דוד וגוליית | לרכישה באינדיבוק
דוד וגוליית

דוד וגוליית

שנת הוצאה: 02/2014
מס' עמודים: 280
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76.8
- 37

15לפני שלושת אלפים שנה, בשדה קרב בארץ ישראל הקדומה, הכניע נער רועים לוחם ענקי בחלוק אבן וקלע בלבד, ומאז מסמלים השמות דוד וגוליית את המאבקים בין הענקים והחלשים שמסתיימים בניצחון החלשים. ניצחונו של דוד היה בלתי סביר, נס. הוא לא היה צריך לנצח.

האומנם?

בספר דוד וגוליית מלקולם גלדוול מגדיר מחדש את יחסי הכוחות בין חולשה וכוח. בעזרת סיפורים מרתקים גלדוול מצביע על האופן שבו יחידים וקהילות יכולים לנצל חולשה – אפליה, מום, או כל נקודת פתיחה גרועה אחרת – כמנוף להצלחה. כך במקרה של עורך דין מפורסם שהדיסלקציה שלו התבררה כיתרון; כך באירוע שבו עמד נער חסר אונים מול כלב משטרתי שנשלח להרתיע אותו ואת חברו המפגינים נגד אפליה; כך עם מי שמותו של אביו ויתמותו המוקדמת הכשירו אותו למאבק עיקש נגד סרטן.

הכתיבה המבריקה שמאפיינת את גלדוול – שהקוראים נחשפו לה בקריאת רב המכר הקודם שלו מצוינים: ממה עשויה הצלחה, הופכת גם את דוד וגוליית לחוויית קריאה מרתקת. חוויה שהמסקנה העולה ממנה יכולה לשמש גם מקור לנחמה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דוד וגוליית”

יובל אלבשן על הספר בעיתון "הארץ"

 

שיזף רפאלי על הספר ב"כלכליסט"

 

"קוראי דוד וגוליית ייצאו למסע עם דמויות צבעוניות שהתגברו על קשיים גדולים וילמדו עובדות מרתקות על הקרב על בריטניה, על רפואת הסרטן ועל המאבק לשיוויון זכויות-אם להזכיר נושאים מעטים בלבד שבהם נוגע גולדוול בספרו רחב היריעה . זהו ספר מעניין ומבדר". וול סטריט ג'ורנל

מבוא

גוליית

"הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?"

1.

סיפור הקרב שיתואר כאן מתרחש בעמק האלה, המחבר בין הרי יהודה ושפלת החוף, עמק יפהפה עם שדות תבואה וכרמי יין, ועם חשיבות אסטרטגית לא קטנה. הייתה זו המלחמה בין ממלכת ישראל שזה עתה קמה וצבאות הפלישתים.
הפלישתים באו מכרתים. הם היו יורדי־ים שנדדו לארץ ישראל והתיישבו לאורך החוף. בני ישראל ישבו בהרים. במחצית השנייה של המאה האחת־עשרה לפני הספירה, בתקופת מלכותו של שאול, התחילו הפלישתים לנוע מזרחה והגיעו לעמק האלה. מטרתם הייתה לכבוש את הרי יהודה ולקרוע את ממלכת שאול לשניים. הפלישתים היו מלומדי־מלחמה ומסוכנים, ואויבים מושבעים של בני ישראל. שאול אסף את צבאו וירד מההרים להתייצב מולם.
הפלישתים חנו על ההר בצדו הדרומי של עמק האלה וצבא שאול נטה את אוהליו על ההר ממול, בצד הצפוני, כך ששני הצבאות ניצבו זה מול זה. אף אחד לא העז לזוז. תקיפה פירושה היה לרדת מן ההר אל העמק ואחר כך להעפיל אל רכס האויב בעבר השני, טיפוס שכמוהו כהתאבדות. לבסוף פקעה סבלנותם של הפלישתים. הם שלחו את בכיר הלוחמים שלהם אל העמק לשבור את הקיפאון באמצעות דו־קרב.
הוא היה ענק, גובהו קרוב לשני מטרים, לראשו קסדת נחושת וגופו מכוסה בשריון קשקשים. הוא נשא כידון, חנית וחרב. לפניו הלך נושא צינה (מגן גדול). הענק התייצב לפני בני ישראל וקרא: "ברו (בחרו) לכם איש וירד אלי! אם יוכל להילחם איתי והכני, והיינו לכם לעבדים. ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו."
במחנה ישראל לא מש איש ממקומו. מי יוכל לנצח יריב מפחיד כזה? ואז צעד קדימה נער רועה צאן שירד מבית לחם להביא אוכל לאֶחיו, והתנדב להילחם בגוליית. שאול התנגד: "לא תוכל ללכת אל הפלישתי הזה להילחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו." אבל רועה הצאן התעקש וטען כי יצא כבר מול יריבים אכזריים מהאיש הזה. כאשר רעה את צאן אביו, "ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר," אמר לשאול, "ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתי מפיו." לשאול לא היו אופציות אחרות. הוא הסכים, ונער הרועים רץ במורד ההר לקראת הענק העומד בעמק. "לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה," קרא הענק בראותו את יריבו מתקרב אליו. כך נפתח אחד הקרבות הנודעים ביותר בהיסטוריה. הקרב בין דוד וגוליית.
2.

