראי — שמעלים אותם ריח של משהו או מגע של משהו או הצורה שנופל בה האור על משהו בכאן ובעכשיו של הבגרות. לפחות אתה חושב שאתה זוכר, אתה מאמין שאתה זוכר, אבל אולי אינך זוכר כלל, או זוכר רק זיכרון מאוחר יותר של מה שאתה חושב שחשבת בזמן הרחוק ההוא שכמעט אבוד לך עכשיו.
3 בינואר 2012, בדיוק שנה אחרי שהתחלת לחבר את ספרך האחרון, יומן החורף שלך שכתיבתו כבר הסתיימה. לכתוב על גופך, לקטלג את מגוון המהלומות והתענוגות שחווית באני הגופני שלך הוא בכלל לא כמו לחקור את דעתך כמו שאתה זוכר אותה מימי הילדות, שתהיה בלי ספק משימה קשה יותר — אולי משימה בלתי אפשרית. ואף על פי כן אתה חש חובה לנסות לעשות זאת. לא מפני שאתה סבור שאתה מושא נדיר או יוצא דופן למחקר, אלא דווקא מפני שאינך סבור כך, מפני שאתה בעיניך ככל אדם אחר, ככל בני האדם.
ההוכחה היחידה שיש לך שהזיכרונות שלך אינם מטעים מכל וכול היא העובדה שלפעמים אתה עדיין נקלע לדרכי החשיבה הישנות. שרידים שלהן שרדו והגיעו לאמצע שנות השישים לחייך, האנימיזם של שנות הילדות הראשונות לא טוהר כל כולו מנפשך, וכל קיץ, כשאתה שוכב פרקדן על הדשא, אתה מביט מעלה בעננים החולפים ורואה אותם נהפכים לפנים, לציפורים ולבעלי חיים, למדינות ולארצות ולממלכות דמיוניות. סבכות המכוניות עדיין מעלות בדעתך שיניים, ומחלץ הפקקים הוא עדיין בלרינה רוקדת. למרות העדות החיצונית, אתה עדיין מי שהיית, הגם שכבר אינך אותו האדם ממש.
כשחשבת עד להיכן תרצה להגיע עם כל זה, החלטת שלא לעבור את גבול השתים עשרה, כי אחרי שנת השתים עשרה לחייך לא היית עוד ילד, גיל ההתבגרות כבר נראה מבעד לערפל, הבהובים של בגרות כבר החלו להבהב במוחך ונהפכת לסוג של יצור השונה מהאדם הקטן שחייו היו צלילה לא פוסקת לתוך החדש, שבכל יום עשה משהו בפעם הראשונה, ואפילו דברים אחדים, או דברים רבים, וההתקדמות האטית הזאת מאי־ידיעה אל משהו שהוא פחות מאי־ידיעה היא המעסיקה אותך עכשיו. מי היית, איש קטן? איך נעשית אדם היודע לחשוב, ואם ידעת לחשוב, להיכן הוליכו אותך מחשבותיך? חפור והעלה את הסיפורים הישנים, גרד וחפש כל מה שתוכל למצוא, ואז קרב את השברים אל האור והסתכל בהם. עשה זאת. נסה לעשות זאת.
העולם היה כמובן שטוח. כשניסה מישהו להסביר לך שהארץ היא כדור, כוכב לכת החג סביב השמש עם עוד שמונה כוכבי לכת במשהו הנקרא מערכת השמש, לא הבנת מה הנער הגדול ממך אומר. אם הארץ עגולה, צריך כל מי שהוא שמתחת לקו המשווה ליפול ממנה, משום שלא ייתכן שאדם יכול לחיות את חייו כשהוא הפוך. הנער הגדול ממך ניסה להסביר לך את מושג כוח הכבידה, אבל גם זה היה למעלה מבינתך. דמיינת לך מיליוני בני אדם צונחים וראשם כלפי מטה דרך אפלת לילה אינסופי, בולע כול. אילו היתה הארץ באמת עגולה, אמרת בלבך, היה המקום הבטוח היחיד הקוטב הצפוני.
אין ספק שבהשפעת הסרטים המצוירים שאהבת לצפות בהם, חשבת שהמוט הבולט מן הקוטב הצפוני1 דומה לעמודים המפוספסים הסובבים שעמדו לפני המספרות.
1 באנגלית north pole, הקוטב הצפוני, משמעו גם המוט הצפוני.
את הכוכבים, לעומת זאת, לא היה אפשר להסביר. לא חורים בשמים, לא נרות, לא אורות חשמל, לא שום דבר דומה לְמה שהכרת. גודלו העצום של האוויר השחור שממעל, המרחב העצום של החלל שבינך ובין המאורות הקטנטנים האלה, היו משהו שאין שום אפשרות להבינו. נוכחויות טובות לב ויפות המרחפות בלילה, הן שם מפני שהן שם ולא משום סיבה אחרת. מעשה ידיו של אלוהים, כן, אבל מה לכל הרוחות הוא חשב לו?
נסיבות חייך בזמן ההוא היו אלה: אמריקה של אמצע המאה; אמא ואבא; תלתי־אופן, אופניים ועגלות; מקלטי רדיו וטלוויזיות שחור־לבן; מכוניות עם תיבת הילוכים ידנית; שתי דירות קטנות ואחר כך בית בפרוורים; בריאות רופפת בהתחלה, אחר כך כוח ילדותי רגיל; בית ספר ציבורי; משפחה מהמעמד הבינוני השאפתני; עיר של חמישה עשר אלף שתושביה פרוטסטנטים, קתולים ויהודים, כולם לבנים לבד ממעט שחורים, אבל שום בודהיסטים, הינדים או מוסלמים; אחות קטנה ושמונה דודנים; ספרי קומיקס; הספרים המצוירים רוּתי קזותי2 ופינקי לי3; ״ראיתי את אמא מנשקת את סנטה קלאוס״; מרק קמפבּל, לחם ווֹנדר ואפונה משומרת; מכוניות משודרגות (תוספת עוצמה) וסיגריות בעשרים ושלושה סנט החפיסה; עולם קטן בתוך העולם הגדול, שהיה לך העולם כולו בימים ההם, מאחר שהעולם הגדול עוד לא היה גלוי לעין.
2 הדמות הראשית בתוכנית טלוויזיה לילדים, שנקראה על שמה.
3 קומיקאי ומנחה תוכנית טלוויזיה לילדים.
חמוש בקלשון רץ החוואי גריי הזועם בשדה תירס במרדף אחרי פליקס החתול. לא זה ולא זה יכולים לדבר, אבל פעולותיהם מלֻווֹת בצלילים רצופים של מוזיקה נמרצת ומהירה, וכשאתה צופה בשניהם יוצאים לעוד קרב במלחמתם שאין לה סוף, אתה משוכנע שהם אמתיים, שדמויות מצוירות ברישול אלה בשחור־לבן אינן חיות פחות ממך. הן מופיעות כל יום אחר הצהריים בתוכנית הטלוויזיה הנקראת ״בידור לנוער״ בהנחיית פְרֵד סיילס, המוכר לך פשוט כדוד פְרֵד, השוער כסוף השֵׂער לארץ הפלאות הזאת, ומאחר שאינך מבין כלום בהפקת סרטי אנימציה, ואפילו אינך יכול להתחיל לתפוס מהו התהליך שמאפשר לציורים לנוע, נראה לך שיש בוודאי איזה מין יקום חלופי שדמויות כמו החוואי גריי ופליקס החתול יכולות להיות קיימות בו — לא כשרבוטי עט מרקדים על פני מרקע טלוויזיה, אלא כיצורים תלת־ממדיים ממש גדולים כאנשים בוגרים. ההיגיון דורש שיהיו גדולים מפני שהאנשים המופיעים בטלוויזיה גדולים יותר תמיד מדמויותיהם על המרקע, וכן דורש ההיגיון שיהיו שייכים ליקום חלופי מאחר שהיקום שאתה חי בו אינו מאוכלס בדמויות מצוירות, אף שהיית רוצה מאוד שכך יהיה. יום אחד, ואתה אז בן חמש, מודיעה אמך שתיקח אותך ואת חברך בילי לאולפן בניוארק, שמשם משודרת התוכנית ״בידור לנוער״. אתה תראה את הדוד פרד בכבודו ובעצמו, כך היא אומרת לך, ותהיה חלק מהמופע. כל זה מרגש אותך, מרגש אותך בלי גבול, אבל מרגשת אף יותר המחשבה שסוף־סוף, לאחר שבועות של השערות, תוכל לראות בעיניך את החוואי גריי ואת פליקס החתול. סוף כל סוף תגלה איך הם נראים באמת. בעיני רוחך אתה רואה את העלילה מתרחשת על בימה ענקית, בימה גדולה כמו מגרש כדורגל, כשהחוואי הזקן הכעסן והחתול השחור הערמומי רודפים זה אחרי זה הנה והנה באחת התגרות המתמשכות שלהם. ואולם ביום שנקבע לא קורה שום דבר כמו שחשבת שיקרה. האולפן קטן, לדוד פרד איפור על פניו, ולאחר שנותנים לך שקית של סוכריות מנתה לארוח לך לחברה בזמן ההופעה, אתה מתיישב ביציע הצופים עם בילי ויתר הילדים. אתה מביט למטה אל מה שצריכה להיות בימה, אבל לאמתו של דבר זו רק רצפת הבטון של האולפן, ומה שאתה רואה שם הוא מקלט טלוויזיה. אפילו לא מקלט טלוויזיה מיוחד, אלא מקלט לא גדול יותר ולא קטן יותר מזה שיש לך בבית. לחוואי ולחתול אין זכר. לאחר שהדוד פרד מברך את הצופים, הוא מציג את הסרט הראשון. הטלוויזיה נדלקת והחוואי גריי ופליקס החתול מופיעים, מקפצים לכאן ולכאן כמו שקיפצו תמיד, עדיין לכודים בתוך התיבה, עדיין קטנים כשהיו. אתה מבולבל לגמרי. איזו טעות טעית? אתה שואל את עצמך. איפה השתבש מהלך המחשבה שלך? המציאותי שונה שינוי מנוגד כל כך מהמדומיין עד שאינך יכול שלא לחוש שעשו לך תרגיל נבזי. המום מאכזבה, אתה בקושי יכול להכריח את עצמך לצפות בהצגה. אחר כך, כשאתה חוזר אל המכונית עם בילי ועם אמך, אתה משליך בסלידה את הסוכריות.
עשב ועצים, חרקים וציפורים, בעלי חיים קטנים, וקולות בעלי החיים האלה כשגופיהם הלא נראים עברו נחבטים בסבכי השיחים שמסביב. היית בן חמש וחצי כשעזבו הוריך את דירת הגן הדחוסה ביוּניוֹן והשתכנו בבית הלבן הישן בארווינג אווניו בסאוּת' אוֹרנג'. לא בית גדול, אבל הבית הראשון שגרו בו הוריך מימיהם, שנעשה גם הבית הראשון שלך, ואף שפנימו לא היה מרווח, נראתה לך החצר שמאחורי הבית ענקית, כי לאמתו של דבר היתה שתי חצרות, הראשונה חלקת דשא קטנה ממש מאחורי הבית, גובלת בגינת הפרחים הסהרונית של אמך, ומפני שמוסך עץ לבן עמד היישר מעבר לפרחים, מחלק את הנכס לחלקות נפרדות, היתה חצר שנייה מאחוריה, החצר האחורית שמאחור, שהיתה מגודלת פרא וגדולה יותר מהחצר האחורית שמלפנים, תחום מבודד שערכת בו את חקירותיך הכי נלהבות בעולם החי והצומח שבממלכתך החדשה. הסימן היחיד למציאותו של אדם שם היתה גינת הירק של אביך, שהיתה בעיקר גינת עגבניות ונשתלה זמן לא רב אחרי שעברה משפחתך אל הבית הזה ב־1952, וכל שנה מעשרים ושש וחצי השנים שנשארו לו מחייו בילה אביך את הקיצים שלו בטיפוח עגבניות, האדומות והעגלגלות שבעגבניות ניו ג'רזי שראה אדם מימיו, סלים מלאים על גדותיהם עגבניות בכל אוגוסט, עגבניות רבות כל כך שהוא היה צריך לתת אותן במתנה לפני שיתקלקלו. הגינה של אביך משתרעת לצד המוסך בחצר האחורית שמאחור. חלקת האדמה שלו, אבל עולמך שלך — ושם גרתם עד שהיית בן שתים עשרה.
אדומי החזה, פרושים, עורבנים כחולים, זהבנים, טנגריים ארגמניים, עורבים, דרורים, גדרונים, קרדינלים, שחרורים ומדי פעם בפעם גם ציפור כחולה. הציפורים היו לך זרות לא פחות מן הכוכבים, ומאחר שביתן האמתי היה באוויר, חשת שציפורים וכוכבים הם בני משפחה אחת. הסגולה הלא מובנת של היכולת לעוף, ולא כל שכן שלל הצבעים הבהירים והעמומים, היו נושאים ראויים לעיון ולהסתכלות, אבל מה שסקרן אותך בהן יותר מכול היה הקולות שהשמיעו, לשון שונה שמדבר כל סוג של ציפורים, שירים מתנגנים או צעקות צרודות צורמניות. וכבר אז היית משוכנע שהן מדברות זו אל זו, שהקולות האלה הם מילים הנאמרות בלשון ציפורים מיוחדת, וכשם שיש בני אנוש בצבעים שונים שמדברים מספר אינסופי של לשונות, כך גם אצל היצורים המעופפים שלפעמים מקפצים להם על הדשא בחצר האחורית שלכם, כל אדום החזה מדבר אל אחיו אדומי החזה בלשון שיש לה אוצר המילים וכללי הדקדוק שלה, המובנת להם כמו שהאנגלית מובנת לך.
בקיץ: לחצות עלה עשב ולשרוק דרכו; לתפוס גחליליות בלילה ולהתהלך ובידך צנצנת הקסמים הזוהרת שלך. בסתיו: לתחוב את התרמילים שנשרו מעצי האדר לתוך אפך; לאסוף בלוטים מן הקרקע ולהטיל אותם רחוק ככל שיכולת — עמוק לתוך השיחים ונעלמים מן העין. הבלוטים היו מעדנים שהסנאים חמדו אותם, ומאחר שהסנאים היו בעלי החיים הכי נערצים עליך — זריזותם! ניתוריהם הנועזים דרך ענפי האלונים שמעל לראשך! — צפית בהם בקפידה כשחפרו בקרקע בורות קטנים וטמנו בהם בלוטים. אמך אמרה לך שהם שומרים את הבלוטים לחודשי המחסור של החורף, אבל האמת היא שמעולם לא ראית סנאי חופר ומוציא לו בלוט בחורף. הסקת שהם חופרים בורות רק לשם ההנאה שבחפירה, שהם להוטים לחפור ואינם יכולים להתאפק.
עד שהיית בן חמש, שש, ואולי אפילו שבע, חשבת שהמילים human being [בן אנוש] נהגות human bean [בן אפון]. נראה לך מפליא שהאנושות מיוצגת על ידי ירק רגיל וקטן כזה, אבל איכשהו, מעוות את מחשבותיך כדי שיתאימו לאי־ההבנה הזאת, החלטת שעצם קטנותו של האפון הוא שעושה אותו בעל חשיבות, שכולנו ראשיתנו ברחם של אמנו, לא גדולים יותר מאפון, ולכן האפון הוא הסמל הכי אמתי והכי חזק של החיים עצמם.
אלוהים, שהיה בכל מקום ומלך בכול, לא היה כוח של טוב או אהבה אלא של פחד. אלוהים היה אָשָם. אלוהים היה המפקד של משטרת הנפש השמימית, הלא נראה, אדיר כוח שיכול לפלוש לראשך ולהאזין למחשבותיך, שיכול לשמוע אותך מדבר אל עצמך ולתרגם את השתיקה למילים. אלוהים משגיח כל הזמן, מקשיב כל הזמן, ולכן היה עליך להתנהג הכי יפה כל הזמן. אם לא, ירדו עליך במלוא עוצמתם עונשים נוראים, עינויים שלא יתוארו, כליאה בצינוקים הכי אפלים, נדון להתקיים על לחם ומים עד סוף ימיך. כשהגעת לגיל בית הספר התברר לך שכל מעשה של מרי ידוכא. ראית את חבריך חותרים תחת החוקים ברוב תחבלנות ופיקחות, ממציאים צורות חדשות וכל הזמן ערמומיות יותר ויותר של התפרעות מאחורי גבי מוריהם ושוב ושוב לא נענשים על כך, בשעה שאתה, בכל פעם שאתה נענה לאיזה פיתוי ומשתתף בתעלולים האלה, נתפס ונענש תמיד. בלי יוצא מהכלל. לא שום כישרון למעשי קונדס, אבוי, וכשדמיינת לך את אלוהיך הזועם לועג לך בפרץ של צחוק מלא בוז, הבנת שאתה חייב להיות טוב — וָלא…
בן שש. עומד בחדרך בבוקר שבת אחת, זה עתה התלבשת וקשרת את שרוכי נעליך (כבר ילד גדול כל כך, ילד כשיר כל כך), מוכן ומזומן לפעול, עומד לרדת במדרגות ולהתחיל את יומך, וכשעמדת שם באור של ראשית הבוקר האביבי, הוצפת בתחושת אושר, תחושה אקסטטית, לא מרוסנת, של רווחה ושמחה, וכעבור רגע אמרת לעצמך: אין דבר טוב יותר מלהיות בן שש, שש הוא הגיל שאין טוב ממנו להיות בו. אתה זוכר שחשבת זאת בבהירות לא פחות ממה שאתה זוכר מה שעשית לפני שלוש שניות, וזה עדיין זוהר בתוכך חמישים ותשע שנים לאחר הבוקר ההוא, ברור לא פחות, בהיר כמו כל אחד מאלפי או מיליוני או עשרות מיליוני הזיכרונות שהצלחת לשמור בך. מה הדבר שגרם הרגשה מדבירה כל כך? אין לדעת, אבל נראה לך שיש לזה איזה קשר להולדת המודעות העצמית, הדבר הזה הקורה לילדים בגיל שש בערך, כשהקול הפנימי מתעורר ואתה כבר יכול לחשוב מחשבה ולומר לעצמך שאתה חושב את המחשבה הזאת. אז נוסף לחיינו ממד חדש, כי זה הרגע שאנחנו רוכשים לנו את היכולת לספר לנו את הסיפורים שלנו, להתחיל את הנרטיב הלא נפסק הנמשך עד יום מותנו. עד לבוקר ההוא רק היית קיים. עכשיו ידעת שאתה קיים. יכולת לחשוב על היותך חי, וכשיכולת לעשות זאת, יכולת ליהנות הנאה מלאה מן העובדה שאתה קיים, זאת אומרת יכולת לומר לעצמך כמה טוב להיות חי.
1953. עדיין בן שש, ימים אחדים או שבועות אחדים לאחר ההארה הנשגבת ההיא, עוד מפנה בהתקדמות הפנימית שלך, שבמקרה אירע באולם קולנוע אי־שם בניו ג'רזי. לפני כן היית בקולנוע רק פעמיים או שלוש, בכל פעם בסרט מצויר לילדים (״פינוקיו״ או ״סינדרלה״ עולים על הדעת), אבל סרטים ובהם בני אדם אמתיים יכולת לראות רק בטלוויזיה, בעיקר מערבונים דלי תקציב משנות השלושים והארבעים. הופָּלוֹנג קסידי,4 גבי הייז,5 בַּסטֶר קרבּ6 ואל ״פזי״ סיינט ג'ון,7 סרטי פעולה ויריות מיושנים שגיבוריהם חבשו כובעים לבנים ולנבלים היו שפמים שחורים, ומכולם נהנית מאוד והאמנת להם מתוך שכנוע נלהב. ואז, באיזה יום בשנה שמלאו לך בה שש, לקח אותך מישהו לסרט שהוצג בערב — בוודאי הוריך, אף על פי שאינך זוכר שהיו שם. זאת היתה חוויית הקולנוע הראשונה שלך בסרט שלא היה הצגה יומית בשבת, לא סרט מצויר של דיסני, לא מערבון שחור־לבן עתיק — אלא סרט חדש בצבע שנעשה בשביל מבוגרים. אתה זוכר כמה עצום היה האולם המלא עד אפס מקום, כמה מפחידה היתה הישיבה בחשכה כשכבו האורות, תחושת ציפייה ואי־שקט, כאילו אתה שם ולא שם בו בזמן, לא עוד בתוך גופך שלך, כמי שנעלם מתוך עצמו כשהוא חולם. הסרט היה ״מלחמת העולמות״, לפי רומן של ה״ג' ולס, שהיללוהו בשעתו כיצירה פורצת דרך בתחום האפקטים המיוחדים — משוכלל יותר, משכנע יותר, מתקדם יותר מכל סרט אחר שנוצר לפניו. זאת קראת לפני כמה שנים, אבל לא ידעת כלל ב־1953. היית אז רק ילד בן שש הצופה בגדוד של אנשי מאדים פולשים לכדור הארץ, ובגדול שבין המסכים הגדולים שלפניך הצבעים נראו חיים יותר מכל הצבעים שראית עד אז, זוהרים כל כך, ברורים כל כך, חריפים כל כך עד שהכאיבו לעיניך. חלליות עגולות ממתכת נחתו מתוך שמי הלילה, אחד־אחד נפתחו המכסים של המכונות המעופפות האלה ולאט־לאט יצא משם איש מאדים, דמות שגובהה על־טבעי דמוית חרק ובעלת זרועות מקלות ואצבעות ארוכות משונות. איש המאדים נעץ את מבטו בבן כדור הארץ, מאפס עליו את עיניו הפקעתיות המגוחכות, וכעבור רגע קט הבזיק אור. כעבור עוד כמה שניות נעלם בן כדור הארץ, נמחה, איבד את ממשותו, נעשה צל על הארץ, ואחר כך נעלם גם הצל, כאילו לא היה שם האדם הזה מעולם, אף לא היה חי. מוזר שאינך זוכר שפחדת. מאובן היא כנראה המילה שמביעה הכי טוב מה שקרה לך, תחושה של יראת כבוד, כאילו הפנט אותך החיזיון למצב של התפעלות חסרת תחושה. ואז קרה משהו נורא, משהו נורא הרבה יותר ממותם או מהימחותם של החיילים שניסו להרוג את בני המאדים בכלי הנשק חסרי התועלת שלהם. אולי טעו אנשי הצבא האלה בהניחם שהפולשים באו בכוונות זדון, אולי אנשי המאדים פשוט הגנו על עצמם כמו שהיה מגן על עצמו כל יצור אחר אילו חש מותקף. על כל פנים, רצית לתת להם ליהנות מן הספק, מפני שרע היה בעיניך שבני האנוש נתנו לפחד שלהם מן הלא נודע להיהפך מהר כל כך לאלימות. ואז בא איש השלום. הוא היה אביה של הגברת המנהיגה, החברה או הרעיה הצעירה והיפהפייה של המנהיג. האב הזה היה מין כומר או כוהן, איש אלוהים, ובקול שקט ומרגיע יעץ לסובבים אותו לקרוב אל החייזרים בחביבות ובחברות, לבוא אליהם כשאהבת אלוהים בלבם. כדי להוכיח את צדקתו התחיל הכומר־האב האמיץ ללכת לעבר הספינות, בידו האחת ספר תנ״ך ובידו האחרת צלב, אומר לאנשי המאדים שלא יפחדו, שאנחנו אנשי כדור הארץ רוצים לחיות בשלום ובידידות עם כל מי שנמצא ביקום, פיו רועד מרוב רגש ועיניו מוארות בעוצם אמונתו. ואז, כשהיה קרוב כמה מטרים מהספינה, נפתח המכסה, איש מאדים דמוי מקל הופיע ועד שהספיק הכומר־האב לצעוד עוד צעד הבזיק אור ונושא דבר האלוהים נהפך לצל, ומיד אחר כך אפילו לא לצל — נהפך ללא כלום. אלוהים, החזק מכול, אבד כל כוחו. לנוכח הרשע נמצא אלוהים חסר ישע כאדם הכי חסר ישע, ואלה שהאמינו בו גורלם נחרץ. זה הלקח שלמדת בערב ההוא מ״מלחמת העולמות״. זאת היתה טלטלה שאף פעם לא החלמת ממנה החלמה מלאה.
