כל הסיפורים הקצרים | לרכישה באינדיבוק
כל הסיפורים הקצרים

כל הסיפורים הקצרים

שנת הוצאה: 216
מס' עמודים: 620
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 44
- 44

דוד שחר (1926–1997), איש ירושלים, הוא מגדולי הספרות העברית. שחר זכה בפרס עגנון (1973), פרס ביאליק (1984), פרס ניומן (1986/87), פרס ראש הממשלה (1969, 1978, 1991). ספריו תורגמו לשפות רבות. בצרפת זכה שחר בפרס מדיסיס לסופר זר (1981), עיטור המפקד של מסדר האמנויות והספרות מטעם נשיא צרפת (1985), עיטור מפקד אות האקדמיה הצרפתית (1989) ועיטור העיר מונפלייה. תהילתו של שחר מקורה בעיקר מסדרה של שמונה רומנים, הנושאת את השם הקיבוצי "היכל הכלים השבורים".

למרות הישגיו ותהילתו, בישראל דוד שחר הוא סופר לא מוכר. הסיבה העיקרית לכך היא ששחר היה מבקר חריף של המחשבה הסוציאליסטית, ועמדותיו בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני נטו לימין המפה הפוליטית. יש לקוות כי השינויים החלים בימים אלה בעולם התרבות הישראלית, לעבר פתיחות גוברת לקולות מגוונים, יביאו את יצירתו של שחר למקומה הראוי לה – בכותל המזרח של ספרותנו.

בספר זה מקובצים סיפוריו הקצרים של דוד שחר, אשר ברובם נכתבו קודם להופעת ספרי ה"היכל". הסיפורים נדפסו לאחרונה בשנת 1982 (עם עובד), בשני כרכים ששמם: "מותו של האלוהים הקטן" ו"שפמו של האפיפיור". כרכים אלה אזלו מזמן מן השוק ומהדורה חדשה זו באה למלא את החסר.

לצד סיפוריו של שחר כולל הספר גם מסה הקרויה "ממאה שערים לדרך הנביאים: התפתחות הפרוזה של דוד שחר בסיפוריו הקצרים –  משמעויות ואמצעים ספרותיים". במסה נחשפים הצביון המיתי, לרבות המימד הרליגיוזי, שבסיפוריו של שחר, לצד קווי המיתאר להתפתחות סגנון הפרוזה שלו.

אריה חינקיס, מחבר המסה והמביא לבית הדפוס של המהדורה הנוכחית, הוא משורר, היסטוריון של המתמטיקה, ועוסק מזה עשרות שנים ביצירתו של דוד שחר.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כל הסיפורים הקצרים”

מתוך הסיפור "שפמו של האפיפיור"