דוד וגוליית הוא ספר על מה שקורה כשאנשים רגילים מתמודדים עם ענקים. באומרי "ענקים" אני מתכוון ליריבים חזקים מכל הסוגים — מצבאות ולוחמים אדירים ועד לנכות, אסון ודיכוי. כל פרק מגולל סיפור של אדם אחר — מפורסם או לא־ידוע, רגיל או מבריק — שהתייצב מול אתגר גדול במיוחד ונאלץ להגיב. האם לשחק לפי הכללים, או לציית לחוש הפנימי שלי? האם להתעקש או להרים ידיים? האם להשיב מלחמה או לסלוח?
בעזרת הסיפורים האלה, אני רוצה לחקור שני רעיונות. ראשית, שהרבה ממה שנראה לנו בעל ערך בעולמנו נובע מסכסוכים לא־מאוזנים מסוג זה, משום שאמנות ההתמודדות עם מאבקים חסרי־סיכוי מולידה גדוּלה ויופי. ושנית, שאנחנו נותנים בעקביות פירוש מוטעה לסכסוכים כאלה. שאנחנו לא מבינים אותם כהלכה. ענקים הם לא מה שאנחנו חושבים עליהם. אותן תכונות שלכאורה נותנות להם כוח הן לא פעם מקור לחולשה גדולה. והעובדה שאדם הוא מפסידן יכולה לשנות אנשים בדרכים שלעתים קרובות נבצר מאיתנו להעריך: היא יכולה לפתוח דלתות וליצור הזדמנויות וללמד ולהסביר ולאפשר מה שאחרת לא היה עולה על הדעת. אנחנו צריכים מדריך טוב יותר להתמודדות עם ענקים — ואין מקום טוב להתחיל את המסע הזה יותר מהעימות המרשים, העצום, בין דוד וגוליית לפני שלושת אלפים שנה בעמק האלה.
כשגוליית הרעים קולו לעבר בני ישראל, הוא דיבר על מלחמת־שניים. זה היה נוהג נפוץ בעולם העתיק. שני צדדים בסכסוך שרצו להימנע ממחיר הדמים הכבד של קרב פתוח, היו בוחרים לוחם אחד שייצג אותם בדו־קרב. למשל, ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קלאודיוס קאדריגריוס מהמאה הראשונה לפני הספירה מספר על קרב אפי שבו התחיל לוחם גאלי ללעוג ליריביו הרומאים. "זה עורר מיד את חמתו של אחד טיטוס מאנליוס, צעיר ממשפחה רמת־יחס," כותב קאדריגריוס. טיטוס קרא את הגאלי לדו־קרב:
הוא צעד קדימה, לבל יבוא גאלי ויכפיש את עוז הרוח הרומאי. חמוש במגן של ליגיונר ובחרב ספרדית הוא יצא מול הגאלי. הקרב שלהם נערך על אותו הגשר (על נהר אניו) בנוכחות שני הצבאות, בתוך חרדה רבה. כך הם נלחמו זה בזה: הגאלי, לפי שיטת הלחימה שלו, עם מגן לפנים ומחכה להתקפה; מאנליוס, מסתמך על אומץ ולא על זריזות, הכה במגן על מגן עד שהגאלי איבד את שיווי משקלו. בעוד הגאלי מנסה לחזור לאותה תנוחה, מאנליוס שב והכה במגן על מגן ושוב כפה על האיש לשנות את מקומו. באופן הזה הוא גלש מתחת לחרבו של הגאלי ודקר אותו בחזה עם החרב הספרדית שלו….אחרי שמאנליוס הרג את הגאלי הוא כרת את ראשו, קרע את לשונו ושם אותה, מכוסה כולה בדם, סביב צווארו־שלו.