4 דמות של גיבור במערב הפרוע בסדרת סיפורים ורומנים של קלרנס א' מילפורד ובסרטים ובתוכניות רדיו וטלוויזיה.
5 שחקן שהופיע במערבונים רבים, גם כבן לווייתו המשעשע של קסידי.
6 אלוף אולימפי בשחייה שהיה לשחקן קולנוע.
7 שחקן הוליוודי, מעצב דמות המלווה המשעשע במערבונים.
סלח לאחרים, לאחרים סלח תמיד — אבל אף פעם לא לך עצמך. אמור בבקשה ותודה. אל תניח את מרפקיך על השולחן. אל תתרברב. אף פעם אל תאמר דברים לא יפים על אדם מאחורי גבו. זכור לשים את בגדיך המלוכלכים בסל. כבה את האורות לפני שאתה יוצא מהחדר. הבט לעיני מי שאתה מדבר אתם. אל תתחצף להוריך. רחץ את ידיך בסבון ואל תשכח לנקות היטב תחת הציפורניים. אל תשקר, אל תגנוב, אל תכה את אחותך הקטנה. לחץ ידיים בחוזקה. תחזור הביתה בחמש. תצחצח שיניים לפני שאתה שוכב לישון. ומעל לכול זכור: אל תעבור תחת סולמות, חמוק מחתולים שחורים ובשום אופן אל תיתן לכפות רגליך לדרוך על הסדקים שבין מרצפות המדרכות.
הדאיגו אותך חסרי המזל, הנדכאים, העניים, ואף על פי שהיית צעיר מכדי להבין משהו בפוליטיקה ובכלכלה, לתפוס כמה מוחצים יכולים להיות כוחות הקפיטליזם כלפי מי שיש להם מעט או לא כלום, די היה שתרים את ראשך ותביט סביבך להיווכח כמה לא צודק העולם, שיש אנשים שסובלים יותר מאחרים, שהמושג ״שווה״ הוא לאמתו של דבר מושג יחסי. זה מן הסתם קשור איכשהו בהיותך חשוף בצעירותך למשכנות העוני של השחורים בניוארק וג'רזי סיטי, בערבי השבת שהיית הולך עם אביך לגבות את דמי השכירות של דייריו, הילד בן המעמד הבינוני שלמעטים כמוהו היתה הזדמנות להיכנס לדירותיהם של העניים והעניים המרודים, לראות ולהריח את תנאי הדלות, את הנשים העייפות וילדיהן ומתי מעט הגברים שנראו שם, ומשום שדייריו השחורים של אביך היו תמיד נלבבים עד מאוד כלפיך, תהית מדוע האנשים הטובים האלה צריכים להסתפק בכל כך מעט, כל כך הרבה פחות ממה שיש לך, אתה שכל כך נוח ונעים לך בבית שלך שבפרוורים, והם בחדריהם החשופים עם הרהיטים השבורים או כמעט בלי רהיטים בכלל. לך זאת לא היתה שאלה של גזע, על כל פנים אז, מאחר שהרגשת נינוח בין דייריו השחורים של אביך ולא שינה לך אם עורם שחור או לבן, כל זה לא היה אלא שאלה של כסף, של מחסור בכסף, של אי־מציאת עבודה שתכניס להם די כסף שיוכלו לחיות בבית כמו שלך. כעבור זמן, כשהיית קצת גדול יותר והתחלת לקרוא את ההיסטוריה האמריקנית, בפרק זמן בהיסטוריה האמריקנית שבמקרה הקביל לפריחתה של התנועה לזכויות האזרח, יכולת להבין טוב הרבה יותר את מה שראית כילד בן שש ושבע, אבל אז, בימים המעורפלים של ראשית המודעות שלך, לא הבנת כלום. החיים נדיבים כלפי חלק מן האנשים ואכזריים כלפי אחרים, ולבך כאב בגלל זה.
והיו אז גם ״ילדי הודו הרעבים״. זה היה לך מופשט יותר, קשה יותר לתופסו, מפני שהיה רחוק וזר יותר. ואף על פי כן השפיע השפעה עזה על דמיונך. ילדים עירומים למחצה שאין להם די אוכל, גפיים מצומקים, דקים כחלילים, יחפים, לבושי קרעים, משוטטים בערים ענקיות, צפופות, מתחננים על קרומי לחם. זה המראה שראית בכל פעם שדיברה אמך על הילדים האלה, מה שאף פעם לא קרה אלא בזמן הארוחה, מפני שזאת היתה התחבולה של כל האמהות האמריקניות בשנות החמישים למאה הקודמת, שבלי הרף הזכירו את ילדי הודו העזובים הסובלים מתת־תזונה כדי לבייש את ילדיהן שלהן שאינם אוכלים את כל מה שהניחו בצלחתם, וכמה פעם הצטערת על שאינך יכול להזמין לביתך ילד הודי שיחלוק אתך בארוחה שלך, כי לאמתו של דבר היית בילדותך אכלן בררן, בלי ספק בשל איזה ליקוי במערכת העיכול שסבלת ממנו עד גיל שלוש וחצי או ארבע, והיו מזונות מסוימים שלא יכולת לשאת, שראייתם רק היא החלתה אותך ובכל פעם שלא כילית את מה שהושם לפניך, היית חושב על הילדים והילדות ההודים ולבך נקרע מאשמה.
אינך זוכר שקראו באוזניך, גם אינך זוכר איך למדת לקרוא. לכל היותר אתה יכול להיזכר איך דיברת עם אמך על כמה מהדמויות שהתחבבו עליך, דמויות מספרים, ספרים שבוודאי קראה באוזניך, אבל אינך זוכר את עצמך אוחז בידיך את הספרים ההם, אינך זוכר אותך יושב ליד אמך או שוכב לצדה כשהיא מצביעה על האיורים וקוראת לך בקול את מילות הסיפורים. אינך מצליח לשמוע את קולה, אינך מצליח לחוש את גופה ליד גופך. אבל אם אתה מתאמץ דייך, עוצם את עיניך די זמן להכניס את עצמך למין חצי טרנס, אתה מצליח רק לסכם את הרושם שעשו עליך כמה אגדות, בייחוד הֶנזל וגרֵטל שהיתה האגדה שהפחידה אותך יותר מכל האחרות, אבל גם עוץ לי גוץ לי ופעמונית ועמן הזיכרונות העמומים של ראיית הציורים של דמבו, פו הדוב וכלב דלמטי קטן ששמו פּיבי. אבל הסיפור שמצא חן בעיניך יותר מכל השאר, הסיפור שאתה עדיין יודע פחות או יותר בעל פה, שזאת אומרת שבוודאי נקרא באוזניך הרבה עשרות פעמים, הוא פיטר ארנבון, המעשה בפיטר השובב המסכן, בנה הסורר של מרת ארנבון הזקנה, ועלילותיו הכושלות בגן הירק של מר מקגרגור. כשאתה מעלעל עכשיו בעותק של הספר, אתה נדהם להיווכח כמה הוא מוכר לך, כל פרט של כל ציור, כמעט כל מילה בטקסט, ובייחוד המילים המרתיעות של מרת ארנבון הזקנה בעמוד השני: ״אתם יכולים לצאת לכם אל השדות או לטייל בשדרה, אבל לגן של מר מקגרגור אל תיכנסו — אביכם קרתה לו שם תאונה: מרת מקגרגור עשתה אותו מילוי לפשטידה.״ לא פלא שהסיפור היתה לו השפעה כזאת עליך. מקסים ופסטורלי אולי היה הרקע. פיטר לא יצא לאיזה מעשה משובה קל דעת של אחר הצהריים. בהתגנבו אל גנו של מר מקגרגור הוא מסכן באומץ לב את חייו, מסכן ברוב איוולת את חייו, וכשאתה בוחן את תוכן הספר עכשיו, אתה יכול לדמות לך כמה גדול היה החשש שלך לחייו של פיטר — וכמה עלצת כשהוא ניצל. זיכרון שאינו זיכרון ואף על פי כן הוא עדיין חי בזיכרונך. כשנולדה בתך לפני עשרים וארבע שנים היתה אחת המתנות שקיבלה ספל חרסינה מעוטר בשני איורים מספריה של ביאטריקס פוטר. הספל הצליח איכשהו להינצל מן הסכנות שארבו לו בינקותה ובילדותה, וכבר חמש עשרה שנים אתה שותה בו את התה שלך בבוקר. רק חודש אחד אתה לפני יום הולדתך השישים וחמישה וכל בוקר אתה שותה מספל שנועד לילדים, ספל פיטר ארנבון. אתה אומר לעצמך שאתה מעדיף את הספל הזה מכל יתר הספלים שבבית בגלל גודלו המושלם. קטן ממאג, גדול מספל התה המקובל, עם עיקול נעים לשפה למעלה שנוח לשפתיך שלך ומניח לתה לרדת בגרונך בלי להישפך. אם כן, ספל תכליתי, ספל נחוץ, ועם זאת לא תאמר את האמת אם תטען שאתה אדיש לתמונות המעטרות אותו. אתה נהנה להתחיל את יומך עם פיטר ארנבון, ידידך הוותיק משחר ילדותך, מזמן שהוא רחוק כל כך עד שאין לך זיכרונות מודעים ממנו, ואתה חי חרד מן היום שהספל יחליק בו מידך ויישבר.
בשלב מסוים בגיל ההתבגרות שלך אמרה לך אמך שיכולת לזהות את אותיות האלף־בית כשהיית בן שלוש או ארבע. אינך יודע אם הטענה הזאת אפשר להאמין לה, מאחר שאמך נטתה להגזים בכל פעם שדיברה על הישגיך כילד, והעובדה שמוקמת באמצע קבוצת הקריאה כשהתחלת ללמוד בכיתה א' כמו מעידה שלא היית מהיר להתבגר כמו שחשבה אמך. תראה איך דיק רץ, תראה איך ג'יין רצה. היית בן שש והזיכרון הכי חי מן הזמן ההוא מושיב אותך ליד מכתבה מופרדת משאר הילדים, מכתבה ליחיד באחורי החדר, שלשם הוגלית זמנית על התנהגות רעה בכיתה (שיחה עם מישהו כשהיית צריך לשבת בשקט או אחד העונשים שהוטלו עליך בגלל נטייתך לעשות מעשי קונדס), וכשישבת אל המכתבה המבודדת שלך ודפדפת בספר שנדפס כנראה בשנות העשרים למאה הקודמת (הנערים שבאיורים לבשו אברקיים), ניגשה אליך המורה שלך, אישה צעירה טובת לב בעלת זרועות עבות מנומשות ששמה מיס דורסיי או דורסי, ואולי מרת דורסיי או דורסי, והניחה את ידה על כתפך, נוגעת בך בעדינות, אפילו ברוך, מה שהפתיע אותך בתחילה אבל היה כל כך נעים, ואז נרכנה אליך ולחשה על אוזנך, אמרה לך שהיא מעודדת מהתקדמותך, שלימודיך השתפרו פלאים ולכן החליטה להעביר אותך לראש קבוצת הקריאה. נראה אפוא שנעשית תלמיד טוב יותר. הקשיים שהיו לך בשבועות הראשונים של שנת הלימודים כבר היו מאחוריך, ובכל זאת, כשאתה מאחזר את הזיכרון הברור היחיד האחר שנותר בך מן הימים ההם כשלמדת לקרוא ולכתוב, אינך יכול אלא לטלטל את ראשך במבוכה. אינך יודע אם התקרית הזאת היתה לפני או אחרי קידומך לקבוצת הקריאה הכי גבוהה, אבל אתה זוכר בבירור שבאת לבית הספר קצת באיחור בבוקר ההוא בגלל ביקור אצל רופא ושהשיעור הראשון ביום ההוא כבר החל. חמקת אל מושבך הקבוע ליד מלקולם פרנקלין, ילד גדול, מגושם, שכתפיו רחבות במידה לא רגילה, שאמרו עליו שהוא קרוב של בנג'מין פרנקלין, עובדה או בדיה שעשתה עליך תמיד רושם. מיס או מרת דורסיי־דורסי עמדה ליד הלוח בקדמת החדר, מלמדת את הכיתה איך לכתוב את האות W. כל התלמידים והתלמידות, רכונים על מכתבותיהם והעפרונות בידיהם, חיקו אותה בקפידה בכתיבת שורה של האותW . כשהבטת לשמאלך לראות איך הקרוב של בנג'מין פרנקלין מתקדם במשימה, שעשע אותך כשגילית שחברך לכיתה לא הפריד בין האותיות (W W W W) אלא חיבר את כולן יחד (WWWW). נהנית לראות כמה נועזת ומעניינת נראית האות המוארכת הזאת על הדף, ואף על פי שידעת היטב ש־W אמתית יש לה רק ארבעה קווים, החלטת בפזיזות שעדיפה בעיניך גרסתו של מלקולם, וכך, במקום לבצע את המשימה כראוי, העתקת את הדוגמה של חברך, מחבל במתכוון בתרגיל ומוכיח הוכחה ניצחת שלמרות ההתקדמות שהתקדמת, אתה עדיין מטומטם עולמי.
היתה תקופה בחייך, אולי לפני גיל שש או אחריו — הכרונולוגיה התערפלה — שבה האמנת שהאלף־בית כולל עוד שתי אותיות, שתי אותיות סודיות הידועות רק לך. L מוסבת לאחור, ו־A הפוכה.
הדבר הכי טוב בבית הספר היסודי שלמדת בו, מגן הילדים עד סוף כיתה ו', היה שאף פעם לא ניתנו לכם שיעורי בית. המנהלנים שניהלו את ועדת החינוך המקומית היו חסידיו של ג'ון דיוּאי, הפילוסוף ששינה את שיטות ההוראה האמריקניות בגישתו ההומנית הליברלית להתפתחות הילד, ואתה היית הנהנה מחוכמתו של דיואי, ילד שהרשו לו להתרוצץ חופשי מרגע שנשמע הצלצול האחרון והלימודים תמו עד למחרת, חופשי לשחק עם חבריך, חופשי ללכת הביתה ולקרוא, חופשי לא לעשות כלום. היית אסיר תודה לאדונים האלמונים האלה על שלא פגעו בילדות שלך, על שלא העמיסו עליך שיעורים לא נחוצים רק כדי להעסיק אותך, שהיו נבונים דיים להבין שילדים יכולים לקלוט רק כמות כזאת ואחר כך צריך לעזוב אותם לנפשם. הם הוכיחו שכל מה שצריך להילמד יכול להילמד בבית הספר עצמו, משום שאתה ובני כיתתך קיבלתם חינוך ראשוני טוב בשיטה הזאת, אולי לא תמיד עם המורים הכי יצירתיים שבעולם, ובכל זאת ראויים, והם החדירו לתוככם את הקריאה, הכתיבה והחשבון לצמיתות. וכשאתה חושב על שני ילדיך שלך, שגדלו בתקופה של בלבול וחרדה בכל הנוגע לעניינים פדגוגיים, אתה זוכר איך נדונו להכנת שיעורי בית מייגעים ולא נסבלים ערב־ערב, לפעמים נזקקים לעזרת הוריהם כדי לסיים את מה שהוטל עליהם, וכשראית שנה אחר שנה את גופיהם צונחים ואת עיניהם מתחילות להיעצם, ריחמת עליהם, מצטער על ששעות רבות כל כך מחייהם הצעירים מבוזבזות בגלל רעיון נפסד.
בביתך היו רק ספרים מעטים. החינוך הרשמי של שני הוריך תם בסוף בית הספר התיכון ואף אחד משניהם לא אהב לקרוא. אבל היתה ספרייה ציבורית לא רעה בעיר שגרתם בה ואתה ביקרת בה לעתים קרובות, שואל שניים או שלושה או ארבעה ספרים כל שבוע. כשהיית בן שמונה קנית לך מנהג לקרוא רומנים, רובם בינוניים, סיפורים שנכתבו ונועדו לצעירים בראשית שנות החמישים, כרכים רבים מספור בסדרת ״בְּנֵי הרדי״ למשל, שכעבור זמן נודע לך שיצר אותם מישהו שגר במייפלווּד, העיר שלידכם, אבל הכי חביבים עליך היו רומנים על ספורט, ובייחוד אלה שבסדרת צ'יפּ הילטון של קלייר בי, שגוללו את מעללי בית הספר התיכון של צ'יפ הגיבור וחברו ביגי כהן שניצחו במשחקים קשים זה אחר זה, משחקים שהסתיימו תמיד במסירה לטאצ'דאון בשנייה האחרונה, בקליעת סל מחצי מגרש עם השריקה לסיום או בהום ראן מכריע במחצית השנייה של האינינג האחד עשר. אתה זוכר גם את הרומן המרתק נעלי הספורט המופלאות על איש ליגת־על לשעבר מזדקן שירד מגדולתו ומנסה עוד פעם אחת לזכות בתהילה בליגות הנמוכות, וכן המון ספרים שאינם סיפורת, על הספורט החביב עליך, כמו הגדול בימַי בבייסבול וספרים על בייב רוּת', לוּ גריג, ג'קי רובינסון וּוילי מייס הצעיר. מביוגרפיות נהנית כמעט כמו מרומנים, וקראת אותם בסקרנות נלהבת, בייחוד סיפור חייהם של אנשים מן העבר הרחוק, אברהם לינקולן, ז'אן ד'ארק, לואי פַּסטֵר, והאיש רב־הכישרונות, אבי משפחתו או לא אבי משפחתו של מי שהיה חברך לכיתה, בנג'מין פרנקלין. לֶנדמַרק בּוּקס — את אלה אתה זוכר היטב, ספריית בית הספר היסודי שלך היתה מלאה בהם — אבל שובי לב אף יותר היו הספרים בכריכה קשה של בּוֹבּס־מריל עם הכריכה והגב התְפוּזים, אוסף ענקי של ביוגרפיות ובהן איורי צללית שחורים פזורים בין דפי הטקסט. קראת עשרות מהם ואולי אף יותר. והיה גם הספר שאֵם אמך נתנה לך במתנה ועד מהרה נעשה אחד מחפציך הכי יקרים לך, כרך עב כרס שכותרו ״על אומץ לב וגבורה״ (נכתב בידי מחבר ששמו סטרונג ויצא לאור בהוצאת הרט בוק קומפני בשנת 1955), קובץ של יותר מחמישים ביוגרפיות קצרות של המתים המוסריים והנועזים, לרבות דוד (המביס את גולית), אסתר המלכה, הורטיוס ליד הגשר, אנדרוקלס והאריה, וילהלם טל, ג'ון סמית' ופוקהונטס, סר וולטר ריילי, נתן הייל, סָקָגָ'וֵאָה, סימון בוליבר, פלורנס נייטינגייל, הרייט טַבמן, סוזן ב' אנתוני, בוקר ט' וושינגטון ואמה לזרוס. ליום הולדתך השמיני נתנה לך אותה סבתא אהובה מהדורה רבת־כרכים של כתבי רוברט לואיס סטיבנסון. הלשון בחטוף ובאי המטמון היתה קשה לך יותר מדי בגילך (אתה זוכר למשל שנכשלת במילה fatigue כשנתקלת בה בפעם הראשונה בדפוס והגית אותה לעצמך כפָטָגיוּ), אבל נאבקת כגבר בכל דוקטור ג'קיל ומר הייד העבה קצת פחות, אף על פי שרובו חלף עבר מעל לראשך גם הוא. אבל התפעלת מגן החרוזים של הילד, ומאחר שידעת שסטיבנסון היה איש מבוגר כשנכתבו השירים האלה, הרשים אותך כמה מיומן ומשכנע היה השימוש שלו בגוף ראשון בספר כולו, כותב כאילו מנקודת מבטו של ילד קטן, ועכשיו אתה מבין פתאום שזאת היתה ההצצה הראשונה שלך למנגנון הסמוי של היצירה הספרותית, התהליך הסודי שבו יכול אדם לקפוץ לתוך נפש שאינה שלו. בשנה שלאחריה כתבת את שירך הראשון, מושפע היישר מסטיבנסון, מפני שהוא היה המשורר היחיד שקראת, חיבור עלוב של ריר אף מיובש שנפתח בצמד השורות: ״האביב הגיע,/ הבה נריע!״ את השאר שכחת, תודה לאל, אבל מה שאתה עדיין זוכר הוא האושר שמילא אותך כשחיברת את מה שהיה, ובלי ספק הוא עדיין, הגרוע בשירים שנכתבו אי־פעם, מפני שתקופת השנה היתה אז באמת ראשית האביב, וכשהלכת לבדך על הדשא המתחדש בגרוב פארק וחשת את חמימות השמש על פניך, נחה עליך רוח טובה וחשת צורך לבטא את הרוח הטובה הזאת במילים, במילים כתובות, מתחרזות. חבל שהחרוזים שלך היו דלים כל כך, אבל אין דבר, מה שנחשב אז היה הדחף, המאמץ, התחושה המועצמת של מי שאתה וכמה עמוק אתה מרגיש שאתה שייך לעולם הסובב אותך כשזחל העיפרון שלך על פני העמוד ואתה התייגעת בכתיבת החרוזים המסכנים שלך. באותו אביב עצמו, בפעם הראשונה בחייך, קנית ספר בכספך שלך. כבר שמת את עינך עליו כמה שבועות או חודשים קודם לכן, אבל עבר זמן עד שחסכת את הסכום הדרוש (3.95 דולר הוא הסכום שעולה בזיכרונך עכשיו) כדי שתוכל ללכת הביתה ובידיך כל שירי וסיפורי אדגר אלן פו במהדורה הענקית של מוֹדרן לייבּרֵרי. פו היה קשה לך גם הוא, סופר נמלץ ומסובך יותר מדי למוח בן התשע שלך, אבל אף על פי שהבנת רק חלק קטן של מה שקראת, אהבת את צלצול המילים בראשך, סמיכות השפה, הקדרות האקזוטית השרויה על משפטיו הברוקיים הארוכים. ובתוך שנה נעלמו רוב הקשיים, וכשהיית בן עשר גילית את התגלית החשובה השנייה שלך: שרלוק הולמס. הולמס וּווֹטסון, רעיך היקרים בשעות הבדידות שלך, הזוג המוזר הזה של ״דוקטור שֵׂכל ישר משעמם״ ו״מר גאונות אקסצנטרית״, ואף על פי שעקבת בתשומת לב נלהבת אחר פרטי המקרים הרבים שטיפלו בהם, מה שהינה אותך יותר מכול היה חילופי הדברים ביניהם, ההלוך ושוב המרענן של הבחנות מנוגדות, ובייחוד שיחה אחת שהדהימה אותך כל כך, שיחה שהפכה את כל מה שלימדו אותך לחשוב על העולם בהחלטיות כה גדולה, עד שהגילוי הזה הוסיף להטריד אותך ולאתגר אותך עוד שנים. ווטסון, איש המדע המעשי, מספר להולמס על מערכת השמש — אותה מערכת השמש עצמה שהתאמצת כל כך להבינה כשהיית צעיר יותר — מסביר שכדור הארץ ושאר כוכבי הלכת מקיפים את השמש הקפות סדירות ומדויקות, והולמס, מר יודע־הכול היהיר והלא צפוי אומר מיד לווטסון שאין לו שום עניין ללמוד את הדברים האלה, שידיעה כזאת היא ממש בזבוז זמן ושהוא יעשה כל מה שיוכל כדי לשכוח את מה שנאמר לו זה עתה. היית בן עשר ותלמיד כיתה ד' כשקראת את הקטע הזה, אולי בן אחת עשרה ותלמיד כיתה ה', ועד אז לא שמעת אף פעם מישהו טוען נגד הרצון לקנות דעת, ובייחוד מישהו במעמדו של הולמס, איש שנחשב כאחד מגדולי ההוגים של המאה, והנה הוא אומר לחברו שהוא ״לא אכפת לו״. בעולמך שלך היה צריך להיות אכפת לך, היית צריך להראות עניין בתחומי הידע האנושי, ללמוד מתמטיקה וגם כתיבה תמה, מוזיקה וגם מדע, והנה הולמס הנערץ עליך אומר לא, שיש כמה דברים שהם חשובים יותר מדברים אחרים, ואת הדברים הלא חשובים צריך להשליך ולשכוח משום שאינם משרתים שום תכלית ורק דוחסים את המוח בחתיכות חסרות תועלת של ״לא כלום״. כמה שנים אחר כך, כשגילית שאתה מאבד את העניין במדע ובמתמטיקה, נזכרת בדבריו של הולמס — והשתמשת בהם כדי להגן על אדישותך לנושאים האלה. עמדה מטומטמת, בלי ספק, ואף על פי כן אימצת לך אותה. אולי עוד הוכחה שהספרות הבדיונית אכן יכולה להרעיל את השכל.