…שפמו של אדון גבריאל לוריא בימים ההם הרחוקים, בימי ילדותי, באמצע שנות השלושים, שפם טרקליני היה, עשוי וגדור ומסוייג בתוך ריבּוע אלגנטי. הוא היה הפקיד הראשי בבית המסחר לחומרי בניין של אבי. באותם הימים, עד להתפרצות מאורעות שלושים ושש, היינו גרים במורד רחוב ממילא, מול שער יפו וחומת העיר העתיקה. מגזוזטרת ביתנו הייתי רואה את הנזירות הלבושות שחורים בברדסים הלבנים הגדולים המשולשים לראשיהן יוצאות ונכנסות בשער מנזרן בצעדים גאים וחפוזים. מעודי לא ראיתי בזירה המהלכת לאיטהּ. הן היו ממהרות תמיד מסוד אלי סוד תוך התעלמות גמורה מיושבי המסעדה ובית הקפה הערבי הסמוך. בפתחו היתה קבוצה של שלושה מעשני נרגילה יושבת ישיבת קבע על השרפרפים מתחת לסוכך הירוק. בעינַי היו אלה חלק בלתי־נפרד מן הרחוב, כמו בניין המנזר מזה ופנס הרחוב מזה. בכל עת ובכל שעה משעות היום והלילה בה יצאתי לגזוזטרה או הצצתי מבעד לחלון, מובטח היה לי שאראֵם קבועים במקומם כמסמר שבקיר. לצידם היה נעצר לפעמים מוכר מי־התּמד, ה"תָמָר־הינדי," בכיפתו הצבעונית המחודדת ובחבית נחושת הקלל הקשורה לבטנו וזוקפת צוארהּ המצודד כברבור מתנשא. הוא היה פותח בשיחת דברים עם שלושת האפנדים היושבים, אך דעתו לא הוסחה מתפקידו, ומדי פעם בפעם, בהפסקות קצובות, היה מכריז בקול מתכתי הבוקע מתוך החבית עצמה: "תמר־הינדי, תמר־הינדי." פעם ניגשה אליו נזירה ישישה והוא מזג לה כוס מלאה מי־תמד חוּם ריחני, חוֹמֵר וּמבעבע ומקציף. היא נשענה על מקלה ושתתה לאיטהּ, גמעה ומיצתה אותה עד תומה, גם קינחה שפתיה במטפחת ששלפה ממקום־סתר בין קפלי שמלתה הרחבה, וַיהי הדבר לפלא בעיני. הנזירה השרויה בעולמה הרחוק, הנסתר, הנעלה על שאון הרחוב והמונו וריחות המאכלות הערביים העולים מבית הקפה על תבשיליו וטיגוניו וצלייו ותבליני־תבליניו, עולמה המרומם מעל קריאות התגרים הערבים והרוכלים הארמנים ויוהרת הפקידים האנגליים וסלסול שׂפמם של השוטרים האירים, איך זה נפלה מגבהיו ונכנעה לפיתוי המשקה המתוק־העז כאחד העגלונים שבקרן־הרחוב – אותו עגלון שמן בתרבוש שלראשו ובאבנטו הרחב ששתה לפניה? רגשות משונים ומנוגדים זה לזה התעוררו בי למראה בולמוס שתייתה. היא נפלה בעיני והיתה כאחד האדם, אם לא למטה מזה. כי מה שייסלח לבשר ודם פשוט לא ייסלח לבּריות הנאצלות. כי על־כן בריות נאצלות היו הן, הנזירות, בעיני. הנה זה קינחה במטפחתה את הזיעה שפרצה ושטפה את כל פניה הלהוטים מחום השמש ומן השתיה הגסה, ממש כאותו עגלון שקדם לה. מכאן שאין בינה לבין אותו עגלון, שהוא בעל לשתי נשים, אלא מעשיהם שלאחר השתיה, שזה מטפס על דוכן כירכרתו השחורה־מבריקה והמרופדת אדום מבפנים, כדי להסיע את האדונים החשובים, מניף את שוטו באוויר ומושך במושכות סוסיו השנַיִם, החומים, וזו חוזרת בצעדיה החפוזים, חרף שׂיבתה המופלגת, אל עבר מדרגות שער־הברזל הגדול, לעלות במעלות המנזר אל הסודות והרזים הטמירים שלעולם האצילות הסגור והמסוגר תמיד. מכיוָן שנעשתה עם נפילתה ככל האדם, נעשתה גם קרובה וחמה יותר, ותאוַת השתיה המשותפת לה ולעגלון בעל הנשים השתים פקחה את עיני לקשיים המיוחדים בהם צריכה היא לעמוד תמיד כדי לזנק מאותו בסיס נחוּת לגבהי עולמהּ הנסתר, קשיים שעוררו את רחמַי עליה. מה שריכּך בעיני את נפילתה של זו היתה דווקא זיקנתהּ המופלגת. לבי אמר לי שהיוֹתה באה־בימים היא הנותנת לה רשות לעשות מעשים האסורים בתכלית האיסור על הצעירות שבנזירות. אילו, למשל, עמדה במקומה הנזירה האנגליה הצעירה יפת־העינים, שהגיעה ארצה ונכנסה למנזר זה מקרוב, כי אז היתה כניעתה לתאוָת ה"תמר־הינדי" חמורה בעינַי שבעתיים. דומה, שביובל השנים שעשתה הישישה במנזר נתרוממה לשלב נשגב אשר כזה, לחוכמה עילאית מופלגת שמגבהיהָ אפשר כבר להשקיף ולראות, שלמעשה אין הבדל בין עולם העגלון לעולמה של הנזירה הטירונית, אלא שמהותה של ידיעה זו שונה ממהות אותה ידיעה עצמה אילו נקלטה במוחה של הטירונית, ועל־כּן אסורה הטירונית עדיין בקבלת ידיעות מדרג זה.

 

X