זה הדבר שגוליית ציפה לו — לוחם כמוהו שיבוא לקראתו לקרב פנים־אל־פנים. לא עלה על דעתו שהקרב יכול להיערך אלא בתנאים כאלה, והוא התכונן בהתאם. כדי להגן על גופו מפני מהלומות הוא לבש שריון משוכלל עשוי ממאות קשקשי ברונזה חופפים דמויי־דג. השריון כיסה את זרועותיו והגיע עד לברכיו ושקל כנראה יותר מחמישים קילו ("חמשת אלפים שקלים נחושת"). רגליו היו מוגנות במגני ברונזה, שאליהם חוברו לוחות ברונזה שכיסו את כפות הרגליים. הוא חבש קסדת מתכת כבדה. היו לו שלושה כלי נשק נפרדים, כולם מיועדים לקרב בטווח קצר. הוא החזיק כידון עשוי כולו מברונזה, שהיה מסוגל לחדור מגן או אפילו שריון. על ירכו חגר חרב. וכנשק האופטימלי שלו, הוא נשא חנית מיוחדת לטווח קצר עם ידית עבה "כמנור אורגים". הידית הייתה מחוברת בחבל ללהב שמשקלו "שש מאות שקלים ברזל" שהיה אפשר להטילו בכוח ובדיוק עצומים. ההיסטוריון משה גרסיאל כותב כי בני ישראל חשבו שהחנית הכבדה הזאת עם הידית העבה והלהב המאסיבי העשוי ברזל, והכידון החד, המשמש לנעיצה, בידי ענק בעל כוח פיזי כזה, עלולים לחדור בבת אחת כל מגן ושריון עשויים ברונזה. מה הפלא שלא נמצא במחנה שאול אף לא איש אחד שהיה מוכן לצאת מול גוליית?
ואז מופיע דוד. שאול מנסה לתת לו את חרבו ואת שריונו כך שיהיה לו לפחות איזה סיכוי בקרב. דוד מסרב. "לא אוכל ללכת באלה," הוא אומר, "כי לא ניסיתי." תחת זאת הוא בוחר לו "חמישה חלוקי אבנים מן הנחל", ושם אותם בילקוט הרועים שלו. אחר כך הוא יורד אל העמק, נושא עמו את "כלי הרועים אשר לו". גוליית מביט בנער שבא מולו ונעלב. הוא ציפה להילחם עם לוחם עתיר־קרבות. במקומו הוא רואה רועה צאן — נער ממשלח יד נחות — שרוצה כמדומה להשתמש בילקוט הרועים שלו כאלה מול החרב של גוליית. "הכלב אנוכי," אומר גוליית, ומצביע על הילקוט, "כי אתה בא אלי במקלות?"
ההמשך הוא אגדה. דוד שם אחת האבנים שלו בתוך הקלע ויורה במצחו החשוף של גוליית. גוליית נופל, המום. דוד רץ אליו, לוקח את חרבו של הענק, וכורת את ראשו. "ויראו הפלישתים כי מת גיבורם," מספר הכתוב בשמואל א' "וינוסו."
בקרב מנצח באורח פלא החלש, שלפי כל הציפיות, לא היה אמור לנצח בכלל. כך אנחנו מספרים את הסיפור זה לזה שלושת אלפים שנה מאז ועד היום. כך שובץ הביטוי "דוד וגוליית" בלשוננו — כמטפורה לניצחון לא־סביר. בגרסה זו של האירועים יש רק בעיה אחת: כמעט כל מה שיש בה הוא מוטעה.
3.