הדמות הכי מהוללת בחלק העולם שלך היתה תומס אדיסון, שמת שש עשרה שנים לפני שנולדת. המעבדה של אדיסון היתה בווסט אורנג', לא הרחק מביתך בסאות' אורנג' הסמוכה, ומאחר שלאחר מותו של הממציא הפכו אותה למוזאון, אתר לאומי, ביקרת בה בילדותך פעמים אחדות בטיולי בית הספר, נותן כבוד ל״קוסם ממֶנלו פארק״, שזקף לזכותו יותר מאלף המצאות, לרבות נורת הלהט החשמלית, הפונוגרף וסרטי הקולנוע, שלדעתך עשו את אדיסון אחד מחשובי בני האדם שחיו מעולם, המדען מספר אחת בתולדות האנושות. לאחר סיור במעבדה היו המבקרים מוזמנים לצאת אל בניין שנקרא ״מרייה השחורה״, צריף גדול מצופה בטוֹל שהיה אולפן הקולנוע הראשון בעולם, ושם הייתם אתה ובני כיתתך צופים בהקרנת ״שוד הרכבת הגדול״, הסרט הראשון באורך מלא שנעשה אי־פעם. חשת שנכנסת למקדש, לקודש הקודשים של הגאונות. כן, שרלוק הולמס היה אז הוגה הדעות החביב עליך, מופת עשוי לבלי חת של יושר אינטלקטואלי, מי שחשף לפניך את הפלא ואת העוצמה של היסק הגיוני שיטתי, אבל הולמס לא היה אלא בדיה, יצור דמיוני הקיים רק במילים, ואילו אדיסון היה איש אמתי, אדם בשר ודם, ומאחר שהמצאותיו הומצאו קרוב כל כך למקום מגוריך, כמעט בטווח צעקה מביתך, חשת קשר מיוחד לאדיסון, התפעלות עזה במיוחד, אפילו הערצה גדולה מאין כמוה. עד גיל עשר קראת לפחות שתי ביוגרפיות של הגיבור שלך (תחילה ספר של לנדמרק, אחר כך אחד מהספרים התְפוּזים האלה עם איורי הצלליות), ראית בטלוויזיה שני סרטים שנעשו עליו — ״טום אדיסון הצעיר״ (עם מיקי רוני), ״אדיסון האיש״ (עם ספנסר טרייסי) — ומשום־מה (זה נראה לך עכשיו מגוחך) דמיינת לך שיש איזו משמעות לעובדה שיום ההולדת שלך ויום הולדתו של אדיסון חלים בראשית פברואר, ומשמעות רבה אף יותר לזה שנולדת מאה שנה בדיוק לאחר אדיסון (פחות שבוע). אבל הטוב מכול, החשוב מכול, מה שעשה את הקשר שלך לאדיסון לקרבת משפחה ממש, היה הגילוי שהאיש שמספר את שערך היה בשעתו הספר האישי של אדיסון. שמו היה רוֹקוֹ, איש קטן קומה, לא כל כך צעיר, שהפעיל את מסרקו ומספריו בחנות שהיתה ממש מעבר לקצה הקמפוס של סֵטון הול קולג', שהיה רחוק רק רחובות אחדים מביתך. זה היה באמצע ובסוף שנות החמישים, תקופת תספורת הזיפים והתספורת הצבאית, התקופה של נעלי זמש לבנות וגרביים לבנים ונעליים בשני צבעים, סניקרס של קדס וג'ינס אֲשׁוּנים, ומאחר שהתספורת שלך היתה קצרה כמעט כמו של כל הילדים בימים ההם, היו הביקורים במספרה תכופים, פעמיים בחודש בממוצע, זאת אומרת שבכל שבוע שני במשך כל ימי ילדותך ישבת בכיסאו של רוקו והבטת בשעתוק גדול של דיוקנו של אדיסון שהיה תלוי על הקיר לשמאל הראי, תמונה ועליה פתק בכתב יד תקוע במסגרת בצד הימני למטה וכתוב עליו: ״לידידי רוקו: כישרון הוא 1% השראה ו־99% זיעה — תומס א' אדיסון״. רוקו היה החוליה שקשרה אותך היישר אל אדיסון, כי הידיים שנגעו פעם בראשו של הממציא, נוגעות עכשיו בראשך, ומי יוכל לומר שהמחשבות שבתוך ראשו לא עברו אל אצבעותיו של רוקו, ומשום שהאצבעות האלה נוגעות עכשיו בך, האין זה סביר להניח שכמה מהמחשבות ההן עשויות לשקוע עכשיו אל תוך ראשך? לא האמנת, כמובן, בשום דבר כזה, אבל אהבת להעמיד פנים שאתה מאמין, ובכל פעם שישבת בכיסאו של רוקו, נהנית לשחק במשחק הזה של העברת מחשבות מגית, כאילו אתה, שלא נועדת להמציא שום דבר, שלא תראה שום סימן של כישרון לדברים מכניים בשנים שיבואו, היורש החוקי לשכלו של אדיסון. ואז, למרבה פליאתך, סיפר לך באחד הימים אביך בשקט שהוא עבד במעבדה של אדיסון לאחר גְמר בית הספר התיכון. ב־1929, במשרה המלאה הראשונה שלו, היה אחד הצעירים הרבים שעמלו אצל רב־האומן במנלו פארק. לא פחות ולא יותר. אולי ניסה לחוס על רגשותיך כשלא סיפר לך את המשך הסיפור, אבל עצם העובדה שאדיסון היה חלק מקורות משפחתך, שמשמעו שהוא עכשיו גם חלק מקורותיך שלך, מיד הדיח את אצבעותיו של רוקו ממעמדן כקשר הכי חשוב עם האיש הדגול. היית גאה עד מאוד באביך. זה היה בוודאי פרט המידע הכי חיוני על עצמו שמסר לך אי־פעם, ואתה לא חדלת להעביר את המידע הזה לחבריך. ״אבי עבד אצל אדיסון.״ כלומר תחשוב עכשיו, אביך המרוחק והשתקן שוב אינו אפס גמור בעיניך והוא לאמתו של דבר מישהו, אדם שתרם למטרה היסודית של שיפור העולם. רק כשהיית בן ארבע עשרה סיפר לך אביך את חציו השני של הסיפור. העבודה אצל אדיסון לא נמשכה אלא ימים אחדים, כך נודע לך עכשיו — לא מפני שאביך לא הצליח אלא מפני שאדיסון גילה שהוא יהודי, ומאחר שליהודים נאסרה הכניסה לתחום הקדוש של מנלו פארק, זימן הזקן את אביך אל משרדו ופיטר אותו מיד. התברר שהאליל שלך היה אנטישמי קנאי מתועב, עובדה ידועה שלא נזכרה בשום ספר מן הספרים שקראת עליו.
ואף על פי כן השפיעו עליך גיבורים חיים הרבה יותר מגיבורים מתים, אפילו דמויות נעלות כמו אדיסון, לינקולן והרועה הצעיר דוד שהרג את גולית הענק באבן יחידה. גם אתה, ככל הילדים הקטנים, רצית שאביך יהיה גיבור, אבל מושג הגבורה שלך היה אז מצומצם מכדי להעניק לאביך מקום בפנתאון. בדעתך היתה הגבורה קשורה באומץ לב בקרב, השאלה כיצד מתנהג אדם בעת מלחמה, ואביך לא הובא בחשבון כלל מפני שלא נלחם במלחמה, ובמלחמה התכוונת למלחמת העולם השנייה, שהסתיימה רק שמונה עשר חודשים לפני שנולדת. אבותיהם של רוב חבריך היו חיילים, הם פעלו למען המטרה בצורה זו או אחרת, וכשהחבורה הקטנה שהשתייכת אליה התאספה כדי לערוך מלחמות מדומות בחצרות הפרוור שלכם, כאילו נלחמים באירופה (בנאצים) או באיזה אי באוקיינוס השקט (ביפנים), הופיעו חבריך לעתים קרובות ובידיהם כל מיני פריטים של ציוד צבאי שנתנו להם אבותיהם (קסדות, מימיות, ספלי פח, חגורות קליעים, משקפות) כדי שהמשחקים ייראו אמתיים יותר. ואילו אתה באת תמיד בידיים ריקות. כעבור זמן נודע לך שאביך שוחרר מהשירות הצבאי מפני שעסק בשיווק תיל, דבר שהיה לדעת הממשלה חיוני למאמץ המלחמתי. זה נראה לך תמיד קצת לא משכנע, אבל האמת היא שאביך היה קשיש משאר האבות, כבר בן שלושים, כשנכנסה אמריקה למלחמה, זאת אומרת שבין כך ובין כך לא היה מגויס. היית רק בן חמש ושש ושבע כששיחקת בחיילים עם חבריך, צעיר הרבה מכדי להבין משהו על מצבו של אביך בזמן המלחמה ולכן התחלת לשאול אותו מדוע אין לו ציוד להשאיל לך למשחקים שלכם, אולי אפילו להציק לו, ומאחר שאביך לא יכול לשכנע את עצמו להגיד לך שהוא לא שירת בצבא (האם התבייש — או שפשוט חש שאתה תתאכזב?), הוא חיבל איזו תחבולה שתספק את משאלות לבך — ואולי גם כדי לרומם את עצמו בעיניך, להיראות גיבור — אבל התחבולה נכשלה ובסופו של דבר אכזבה אותך, ממש כשם שאכזבה אותך האמת שממנה חשש אביך. באחד הערבים התגנב לחדרך אחרי שהושכבת לישון, כשעוד לא נרדמת ועיניך היו פקוחות, ובלי לומר מילה ראית את אביך שׂם שניים או שלושה חפצים על שולחן הכתיבה שלך ויוצא על הבהונות מן החדר. בבוקר גילית שהחפצים הם פריטים משומשים של ציוד צבאי — שרק אחד מהם אתה עדיין זוכר במידה של ודאות: מימיית פח נתונה באריג ירוק עבה. בזמן ארוחת הבוקר סיפר לך אביך שחיפש ומצא קצת מהחפצים הישנים שלו מימי המלחמה, אבל אתה לא הלכת שולל, בלבך ידעת שהדברים האלה לא היו שייכים לו מעולם, שקנה אותם ביום הקודם אחרי הצהריים בחנות לעודפי ציוד צבאי, ואף על פי שלא אמרת כלום, מעמיד פנים שהמתנות משמחות אותך, שנאת את אביך על ששיקר לך ככה. עכשיו, לאחר כל השנים האלה, אתה רוחש לו רק חמלה.
וכניגוד לזה, היה המדריך ההוא במחנה היום ששהית בו בחודשי הקיץ כשהיית בן חמש, צעיר ששמו לֵני, בן עשרים ושלוש או עשרים וארבע לכל היותר, חביב מאוד על כל הנערים שהיה מופקד עליהם, דק גוף, מצחיק, חם, מתנגד חריף למשמעת חמורה, שזה לא כבר חזר הביתה לניו ג'רזי לאחר ששירת כחייל בקוראה. ידעת שמלחמה ניטשת שם, אבל את הפרטים לא ידעת כלל, וככל שזכור לך, לא דיבר לני אף פעם על מה שחווה בקרבות. אמך היא שסיפרה לך את זה. היא היתה אז רק בת עשרים ושבע ולכן בת גילו של לני, ויום אחד אחר הצהריים כשבאה לקחת אותך הביתה, ניהלו השניים שיחה בשעה שאתה אספת את חפציך, וכשנסעתם אתה ואמך במכונית, ראית כמה רוחה נכאה, שהיא מזועזעת יותר משהיתה אי־פעם ככל הזכור לך (שזאת בוודאי הסיבה שבגללה נשמרה בך התקרית הזאת כל השנים האלה). היא התחילה לספר לך על מכווֹת כפור, הקור הקשה מנשוא של החורפים בקוראה והמגפיים הלא מתאימים שנעלו החיילים האמריקנים, המגפיים שלא היה בהם כדי להגן על רגלי חיל הרגלים וגרמו למכוות כפור שהשחירו את הבהונות וצריכים היו לקטוע אותן. לני, כך אמרה, לני המסכן התנסה בכל זה, ועכשיו, כשהסבירה לך אמך את כל זה, הבנת שגם ידיו של לני נפגעו בקור, מפני ששמת לב שיש משהו לא תקין בפרקים שבקצות אצבעותיו, שהם נוקשים וקמוטים יותר מאצבעותיהם הרגילות של אנשים בוגרים, ומה שהנחת שהוא מין פגם גנטי, הבנת עכשיו שהוא תוצאה של מלחמה. ואף על פי שחיבבת אותו גם עד כה, עלה עכשיו לני בעיניך למדרגת אדם נעלה.
אף על פי שאביך לא היה גיבור בעיניך, לא יכול להיות גיבור בעיניך, אין פירוש הדבר שחדלת לחפש גיבורים במקומות אחרים. בסטר קרבּ וקאובויים אחרים מהקולנוע היו הראשונים ששימשו לך מופתים, כוננו כללים של כבוד גברי שיש ללמדם ולנהוג על פיהם, הגבר הממעט לדבר, שאף פעם לא מחפש לו צרות אבל יטפל בהן באומץ לב ובפיקחות כשייקלע אליהן, הגבר הפועל למען הצדק בהדרה שקטה ומצטנעת ומוכן לסכן את חייו במאבק בין הטוב לרע. נשים יכולות להיות גיבורות גם הן, לפעמים אמיצות יותר מגברים, אבל נשים לא שימשו לך אף פעם מופת פשוט מפני שהיית ילד ולא ילדה ונועדת לגדול ולהיות לגבר. כשהיית בן שבע פינו הקאובויים את מקומם לספורטאים, ובראש וראשונה לשחקני בייסבול ופוטבול, ואף על פי שאתה מתפלא עכשיו על שחשבת אז שהצטיינות במשחקי כדור תוכל ללמד אותך משהו על הדרך לחיות בה את חייך, כך חשבת מפני שאז כבר נעשית אתה עצמך ספורטאי צעיר נלהב, נער שהפך את צורות הבידור האלה למרכז חייו, וכשראית איך הגדולים פועלים בלחץ של מצבי עשֵה או מוּת באיצטדיונים שממלא אותם קהל של חמישים או שישים אלף איש, חשת שהם ללא עוררים הגיבורים של עולמך. מאומץ לב תחת אש למיומנות תחת אש, היכולת להשחיל מסירת בזק דרך שמירה חזקה אל ידי התופס או להרביץ חבטה של שני בסיסים לימין־אמצע המגרש במצב ״שלח הכה ורוץ״, כושר גופני במקום גדלות מוסרית, או אולי סגולות גופניות המתורגמות לגדלות מוסרית, אבל שוב, כך זה היה, ואתה טיפחת את ההערצות האלה שלך בכל שנות האמצע של ילדותך. לפני שמלאו לך שמונה שנים כבר כתבת את מכתב האוהד הראשון שלך והזמנת את הקוורטרבק של קליוולנד בראונס אוטו גרהם, גדול שחקני הפוטבול המקצועיים בזמן ההוא, להשתתף במסיבת יום ההולדת הקרובה שלך בניו ג'רזי. להפתעתך האינסופית השיב לך גרהם במכתב קצר כתוב במכונת כתיבה על נייר המכתבים הרשמי של קליוולנד בראונס. למותר לומר שהוא דחה את ההזמנה, כתב לך שהיו לו התחייבויות אחרות בבוקר ההוא, אבל האדיבות שבעצם התשובה מיתנה את עוצמת האכזבה — משום שאף על פי שידעת שהסיכויים קלושים חשבת שהוא באמת עשוי לבוא, ובראשך ביימת מאה פעמים את אירוע בואו. אחר כך, כעבור חודשים אחדים, כתבת לבובי ס' הקפטן והקוורטרבק של קבוצת הפוטבול המקומית, לומר לו איזה שחקן נהדר הוא לדעתך, ומאחר שהיית אז עלובון כזה ומכתבך היה בוודאי כמעט מגוחך, מלא שגיאות כתיב ושימושים שגויים במילים, טרח בובי ס' להשיב לך, מן הסתם נגעה ללבו העובדה שיש לו אוהד צעיר כל כך, ומאחר שעונת הפוטבול כבר הסתיימה, הזמין אותך להיות אורחו במשחק כדורסל בסתיו (הוא שיחק פוטבול בסתיו, כדורסל בקיץ ובייסבול באביב — כוכב־על בשלושה ענפי ספורט), הורה לך לרדת למגרש בזמן החימום ולהזדהות, וכך עשית, ואז מצא לך בובי ס' מקום על הספסל ומשם צפית במשחק עם הקבוצה. בובי ס' היה אז לכל היותר בן שבע עשרה או שמונה עשרה, רק נער מתבגר, אבל בעיניך היה איש בוגר, ענק, כמו שהיו כל שאר השחקנים בקבוצה. צפית במשחק, מטושטש מרוב אושר, יושב באולם בית הספר התיכון הישן ההוא שנבנה בשנות העשרים למאה, גם מוטרד וגם מומרץ מהרעש שמקים הקהל סביבך, מלא התפעלות מיופיין של המעודדות שעלו מפזזות אל המגרש בהפסקות, מעודדות את האיש שלך בובי ס' שאפשר לך את כל זה, אבל מן המשחק עצמו אינך זוכר כלום, אף לא חבטה אחת, כדור חוזר או חטיפת מסירה — רק את העובדה שהיית שם מאושר עד בלי די לשבת על הספסל עם קבוצת בית הספר התיכון, חש כאילו נכנסת אל דפי רומן של צ'יפּ הילטון.
ידיד של הוריך רוֹי ב' היה בשעתו שחקן בסיס שלישי של ניוארק בֵּרְס, קבוצת הליגה התחתונה האגדית שהיתה פעם חלק מהמערכת של ניו יורק יֶנקיז. כינויו היה ווּפְּס — כי צעק את המילה הזאת בכל פעם שטעה איזו טעות על המגרש. הוא אף פעם לא הגיע לליגה לאומית, אבל שיחק עם ונגד כמה קבוצות של כוכבים לעתיד, ומאחר שכולם אהבו את וופס התוסס, מהיר הדיבור, הגבר הנמוך והחסון שהיה בעליה של חנות בגדים במחירים מוזלים בכביש 22, עדיין היה לו קשר עם רבים מהשחקנים הישנים. לו ולדולי אשתו היו שלושה ילדים, כולם בנות, שאף אחת מהן לא היה לה עניין בבייסבול, ומאחר שידע כמה חשוב לך המשחק, הן כשחקן והן כמעריץ, עשה אותך בן חסותו, כמין בן או אחיין חלופי, מכל מקום ילד, לשתף עמו את עבר הבייסבול שלו. בליל אחד מימי החול באביב 1956, כשעמדת לשכב לישון, צלצל הטלפון והמטלפן היה פיל ריזוּטוֹ, ״סקוטר״ האחד והיחיד, עוצר הביניים של הינקיז מ־1941 ועד לפרישתו בראשית החודש ההוא, ששאל אם אתה פול, ידידו הצעיר של וופס. שמעתי שאתה שחקן פנים אדיר, הוא אמר, מדבר בקולו הצוהל המפורסם, ורק רציתי לומר לך שלום ולהגיד לך שתמשיך ככה. נתפסת לא מוכן, בקושי ידעת מה לומר, היית מבולבל וכבד פה מכדי להשיב על שאלותיו של ריזוטו אלא רק במילה אחת, אבל זאת היתה שיחתך הראשונה עם גיבור חוקי, ואף על פי שהיא נמשכה רק דקות אחדות, חשת שעשתה לך כבוד השיחה הלא צפויה הזאת, מרומם על ידי התחככותך עם האיש הדגול הזה. ואז, שבוע או שבועיים אחר כך, הגיעה בדואר גלויה. על פניה תצלום צבעוני של פְּנים חנות הבגדים של וופס: קולב אחר קולב של חליפות לגברים תחת אורן המסנוור של נורות פלואורסצנט, חליפות רפאים שאין גופים בתוכן, צבא של נעדרים. על גבה הודעה בכתב יד: ״פול היקר, מהר וגדל. הקַרדס זקוקים לשחקן בסיס שלישי טוב. שלך, סטֵן מיוזיאל.״ פיל ריזוטו היה משהו, שחקן מצוין שהקריירה שלו כבר מאחוריו, אבל מיוזיאל היה אחד מבני האלמוות, חובט בעל ממוצע קריירה של 330 שנחשב למקביל בליגה הלאומית לטד ויליאמס, שחקן במיטבו, ״סטן דה מֵן״, החובט השמאלי למרחקים ארוכים עם עמידתו המעוקלת ומחבטו המהיר כברק, ואתה ציירת לך אותו בדמיונך נכנס יום אחד אחר הצהריים לחנותו של וופס לומר שלום לידידו הוותיק וּווּפס הערני תמיד, מבקש ממנו לכתוב כמה מילים לבן חסותו הקטן, ״מסר קצר לילד״, ועכשיו המילים האלה מונחות בידיך, מעוררות בך הרגשה כאילו איזה אל הושיט את ידו ונגע לך במצחך. והיה לפחות עוד מעשה אחד של טוב לב שעשה לך וופס הטוב, הפגנה אחרונה של נדיבות שעלתה על כל שאר המתנות שהעניק לך. מה דעתך על פגישה עם וייטי פורד? שאל אותך יום אחד. זה היה עדיין בשנת 1956, אבל באמצע אוקטובר, זמן לא רב אחרי סיום משחקי אליפות העולם. אתה כמובן תשמח להיפגש עם וייטי פורד, ענית, מאוד תשמח להכיר את וייטי פורד, שהיה אלוף החובטים של הינקיז המנצחים, החובט בעל אחוז הניצחונות הכי גדול בתולדות המשחק, האיטר המבריק שזה עתה השלים את העונה הכי מוצלחת שלו. איזה אדם שפוי בדעתו לא ירצה להיפגש עם וייטי פורד? וכך אורגן הדבר: וופס וּוייטי ייעצרו ליד ביתך באחד מימי השבוע הבא אחר הצהריים, בין שלוש ושלושים לארבע, די מאוחר להיות בטוחים שכבר חזרת מבית הספר. לא ידעת לְמה לצפות, אבל קיווית שהביקור יהיה ארוך, שוופס וּוייטי ישבו אתך ליד השולחן בחדר האורחים שעות אחדות וישוחחו על בייסבול, ובשיחה הזאת יגלה וייטי את הסודות הכי כמוסים, הכי מחוכמים על אמנות ההגשה, כי בשעה שיביט בך תתגלה לו מיד נפשך והוא יבין שאף על פי שצעיר אתה, אתה מישהו שראוי להכניסו בסוד המידע האסור הזה. ביום שנקבע מיהרת לחזור הביתה מבית הספר, שהיה מרוחק רק מעט מביתך, וחיכית במשך מה שהיה כנראה כשעה וחצי אבל לך נדמה כשבוע, מתהלך בעצבנות בחדרים שבקומת הקרקע, לבדך עם מחשבותיך, אמך ואביך שניהם בעבודה, אחותך בת החמש אלוהים יודע איפה היא, לבדך בבית הנסרים הקטן שבארווינג אווניו, נעשה עצבני יותר ויותר בגלל המפגש העילאי, תוהה אם וופס וּוייטי באמת יבואו, חושש ששכחו את הפגישה או עוכבו מאיזו סיבה לא צפויה או נהרגו בתאונת דרכים, ואז לבסוף, כשהתחלת להתייאש ולחשוב שווייטי פורד לעולם לא יציג את כף רגלו בביתך, צלצלה מצילת הדלת. פתחת את הדלת ולפניך על מדרגות החזית היה וופס שגובהו מטר שישים ושמונה והמגיש היֶנקי שגובהו מטר שבעים ושמונה. לאחר חיוך גדול של וופס באה לחיצת יד קצרה אך ידידותית של המאסטרו. הזמנת אותם להיכנס, אבל וופס או וייטי (אי אפשר להיזכר מי מהם) אמר שהם כבר מאחרים וקפצו רק לומר שלום מהיר. עשית כמיטב יכולתך להסתיר את אכזבתך, מבין שווייטי פורד לא ממש יציג את כף רגלו בביתך וששום מידע סודי לא יימסר לך ביום ההוא. שלושתכם עמדתם שם ושוחחתם כארבע דקות לכל היותר, דבר שהיה אמור להיות בו די כדי להשביע את רצונך ובוודאי היה בו די אילו לא התחלת לפקפק אם הווייטי פורד העומד על מדרגות החזית של ביתך הוא וייטי פורד האמתי. גודלו לא היה הגודל הנכון, לקולו אמנם היה המבטא הראוי של קווינס, אבל משהו בפניו נראה שונה מהתמונות שלו שראית, יפה פחות איכשהו, הלחיים העגולות עגולות פחות משהיו צריכות להיות, ואף על פי ששערו היה בלונדי כמו שערו של וייטי, הוא היה קצוץ קצר מאוד ואילו בכל התצלומים של וייטי שראית היה השער שלו ארוך יותר, מסורק לאחור במין תסרוקת פומפדור מותאמת לו. תהית אם וייטי פורד האמתי לא השתמט מן הביקור ואם וופס, שלא רצה לאכזב אותך, המציא את בן הדמות המתקבל פחות או יותר של וייטי כתחליף. כדי לשכך את הספקות האלה שלך התחלת לשאול את וייטי או לא וייטי הזה שאלות על שיאיו בעונה שעברה. תשעה עשר ושש, הוא אמר, וזאת היתה התשובה הנכונה. שתיים נקודה ארבע שבע, וגם זאת היתה התשובה הנכונה, ואף על פי כן לא יכולת לסלק את המחשבה שלא־וייטי פורד היה יכול להתכונן לשאלות האלה לפני הביקור כדי שלא יכשיל אותו חכמן בן תשע, וכשהושיט את ידו הימנית כדי ללחוץ את ידך לשלום, לא היית בטוח אם אתה לוחץ את ידו של וייטי פורד או את ידו של אדם אחר. אתה עדיין לא יודע. בפעם הראשונה בחייך חוויה הביאה אותך לתחום דו־המשמעות המוחלטת. נשאלה שאלה ולא היה אפשר להשיב עליה.
אין להתעלם מהשיעמום כמקור להרהורים ולחלומות בהקיץ, מאות השעות בשחר ילדותך כשמצאת את עצמך לבדך, משמים, מבולבל, אדיש או פזור דעת מכדי שתרצה לשחק במשאיות ובמכוניות הקטנות שלך, לטרוח לערוך את הקאובויים והאינדיאנים המיניאטוריים שלך, את דמויות הפלסטיק הירוקות והאדומות שהיית מפזר על רצפת חדרך כדי לשלחן לתקיפות ולמארבים דמיוניים, או להתחיל לבנות משהו בחלקי הלינקולן לוגס או מערכת האירקטור שלך (שבין כך ובין כך לא מצאו חן בעיניך, בוודאי בגלל אי־הכישרון שלך לטפל בחפצים מכניים), לא חש שום דחף לצייר (וגם בזה לא היית מוכשר עד לצער ולא נהנית לעשות זאת) או לחפש את העפרונות הצבעוניים שלך כדי למלא עוד עמוד בספרי הצביעה המטופשים שלך, ומאחר שירד גשם או שהיה קר מכדי לצאת מהבית, היית שוקע בתשישות מדוכדכת סרת רוח, עדיין צעיר מכדי לקרוא, עדיין צעיר מכדי לטלפן למישהו, נכסף לידיד או לחבר למשחק כדי שיארח לך לחברה. מרבה לשבת ליד החלון ולצפות בגשם הזולג על השמשה, רוצה שיהיה לך סוס, רצוי פָּלוֹמינוֹ עם אוכף מערבי מקושט, ואם לא סוס לפחות כלב, כלב נבון מאוד שאפשר יהיה לאמנו להבין כל גוון בדיבור האנושי ושירצרץ לידך כשאתה יוצא למשימות המסוכנות שלך להציל ילדים במצוקה, וכשלא חלמת על החיים השונים שהיית רוצה שיהיו לך, נטית להגות בשאלות נצחיות, שאלות שאתה עדיין שואל את עצמך היום ואף פעם לא יכולת להשיב עליהן, כמו איך נברא העולם ומדוע אנחנו קיימים, כמו לאן הולכים בני האדם לאחר שהם מתים, ואפילו בגיל הצעיר עד מאוד ההוא חשבת שהעולם כולו אולי נתון בתוך צנצנת זכוכית המונחת על מדף ליד עשרות עולמות צנצנות במזווה ביתו של ענק, ואם לא, וזה מסחרר אף יותר, אבל בלי אפשרות להפריכו באופן הגיוני, היית אומר לעצמך שאם אדם וחווה היו בני האדם הראשונים בעולם, הרי כולם בהכרח קרובי משפחה של כולם. שיעמום מחריד, שעות בדידות ארוכות של ריקות ודממה, שעות בוקר ואחר הצהריים שהעולם חדל בהן להסתובב סביבך, ואף על פי כן התברר שהאדמה העקרה הזאת היתה חשובה בשבילך יותר מרוב הגנים ששיחקת בהם, כי שם לימדת את עצמך איך להיות לבדך, ורק כשאתה לבדך יכולות מחשבותיך לשטוף.
מפעם לפעם, בלי שום סיבה ברורה, פתאום לא ידעת מי אתה. כאילו הישות המאכלסת את גופך נהפכה למתחזה, או ביתר דיוק, לאף אחד, וכשחשת שעצמיותך נוטפת ויוצאת ממך, היית מתהלך במצב של נתק המום, לא יודע בוודאות אם עכשיו אתמול או מחר, לא יודע בוודאות אם העולם שלפניך אמתי או פרי דמיונו של אדם אחר. הדבר קרה בילדותך לעתים קרובות דיין לתת לו שם. ״בלבול,״ אמרת לעצמך, ״אני בבלבול,״ ואף על פי שקטעי הביניים דמויי החלום האלה היו חולפים, רק בנדיר נמשכים יותר משלוש או ארבע דקות, היתה המוזרות של הרגשת הריקון הזאת נשארת עוד שעות אחר כך. זאת לא היתה הרגשה טובה, אבל היא גם לא הפחידה אותך או הפריעה לך, וככל הידוע לך לא היתה לה סיבה בת זיהוי, לא עייפות, למשל, או תשישות גופנית, וגם לא היה שום דפוס להופעתם ולהיעלמם של התקפים אלה, שהרי אירעו גם כשהיית לבדך וגם כשהיית עם אנשים אחרים. תחושה מוזרה שכאילו נרדמת בעיניים פקוחות, אבל בו בזמן יודע שאתה ער לגמרי, יודע איפה אתה, ובכל זאת איכשהו בכלל לא שם, מרחף מחוץ לעצמך, רוח רפאים ללא משקל או חומר, קונכייה ריקה של בשר ועצמות, לא איש. הבלבולים נמשכו כל תקופת ילדותך וזמן לא קצר בנעוריך, באים עליך פעם בחודש או בחודשיים, לפעמים לעתים תכופות יותר ולעתים פחות, ואפילו עכשיו בגילך עדיין חוזרת ובאה ההרגשה הזאת אחת לארבע או חמש שנים, נמשכת רק חמש עשרה או עשרים שניות, ופירוש הדבר שלא לגמרי נגמלת מהנטייה הזאת להיעלם מתודעתך שלך. זה מסתורי ולא מובן, אבל חלק מהותי של מי שהיית אז ומדי פעם אתה עדיין. היית כמו חומק לממד אחר, תצורה אחרת של זמן וחלל, מביט בחייך שלך בעיניים אדישות, בוהות — או כעורך חזרה לקראת מותך, לומד מה קורה לך כשאתה נעלם.
גם את משפחתך חייבים לערב בזה, את אמך, אביך ואחותך, מתוך תשומת לב מיוחדת לנישואים האומללים של הוריך, כי אף על פי שמטרתך היא לשרטט את דרכי פעולתה של נפשך הצעירה, לבחון את עצמך במבודד ולתור את הגאוגרפיה הפנימית של ילדותך, עובדה היא שלא חיית בבידוד, שהיית חלק ממשפחה, משפחה מוזרה, ולמוזרות הזאת היה בלי ספק קשר חזק לְמה שהיית כילד, אולי קשר בלעדי. אין לך סיפורי אימים לספרם, שום סיפורים דרמטיים על מכות והשפלות אלא, במקום זה, על הרגשה מתמדת בסיסית של עצבות, שעשית כמיטב יכולתך להתעלם ממנה, משום שבמזגך לא היית ילד עצוב או מסכן בעליל, אבל כשכבר היית בוגר דייך להשוות את מצבך למצבם של יתר הילדים שהכרת, הבנת שמשפחתך היא משפחה הרוסה, שלהוריך אין מושג מה הם עושים, שהמבצר שמרבית הזוגות משתדלים לבנות למען ילדיהם אינו אלא צריף נוטה לנפול ולכן אתה חש חשוף לאיתני הטבע, לא מוגן, פגיע — ופירוש הדבר שכדי לשרוד אתה חייב להתקשח ולמצוא דרך לגונן על עצמך. אסור היה עליהם להינשא, כך הבנת, וכשהתחילה אמך לעבוד, כשהיית בן שש, הם רק בנדיר נפגשו, בנדיר נראו כמי שיש להם על מה לשוחח, מין דו־קיום מתוך צינה של אדישות הדדית. שום סערות או מריבות, שום צעקות, שום עוינות נראית לעין — פשוט חוסר רגש משני הצדדים, חברים לתא כלא שבמקרה הושלכו אליו יחד ובשתיקה קודרת הם מרצים את עונשם. אתה, כמובן, אהבת את שניהם, בכל לבך ייחלת שהיחסים ביניהם ישתפרו, אבל עם השנים התחלת לאבד תקווה. רוב הזמן היו שניהם מחוץ לבית, שניהם עובדים עד שעה מאוחרת בערב, והבית נראה תמיד ריק, היו רק ארוחות משפחתיות מעטות, הזדמנויות מעטות לארבעתכם להיות יחד, ואחרי גיל שבע או שמונה הכינה את האוכל לך ולאחותך הקטנה על פי רוב העוזרת, אישה שחורה ושמה קתרין שהופיעה אצלכם כשהיית בן חמש והיתה חלק מחייך עוד שנים רבות, נשארה לעבוד אצל אמך לאחר שהוריך התגרשו ואמך נישאה שוב, ואתה עוד עמדת בקשר אתה זמן רב לאחר שזקנה, כשהחלפתם מכתבים לאחר מות אביך ב־1979. אבל קשה לומר שקתרין היתה דמות אמהית, היא היתה טיפוס תימהוני מיערות הבראשית של מרילנד, נישאה פעמים אחדות ופעמים אחדות התגרשה, בדחנית פטפטנית ששתתה בחשאי וניערה את אפר סיגריות המנתה שלה אל כף ידה הפתוחה, חברה יותר מאם מחליפה, ולכן הייתם אתה ואחותך לעתים קרובות לבדכם זה עם זה, אחותך החלושה והחרדה שהיתה עומדת ליד החלון ומחכה לאמכם שתחזור באיזו שעה שנקבעה, ואם לא נכנסה המכונית לחניה בדקה שהיתה צפויה להיכנס היתה אחותך מתחילה להזיל דמעה, משוכנעת שאמכם מתה, וכשחלפו הדקות היו הדמעות נהפכות לבכי עז ולהתקפי זעם. ואתה, רק בן שמונה ותשע ועשר, היית עושה כל מה שיכולת כדי לעודד אותה ולהרגיע אותה אבל בדרך כלל לשווא, את אחותך המסכנה שלבסוף התמוטטה בראשית שנות העשרים לחייה וחייתה שנים מידרדרת לשיגעון, מוחזקת בעזרת רופאים ותרופות פסיכיאטריות, פגועה בשל משפחתך המוזרה יותר משהיית אתה אי־פעם. עכשיו אתה יודע כמה אומללה היתה אמך, ואתה גם יודע שאביך בדרכו הגששנית אהב אותה, כלומר עד כמה שהיה מסוגל לאהוב מישהו, אבל הם נכשלו, והיותך חלק מהאסון הזה כשאתה ילד בלי ספק דחף אותך פנימה, הפך אותך לגבר שבילה את רוב חייו בישיבה לבדו בחדר.
עבר פרק זמן עד שהבנת שלא הכול חושבים כמוך, שיש ילדים כעסנים, תחרותיים שממש דורשים את רעתך, שאפילו כשאתה אומר את האמת, יש מי שמסרבים להאמין לך פשוט מתוך עיקרון. אתה הייתי ילד נותן אמון וגלוי לב, תמיד ראית בתחילה את הכי טוב באחרים, ולעתים קרובות החזירו לך האחרים אותו יחס עצמו ונקשרו חברויות לבביות בילדותך, ולכן היה לך קשה במיוחד כשנתקלת מדי פעם בילד מרושע, מישהו שלא קיבל את חוקי יושר הלב שאתה וחבריך חייתם על פיהם, שנהנה מחילוקי דעות ומסכסוכים לשמם. אתה מדבר כאן על התנהגות אֵתית, לא רק על נימוסים טובים או טובות ההנאה החברתיות שמביאה התנהגות טובה, אלא על משהו יסודי יותר, היסוד שעליו הכול עומד — ובהיעדרו הכול מתמוטט. לדעתך לא היה אי־צדק גדול יותר מהטלת ספק בדבריך כשאמרת אמת, להיקרא שקרן כשלא שיקרת, משום שאז כבר לא היתה דרך חזרה, והתסכול שגרם לך עלבון מוסרי היה נצרב עמוק בתוכך, מוסיף לבעור בך ונעשה אש שבשום פנים אי אפשר לכבותה. ההיתקלות הראשונה שלך בסוג הזה של תסכול אירעה כשהיית בן חמש, בקיץ עם לֵני הנערץ, הקלה במחלוקות הקלות עם ילד אחר במחנה היום שהיית בו, קלה עד שאפשר לראות בה מחלוקת מגוחכת, אבל אתה היית אז ילד קטן והעולם שחיית בו היה מטבע הדברים קטן, ולא היית זוכר את התקרית הזאת לו לא היתה נראית לך חמורה בזמן ההוא, כבירה בהשפעתה, ובזה אינך מתכוון למחלוקת עצמה, שהיתה חסרת חשיבות, אלא לעלבון שחשת אחר כך, להרגשת הבגידה שהממה אותך כשאמרת אמת ולא האמינו לך. הנסיבות, כמו שאתה זוכר אותן — ואתה זוכר אותן היטב — היו: הילדים בקבוצה שלך הכינו מין טקס אינדיאני שיוצג ביום האחרון של מחנה הקיץ ובין הדברים שכולכם הייתם אמורים לעשות היתה הרכבת רעשן טקסי למאורע הזה, שכללה קישוט פחית של אבקת אפייה קלומֶט בכמה צבעים, מילוי הפחית בשעועית יבשה או בחלוקי אבנים ותחיבת מקל דרך חור בתחתית שישמש ידית. הפחית של אבקת האפייה היתה אדומה, כך זכור לך, ועליה מלפנים דיוקן נהדר של צ'יף אינדיאני בצדודית, ואתה עבדת בחריצות על המשימה שלך. אמנם מעולם לא הצטיינת באמנות, אבל הפעם עלו התוצאות על ציפיותיך, הקישוטים שצבעת היו מדויקים ויפהפיים והיית גאה במה שעשית. מכל הרעשנים שעשו הילדים ביום ההוא היה הרעשן שלך בין הכי טובים, ואולי ממש הכי טוב, אבל הזמן תם קודם שהספיק מישהו מכם ללטש את מה שעשה ליטוש אחרון, ולכן צריך היה לשוב אל המלאכה מיד למחרת בבוקר. ואולם ביום שלמחרת לא היית במחנה בגלל צינון, ואולי גם ביום שלאחריו, וכשחזרת סוף־סוף כבר היה היום האחרון, הבוקר של הטקס. חיפשת את יצירת המופת שלך בכל מקום ולא מצאת אותה, ולאט־לאט הבנת, בשעה שחיטטת בערמה, שמישהו מן הילדים סחב אותו כשלא היית. אחד המדריכים (לא לני) הוציא רעשן אחר מהתיבה ואמר לך להשתמש בו במקום בשלך, מה שכמובן אכזב אותך מפני שהרעשן החלופי הזה נעשה ברשלנות, לא היה אפשר להשוותו לרעשן שעשית אתה, אבל עכשיו היית תקוע עם המוצר המביך הזה והכול יחשבו שאתה הוא שקישטת אותו. וכשיצאת להשתתף בטקס, מצאת את עצמך הולך ליד ילד ששמו מייקל, שהיה גדול ממך בשנה ושהקניט אותך כל הקיץ, התייחס אליך כאל טיפש ובור, חדל אישים בן חמש, וכשהראית למייקל את הרעשן המכוער והסברת שהוא לא שלך, שעשית רעשן טוב הרבה יותר, צחק לך מייקל ואמר: בטח, תירוץ ידוע, וכשהתגוננת ואמרת שהוא באמת לא שלך, אמר מייקל שאתה שקרן והסב לך את גבו. אולי עניין לא חשוב, אבל כמה רתחת אז, וכמה גדול היה תסכולך על שנעשה לך עוול כזה, לא רק מפני שעשו לך עוול, אלא מפני שהבנת שהעוול לעולם לא יוכל לתקון.
מקרה אחר משנות הילדות ההן קשור למישהו ששמו דֵניס, שעבר לעיר אחרת כשהיית בן שבע או שמונה וכך נעלם מחייך לתמיד. כשמאורעות רבים כל כך מן הזמן ההוא נמחו מזיכרונך, נראה לה מעניין שגם הסיפור הזה עניינו צדק, הוגנות, ניסיון לתקן עוול. נדמה לך שהיית אז בן שש. דניס היה אתך בכיתה א', וכעבור זמן לא רב נעשיתם ידידים טובים. אתה זוכר את בן כיתתך הזה כילד טוב מזג, ממהר לצחוק, אבל קצת מכונס בתוך עצמו, מהורהר כנושא עמו איזה נטל סודי, ועם זאת הערצת אותו על נינוחותו ועל מה שהיה בעיניך מידה לא רווחת של הדרה במישהו שעודנו צעיר כל כך. דניס היה בן למשפחה קתולית גדולה, אחד מכמה ילדים, אולי מילדים רבים, ומאחר שלא היה להם די כסף לכל צורכיהם, הלבישו אותו הוריו בבגדים בלויים, משומשים, חולצות בגודל לא מתאים ומכנסיים שירש מאחיו הגדולים. לא משפחה ענייה ממש, אלא משפחה שנאבקת על קיומה, גרים בבית ענקי שיש בו, כך נראה, אינסוף חדרים טחובים, מעט רהיטים, ובכל פעם שבאת לשם לארוחת הצהריים אביו של דניס הוא שהכין את האוכל, איש טוב לב וחביב שלא ידעת מה מקצועו ובמה הוא עוסק, ואילו אמו של דניס רק בנדיר נראתה שם. היא בילתה את ימיה לבדה בחדר שבקומה התחתונה, ובפעמים המעטות שהופיעה כשהיית שם, היתה בחלוק רחצה ובנעלי בית, שערה פרוע, מעשנת בשרשרת, רגזנית, עיגולים שחורים סביב עיניה, טיפוס מפחיד, מין מכשפה, כך נראתה לך, ומשום שהיית צעיר כל כך לא היה לך מושג מה היתה הבעיה שלה, אם היתה אלכוהוליסטית למשל או חולה או סובלת מאיזו בעיה נפשית או רגשית. אתה בכל אופן ריחמת על דניס, מצטער על חברך שמוטלת עליו אישה כזאת כאם, אבל דניס כמובן לא אמר אף מילה על כך, מפני שילדים קטנים אף פעם לא מתלוננים על הוריהם, אפילו לא על הכי גרועים שבהם, אלא פשוט מקבלים את מה שניתן להם וכך חיים. באחת השבתות הוזמנתם אתה ודניס למסיבת יום ההולדת של אחד מבני כיתתכם, זאת אומרת שהיית אז קרוב לוודאי בן שבע או כמעט בן שבע. לפי כללי הטקס באירועים כאלה, ציידה אותך אמך במתנה לילד החוגג יום הולדת, חבילה עטופה יפה בנייר אריזה מבריק וסרטים צבעוניים. אתה ודניס הלכתם למסיבה יחד, אבל לא הכול עבר בשלום. לחברך לא היתה מתנה משלו כי הוריו לא קנו לו, וכשראית את דניס בוחן את החבילה שתחת זרועך, הבנת כמה לא נעים לו, כמה הוא מתבייש לבוא למסיבה בידיים ריקות. שניכם כנראה שוחחתם על כך, דניס בוודאי שיתף אותך בהרגשתו — הבושה, המבוכה — אבל אינך זוכר אף לא מילה אחת מן השיחה הזאת. מה שאתה כן זוכר הם הרחמים והחמלה שחשת, צער המסכנות שגאה בך לנוכח המסכנות של חברך מפני שאהבת והערצת את הילד הזה ולא יכולת לראות אותו סובל. וכך, למענך לא פחות מלמען דניס, מסרת לו את המתנה שלך ואמרת לו שהיא עכשיו שלו ושהוא ייתן אותה לבעל יום ההולדת כשייכנס לביתו. אבל מה יהיה אתך? אמר דניס. אם אני אקח את זה, תהיה אתה מי שאין לו מה לתת. אל תדאג, ענית, אני אגיד להם שהשארתי את המתנה שלי בבית, ששכחתי לקחת אותה אתי.