בצבאות העתיקים היו שלושה סוגי לוחמים. ראשונים היו הפרשים — גברים חמושים על סוסים או במרכבות. אחר כך באו החיילים הרגליים לבושים בשריון ונושאים חרבות ומגינים. אחרונים היו לוחמים נושאי טילים שהיום היינו קוראים להם ארטילריה: קשתים, וחשובים מכולם, הקלעים. לקלעים היה תיק עור מחובר משני הצדדים לחבל ארוך. הם היו מכניסים אבן או כדור עופרת לתוך התיק, מניפים ומסובבים אותו מעל לראש במעגלים יותר ויותר רחבים ומהירים, ואז משחררים קצה אחד של החבל, ומטילים את האבן קדימה.
השימוש בקלע ובקליעי אבן הצריך זריזות, כישרון וניסיון רבים. אבל בידיים מנוסות, הקלע היה נשק אימתני. ציורים מימי הביניים מראים קלעים פוגעים בציפורים באמצע מעופן. על קלעים אירים סיפרו שהם יכלו לפגוע במטבע רחוקה ככל שיכלו לראותה, ובספר שופטים (כ טז) כתוב על בני בנימין שכל אחד מהם "קולע באבן אל השערה ולא יחטיא." קלע מנוסה היה יכול להרוג או לפצוע קשה מטרה במרחק עד מאתיים מטר.1 לרומאים היו אפילו מלקחיים שהותקנו במיוחד לשליפת אבנים שנתקעו בגופו של חייל מסכן שנורה בקלע. תארו לעצמכם שאתם עומדים לפני מגיש בייסבול בליגה הלאומית ברגע שהוא מכוון כדור לראשכם. כך הרגיש מי שניצב מול קָלע — אלא שמה שנזרק לא היה כדור של שעם ועור אלא אבן מוצקה.
1    השיא בקליעת אבן בעולם המודרני נקבע ב־1981 על ידי לארי בריי: 437 מטרים. ברור שהדיוק נפגע במרחק כזה.