בדרך כלל היית ממושמע והתנהגת יפה. חוץ מפרץ האלטרואיזם הספונטני ההוא כלפי חברך, לא היית בשום פנים ילד מלאך ולא נהגת לתת את מה ששייך לך במחוות של רחמנות נטולת אנוכיות. שאפת לומר את האמת תמיד, אבל מדי פעם שיקרת כדי לחפות על מעשים רעים שלך, ואף שלא רימית במשחקים או גנבת מחבריך, לא היה זה משום שהשתדלת להיות טוב, אלא יותר משום שאף פעם לא חשת פיתוי לעשות את המעשים האלה. ואולם מפעם לפעם, לאמתו של דבר רק פעמיים, בזה אתה נזכר די בדיוק, נתקפת דחף נלוז, דחף להרוס ולהשחית, לחבל, לשבור דברים לרסיסים, ועשית אז משהו לא אופייני לך, מנוגד לאני שהכרת אותו כאני שלך. במקרה הראשון, שקרה כשהיית כבן חמש, פירקת לחלקיו את הרדיו של המשפחה, מכשיר גדול משנות הארבעים למאה הקודמת מלא שפופרות זכוכית וששת אלפים חוטים, כי תחילה חשבת שתוכל לשוב ולחברו, משלה את עצמך ביודעים ומכנה תרגיל זה בוונדליזם ״ניסוי מדעי״, אבל כשהמשכת לעקור את החלקים השונים מקרביו של המכשיר התברר לך עד מהרה שבנייתו מחדש תהיה מעבר ליכולתך כמדען, ואף על פי כן התקדמת כאחוז תזזית, מוציא כל בורג וחוט שבתוך התיבה, עושה זאת פשוט מפני שידעת שאל לך לעשות זאת, שהתנהגות כזאת אסורה בהחלט. מה הניע אותך לתקוף את הפילקו הישן ההוא, לעקור את מעיו ולעשותו חסר תועלת, להשמיד אותו? האם כעסת על הוריך? אם גמלת להם על איזה עוול שנדמה לך שעשו לך או שרק היה לך אחד ממצבי הרוח המרדניים, הנזעמים האלה, התוקפים לפעמים ילדים קטנים, אין לך מושג, אבל אתה זוכר שהענישו אותך עונש כבד על המעשה הזה שלך, גם כשהמשכת לטעון לחפותך, דבק בטענה שהפשע שלך נעשה מתוך רצון לקנות השכלה מדעית. חידה גדולה יותר היא בעיניך מקרה העץ שקרה כשנה לאחר ההשתוללות עם הרדיו, ופירוש הדבר שהיית אז בן שש בערך, ושוב היית לבדך, כועס על שאין לך עם מי לשחק, קצת עצוב, חסר מנוח, משוטט בחצר שמאחורי ביתכם, כשפתאום עלה על דעתך שאין טוב כרעיון לכרות את עץ הפרי הקטן שליד ערוגת הפרחים, עץ חדש, שתיל צנום, מסכן, שגזעו דק כל כך עד שאתה יכול להקיפו בשתי כפות ידיך. עץ קטן כזה לא יעמיד שום קושי, חשבת, ולכן נכנסת למוסך לחפש את הגרזן של אביך, והתברר שהוא ממש עתיק, בוודאי הגרזן הכי ישן ששרד בחצי הכדור המערבי, ולו ידית ארוכה כל כך שהיא כמעט גבוהה כמוך, ולהב קהה כל כך, עבה כל כך וחלוד כל כך עד שמן הסתם קשה היה לעשות בו שקע אף בחתיכת חמאה. והגרזן היה גם כבד, אולי לא כבד מכדי לשאתו אל החצר האחורית, אבל כשעמדת לפני העץ, כבד מכדי להניפו עד מעל לראשך וכבד הרבה יותר מכדי להניע אותו בכוח — לא מחבט הבייסבול שדימית לך שיהיה, אלא שבעה מחבטים, עשרים מחבטים, ולכן התקשית לאחוז אותו במקביל לקרקע, לא יכולת לכוון אותו בקו ישר מפני שפרקי ידיך וזרועותיך התנדנדו כשתקעת את הלהב הקהה בעץ, ולאחר שש או שבע מכות היית מותש כל כך עד שהיית חייב לוותר. הצלחת להבקיע את הקליפה בכמה מקומות, חתיכות של הקרום האפור הסתלסלו כלפי מעלה וגילו את הצד התחתון הירוק הטרי ומעט עץ צהבהב חשוף למטה, אבל שום דבר חוץ מזה, תוכניתך לכרות את העץ נכשלה כליל, ואפילו הפצעים שפצעת אותו יחלימו עם הזמן. ושוב נשאלת השאלה: מדוע עשית את זה? אינך זוכר מה היה המניע שלך — פשוט הרצון לעשות זאת, הצורך לעשות זאת — אבל נראה לך שזה היה קשור לסיפור על ג'ורג' וושינגטון ועץ הדובדבנים, המיתוס האמריקני העיקרי של ילדותך, האגדה הלא מובנת, התמוהה על ג'ורג' הצעיר הכורת את העץ ללא כל סיבה, עושה זאת רק משום שרצה לעשות זאת. וזה בדיוק מה שחשת אתה כשהחלטת לכרות את העץ שלך, כאילו כל ילד בשלב ידוע בילדותו נועד לכרות עץ רק מתוך ההנאה שבכריתת עץ, אבל הוא, כמובן, ג'ורג' וושינגטון היה אבי ארצו, ארצך, ולכן עמד זקוף והודה במעשהו הרע באוזני אביו — ״אינני יכול לשקר״ — וכך הוכיח שהוא נער ישר, נער בעל יושר ראוי לשבח וכוח מוסרי. אתה לא אב של שום ארץ ולכן שיקרת לפעמים בילדותך, שיקרת מפני שאתה, שלא כמו ג'ורג' וושינגטון, יכולת לשקר כשדרשו זאת הנסיבות, אף על פי שידעת שבסופו של דבר אלוהים יעניש אותך על כך. אבל מוטב אלוהים, חשבת, ולא הוריך.
וושינגטון, אצילי ומרומם, נכבד ללא דופי, נערץ על כל האמריקנים, נלחם כמה מלחמות חשובות בניו ג'רזי בזמן מלחמת העצמאות האמריקנית, וכל שנה עלתה לרגל הכיתה שלך אל המפקדה של הגנרל במוריסטאון, מקום קדוש שנחשב מקודש אף יותר מזה שמוקדש לאדיסון במנלו פארק. נורת המאור והפונוגרף היו חפצים מעשי אדם מופלאים, אבל בית המידות הקולוניאלי הלבן הזה היה לב לבה של אמריקה. משכן תפארתה של קולומביה, ובשנים ההן של שחר ילדותך לימדו אותך להאמין שכל מה שקשור לאמריקה הוא טוב. שום מדינה לא תשווה לגן העדן שאתה חי בו, כך אמרו לך מוריך, מפני שזאת ארץ החופש, ארץ ההזדמנויות, וכל ילד קטן יכול לחלום שיגדל ויהיה לנשיא. הצליינים האמיצים עברו את האוקיינוס כדי לייסד אומה במדבר שממה, והמוני המתיישבים שבאו בעקבותיהם פרשו את ה״עדן״ האמריקני על פני היבשת כולה, מן האוקיינוס האטלנטי עד האוקיינוס השקט, מקנדה עד מקסיקו, מפני שהאמריקנים היו חרוצים ונבונים, האנשים הכי המצאתיים עלי אדמות, וכל ילד קטן יכול לחלום שבהתבגרו יהיה איש עשיר ומצליח. אמנם נכון שהעבדות היתה רעיון רע, אבל לינקולן שחרר את העבדים, ועכשיו המשגה המצער הזה הוא כבר נחלת העבר. אמריקה היא מושלמת. אמריקה ניצחה במלחמה והיא מופקדת על העולם כולו, והאיש הרע היחיד שהוציאה מקרבה הוא בנדיקט ארנולד, הבוגד המתועב שהסית נגד ארצו וששמו מגונה בפי כל הפטריוטים. כל שאר הדמויות ההיסטוריות היו חכמות וטובות והוגנות. יום־יום חלה עוד התקדמות, ואם עברה של אמריקה היה יוצא מן הכלל, הרי צפוי לה עתיד טוב אף יותר. בשום פנים אל תשכח איזה בר מזל אתה. להיות אמריקני הוא להשתתף במיזם האנושי הכי גדול מאז נברא האדם.
אף לא מילה אחת על השחורים שבבניינים של אביך, כמובן, ואף לא מילה אחת על המגפיים שנעלו החיילים בקוראה, אבל עוד זמן רב לאחר סוף הקיץ הוספת לחשוב על לני, ושוב ושוב פקד אותך מראה הבהונות המושחרות, הכרותות, רבבות גדמים מושלכים, הר של אצבעות שנקטעו מרגליהם של חיילים רועדים מוכי כפור; בדלי סיגריות שרופים ממלאים על גדותיה מאפרה גדולה ורחבה כמו בית.
בסתיו של השנה ההיא, 1952, חווית בפעם הראשונה את מערכת הבחירות לנשיאות. אייזנהאואר נגד סטיבנסון. ההורים שלך היו דמוקרטים, משמע שגם אתה ייחלת להצלחתו של הדמוקרט מאילינוי, אבל הצידוד בו עורר מחלוקת בינך ובין הילדה הגוצה עגולת הפנים שהיית מאוהב בה, פטי פ' בשערה הקלוע, שתי צמות שוות ומפתות שירדו לה עד מחצית גבה. ואז פתאום נהפך הפיתוי להתפכחות כי בוקר אחד, כשישבת לידה על מדרגות החזית של בית הספר שלך מחכה שייפתחו הדלתות והגננת שלכם תוכל להכניס אתכם פנימה ויומכם יתחיל, נדהמת לשמוע אותה מפזמת פזמון פרו־רפובליקני, קטע מתגרה של כינויי גנאי שזעזע אותך בנלהבותו: ״סטיבנסון טמבל, סטיבנסון טמבל, אייזנהאואר יותר חזק, סטיבנסון טמבל!״ הייתכן שאתה והנערצת עליך אינכם מסכימים בעניין כמו מי יהיה הנשיא הבא? הפוליטיקה היא ספורט גועלי, כך התברר לך עכשיו, תחרות חופשית של התגוששות מרה אינסופית, וציער אותך שמשהו מופשט ורחוק כמו הבחירות לנשיאות היה יכול לגרום קרע בינך ובין פטי הקטנה והשמנמונת, שהתברר שהיא תומכת נוראה בצד האחר. ומה על האגדה בדבר אמריקה מאוחדת והרמונית, שאלת את עצמך, הרעיון שהכול צריכים לפעול יחד למען טובת הכלל? לכנות מישהו טמבל זאת האשמה רצינית. זה הרס את הקשרים האדיבים ששררו לכאורה במדינה הזאת המושלמת שבכל המדינות והוכחה שלא רק זאת שהאמריקנים חלוקים ביניהם, אלא גם שהמחלוקות האלה מלובות לעתים תכופות ביצרים מכוערים ובעלבונות והשמצות. המלחמה הקרה היתה אז בשיאה, ״האיוּם האדום״ הגיע לשלב הכי ארסי שלו, אבל אתה היית צעיר מכדי להבין משהו מכל זה, וכשהזדחלה לה ילדותך על פני שנות החמישים הראשונות, הרעש היחיד מן הצייטגייסט שהיה לך חזק דיו לשמוע אותו היה צלילי התופים הגדולים המתריעים שהקומוניסטים באים להחריב את אמריקה. כל המדינות יש להן, בלי ספק, אויבים, אמרת בלבך, הלוא לכן פורצות מלחמות, אבל עכשיו כשאמריקה ניצחה במלחמת העולם השנייה והוכיחה את עליונותה על כל שאר המדינות שבעולם, מדוע יחשבו הקומוניסטים שאמריקה רעה, ארץ רעה כל כך שראוי להחריב אותה? האם הם טיפשים, תהית בלבך, או שהעוינות שלהם לארצות הברית מעידה שלאנשים בחלקי עולם אחרים יש דעות שונות על הדרך שיש לחיות בה, דעות לא אמריקניות? ואם כך הדבר, האין זה גם אומר שגדולתה של אמריקה, שהיא דבר מובן מאליו לכל האמריקנים, אינה כך לאנשים האחרים האלה? ואם הם אינם רואים את מה שאנחנו רואים, מי אומר שמה שאנחנו רואים הוא שם באמת?
שום דבר על המגפיים — אבל גם כמעט אף לא מילה אחת על האינדיאנים. ידעת שהם היו כאן קודם, שהם יישבו את הארץ שנקראת עכשיו אמריקה אלפיים שנה לפני שהאירופים הלבנים התחילו לבוא אל החופים האלה, אבל כשדיברו מוריך על אמריקה, נזכרו בדבריהם האינדיאנים רק בנדיר. הם היו הילידים, קודמינו בני המקום, האנשים שמשלו לפנים בחלק העולם הזה, ושתי השקפות מנוגדות ניגוד חריף עליהם רווחו באמריקה של אמצע המאה, ואף על פי כן עמדו שתיהן כשוות זו לזו, כל אחת מתיימרת להיות האמתית. במערבונים בשחור־לבן שראית בטלוויזיה הוצגו כל אדומי העור ללא יוצא מן הכלל כרוצחים חסרי רחמים, אויבי הציוויליזציה, שדים בוזזים שהתקיפו חוות של לבנים פשוט לשם הנאה סדיסטית. לעומת זאת היה הדיוקן המלכותי של ראש השבט האינדיאני על הפחית של אבקת האפייה קלומט, אותה הפחית שקישטת כרעשן כשהיית בן חמש, והטקס האינדיאני שהשתתפת בו לא נסב על האכזריות של האינדיאנים אלא על חוכמתם, על הבנתם את הטבע שהיא עמוקה יותר מהבנתו של האדם הלבן, על הקשר שלהם לכוחות הנצחיים של היקום, ו״הרוח הגדולה״ שהם מאמינים בה נראתה לך כאֵלָה חביבה ומסבירה פנים ולא אלוהי הנקמות שציירת לך בדמיונך, המושל על ידי הטלת פחד ועונשים מייסרים. כעבור זמן, כאשר לוהקת לתפקיד המושל ויליאם ברדפורד בהצגה שהעלו בכיתה ב' או ג' שלך, ניהלת שחזור של חג ההודיה הראשון עם סקוונטו ומָסָסוֹיט נדיבי הלב, יודע שהאינדיאנים היו אנשים טובים וידידותיים, ושללא נדיבותם ועזרתם המתמדת, ללא שפע מתנות המזון וההדרכה המלומדת בדרכי הארץ, לא היו המתיישבים הצליינים הראשונים עוברים את החורף הראשון שלהם בעולם החדש. כאלה היו העדויות הסותרות: גם שדים וגם מלאכים, פרימיטיבים אלימים ופראים אצילים, שני מראות מנוגדים של אותה מציאות עצמה, ואף על פי כן היה בערבוביה הזאת גם מונח שלישי, ביטוי שהזין את הנסתר שבחלקי עולמך הפנימי זמן רב ככל שאתה זוכר: ״אינדיאני פרא״. במילים האלה השתמשה אמך בכל פעם שהתפרעת, כשהתנהגותך המאופקת ברגיל נעשתה קולנית ופרועה, כי האמת היא שהיה בתוכך משהו שרצה להשתולל, והדחף הזה התבטא בזה שדימית בלבך שאתה אינדיאני, ילד שיכול לרוץ עירום למחצה ביערות אורנים ענקיים ועמו חץ וקשת, לבלות ימים תמימים דוהר במישורים על סוס פלומינו שלו וצד תאואים עם הלוחמים בני שבטו. ״אינדיאני פרא״ ייצג כל מה שהיה חושני, משחרר וחסר מעצורים, זה היה האִיד הקורא דרור לכל תשוקות הליבידו שלו בניגוד לאני העליון של הקאובויים הגיבורים במגבעות הלבנות, לעולם המדכא של נעליים לא נוחות ושעונים מעוררים וחדרי כיתה מחניקים ומחוממים יותר מדי. מעולם לא נפגשת עם אינדיאני, כמובן, מעולם לא ראית אינדיאני אלא בסרטים ובתצלומים, אבל גם קפקא לא ראה אינדיאני מימיו, וזה לא מנע אותו מלכתוב סיפור קצר שכותרתו ״שאיפה להיות לאינדיאני״: ״אח, להיות לאינדיאני, מוכן מיד, ועל גב הסוס הדוהר, נטוי באוויר…״8 משפט יחיד רצוף התופס במלואה את התשוקה להשליך מעליך איפוקים, לרפות, להימלט מן המוסכמות המסכלות של התרבות המערבית. כשהיית בכיתה ג' או ד' זה מה שספגת: הלבנים שבאו לכאן בשנות העשרים למאה השבע עשרה היו מעטים כל כך עד שלא היתה להם בררה אלא לעשות שלום עם השבטים המקיפים אותם, אבל כשגדל מספרם, כשהתחילה פלישת המהגרים האנגלים לגדול ואחר כך עוד הוסיפה לגדול, התהפך המצב ואט־אט נדחקו האינדיאנים החוצה, נושלו, נטבחו. את המושג ״רצח עם״ לא ידעת, אבל כשראית את האינדיאנים והלבנים תוקפים אלה את אלה במערבונים הישנים שבטלוויזיה, ידעת שיש בסיפור הזה יותר משסופר בסיפורים האלה. האינדיאני היחיד שהתייחסו אליו במידת־מה של כבוד היה טוֹנטוֹ, החבר הנאמן של הפרש הבודד בגילומו של השחקן ג'יי סילוורהילס, שהערצת אותו על אומץ לבו, תבונתו ושתיקותיו המהורהרות הארוכות. כשהיית בכיתה ה', כלומר בן עשר ואחת עשרה, נעשית קורא נלהב של כתב העת מֵד, ובפרודיה המפורסמת עכשיו על הפרש הבודד שהופיעה באחד מגיליונותיו, הנוקם במסכה על מעשי עוול וחברו הנאמן מוצאים את עצמם מול כנופיה של לוחמים אינדיאנים עוינים. הפרש הבודד פונה אל חברו ואומר: ״טוב, טונטו, נראה שאנחנו מכותרים,״ ועל כך עונה האינדיאני: ״לְמה את מתכוון ב'אנחנו'?״ אתה הבנת את ההלצה שהיתה, כך נראה לך, הלצה מצוינת ומצחיקה להפליא, מן הסיבה שזאת דווקא לא היתה הלצה.
8 פרנץ קפקא, רופא כפרי. תרגמה אילנה המרמן. עם עובד, תש״ס.
יומנה של אנה פרנק. הודו נעשית ארץ עצמאית. הנרי פורד מת. תור היירדאל שט על רפסודה מפרו לפולינזיה ב־101 ימים. ״כולם היו בני״ של ארתור מילר. ״חשמלית ושמה תשוקה״ של טנסי ויליאמס. מתגלות המגילות הגנוזות. אי־שם מעל לאיזה מדבר במערב ארצות הברית שובר מטוס אמריקני את מהירות הקול. טרומן ממנה את ג'ורג' ס' מרשל למזכיר המדינה ומתחילה ״תוכנית מרשל״. ג'קומטי מפסל את ״איש מצביע״. הדבר של אלבר קאמי. האו״ם מכריז על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל. האֶקטוֹרס סטודיו נוסד בניו יורק. אנדרה ז'יד זוכה בפרס נובל. פבלו קזלס נודר שלא לנגן לפני קהל כל עוד פרנקו בשלטון. אל קפונה מת. קיצוב הסוכר בארצות הברית מתבטל לאחר חמש שנים. ג'קי רובינזון נעשה שחקן הבייסבול השחור הראשון בליגות הלאומיות. טרומן חותם על צו נשיאותי 9835 הדורש שבועת נאמנות מכל עובדי הממשלה, ונעשה הנשיא הראשון הפונה אל העם האמריקני בטלוויזיה. אני, חבר המושבעים של מיקי ספיליין. דוקטור פאוסטוס של תומס מאן. הוועדה לחקר פעילות אנטי־אמריקנית מתחילה לחקור השפעה קומוניסטית בתעשיית הקולנוע. ״מסיה וֶרדו״ של צ'רלי צ'פלין. הינקיז ניצחו את הדודגֵ'רס בסדרת הגמר. מרייה קאלאס בהופעת בכורה. יותר מ־71 סנטימטרים שלג ירד בניו יורק, סופת השלגים העזה בתולדותיה. ״מן העבר״ בבימויו של ז'אק טורנר, וכן ״גוף ונפש״, ״כוח ברוטלי״, ״אש צולבת״, ״נולד להרוג״, ״נואש״, ״מופלל״, ״נשיקת מוות״, ״הליידי באגם״, ״הסיוט״, ״אחוז דיבוק״, ״עדות שקר״, ״סמטה חשוכה״ ו״לא מאמינים לי״. אירועים אקראיים, לא קשורים זה לזה, שהקשר היחיד ביניהם הוא העובדה שכולם אירעו בשנה שנולדת, 1947.
אתה זוכר את המטוסים, מטוסי הסילון העל־קוליים שואגים בשמי הקיץ הכחולים, חוצים את הרקיע במהירויות רמות כל כך עד שהם כמעט לא נראו כלל, הבזק כסוף מנצנץ לרגע באור, ואחר כך, זמן לא רב לאחר שנעלמו מעבר לאופק, הבּוּם המרעים אז מהדהד למרחק מילין בכל הכיוונים, הפיצוץ הגדול של הדף אוויר שמבשר שמחסום הקול שוב נפרץ. אתה וחבריך הייתם הלומי רעם מכוחם של המטוסים האלה שהופיעו תמיד ללא אזהרה, מכריזים על בואם כרעש זועם ממרחק ובתוך שניות כבר היו ממש מעל לראש, והיה המשחק ששיחקתם אתה וחבריך באותו רגע מה שהיה, כולכם עמדתם בלי נוע להביט למעלה, לצְפות, לחכות בשעה שהמכונות המעופפות המייללות האלה עברו על פניכם. היתה אז תקופת פלאי התעופה, תקופת המהירות ההולכת וגוברת, הגובה הרם יותר ויותר, תקופת המטוסים ללא טורסו, מטוסים שנראו כמו דגים אקזוטיים יותר משנראו כמו ציפורים, ומקום נכבד כל כך תפסו המכונות המעופפות האלה בדמיונם של ילדי אמריקה עד שקלפי אספנים של המטוסים החדשים הופצו אז, ממש כמו קלפים של בייסבול או פוטבול, בחפיסות של חמש או שש עם לוחית של גומי לעיסה ורוד בתוכן, ועל פניו של כל קלף היה תצלום של מטוס במקום תצלום של שחקן כדורגל, ועל גבו מידע על המטוס הזה. אתה וחבריך אספתם את הקלפים האלה, הייתם בני חמש ושש ומשוגעים למטוסים, מוקסמים מהמטוסים, ואתה נזכר עכשיו (פתאום הכול נראה ברור לך) איך אתה יושב על הרצפה עם חבריך לכיתה במסדרון בית הספר בעת תרגול התקפה אווירית, שבשום פנים לא היה דומה לתרגולי השרפות שנערכו אצלכם גם הם, היציאות הבהולות ההן אל החום או הקור, מדמיין לך את בית הספר שלך נשרף כליל לנגד עיניך, מפני שבתרגול של התקפה אווירית הושארו הילדים בתוך הבניין, אבל לא בכיתה אלא בפרוזדור, כנראה כדי להגן עליהם מפני התקפה מן האוויר, טילים או רקטות, פצצות המוטלות ממטוסים קומוניסטיים מגביהי טוס. ובעת התרגול הזה ראית את קלפי המטוסים בפעם הראשונה, כשאתה יושב על הרצפה בגבך אל הקיר, שותק, בלא שום כוונה להפר את השתיקה, משום שהדיבור היה אסור בשעת התרגולים הרציניים האלה, ההכנות חסרות התועלת כנגד מוות והרס שאולי יבואו, אבל לילד אחד היתה בבוקר ההוא חפיסה של קלפי המטוסים האלה והוא הראה אותם לשאר הילדים, מעביר אותם בהיחבא לאורך שורת הגופים היושבים, וכשהגיע תורך להחזיק את אחד הקלפים בידך נדהמת ממראה המטוס, ממוזרותו ומיופיו הלא צפוי, כולו כנפיים, כולו מעוף, חיה של מתכת שנולדה בשמי השמים בממלכת אש טהורה, נצחית, ולא פעם נראה לך שתרגול ההתקפה האווירית שהשתתפת בו נועד ללמד אותך איך להתגונן מהתקפה של מטוס כזה ממש, כלומר מטוס דומה לזה שעל הקלף שנבנה בידי אויבי ארצך. שום פחד לא. אף פעם לא חששת שפצצות או טילים ייפלו עליך, ואם קיבלת בשמחה את האזעקות שהודיעו על התחלת התרגולים, הרי זה רק מפני שהן אפשרו לך לצאת מהכיתה לכמה דקות ולהימלט מן החדגוניות המייגעת של השיעור שנלמד אז.
ב־1952, השנה שבה מלאו לך חמש שנים ושנכללו בה הקיץ של לני, תחילת לימודיך הרשמית ומערכת הבחירות אייזנהאואר-סטיבנסון, פרצה מגפת שיתוק ילדים בכל רחבי אמריקה ופגעה ב־57,626 בני אדם, רובם ילדים, המיתה 3,300 ועוד מספר לא ידוע עשתה נכים. זה היה מפחיד. לא פצצות או התקפה גרעינית אלא שיתוק ילדים. כששוטטת ברחובות שכונתך בקיץ ההוא נתקלת תכופות בקבוצות נשים המשוחחות זו עם זו בלחישות נוגות, נשים המסיעות עגלות ילדים או מטיילות עם כלביהן, נשים שאימה בעיניהן, אימה בנימה המהוסה של קולותיהן, והשיחה היתה תמיד על שיתוק ילדים, הנגע הסמוי המתפשט לכל עבר ועלול לחדור לגופם של כל איש, אישה או ילד בכל רגע ביום או בלילה. ומה שגרוע אף יותר היה שבבית מעבר לרחוב שגר בו הקרוב שבחבריך, גסס צעיר תלמיד הרוורד ששמו הפרטי פרנקלין, איש מבריק, לדברי אמך, שנועד להשיג הישגים גדולים בחייו, ועכשיו מכלה אותו מחלת הסרטן והוא מרותק למיטה, נדון למוות, ובכל פעם שביקרת אצל חברך בילי היתה אמו אומרת לכם לדבר בשקט כשאתם יוצאים החוצה כדי שלא להפריע לפרנקלין. הייתם מביטים אל מעבר לרחוב בביתו הלבן של פרנקלין, תריסי כל החלונות סגורים, בית דומם להפחיד שאיש כאילו אינו גר בו עוד, ואתה היית מדמיין לך את פרנקלין הגבוה והנאה, שראית קודם כמה פעמים, שרוע על מיטה לבנה בחדר השינה שלו בקומה העליונה מחכה למותו, מוות אטי ומיוסר. למרות הפחד שעוררה מגפת שיתוק הילדים, לא הכרת אף אחד שנדבק במחלה, אבל פרנקלין מת לבסוף, כמו שאמרה לך אמך שיקרה. ראית את המכוניות השחורות נערכות לפני הבית ביום הלוויה. כעבור שישים שנה אתה עדיין רואה את המכוניות השחורות ואת הבית הלבן. בנפשך אלה עדיין הסמלים המופתיים של היגון.
את הרגע המדויק שבו הבנת שאתה יהודי אינך זוכר. נראה לך שהדבר היה זמן־מה לאחר שהיית בוגר דייך לזהות את עצמך כאמריקני, אבל ייתכן שאתה טועה, ייתכן שזה היה חלק ממך למן ההתחלה ממש. אף אחד משני הוריך לא בא ממשפחה דתית, שום טקסים לא נערכו בבית, לא ארוחות ליל שבת, לא הַדלקת נרות, לא הליכה לבית הכנסת בימים הנוראים ובוודאי לא בימי שישי בערב או בשבת בבוקר, ושום מילה עברית אחת לא נאמרה בנוכחותך. שניים- שלושה סדרי פסח לא רצופים בחברת קרובי משפחה, מתנות חנוכה בכל דצמבר כדי לפצות על אי־חגיגת חג המולד, ורק טקס רציני אחד שהשתתפת בו ושנערך כשהיית בן שמונה ימים, מוקדם הרבה יותר משתוכל לזכור משהו ממנו, טקס ברית המילה התקני, כשהעורלה שלך נכרתה בסכין מחודדת בקפידה כדי לכרות ברית בין האני שלך שאך זה נולד ובין אלוהי אבותיך. למרות אדישותם למצוות דתם ראו את עצמם הוריך כיהודים, קראו לעצמם יהודים, קיבלו את העובדה הזאת ובשום פנים לא ביקשו להסתיר אותה, כמו שביקשו יהודים רבים מספור במרוצת הדורות שעשו כל מה שביכולתם כדי להיטמע בעולם הנוצרי המקיף אותם, שינו את שמותיהם, המירו את דתם לקתוליות או לאחת הכיתות הפרוטסטנטיות, התרחקו מעצמם ומחו בשקט את עברם. לא, הוריך עמדו איתן ולא היו להם ספקות על מיהותם, אבל בשחר ילדותך לא היה להם שום דבר להעניק לך בנושא הדת או הרקע שלך. הם היו פשוט אמריקנים שבמקרה היו יהודים, מתבוללים גמורים לאחר מאבקי הוריהם שלהם המהגרים, ולכן מושג היהדות היה קשור לך בעיקר לנכריות כמו שהתגלמה למשל בסבתך, אמו של אביך, נוכחות זרה שבדרך כלל עדיין דיברה וקראה יידיש, שהאנגלית שלה היתה כמעט לא מובנת לך בגלל המבטא שלה, והיה אז גם האיש שהופיע מדי פעם בדירתם של הורי אמך בניו יורק, איזה קרוב משפחה ששמו ג'וזף סטַבסקי, דמות אלגנטית, שהיה לבוש חליפות שלושה חלקים מחויטות ועישן סיגריות בפומית שחורה ארוכה, איש העולם, מתוחכם, שהאנגלית במבטא פולני שדיבר היתה מובנת לך בהחלט. וכשהיית בוגר דייך להבין דברים כאלה (בן שבע? בן שמונה? בן תשע?) סיפרה לך אמך שהדודן ג'וזף בא לאמריקה אחרי המלחמה בעזרת הוריך, שקודם בפולין היה נשוי ואב לבנות תאומות, אבל אשתו ובנותיו נרצחו באושוויץ ורק הוא שרד, לפנים היה עורך דין מצליח בוורשה, עכשיו מתפרנס בקושי כמוכר כפתורים בניו יורק. אמנם המלחמה הסתיימה לפני שנים אחדות, אבל עדיין היתה נוכחת, עדיין מרחפת סביבך וסביב כל מי שהכרת, העידו עליה לא רק משחקי המלחמה ששיחקת עם חבריך אלא גם המילים שנאמרו בבתי בני משפחתך, והגם שמפגשיך הראשונים עם הנאצים אירעו בהיותך חייל בכל מיני חצרות אחוריות בעיר הקטנה שלך בניו ג'רזי, לא עבר זמן רב עד שהבנת מה עשו הנאצים ליהודים, לאשתו ולבנותיו של ג'וזף סטבסקי למשל, לקרובי משפחתך שלך רק מפני שהיו יהודים, ועכשיו שהבנת במלואה את העובדה שאתה עצמך יהודי, שוב לא היו הנאצים רק אויבי הצבא האמריקני, הם היו התגלמות הרשע המפלצתי, כוח אנטי־אנושי של הרס עולמי. ואף על פי שהנאצים הובסו, נמחו מעל פני האדמה, הם הוסיפו לחיות בדמיונך, אורבים בתוכך כחיל קטלני רב־עוצמה שטני וערמומי, מוכן לתקוף תמיד, ומרגע זה ואילך, כלומר מרגע שהבנת שאתה לא רק אמריקני אלא גם יהודי, מילאו את חלומותיך חבורות של חיילים נאצים. לילה־לילה מצאת את עצמך נמלט מהם, נמלט מהם כדי להציל את חייך, רץ בשדות פתוחים ואפלוליים, ביערות דומים למבוכים כשרודפים אחריך להקות של נאצים חמושים, חיילים גרמנים חסרי פנים נחושים לירות בך, לקרוע מעליך את ידיך ורגליך, להעלות אותך על המוקד ולהפוך אותך לערמת אפר.
כשהיית בן שבע או שמונה התחלת להבין. היהודים היו לא נראים, לא היה להם תפקיד בחיים האמריקניים, והם אף פעם לא הופיעו כגיבורים בספרים או בסרטים או בהצגות בטלוויזיה. אף על פי ש״הסכם ג'נטלמני״ זכה בפרס האוסקר כסרט הטוב ביותר בשנה שנולדת, לא היו קאובויים ששמם ברנסטין או שוורץ, לא בלש פרטי ששמו גרינברג או כהן, ולא מועמדים לנשיאות שהוריהם מהגרים מאיזה שטעטל בפולין וברוסיה. אמנם היו מתאגרפים אחדים שנחלו הצלחות בשנות השלושים והארבעים, היה הקוורטרבק סיד לקמן ושלושת הנכבדים מארץ הבייסבול (האנק גרינברג, אַל רוזן וסנדי קופַקס שהתחיל לשחק בדודג'רס ב־1955), אבל הם היו מקרים יוצאים מן הכלל בוטים כל כך עד שהוגדרו כתופעה דמוגרפית מקרית, סטייה סטטיסטית ותו לא. יהודים יכלו לנגן בכינור ובפסנתר, יכלו לפעמים לנצח על תזמורות סימפוניות, אבל הזמרים הפופולריים היו כולם איטלקים או שחורים או בני כפר מהדרום. בדרני וודוויל כן, מצחיקנים כן (האחים מרקס, ג'ורג' ברנס), אבל לא כוכבי קולנוע, וגם אם נולדו השחקנים כיהודים, כולם שינו את שמותיהם: ג'ורג' ברנס היה נתן בירנבאום, עמנואל גולדנברג נהפך לאדוארד ג' רובינסון, איסר דניאלוביץ' נעשה קירק דגלס והדוויג קיסלר נולדה מחדש בשם הדי לאמאר. ״הסכם ג'נטלמני״ אולי היה סרט פושר בעלילתו המאולצת ובעמדותיו הצדקניות (עיתונאי לא יהודי מעמיד פנים שהוא יהודי כדי לחשוף דעות קדומות נגד יהודים), אבל מאלף לראותו עכשיו כתצלום של מעמד היהודים בחברה האמריקנית ב־1947. זה היה העולם שנכנסת אליו כתינוק, ואף שהגיוני היה להניח שתבוסת הגרמנים ב־1945 היתה אמורה או היתה יכולה להצמית את האנטישמיות לעולם ועד, לא התחוללו כאן שינויים רבים. המכסה של התלמידים היהודים בקולג'ים עדיין היתה בתוקפה, ההצטרפות למועדונים ולארגונים אחרים עדיין היתה מוגבלת, בדיחות על יהודונים עדיין הצחיקו את הבחורים בעת משחק הפוקר השבועי, ושיילוק עדיין היה הנציג הראשי של בני עמו. אפילו בעיר הניו־ג'רזית שגדלת בה היו מחסומים סמויים, מעצורים שהיית צעיר מכדי להבינם או להשגיח בהם, אבל כשהטוב בחבריך, בילי, עבר עם משפחתו למקום אחר ב־1955, וחבר טוב אחר, פיטר, נעלם בשנה שלאחריה — פרדות מכאיבות שגם התמיהו וגם העציבו אותך — הסבירה לך אמך שיהודים רבים מדי עוזבים את ניוארק ועוברים לפרוורים, שגם הם רוצים את חלקת הדשא שלהם, ממש ככל האחרים, ולכן הוותיקים נוטשים, נמלטים מהשטף הפתאומי הזה של בעלי בתים לא נוצריים. האם השתמשה במילה ״אנטישמיים״? אינך זוכר, אבל הרמז היה בכל זאת ברור: להיות יהודי הוא להיות שונה מכל השאר, לעמוד לחוד, להיחשב לזר. ואתה, שעד אז ראית את עצמך כאמריקני לכל דבר, אמריקני ככל כחול דם מאנשי מייפלאוור, הבנת עכשיו שיש מי שבעיניהם אתה לא שייך, שאפילו במקום שאתה קורא לו ביתך אינך בבית במלוא מובן המילה.
להיות חלק ממשהו ועם זאת לא חלק ממשהו. להיות מקובל על הרוב ועם זאת להיות חשוד בעיני אחרים. לאחר שאימצת לך את סיפור ניצחונה של הייחודיות האמריקנית כילד קטן, התחלת עכשיו לבדל את עצמך מזה, להבין שאתה שייך לעולם אחר נוסף על זה שאתה חי בו, שעברך מעוגן באיזה אי־שם אחר של יישובים רחוקים במזרח אירופה, ואילו לא היו סבך וסבתך מצד אביך וסבך וסבתך מצד אמך חכמים דיים לעזוב את חלק העולם ההוא בזמן שעזבו אותו, כמעט אף אחד מכם לא היה נשאר בחיים, כמעט כולכם הייתם נרצחים בזמן המלחמה. החיים לא בטוחים. הקרקע שתחת רגליך עלולה להישמט בכל רגע, וגם עכשיו שמשפחתך הגיעה לאמריקה, ניצלה תודות לאמריקה, אין פירוש הדבר שאתה צריך לצפות שאמריקה תיתן לך הרגשה שאתה רצוי בה. אהדתך הופנתה אל הדחויים, המבוזים והמעוּוָלים, האינדיאנים שגורשו מאדמותיהם ונטבחו, האפריקנים שהוסעו לכאן כבולים, ואף על פי שלא ויתרת על ההתקשרות שלך לאמריקה, לא יכולת לוותר עליה מפני שבסופו של דבר היה זה עדיין המקום שאתה חי בו, ארצך, התחלת לחיות שם בתחושה חדשה של זהירות ואי־נוחות. לא היו לך בעולמך הצר הזדמנויות רבות לנקוט עמדה, אבל עשית כל מה שיכולת לעשות כשהיתה לך הזדמנות, השבת מלחמה כשילדי העיר האלימים הגדולים ממך קראו לך יהודון וחרא יהודי, וסירבת להשתתף בחגיגות חג המולד בבית הספר, לשיר שירי חג המולד בהתכנסות החגיגית השנתית ולכן הרשו לך המורים להישאר יחידי בחדר כשיתר התלמידים בכיתתך השתרכו אל האודיטוריום לערוך חזרה עם יתר הכיתות המקבילות. השקט הפתאומי שהקיף אותך כשישבת אל המכתבה שלך, הנקישה של מחוג הדקות בשעון המכני הישן עם הספרות הרומיות בשעה שקראת את פּוֹ ואת סטיבנסון ואת קונן דויל, מנודה מרצון, עומד בעקשנותך, אבל גאה, גאה בעקשנותך, בסירובך להעמיד פנים כמי שאינך.
לדידך לא היה לזה כל קשר או היה רק קשר רופף לדת. קשרת את עצמך עם כוחות חוסר האונים בתקווה למצוא איזה עוז מוסרי או אינטלקטואלי על ידי הודאה בשונותך מן האחרים, אבל ״יהודי״ ציין קבוצת אנשים ולאו דווקא מערכת תאולוגית, היסטוריה של מאבקים וגירושים שהגיעו לשיאם בפורענויות מלחמת העולם השנייה, וההיסטוריה הזאת רק היא העסיקה אותך. ואולם כשהיית בן תשע הצטרפו הוריך לאחד מבתי הכנסת המקומיים. מיותר לומר שזה היה בית כנסת רפורמי, מפני שהסוג הזה המפושט והמהול של היהדות היטיב לשרת את ענייניהם של אנשים כמוהם: היהודים האמריקנים הלא אכפתיים, הלא דתיים, לא שומרי מצוות, שביקשו לשוב ולאשר את הקשר שלהם עם המסורות של אבותיהם. אם לומר זאת בלשון בוטה — אבל זה בלי כל ספק נכון — היטלר הוא שהיה אחראי לזה. התחדשות החיים היהודיים באמריקה שלאחר המלחמה היתה תוצאה ישירה של מחנות המוות, והכוח שהניע אנשים כמו הוריך להתאחד היה הרגשת אשמה, פחד שאם לא ילמדו את ילדיהם להיעשות יהודים, עצם מושג היהדות יימוג עד שייעלם. אביך לא למד עברית בילדותו, לא התנסה בקשיי ההכנות לבר מצווה שלו, ואמך, שהיתה בתו של סוציאליסט, לא הציגה את כף רגלה בבית כנסת אפילו פעם אחת, אבל שניהם יחד זממו להכריח אותך לעשות מה שהם לא עשו מעודם, וכך באותו ספטמבר שעלית לכיתה ד' רשמו אותך לבית ספר יהודי, שפירושו היה ללכת לבית הכנסת ללמוד כל יום שלישי וחמישי מארבע עד חמש וחצי אחרי הצהריים וגם בכל שבת בבוקר מתשע וחצי עד שתים עשרה בצהריים. היו אלף דברים אחרים שהיית מעדיף לעשות, אבל שלוש פעמים בשבוע במשך ארבע שנים ארוכות היית גורר את עצמך באי־רצון אל כלא השיעמום ההוא, שונא כל רגע של ישיבתך שם, לומד לאט את יסודות הלשון העברית, לומד את הסיפורים העיקריים שבתנ״ך, שרובם הפחידו אותך עד מוות, בייחוד הרצח של הבל בידי קין (מדוע לא שעה אלוהים אל מנחתו?), נוח והמבול (למה ירצה אלוהים להחריב את העולם שהוא יצר?), אברהם שכמעט הקריב את יצחק (איזה מין אלוהים יבקש אדם להרוג את בנו?) והגנבה שגנב יעקב את הבכורה מעשו (מדוע יברך אלוהים רמאי, אדם חסר מצפון?), כל הדברים שאישרו את דעתך הלא נוחה מאלוהים, שהופיע לפניך פעם כחולה נפש רגזן, פעם כילד קצר רוח ופעם כפושע רצחני זועם — דמות מפחידה ומסוכנת אף יותר מאלוהים שדימית לך בשחר ילדותך. ולמרבה הצרה, היית תקוע בכיתה שכולה בנים, שרובם היו מעוניינים אף פחות ממך להיות שם ותוספת הלימודים הכפויה הזאת היתה בעיניהם עונש לא צודק אך ורק על היותם חיים, חמישה עשר או עשרים ילדים יהודים עם קוצים בישבן ובוז מרדני לכל מילה שאומר המורה, עוזר לרב ששמו ביש המזל היה פיש, גבר נמוך ומגושם בעל פנים גדולות ומצח גבוה שבילה את רוב זמנו בכיתה בהתחמקות מכדורי נייר לעוס, צועק על הילדים שיסתמו את הפה ומכה באגרופו בשולחן. רבי פיש המסכן. הוא הוטל לתוך חדר עם חבורת אינדיאנים פראים, ושלוש פעמים בשבוע קורקף.