ההיסטוריון ברוך הלפרן טוען שהקלע היה חשוב בלוחמה העתיקה עד כדי כך ששלושת סוגי הלוחמים איזנו זה את זה, כמו במשחק אבן, נייר, ומספריים. החיילים הרגליים עם השריון ועם החניתות הארוכות שלהם יכלו לעמוד מול הפרשים. הפרשים, מצדם, יכלו לנצח לוחמים חמושים באבני קלע, משום שהסוסים נעו מהר לפני שהקלעים הספיקו לכוון כראוי. והלוחמים החמושים בקלעים יכלו לחסל את החיילים הרגליים, כי חייל כבד ומסורבל היה מטרה נייחת לקלע שירה טילים ממרחק מאה מטרים. "זו הסיבה שהכוח האתונאי שנשלח לסיציליה נכשל במלחמה הפלופונסית," כותב הלפרן. "תוקידידס מתאר באריכות איך חיל רגלים קל מקומי, חמוש בעיקר באבני קלע, השמיד את חיל הרגלים האתונאי הכבד בתוך ההרים."
גוליית הוא חיל רגלים כבד. הוא חושב שהוא יוצא לדו־קרב עם איש חיל רגלים כבד נוסף, באותו אופן שטיטוס מאנליוס נלחם עם הגאלי. כשהוא אומר, "לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה," מילות המפתח הן "לכה אלי." הוא מתכוון, התקרב אלי שנוכל להילחם פנים אל פנים. כששאול מנסה לעטות על דוד שריון ולצייד אותו בחרב, הוא פועל על פי אותה הנחה. הוא מניח שדוד הולך להילחם עם גוליית בקרב מגע.
אבל לדוד אין שום כוונה לכבד את הריטואל של מלחמת־שניים. כשהוא אומר לשאול שהוא הרג דובים ואריות שהתנכלו לצאנו, הוא מעיד לא רק על אומץ לבו אלא מטעים עניין נוסף: שהוא מתכוון להילחם בגוליית באותה דרך שלמד להילחם בחיות פרא — כקלע.
הוא רץ לקראת גוליית, כי בלי שריון יש לו מהירות ויכולת תמרון. הוא שם אבן בקלע שלו, ומסובב אותה שוב ושוב, יותר ויותר מהר בשישה עד שבעה סיבובים לשנייה, ומכוון את הטיל שלו למצחו של גוליית — הנקודה הפגיעה היחידה של הענק. איתן הירש, מומחה לבליסטיקה בצה"ל, ערך לאחרונה סדרת חישובים שמראים כי אבן בגודל־טיפוסי שנורית על ידי קלע מיומן ממרחק שלושים וחמישה מטרים הייתה פוגעת בראשו של גוליית בתאוצה של שלושים וארבעה מטרים לשנייה — די והותר בשביל לחדור לתוך גולגולתו ולגרום לו לאבד את ההכרה או למות. אם מודדים את כוח העצירה זה שווה־ערך לאקדח מודרני די גדול. "אנחנו רואים," כותב הירש, "שדוד היה יכול לקלוע ולפגוע בגוליית בתוך מעט יותר משנייה אחת — זמן כה קצר שלא היה מאפשר לגוליית להתגונן ושבמהלכו הוא היה לצורך העניין נייח."
מה היה גוליית יכול לעשות? הוא סחב על עצמו שריון במשקל של חמישים קילו. הוא התכונן לקרב של טווח קצר, כשהוא עומד על מקומו, הודף את המהלומות בשריונו ומהנחית מהלומת חנית אדירה. תחת זאת הוא צפה בדוד מתקרב, תחילה בבוז, אחר כך בהפתעה, ולבסוף במה שאפשר לתאר רק כאימה — ברגע שהבין כי הקרב שציפה לו שינה פתאום צורה.
"אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון," אמר דוד לגוליית, "ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות, אלוהי מערכות ישראל אשר חירפת. היום הזה יסגרך ה' בידי והכתיך והסירותי את ראשך מעליך… וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יושיע ה'; כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידינו."
פעמיים מזכיר דוד את חרבו וחניתו של גוליית, כמו כדי להדגיש את עומק ההבדל בכוונותיהם של השניים. ואז הוא שולח את ידו אל ילקוט הרועים ומוציא אבן, וברגע זה איש מן הצופים על הרכסים משני צדי העמק אינו מעריך שלדוד אין סיכוי לנצח. דוד היה קלע, וקלעים מנצחים חיילים רגליים, בקלות.
"לגוליית היה סיכוי מול דוד," כותב ההיסטוריון רוברט דורנוונד, "כמו לכל לוחם מתקופת הברונזה מול יריב חמוש באקדח אוטומטי 45 מילימטר."2
2    גם משה דיין כתב מאמר על דוד וגוליית. דיין אומר כי דוד נלחם בגוליית לא בנשק נחות אלא, להפך, בנשק עדיף; וגדולתו באה לידי ביטוי לא בנכונותו לצאת לקרב מול איש חזק ממנו פי כמה, אלא בכך שידע לנצל נשק שנותן יתרון לאדם חלש ומחזק אותו. משה דיין "רוח הלוחמים", בתוך: עשרים שנות קוממיות ועצמאות, עלילות גבורה, י"א (הוצאת משרד הביטחון תשכ"ח) ע' 52-50.