בפעם הראשונה נפרדת מהוריך כשהיית בן שמונה. זה היה רעיון שלך. אתה הוא שהתחננת לפניהם שירשו לך לנסוע מפני שרצית להיות שוב עם בילי, הקרוב שבחבריך מגיל חמש, ועכשיו שעקר עם משפחתו לעיר אחרת, הרחק מהמקום שביליתם בו שניכם יחד את שלוש השנים הקודמות, ההזדמנות היחידה להתראות אתו היתה לנסוע אל מחנה הקיץ שהוא נמצא בו עם אחיו הגדול ממנו בניו הֶמפשֵר, קייטנה שנמשכה שמונה שבועות, מראשית יולי עד סוף אוגוסט, פרק זמן ארוך לילד קטן שאף פעם לא שהה מחוץ לביתו יותר מלילה יחיד. אמך היססה, חוששת שהפרדה הארוכה תהיה קשה לך, אבל לבסוף, משום שלא רצתה לאכזב אותך (ואולי משום שלא ידעה איך אחרת תבלה את הקיץ), נתנו היא ואביך את הסכמתם. צפון מרכז ניו המפשר, האזור הקרוי ״ההרים הלבנים״, היה ב־1955 במרחק נסיעה ארוכה עד מאוד מניו ג'רזי, מפני שעוד לא היו אז כבישים מהירים בין־מדינתיים, על כל פנים לא בחלק זה של הארץ, ואתה זוכר את הנסיעה האינסופית עם הוריך, יושב במושב האחורי עשר, אחת עשרה ואולי אפילו שתים עשרה שעות, ועכשיו אתה תוהה אם לא התארכה הנסיעה יומיים עם הפסקה לשינה באיזה פונדק או מוֹטל בחצי הדרך שלכם צפונה. אינך זוכר את הפרט הזה, כשם שאינך זוכר שנפרדת מהוריך כשהשאירו אותך במחנה ונסעו לדרכם, ופירוש הדבר שמה שחשבת והרגשת ברגע ההוא חסום בפניך עכשיו — צער או שמחה, חרדה או התרגשות, חרטה או נחישות גאה, פשוט אינך יודע. מה שזכורים לך הכי טוב על אותם שמונה שבועות הם הריחות, הניחוח התמידי של יערות האורנים שמסביב, הריח היבש כששמש אחר הצהריים צלתה את העפר שעל השביל שהרביתם ללכת עליו, השביל שבין הביתן שלך לחדר האוכל, והריח של בית השימוש, מבנה עץ פרימיטיבי ובו משתנה ארוכה ושורה של תאי בית שימוש בלי דלתות, צחנת השתן בכל פעם שנכנסת לשם כמו משב של אמוניאק הצורב את פנים נחיריך, חריף וחד, לא נשכח. לילות קרירים תחת שמיכות צמר ירוקות, מדורות כמו אינדיאניות המפארות את פלאי הטבע ואת חסדי ״הרוח הגדולה״, כשכל הילדים חבושים סרטים שנוצות אפורות דבוקות עליהם, בייסבול, רכיבה על סוסים, קַשתוּת, ירייה ברובי 0.22 במטווח, שחייה באגם, רחצה בעירום. חשת שם רחוק מהכול, רחוק יותר שחשת אי־פעם מכל המוכר לך, כאילו הנסיעה הארוכה במכונית הביאה אותך אל קצווי תבל. למרבה הפלא אינך זוכר הרבה על בילי או על שאר הילדים. החידושים שניתכו עליך בלי הרף כל יום מחו כנראה כמעט את כל הפרטים, ורק שני אירועים זכורים לך במידה של בהירות. הראשון היה ביקור שלא הודיעו לך עליו ולא היה צפוי כלל, של סבך, אבי אמך, שסר לביקור קצר בדרכו אל מיין לחופשתו השנתית בת השבוע עם חבריו, שעיקר עיסוקם בשעות היום היה ״דיג לוֹבּסטֵרים״, וזה קצת לא מדויק מפני שלובסטרים לא דגים, אלא משקעים כלובי עץ במים ומקווים שהלובסטרים יזחלו לתוכם, יושבים כל הזמן בסירת משוטים, מה שלך נראה כבילוי זמן מייגע, אבל ״דיג לובסטרים״ משמעו בוודאי היה גם שתייה ועישון ומשחקי פוקר וסיפור בדיחות גסות, שלא לדבר על איזו התפרפרות איכרית אסורה, מפני שסבך הצטיין בסיפור בדיחות ובכרכור סביב נשים שאינן נשואות לו, הרוח החיה בחבורה הוא היה, ואתה אהבת אותו מאוד. ביום ביקורו הוא הגיע בדיוק בשעה שהיית באמצע המנוחה שלאחר ארוחת הצהריים, הפוגה של שעה לפני שהחלה פעילות אחר הצהריים, ודווקא ביום ההוא, במקום הקריאה וכתיבת המכתבים שעסקת בהן אז כרגיל, נרדמת, ומאחר שבילדותך היית ישן כמי ששרוי בתרדמת, חסר הכרה ממש עד שלא היה כמעט שום דבר שיכול לעורר אותך, לא ברקים ורעמים, לא נחיל של יתושים ולא הקולנית שבתזמורות הצבאיות, כשהצליחו סוף־סוף המדריכים שלך לנער אותך משנתך ביום ביקורו של סבך, הקיצות מתנומתך בראש מטושטש, עדיין ישן למחצה, מבין בקושי איפה אתה נמצא או אם אתה בכלל נמצא, ויצאת ברגליים כושלות החוצה למצוא את סבך, שחיכה לך במשרד ליד הכניסה הראשית למחנה. שמחת כמובן לראותו, אבל מאחר שעדיין לא התאוששת, עדיין מתאמץ להתנער מן הערפול והבלבול שבתוכך, היה לך קשה לדבר, להשיב על שאלותיו במשפטים ארוכים ממילה אחת או שתיים, ובמשך כל שיחתכם הקצרה תהית אם אתה עדיין ישן ורק מדמיין לך שהוא שם, מפני שזאת היתה הפעם הראשונה שראית אותו לא בחליפה ובעניבה ובחולצה לבנה, וכמה מוזר נראה סבך הקירח והכרסתן בחולצה הצבעונית קצרת השרוולים ההיא פתוחת הצווארון, ועד שהצלחתם להיכנס לאחת השיחות הקולחות שלכם על בייסבול, ספורט שהוא התעניין בו לא פחות ממך, טפח סבך על ברכיו, קם ואמר שהוא צריך לזוז. רגע היה — וכבר איננו, כמו איזו רוח רפאים רעה. כעסת על עצמך, כעסת על שהתנהגת כמו איזה גוש בשר מטומטם, אבל כעבור ימים אחדים או שבוע כעסת על עצמך אף יותר כשהתעוררת בוקר אחד וגילית שהרטבת במיטה. הבעיה הזאת הציקה לך כל תקופת ילדותך, זאת היתה קללה שלא נפטרת ממנה זמן ארוך מן הראוי לילד בגילך, יותר מגיל חמש, יותר מגיל שש, ושנה אחר שנה נמשך הביזיון שבסדין של גומי הפרוש תחתיך כדי להגן על המזרן, לא תוצאה של איזו בעיה פסיכולוגית או חולשה של שלפוחית השתן, כך אמרה אמך (מי יודע אם צדקה או לא?) אלא רק מפני שישנת שינה עמוקה יותר מדי, מפני שזרועותיו של מוֹרפֵאוּס לא רק חיבקו אותך אלא מעכו אותך, החניקו אותך, וכמה פעמים בשנות הילדות ההן נכנסה אמך על בהונות אל חדרך באישון לילה להעיר אותך ולהוליך אותך לבית השימוש, כמה פעמים התאמצה לעקור אותך מעולם החלומות ונכשלה? כשהגעת לגיל שש או שבע כמעט התגברת על הליקוי הזה, הבושה על חוסר השליטה הלילי לא היתה עוד עינוי מתמיד לך, אבל מפעם לפעם היית חוזר לסורך, פעם בחודש או חודשיים קרה הדבר שוב, וההתעוררות להרגשה המגעילה של סדינים לחים וקרים בשלב הזה של חייך היתה מדכדכת כל כך, ילדותית, מבישה ומטופשת כל כך עד שלפעמים תהית אם אמנם תתבגר אי־פעם. עכשיו כשכבר היית ילד גדול בן שמונה, עשית זאת שוב. לא בחביון בית המשפחה שלך, שהכול שם ידעו את הבעיה ומעולם לא הזכירו זאת אף לא במילה אחת, אלא במקום ציבורי כַביתן של מחנה קיץ ששהו בו עוד שבעה ילדים אחרים ומדריך כבן למעלה מעשרים. למרבה המזל אירע הדבר במקרה ביום ראשון, היום היחיד בשבוע שאות ההשכמה היה מושמע מאוחר מכרגיל, שארוחת הבוקר הוארכה לשעה וחצי במקום שלושים או ארבעים וחמש דקות, ולכן חיכית עד ששאר הילדים יצאו מהביתן אל חדר האוכל לפני שקמת מהמיטה, פשטת את הפיג'מה הרטובה שלך ותחבת אותה לשק הכבסים שלך. כשהצטרפת אל שאר הילדים ליד שולחן ארוחת הבוקר ישבת בבהלה הולכת וגוברת, תוהה מה לעשות. ההשתנה במיטה היתה רעה דייה, פגיעה בגאוותך ובכבודך הנערי, אבל רע הרבה יותר היה הפחד שיגלו זאת, שהילדים ילעגו לך ויאמרו שאתה תינוק, טיפש, יצור בזוי. הזמן הלך וקצר, בעוד חמש עשרה או עשרים דקות יחזרו כולם לביתן, ומאחר שלא ידעת למי לפנות החלטת שיהיה עליך להסתכן ולדבר עם המדריך שלך, איש צעיר ששמו ג'ורג', איש רציני ושקט שעד כה התייחס אליך תמיד יפה, אבל איך תדע שלא יצחק לך כשתתוודה לפניו? ועם זאת, מי חוץ מג'ורג' יש לו הסמכות לשחרר אותך מחדר האוכל ולתת לך לרוץ בחזרה אל הביתן? לא היתה בררה, היית חייב לדבר אתו ולקוות לטוב, ואתה קמת אפוא וניגשת אל ג'ורג' שישב בראש השולחן, ולחשת על אוזנו שהיתה לך תאונה וביקשת שירשה לך לצאת מיד כדי שתוכל לכבס את הסדין שלך ולתלות אותו לייבוש על החבל שמאחורי הביתן. ג'ורג' הנהן ואמר לך שזה בסדר. פשוט ככה — פלא לא צפוי של חמלה והבנה, אבל לא כל כך מוזר בסופו של דבר, מפני שאחר כך באותו בוקר הוא סיפר לך שגם הוא סבל ממעידות כאלה כשהיה בגילך. עוד חבר באגודה הסודית של מרטיבי המיטה האשמים, המיוסרים! ואתה אצת רצת בחזרה אל הביתן, הסרת את הסדין התחתון מעל מיטתך, הסדין הלבן עם הכתם הצהוב המפליל, שנראה קצת כמו המפה של צרפת, מיהרת אל השירותים, המשתנה המצחינה שהריח הרע, המאכּל של שתן ממלא אותה, וקרצפת את הכתם באחד הכיורים. לא תפסו אותך. רחמיו של ג'ורג' הגנו עליך מפני המבוכה הקשה, הבושה המשפילה שבגילוי, אבל זאת היתה הצלה של הרגע האחרון, עניין של דקות או אפילו שניות, ולבך ההולם העיד כמה גדולה היתה חרדתך.
מדוע לשוב אל הסיפור הזה עכשיו, העימות הישן הזה עם הפחד שסופו היה טוב לך, טוב כל כך לאמתו של דבר עד שהתרחקת ממנו בלי לסבול משום תוצאה מאלה שכל כך חששת מהן? כי בסופו של דבר אכן היו תוצאות, הגם שלא אלה שהחישו כל כך את דפיקות לבך כשפחדת. היה לך סוד. היה בך איזה פגם שהיה צריך להסתירו מן העולם. ומאחר שרק המחשבה שאתה עלול להיחשף מילאה אותך באומללות שקשה לדמיין גדולה ממנה, נאלצת להתחזות, להעמיד לעיני העולם פנים שאינן פניך האמתיות. אחר כך בבוקר ההוא, כשג'ורג' התוודה לפניך וגילה שגם הוא עצמו חי בשעתו ולו סוד כזה, עלה על דעתך שמרבית בני האדם יש להם הסודות שלהם, אולי לכל בני האדם, יקום שלם של בני אדם המתהלכים עלי אדמות וקוצים של אשמה ובושה דוקרים את הלבבות שלהם, כולם נאלצים להתחזות, להעמיד לפני העולם פנים שאינן פניהם האמתיות. ומה זה אומר על העולם? שכל מי שחי בו הוא פחות או יותר נסתר, ומאחר שכולנו שונים משאנחנו למראית עין, כמעט אי אפשר לדעת מהו כל אחד מאתנו. ועכשיו אתה תוהה אם ההרגשה הזאת של אי־הידיעה אינה אחראית לזה שנעשית נלהב כל כך לספרים — מפני שסודותיהן של הדמויות החיות בתוך הרומנים היו תמיד, בסופו של דבר, נגלים.
מוגזם יהיה לומר שהיית אחוז געגועים הביתה בקיץ ההוא. לא התגעגעת להוריך, לא כתבת מכתבים כדי להתלונן על מצבך או חשת רצון שיבואו להציל אותך, לא. היית מרוצה למדי במשך כל השהייה הארוכה ההיא ביערות האורנים של ניו המפשר, ובו בזמן לא מרוצה ממש, קצת מותש ובודד, וכשעברה שנה ואמך שאלה אותך אם תרצה לחזור אל המחנה אמרת לא, שאתה מעדיף להישאר בבית ולבלות את הקיץ במשחקי בייסבול עם חבריך. לא החלטה הכי נבונה, כך התברר, כי אף על פי ששיחקת כך שלוש או ארבע שעות ביום, נשארו עוד שאר השעות למלאן, שלא לדבר על הבקרים שטופי הגשם שלא היו משחקים כלל, משמע שהיה לך זמן רב מדי למלאו, פרקי זמן ארוכים בלי לדעת מה לעשות, והגם שפרקי בדידות אלה הזינו אותך בסופו של דבר, הרגשת אז בקיץ 1956 אובד למדי. עדיין היו לך אז האופניים הראשונים שלך, האופניים התְפוּזים הישנים עם בלמי הרגל והצמיגים העבים שקנו לך הוריך כשהיית בן שש (בשנה הבאה תתקדם לגדולים יותר שיתאימו לגופך הגדל — מבריקים ושחורים עם בלמי יד וצמיגים דקים), וכל בוקר היית עולה על האופניים הקטנים מדי ומדווש אל בית חברך פיטר ג', מרחק של כרבע מיל. מגרש הבייסבול היה בחצר האחורית של פיטר. לא מגרש תקני, כמובן, אלא שטח פתוח של דשא שחוק ובוץ שנראה לך ענקי אז או לפחות מספיק למשחקיהם של ילדים בני תשע, עם אבנים כבסיסים ומשולש חרוט בקרקע כעמדת החובט, ובבוקר אופייני הייתם שמונה או עשרה בחצר ההיא עם הכפפות והמחבטים והכדורים שלכם, נחלקים לשתי קבוצות, כשחברי כל אחת מן הקבוצות משחקים בכל מיני תפקידי הגנה לפי התור מפני שכל אחד רצה הזדמנות להגיש לפחות אינינג אחד בכל משחק; והיו משחקים רבים, שני משחקים רצופים כל יום, לפעמים אפילו שלושה, וכולכם התייחסתם למשחקים ברצינות, שיחקתם קשה, כשכל אחד עוקב אחר מספר ההקפות המלאות שחבט (כדור שנחבט גבוה לתוך השיחים שמאחורי המגרש). וכך עברו עליך רוב השעות המרתקות של הקיץ ההוא, במשחקים במגרש תחליף בחצר האחורית של חברך, מכה חמישים הקפות מלאות, מאה הקפות מלאות, חמש מאות הקפות מלאות לתוך השיחים.
פיטר היה חביב עליך יותר מכל ילד אחר בכיתתך, הוא החליף את בילי הנעדר כטוב שבחבריך, אבל כעבור שנה ייעדר גם הוא, יעבור לעיר אחרת וייעלם מחייך לתמיד. אתה לא יודע מדוע עזבה משפחתו, לכן לא תייחס זאת לעובדה שיהודים רבים מדי התיישבו בשכונה, כמו שאמך נטתה להסביר את כל העזיבות, אבל לא היה ספק שבעיני משפחתו של חברך היית מישהו מעולם אחר, בייחוד בעיני סבו השוודי, איש זקן לבן שער, דובר אנגלית במבטא זר, שיום אחד אחר הצהריים בהתפרצות של כעס כלפיך, גירש אותך מביתם ואסר עליך להציג שם שוב את כף רגלך. זה היה כנראה אי־אז לאחר הקיץ של הבייסבול בחצר האחורית, אולי בראשית ספטמבר, כחודש לפני שנפגשת עם וייטי פורד האמתי או המדומה. יום אחד, אחרי שיצאתם מבית הספר חזרתם אתה ופיטר אל ביתו, ומאחר שירד גשם באותו יום אחר הצהריים, נשארתם שניכם בבית וכעבור זמן־מה ירדתם לתור את המרתף. בין תיבות האריזה וקורי עכביש וחלקי ריהוט לא נחוצים מצאתם מערכת ישנה של מחבטי גולף, תגלית שנראתה לשניכם חשובה מאחר שאף אחד מכם לא החזיק אף פעם מחבט גולף בידו, ולכן במשך שעה קלה הנפתם לפי התור את המחבט ברזל־שבע באוויר הטחוב של החדר התת־קרקעי ההוא, זה אחרי זה, מפני שהמרתף היה מלא ולא היה מקום פנוי דיו לשניכם להניף אותו בו בזמן. ברגע מסוים, בלי ידיעתך, כשעמדת להתחיל בהנפת אימון, התגנב פיטר אל מאחוריך כדי להיטיב לראות, התקרב אליך יותר מדי, נכנס לאזור שבתוך קשת ההנפה לאחור שלך, ומאחר שלא שמעת אותו ולא יכולת לראות אותו, הנפת לאחור את זרועותיך כשהמחבט בשתי ידיך בלי לחשוש לשום התנגדות, בטוח שהתנופה שלך תחלוף באין מפריע באוויר, אבל מאחר שפיטר עבר את הסף הסמוי של מה שאמור היה להיות כולו אוויר, הופרעה התנופה לאחור של המחבט שלך באמצע מעופו כשנתקלה במשהו מוצק, ורגע לאחר שהופסקה שמעת צעקה, צעקה פתאומית במלוא העוצמה מתנפצת אל קירות המרתף. קצה הברזל של המוט פגע היישר במצחו של פיטר, חורר את העור, דם ניגר מן הפצע, וחברך צווח מכאב. נבהלת, פחדת נורא, חף מפשע ועם זאת מלא אשמה, אבל עוד לא הספקת לעשות משהו כדי לעזור לו, דהר סבו של פיטר במורד המדרגות אל המרתף, דחף אותך הצדה וציווה עליך לצאת מהבית. אפילו אז הבנת מדוע הוא כועס כל כך, טבעי מאוד היה שיצא מכליו ברגע זה, כי עמד שם נכדו בוכה ומדמם אחרי שמחבט גולף סדק לו את ראשו, ובין שהיתה זאת אשמתך ובין שלא, אתה הוא שפצעת את ילדו האהוב, לכן התנפל עליך. הגם שהבנת את הזעם הזה, ראוי לציין שרק בנדיר היית עד לזעם בעוצמה כזאת, ואולי אף פעם לא. זה היה זעם אדיר, התפרצות של חרון כחרון אפו של אלוהים בתנ״ך, אל קנוא ונוקם שבחלומותיך הכי קודרים, וכשהקשבת לזקן הזה צועק עליך היה ברור לך מיד שלא זו בלבד שהוא שולח אותך הביתה, אלא מגרש אותך מביתו לצמיתות, אומר לך שאתה רע, ילד מרושע, ו״אנחנו לא רוצים שום קשר עם בני מינך.״ בצעדים כושלים יצאת משם, חש מוכה ומזועזע, אומלל בגלל מה שעשית לפיטר, אבל הגרוע מכול היה המילים של הזקן המצטלצלות באוזניך. לְמה התכוון ב״בני מינך״, תהית. מין ילד שמכה את חבריו במחבטי גולף ופוצע אותם — או משהו זדוני אף יותר, איזה כתם על נפשך שבשום פנים אי אפשר להסיר אותו? האם ״בני מינך״ זה פשוט דרך אחרת לכנות אותך יהודון מלוכלך? אולי. ובכל זאת, אולי לא. כשסיפרת לאמך באותו ערב על מחבט הגולף, הדם וסבו של חברך, המילה ״אולי״ לא יצאה מפיה אפילו פעם אחת.
בקיץ של השנה הבאה חזרת אל הקייטנה בניו המפשר. הניסוי בזמן לא מובנה נחל רק הצלחה חלקית, כלומר היה ברובו כישלון, לכן ביקשת שוב לנסוע צפונה ליולי ואוגוסט, והוריך שהיו לא עשירים וגם לא עניים אבל יכלו להוציא את כמה מאות הדולרים שתעלה השהייה שלך שם, הסכימו. ההרטבה במיטה כבר היתה דבר שהיה ונשכח, אבל לבד מהישג נחוץ זה, היה גם כל השאר בך שונה. הפער בין שמונה לעשר היה יותר מפער של שתי שנים בלבד, הוא היה תהום של דורות, קפיצה ענקית מפרק אחד של חייך לפרק אחר, שווה למרחק שתעבור לימים מגיל עשרים לארבעים. ועכשיו, כשהשנה היא 1957, היית אדם גדול יותר, חזק יותר, חכם יותר משהיית ב־1955, מוכשר הרבה יותר לנהל את חייך בכל היבטיהם, ילד עצמאי הרבה יותר שיכול להתרחק מהוריו בלי מדקרה קלה שבקלות של חרדה או חרטה. בחודשים הבאים חיית במחוזות הבייסבול, זה היה זמן ההתמסרות הכי קנאית שלך לספורט הזה, ושיחקת אותו כל יום, לא רק בזמני הפעילות הרגילים בבוקר ואחרי הצהריים אלא גם בזמן הפנוי שלאחר הארוחה העיקרית, מתאמן בשקידה כדי להיעשות עוצר ביניים טוב יותר, חובט ממושמע יותר, וכה גדולה היתה התלהבותך מן המשחק שלעתים קרבות התנדבת לשמש תופס, נהנה מהאתגר שבתפקיד הלא מוכר הזה, ואט־אט התחילו המדריכים שהיו מופקדים על אימוני הבייסבול להבחין כמה מהר אתה משתפר, בהתקדמות שלך בשבועות קצרים אחדים, ובאמצע הקיץ הועלית לקבוצת הנערים הגדולים בני השתים עשרה, שלוש עשרה וארבע עשרה, שנסעו ברחבי המדינה והתחרו בקבוצות של מחנות אחרים, ואף על פי שבהתחלה לא היה לך קל להסתגל לגודלו החדש של שדה הפנים (תשעים רגל בין הבסיסים במקום שישים, שישים רגל ושישה אינצ'ים בין עמדת המגיש לבסיס הבית במקום ארבעים וחמש רגל), המאמנים המשיכו לסמוך עליך. אתה היית עוצר הביניים והחובט המוביל, השחקן הכי נמוך בקבוצה, אבל הצלחת לעשות את חלקך, וכל כך חשוב היה לך להצליח עד שהוצאת מלבך כל מחשבה על כישלון, הענשת את עצמך על כל טעות בזריקה או בפסילה שלך, ואף על פי שלא התבלטת בין הנערים הגדולים יותר, גם לא ביישת את עצמך. ואז באה חגיגת הסיום, הסעודה הגדולה שציינה את סוף הקיץ, ארוחת הערב שהוענקו בה הגביעים השונים לנערים שנבחרו כשחיין המצטיין, כרוכב המצטיין, כאזרח המצטיין, כקייטן המצטיין בכול וכולי, ופתאום שמעת את שמך נקרא בפיו של המדריך הראשי המודיע שאתה הוא שזכית בגביע על הבייסבול. לא היית בטוח שזה מה ששמעת, לא ייתכן שאתה הוא שזכית, היית צעיר מדי וידעת היטב שלא היית הטוב בשחקני הבייסבול במחנה — הטוב בגילך אולי, אבל זה עדיין היה רחוק מאוד מלהיות הטוב שבכולם. ובכל זאת הזמין אותך המדריך הראשי אל הבימה, נתנו לך את הגביע, ומאחר שזה היה הפרס הראשון שזכית בו מימיך, היית גאה להיות שם וללחוץ את ידו של המדריך הראשי, אבל גם נבוך במקצת. כעבור דקות אחדות חמקת מחדר האוכל כדי ללכת לשירותים, המקום המסריח, המבחיל ההוא שלעולם לא יימחה מזיכרונך, ושם, עומדים להם ומשוחחים, היו ארבעה או חמישה מבוגרים יותר מחברי הקבוצה שלך, כולם מביטים בך בעוינות ובסלידה, ובשעה שרוקנת את השלפוחית שלך לתוך השוקת, אמרו לך שלא היית ראוי לזכות בגביע, שהיה צריך לקבלו אחד מהם, ומאחר שאינך אלא אפס בן עשר, אולי כדאי שירביצו לך כדי להעמיד אותך במקומך או שירסקו את הגביע שלך או, אף מוטב, קודם ירסקו את הגביע ואחר כך אותך. התחלת לחוש מפוחד קצת מן האיומים האלה, אבל התגובה היחידה שעלתה בדעתך היתה האמת: לא ביקשת את הפרס, אמרת, לא חשבת שתזכה, ואף על פי שאתה מסכים אתם שלא היית צריך לזכות, מה אתה יכול לעשות בנוגע לזה עכשיו? ואז יצאת מהשירותים וחזרת לסעודה. בין הערב ההוא לעזיבתך את המחנה כעבור יומיים איש לא הרביץ לך ואיש לא ריסק את הגביע שלך.