4.

למה קיימת אי־הבנה כה רבה סביב אותו יום בעמק האלה? במפלס אחד, הדו־קרב הזה חושף את איוולת ההנחות שלנו בנוגע לכוח. שאול המלך ספקני לגבי סיכוייו של דוד כי דוד קטן וגוליית גדול. כוח, לפי ראייתו של שאול, הוא עוצמה פיזית. הוא אינו מבין שכוח יכול לבוא גם בצורות אחרות — בשבירה של כללים, בהמרה של כוח במהירות ובהפתעה. שאול אינו היחיד שעושה את הטעות הזאת. בעמודים הבאים אטען שאנו ממשיכים לעשות את השגיאה הזאת היום, בדרכים שיש להן השלכות על כל דבר, מהחינוך שאנחנו נותנים לילדינו ועד ללחימה בפשיעה ובמהומות.
אבל יש כאן סוגיה אחרת, עמוקה יותר. שאול ובני ישראל חושבים שהם יודעים מיהו גוליית. הם מתרשמים מממדיו וקופצים למסקנות על מה שהוא מסוגל לעשות לדעתם. אבל הם לא ממש רואים אותו. האמת ניתנה להיאמר שהתנהגותו של גוליית תמוהה. הוא אמור להיות לוחם אדיר. אבל אין הוא מתנהג כלוחם כזה. הוא יורד אל העמק מלווה בנושא כלים — משרת שצועד לפניו, נושא צינה — מגן. נושאי מגן בימי קדם ליוו לעתים קרובות קשתים לתוך הקרב כי חייל שמשתמש בקשת וחץ אין לו יד חופשית לשאת אמצעי הגנה לעצמו. אבל למה גוליית, איש שמזמין יריב לדו־קרב חרב־מול־חרב, זקוק לעזרה של צד שלישי שנושא מגן של קַשת?
יתר על כן, למה הוא אומר לדוד, "לכה אלי"? למה גוליית לא יכול ללכת אל דוד? הסיפור המקראי מדגיש את תנועתו האיטית של גוליית, דבר מוזר לומר על מישהו שאמור להיות גיבור קרבות חזק לאין שיעור. על כל פנים, מדוע גוליית אינו מגיב מהר יותר למראהו של דוד היורד מההר בלי חרב ובלי מגן ובלי שריון? כשהוא רואה את דוד הוא קודם כול נעלב בעוד שהיה צריך להיבהל. דומה שאין הוא חש במה שמתרחש סביבו. ואחר כך אותו משפט מוזר אחרי שהוא רואה סוף־סוף את דוד עם ילקוט הרועים שלו: "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?" מקלות ברבים? דוד מחזיק רק מקל אחד.
לאמיתו של דבר, הרבה מומחים רפואיים חושבים היום שלגוליית הייתה בעיה רפואית קשה. הוא נראה ונשמע כמו אדם שסובל ממה שמכונה אקרומגליה — מחלה שנגרמת על ידי גידול שפיר של בלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה). הבלוטה מפרישה כמויות גדולות מאוד של הורמון גדילה, מה שיכול להסביר את ממדיו העצומים של גוליית. (האיש הגבוה ביותר בהיסטוריה, רוברט וודלו, היה חולה אקרומגליה. במותו, היתמר לגובה שני מטרים ושבעים ושניים סנטימטרים, וכנראה המשיך עדיין לגדול.)
יתר על כן, אחת מתופעות הלוואי הנפוצות של אקרומגליה היא בעיות ראייה. גידולים ביותרת המוח עלולים לצמוח עד לשלב שהם דוחסים את העצבים המוליכים לעיניים, וכתוצאה מכך חולי אקרומגליה סובלים לא פעם מהגבלות ראייה קשות ומראייה כפולה. למה הלך נושא כלים לפני גוליית בדרכו אל תחתית העמק? מפני שנושא הכלים היה מדריך הראייה שלו. מדוע הוא נע באיטיות כזאת? מפני שהעולם סביבו היה מטושטש. למה לקח לו כל כך הרבה זמן להבין שדוד משנה את הכללים? כי הוא לא ראה את דוד עד שדוד היה קרוב מאוד אליו. "לכה אלי ואתן את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה," הוא צועק, ובדרישה זו יש רמז של פגיעות. אני צריך שתתקרב אלי כי אחרת איני יכול לאתר אותך. והאמירה חסרת־הפשר השנייה, "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?" לדוד היה רק מקל אחד. גוליית ראה שניים.
מה שבני ישראל ראו ממרומי הרכס, היה ענק מפחיד. לאמיתו של דבר, הדבר היחיד שנתן לענק ממדים כאלה היה גם מקור חולשתו הגדולה. יש כאן לקח ברור לקרבות עם ענקים מכל הסוגים. החזקים והאדירים הם לא תמיד מה שהם נראים.
דוד רץ לקראת גוליית מתודלק באמונה ובאומץ לב. גוליית היה עיוור לבואו — ואז הוא נפל, גדול ואיטי ומטושטש־רואי מכדי להבין איך התהפכו היוצרות. כל השנים הללו, סיפרנו לא נכון סיפורים כאלה. הספר דוד וגוליית מנסה לספר אותם נכון.

מלקולם גלדוול נמנה עם צוות הכותבים של "הניו יורקר" מאז 1996. לפני כן הוא היה עיתונאי שטח של ה"וושינגטון פוסט" גולדוול נולד באנגליה, גדל במחוז אונטריו, קנדה ומתגורר היום בניו יורק.

X