אט־אט קרבת אל סוף ימי ילדותך. בשנים שבין עשר לשתים עשרה יצאת למסע גַרגַנטוּאני לא פחות מזה שבין שמונה לעשר, אבל ביום־יום לא חשת כלל שאתה נע במהירות, דוהר קדימה אל שפת גיל ההתבגרות שלך, מפני שהשנים חלפו אז לאט, לא כמו עכשיו שדי שתמצמץ בעיניך וכבר תראה שמחר הוא שוב יום הולדתך. כשהגעת לגיל אחת עשרה נעשית אט־אט יצור של עדר, מתמודד עם התקופה הגרוטסקית של הבלבול שלפני הבחרות כשהכול נתחב למיקרוקוסמוס של חברה סגורה, כשמתחילות להיווצר כנופיות וחבורות, כשיש אנשים שהם מקובלים ויש אנשים שהם לא מקובלים, כשהמילה ״פופולרי״ נעשית שם נרדף ל״נחשק״, שבא הקץ למלחמות הילדות בין בנות לבנים ומתחילה ההימשכות אחר בני המין האחר, תקופה של מודעות עצמית קיצונית כשאתה כל הזמן בוחן את עצמך מבחוץ, תוהה ולפעמים חרד על הצורה שאתה נתפס בה בעיני אחרים, מה שבהכרח עושה את הזמן הזה לימים של מהומה רבה ואיוולת, כשהפער בין האני הפנימי של אדם והאני שהוא מציג לעיני העולם אף פעם אינו רחב יותר, כשהנפש והגוף חלוקים זה על זה עד מאוד. אשר לך, מצאת שמעסיק אותך המראה שלך, שואל את עצמך אם התספורת שלך היא הנכונה, אם הנעליים נכונות, המכנסיים נכונים, החולצות והסוודרים נכונים. מעולם לא העסיקו אותך בגדים כמו שהעסיקו אותך כשהיית בן אחת עשרה ושתים עשרה, משתתף במשחק של מי מקובל ומי לא מקובל מתוך רצון נואש להיות מקובל, ובמסיבות בנים־בנות של לילות שישי ויום ראשון, שהתחילו אי־אז בכיתה ה', רצית תמיד להיראות במיטבך למען הבנות, הילדות הצעירות, שחיו אף הן את התהפוכות וההתייסרויות שלהן, בחזיות האימונים שלהן המתוחות על חזות שטוחים או רק פטמות נפוחות קצת, מגונדרות בשמלות הנשף שלהן עם הקרינולינות האֲשׁוּנות ותחתוניות המשי המאוושות, בפעם הראשונה בגרביים עם ביריות. ועכשיו, כעבור שנים כה רבות, אתה עדיין זוכר את ההתרגשות שבראיית הגרביים האלה מידלדלים וצונחים על רגליהן הצנומות כשהערב הלך והתמשך, ואפילו עדיין זוכר גם איך שאפת את ריח הבושם שלהן בשעה שאחזת אותן בזרועותיך ורקדת אתן. רוק אנד רול נעשה לך פתאום מעניין ומרגש. צ'אק בֵּרי, באדי הוֹלי והאחים אֵוֶרלי היו הנגנים הכי חביבים עליך, והתחלת לאסוף את התקליטים שלהם כדי שתוכל להאזין להם ביחידות בחדר השינה שלך שבקומה העליונה, עורם את תקליטי 45 הקטנים על הציר העבה ומפציץ בעוצמת הקול כשלא היה איש בקרבת מקום. ובימים שלא היה לך מה לעשות אחרי הלימודים, היית ממהר הביתה ומדליק את הטלוויזיה כדי לצפות בתוכנית ״אמריקן בנדסטנד״, המופע הזה של עולם הרוק אנד רול החדש שהוזרק יום־יום אל חדרי המגורים בארץ, אבל יותר משריתקה אותך אל המופע המוזיקה, ריתק אותך מראה החדר המלא בני עֶשרה הרוקדים למוזיקה הזאת, כי מה ששאפת אליו עכשיו יותר מכול הוא להיעשות בן עשרה, ובחנת את הצעירים האלה שעל המרקע כדי ללמוד משהו על הצעד הבא של חייך ההולך וקרב. בשנה הקודמת זה היה המופע ״שלושת המוקיונים״, עכשיו היו אלה דיק קלַרק וחבורת הרוקרים הצעירים שלו. תקופת פצעי הבגרות ויישור השיניים החלה, ולמרבה המזל היא באה רק פעם אחת.
ועם זאת המשכת לקרוא את ספריך ולכתוב את שיריך וסיפוריך הקצרים בלא שתעלה על דעתך שאתה עתיד לעשות זאת כל ימי חייך, עושה זאת בצעירותך מפני שנהנית לעשות זאת. בגיל אחת עשרה קנית את הקנייה החשובה השנייה שלך מספרי מודרן לייבררי, מבחר סיפורי אוֹ הנרי, ופרק זמן התענגת על הסיפורים השנונים, העדינים האלה עם סופיהם המפתיעים ותהפוכות העלילה (ממש כמו שהתאהבת בפרקים הראשונים של סדרת ״אזור הדמדומים״ בשנה שלאחריה, מאחר שדמיונו של רוד סטרלינג לא היה אלא גרסת אמצע המאה של דמיונו של או הנרי), אבל ביסודו של דבר ידעת שיש משהו זול בסיפורים האלה, משהו נחות הרבה יותר ממה שהיתה בעיניך ספרות ממדרגה ראשונה. ב־1958, כשזכה בוריס פסטרנק בפרס נובל, דווח על מצבו בהבלטה בחדשות, שוב ושוב סוּפר איך מנעה המשטרה הסובייטית מהסופר הגאוני את האפשרות לנסוע לסטוקהולם לקבל את הפרס שלו, ועכשיו כשדוקטור ז'יוואגו תורגם לאנגלית, יצאת וקנית לך עותק (הקנייה הגדולה הבאה שלך), להוט לקרוא את יצירתו של האיש הדגול, בטוח שזאת בלי כל ספק ספרות ממדרגה ראשונה, אבל איך היה ילד בן אחת עשרה יכול לקלוט את מורכבותו של רומן רוסי סימבוליסטי, איך היה ילד חסר כל בסיס ספרותי אמתי יכול לקרוא יצירה ארוכה ומגוונת כל כך? לא יכולת. השתדלת בכל כוח הרצון שבעולם, בעקשנות קראת פסקאות שלוש וארבע וחמש פעמים, אבל הספר היה למעלה מיכולתך להבין עשירית ממה שיש בו, ולאחר שעות רבות מספור של מאבק ותסכול הולך וגדל השלמת בעל כורחך עם התבוסה והנחת מידיך את הספר. רק כשהיית בן ארבע עשרה היית מוכן להתמודד עם סופרי המופת, אבל קודם, כשהיית בן אחת עשרה ושתים עשרה, היו הספרים שיכולת להתמודד אתם מאתגרים הרבה פחות. המצודה של א״ג' קרונין למשל, שעורר בך זמנית את הרצון להיעשות רופא, וכן היכלי ירק של ו״ה הדסון, שגירה את בלוטות המין שלך בחושניות הג'ונגל האקזוטית שלו — אלה היו שניים מן החביבים עליך בזמן ההוא, השניים שהיטבת לזכור. אשר לניסיונות השרבוט הילדותיים שלך עצמך, אתה עדיין היית בהשפעתו של סטיבנסון, ומרבית סיפוריך נפתחו במשפטים אלמותיים כמו: ״בשנת 1751 לספירה מצאתי את עצמי הולך וכושל כסומא בסופת שלגים משתוללת, מנסה לשוב אל בית אבותי״. כמה אהבת את הלשון הגבוהה כשהיית בן אחת עשרה, אבל כשהיית בן שתים עשרה הזדמן לך לקרוא רומנים בלשיים אחדים (אֵילו היו שכחת) והבנת שמוטב לך להשתמש בפרוזה פשוטה יותר, בומבסטית פחות, ובניסיונך הראשון להוציא מתחת ידך משהו בסגנון החדש הזה, ישבת וכתבת רומן בלשי משלך. הוא מן הסתם לא הגיע אלא לעשרים או לשלושים עמודים בכתב יד, אבל לך נדמה ארוך כל כך, ארוך יותר מכל מה שכתבת עד אז, עד שקראת לו רומן. את שמו והרבה מן העלילה אינך זוכר (משהו שעוסק בשני זוגות של תאומים זהים, כך נדמה לך, ובמחרוזת פנינים גנובה שהוחבאה בגליל של מכונת כתיבה), אבל אתה כן זוכר שהראית אותו למורה שלך, מורה בכיתה ו', המורה ממין זכר הראשון שהיה לך מעודך, וכשהוא הודיע שמצא חן בעיניו, עודדה אותך חוות דעתו. היית מסתפק בזה, אלא שהוא גם הוסיף והציע שתקרא את ספרך הקטן באוזני הכיתה פרקים־פרקים, חמש או עשר דקות בסוף כל יום לימודים, עד לצלצול האחרון בשעה שלוש, וכך הוטלת פתאום לתפקיד של ״סופר״, עומד לפני בני כיתתך וקורא להם בקול את המילים שלך. המבקרים היו אוהדים. נראה שהכול נהנו ממה שכתבת — ולו רק כמפלט מן השגרה — אבל זה היה הכול ועברו עוד כמה וכמה שנים עד שניסית לכתוב משהו ארוך כל כך. ובכל זאת, הגם שהניסיון הנערי ההוא לא היה חשוב בעיניך בשעתו, כשאתה שב וחושב עליו עכשיו, איך לא ייראה כהתחלה, כצעד ראשון?
ביוני 1959, ארבעה חודשים לאחר יום הולדתך השנים עשר, סיימתם אתה וחבריך לכיתה ו' את בית הספר היסודי הקטן שלמדתם בו מאז גן הילדים. לאחר הקיץ התחלת ללמוד בחטיבת הביניים, בית ספר לשלוש שנים ובו אלף ושלוש מאות תלמידים, ציבור ילדים מקובץ שלמד בבתי ספר יסודיים שונים ברחבי עירך. הכול שם היה שונה: שוב לא ישבתם בחדר כיתה אחד כל היום, לא היה לכם מורה אחד אלא אחדים, אחד לכל מקצוע שלמדתם, וכשצלצל הפעמון לאחר כל שיעור של ארבעים וחמש דקות, הייתם יוצאים מהחדר והולכים במסדרון לחדר אחר לשיעור הבא. שיעורי בית נעשו חלק מהמציאות, מטלה יום־יומית בכל המקצועות (אנגלית, מתמטיקה, מדע, היסטוריה וצרפתית), אבל היה גם חדר ההתעמלות עם המלתחה ההומה שלו, מגני האשכים התקניים ומקלחות משותפות, וגם שיעור מלאכה שלימד מורה זקן חצי קירח, ראשו מלא קשקשים, ושמו מר בידלקומב, דמות דיקנסית מן העבר לא רק בשמו אלא גם בהתנהגותו, שהתייחס לצעירים שהופקד עליהם כאל מטומטמים ובני בליעל וענש את הפרועים בכליאה בארון אחסון. הדבר הכי טוב בבית הספר היה גם הכי גרוע בו. שיטת מסלולים נוקשה הופעלה שם, ומשמעה שכל תלמיד היה חבר בקבוצה מסוימת שצוינה באקראי באחת מאותיות האלף־בית — כדי להסתיר את העובדה שהיתה טמונה איזו הייררכייה בחלוקה לקבוצות — אבל רק עיוורים וחירשים לא הבינו מה מציינות האותיות האלו: מסלול מהיר, מסלול בינוני ומסלול אטי. מבחינה פדגוגית היו לשיטה הזאת יתרונות ברורים — התקדמותם של התלמידים המבריקים לא סוכלה בגלל נוכחותם של תלמידים קשי הבנה בכיתה, המדשדשים לא אוימו בשל האצנים, כל תלמיד ותלמידה יכלו להתקדם בקצב שלהם — אבל מבחינה חברתית זה היה אסון, יצר קהילה של כאלה שנגזר עליהם מראש להיות מנצחים או מפסידים, מי שנועדו להצליח ומי שנועדו להיכשל, ומאחר שהכול הבינו מה משמעות החלוקה לקבוצות היתה איזו סנוביות או בוז מצד המהירים כלפי האטיים, ואיזו טינה או עוינות מצד האטיים כלפי המהירים, צורה כמוסה של מלחמת מעמדות שמדי פעם התפרצה לכדי מאבק ממש, ואילולא הטריטוריות הניטרליות, כאולם ההתעמלות, חדרי המלאכה וכלכלת הבית, שבהן כונסו חברי כל הקבוצות יחד, היה בית הספר נראה כמו ברלין המחולקת שלאחר המלחמה: אזור האטיים, אזור הבינוניים ואזור המהירים. כזה היה המוסד שנכנסת אליו בחודשים הקודרים של שנות החמישים למאה הקודמת, בניין לבנים ורודות שאך זה נבנה עם החדשים שבמתקנים ובציוד של החינוך, גאוות עירך, ונרגש כל כך היית על שאתה לומד שם, מתקדם בעולם, עד שבערב לפני יומך הראשון בבית הספר כיוונת את השעון המעורר שלך לשעה שבע בדיוק, וכשפקחת את עיניך בבוקר — לפני שצלצל השעון — ראית שהשעה היא שבע בדיוק, שמחוג השניות עובר את הספרה תשע בדרכו אל השתים עשרה, זאת אומרת שהתעוררת עשר שניות לפני שהיית צריך להתעורר, ואתה שתמיד ישנת שינה עמוקה כל כך, שאף פעם לא יכולת להתעורר שלא לקולו הרועם של הפעמון, התעוררת אז, ככל הזכור לך, בפעם הראשונה לְשֶקֶט, כאילו מנית את השניות בחלומך.
היו פנים חדשות, מאות פנים חדשות, אבל אלה שסקרנו אותך יותר מכל האחרות היו פניה של נערה שנקראה קארן, חברה כמוך בקבוצת המסלול המהיר. הפנים היו בלי ספק פנים נאות, אולי אפילו פנים יפהפיות, אבל היה לקארן גם מוח חריף, היא היתה מלאה ביטחון עצמי והומור, כולה חיוּת ועליצות, וימים אחדים אחרי שהכרת אותה כבר היית מאוהב כולך. שבוע או שניים עברו מתחילת שנת הלימודים ומסיבת ריקודים נערכה לתלמידי כיתה ז', מסיבת ליל שבת באולם ההתעמלות, ואתה באת לשם, כמו כמעט כולם, כשלוש מאות או ארבע מאות מכם, והשתדלת לרקוד עם קארן פעמים רבות ככל שיכולת. לקראת סוף הערב הודיע המנהל שתיערך תחרות ריקודים ועל הזוגות שרוצים להשתתף בה לגשת לאמצע הרחבה. קארן רצתה לנסות לעשות זאת, ואתה, מאחר שהיית שמח לעשות כל מה שרצתה היא לעשות, נעשית בן זוגה. זאת היתה תחרות הריקודים הראשונה שהשתתפת בה בחייך, תחרות הריקודים היחידה בחייך, ואף על פי שלא היית רקדן טוב ממש, גם לא היית כישלון גמור, ומאחר שקארן היתה טובה, בעצם טובה מאוד, זריזת רגליים ובעלת תחושה מוּלדת למוזיקה, הבנת שעליך להתאמץ בשבילה, לעשות כמיטב יכולתך. ריקוד הרוק אנד רול בראשיתו עדיין היה ריקוד מגע. הטוויסט עדיין היה רחוק שנה או שנתיים, המהפכה של כל בן זוג רוקד לחוד עוד לא נעשתה מקובלת, והרוקדים של שנת 1959 לא היו שונים מרוקדי הג'יטרבאג של שנות הארבעים, הגם שאז כבר השתנה שם הריקוד ללינדי. בני הזוג נצמדו זה לזה, היו הרבה סחרורים וסיבובים, וכפות הרגליים היו חשובות יותר מהמותניים: הפעלה מהירה של כפות הרגליים היתה העיקר. כשבאתם אתה וקארן אל מרכז רחבת הריקודים החלטתם שניכם לרקוד מהר ככל שתוכלו, לרקוד פי שניים או שלושה מהר יותר מן הרגיל, מקווים להמשיך בזה זמן ארוך שיספיק כדי להרשים את השופטים. כן, קארן היתה נערה נמרצת, מוכנה לכל אתגר, וכך פתחתם שניכם בפעילות המטורפת שלכם, מתעופפים על פני הרחבה כזוג קופים בסרט אילם שמהירותו הואצה, שניכם צוחקים בחשאי על ההפרזה שבביצוע שלכם, על העליצות שבביצוע שלכם, לא נלאים בגוף בן השתים עשרה שלכם, ומה שזכור לך יותר מכול הוא כמה חזק היא נצמדה לידך, אף לרגע לא ריפתה את אחיזתה כשהעפת והרחקת אותה ממך ואחר כך משכת אותה בחזרה סיבוב פראי אחר סיבוב, ומאחר ששום זוג אחר לא יכול לעמוד בקצב שלכם — אף לא רצה לעמוד בקצב שלכם — ומאחר ששניכם כמעט יצאתם מדעתכם, ניצחתם בתחרות. הבזק אבסורדי אבל לא נשכח משחר נעוריך. המנהל נתן לכל אחד מכם גביע, וכשהסתיימה מסיבת הריקודים הלכת יד ביד עם קארן אל חנות הגלידה שבמרכז העיר, הללויה, הללויה, ההתפעמות שבהליכה יד ביד עם קארן בערב מסיבת הריקודים כשהיית בן שתים עשרה, ואחר כך, רחוב אחד או שניים מחנות הגלידה, החליק הגביע שזכתה בו קארן מידה הפנויה והתנפץ על המדרכה. ראית כמה זה מצער אותה — אסון קטן בגלל פתאומיותו, בגלל הצליל הפתאומי, קול הקריסה הלא צפויה של הגביע כשנפל על המדרכה והתנפץ לרסיסים — ומאחר שלא היתה כל אפשרות לתקנו, ומאחר שלזכייה בגביע על ריקוד לא היתה כל חשיבות בעיניך (לא כך בבייסבול), נתת לה את הגביע שלך ואמרת שיישאר אצלה. בשנה הבאה לא הרבית עוד להתראות עם קארן. הסתובבת בחוגים אחרים, שוב לא הייתם באותן כיתות, היא כבר היתה אז כמעט אישה ואתה היית עדיין נער, ומיום שסיימתם שניכם את בית הספר התיכון ב־1965 כמעט לא שוחחתם זה עם זה. ואולם כשהשתתפת בכינוס העשרים של המחזור שלכם, עשרים ושש שנים אחרי הערב של התנפצות הגביע, היתה שם גם קארן, אלמנה צעירה בת שלושים ושמונה, ושוב רקדת אתה, הפעם ריקוד אטי, והיא אמרה שהיא זוכרת הכול על הערב ההוא כשהייתם בני שתים עשרה, זוכרת אותו כאילו היה אתמול.
המורה לאנגלית שלכם בכיתה ז' מר ס' רצה לעודד את התלמידים לקרוא ספרים רבים ככל האפשר. המטרה היתה נאצלת, אבל השיטה שהגה להשגת המטרה הזאת לא היתה נטולת פגמים מאחר שהיה מעוניין בכמות יותר מבאיכות, וספר בינוני של מאה עמודים היה בעיניו בעל ערך לא פחות מספר טוב של שלוש מאות עמודים. ומה שהיה מטריד אף יותר הוא ששיווה למיזם שלו צורה של תחרות, התקין לוח מחורר גדול על הקיר האחורי של הכיתה וקבע טור לכל תלמיד, שביל מאונך בסבכה הזאת של חורים עגולים. לתלמידים ניתנו יתדות והוראה לשוות להם צורה של משהו הדומה לספינות חלל (אלה היו שנות התחרות על החלל בין אמריקה לברית המועצות) ואז אמר מר ס' לילדים לתקוע את היתדות בחורים שבתחתית הטורים שלהם. בכל פעם שקראת ספר, היית אמור להעלות את היתד שלך חור אחד. הוא רצה להמשיך במשחק חודשיים, ואז יבחן את התוצאות ויראה אל מה הגיע כל אחד. אתה ידעת שזה רעיון רע, אבל זאת היתה ראשית הסמסטר הראשון שלך בבית הספר החדש ורצית להצליח, להתבלט באיזו צורה, לכן שיתפת פעולה, קראת בחריצות ספרים רבים ככל שיכולת, ולא היה בזה כל קושי מפני שכבר היית קורא ספרים נלהב. גם לא היית נגד העיקרון של תחרות, השנים שעסקת בהן במשחק בייסבול, פוטבול וכל מיני משחקי ספורט אחרים עשו אותך לנער תחרותי, ולא זו בלבד שאתה עומד להצליח, כך החלטת, אלא גם תהיה המנצח. שני החודשים עברו וכל יומיים או שלושה העלית את היתד שלך עוד חור. לא עבר זמן רב וכבר הקדמת את כל האחרים, וכשעבר עוד פרק זמן, היית הרבה לפניהם. כשהגיע הבוקר שמר ס' בדק בו את התוצאות הוא נדהם מן המרחק הגדול שבינך ובין כל האחרים. הוא עבר מהלוח המחורר אל חזית הכיתה, הביט לך בעיניך (היית די קרוב אליו, יושב בשורת המכתבות השנייה), ובארשת פנים עוינת, לוחמנית, האשים אותך ברמאות. אף אחד לא יכול לקרוא כל כך הרבה ספרים, הוא אמר, זה מנוגד לכל היגיון, ואתה טיפש אם חשבת שתוכל להצליח בתעלול כזה, זה עלבון לתבונה שלו, זה עלבון לעבודה הקשה של שאר התלמידים, ובכל שנות ההוראה שלו אתה הוא השקרן הכי חסר בושה שהיה אי־פעם בכיתה שלו. המילים שלו היו לך כמו קליעים, ביריות של מקלע הוא קטל אותך לעיני כל הילדים, האשים אותך בפומבי שאתה נוכל, פושע. מעולם עוד לא התקיפו אותך באכזריות כזאת, אתה שהיית מצפוני כל כך, משתוקק כל כך להוכיח שאתה תלמיד טוב. ואפילו כשניסית להשיב על האשמותיו, לומר לו שהוא טועה, שכן קראת את הספרים, קראת כל עמוד של כל ספר, היתה לך עוצמת זעמו קשה מנשוא ופתאום התחלת לבכות. הפעמון צלצל והציל אותך מלהוסיף ולהתבזות, אבל בשעה שיצאו שאר התלמידים מהכיתה אמר לך מר ס' להישאר, שהוא רוצה לדבר אתך, וכעבור רגע עמדת פנים אל פנים מולו ליד המכתבה שלו, משהק באשד של דמעות, מתעקש מבעד לנשימות קטועות, משתנקות, שאמת דיברת, שאתה לא רמאי או שקרן, ואם הוא רוצה לראות את רשימת הספרים שקראת, תיתן לו אותה למחרת בבוקר, חפותך תוכח, ולאט־לאט התחיל מר ס' לסגת, מבין שאולי טעה. הוא הוציא מכיסו את ממחטתו והושיטה לך. כשקירבת אותה אל פניך כדי לגרוף את אפך ולנגב את דמעותיך, שאפת את ריח הממחטה שאך זה כובסה, ואף על פי שהבד היה נקי, היה בריח משהו חמוץ ומבחיל, ריח של כישלון, ריח של משהו שהשתמשו בו יותר מדי, ובכל פעם שאתה חושב על מה שקרה לך בבוקר ההוא לפני יותר מיובל שנים, אתה שב ואוחז את הממחטה ההיא ולוחץ אותה אל פניך. היית בן שתים עשרה. זו היתה הפעם האחרונה שנשברת ובכית לפני אדם בוגר.
פול אוסטר הוא סופר אמריקאי. אוסטר נולד ב-1947 בניוארק, ניו-ג'רסי, למד ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה ואחר-כך התגורר שנים אחדות בפריס.
אוסטר נחשב לאחד הכשרונות הבולטים בספרות האמריקנית בת-זמננו.

 

X