דודי נפוליאון | לרכישה באינדיבוק
דודי נפוליאון

דודי נפוליאון

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 522
איך תרצ/י את הספר שלך?

טהראן, קיץ 1941. בעלות הברית פולשות לאיראן, ונער צעיר מתאהב בבת דודו יפת העיניים. הדוד עצמו, קצין זוטר בדימוס,מנהל ביד רמה משפחה מורחבת בעלת יומרות אריסטוקרטיות.הערצתו העיוורת לקיסר הצרפתי נפוליאון לצד איבתו הלוהטת לבריטים מעבירות אותו אט-אט על דעתו, ויחד עם משרתו הנאמן הוא שוקע בעולם של קרבות מדומיינים. ובינתיים שאר בני המשפחה שוקעים, מצידם, בסבך מזימות ותככים, מסתכסכים ומתפייסים, בקומדיית מצבים נפלאה ומצחיקה עד דמעות.

אבל דודי נפוליאון אינו רומן קומי גרידא. מדובר בסאטירה חברתית נוקבת, העוסקת בתהליכי עומק תרבותיים וחברתיים שעברו על איראן במחצית הראשונה של המאה העשרים. הצלחתו הפנומנלית של הספר מאז צאתו לאור בשנת 1970 קיבעה את מעמדו כאחד מסמלי התרבות המודרנית האיראנית, שהשפעתו חורגת בהרבה אל מעבר לשדה הספרותי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דודי נפוליאון”

"הדיאלוגים השנונים והמצבים הבלתי אפשריים מעוררים צחוק בקול רם. 'דודי נפוליאון' הוא הזמנה להתרחבותו של מדף הספרים המודרני של ספרות פרסית בעברית." 
הספרים הטובים של 2012, הארץ 24/12/2012  » לכתבה המלאה

 

 

"הספר מלא בדמויות מלאות חיים, נהדרותוייחודיות, הגורמות לקורא להאט את הקצב, כדי להשהות את הפרידה מהן." 
יהונתן דיין, פנאי פלוס, 24.10.12  » לכתבה המלאה

 

 

"לצחוק ואז לחטוף אגרוף בבטן – על 'דודי נפוליאון' ו'שקיעת הקולונל'." 
מוטי פוגל, עכבר העיר, 18/10/2012  » לכתבה המלאה

 

 

 

"הסאטירה מקדימה את כולם: כוחו של הספר נשאר רלוונטי לימינו כי השלטון, גם היום, אינו מבין את המסר של הרומן המקסים הזה, שמחפש לשים גבולות לשיכרון הכוח." 
מתי שמואלוף, ישראל היום, אוקטובר 2012  » לכתבה המלאה

 

 

"רומן עשיר ורחב-יריעה, מצחיק ומחכים כאחד… הספר נקרא בנשימה אחת, ומותיר את הקורא בתחושה שהוא זכה להיכרות עם יסודות חשובים בתפיסות העולם, במצבים האנושיים ובבעיות המרכיבות את הנפש האיראנית. הקריאה בספר מקרבת אותנו, הקוראים, להבנה מורכבת יותר של העם העתיק החי בארצו האדירה, ההיסטורית, כמטחווי קשת מאיתנו, ובעצם כה רחוק." 
יורם מלצר, בלוג הספרייה הלאומית, 13/9/2012  » לכתבה המלאה

דודי נפוליאון | פרק ראשון

 

התאהבתי ביום קיץ חם אחד, בשלושה-עשר בחודש מוֹרְדָאד,[1] בסביבות השעה רבע לשלוש אחר הצהריים. המרורים והסבל שהיו מנת חלקי גרמו לי לא פעם לחשוב שאילו היה זה השנים-עשר או הארבעה-עשר בחודש, הכל היה אחרת.

באותו יום, כמו בכל יום, הכניסו אותנו – כלומר את אחותי ואותי – בלחצים, איומים וגם כמה הבטחות קוסמות באשר לערב, למרתף, לישון. בחום הכבד של טהראן כל הילדים היו מחויבים בשנת צהריים. אך גם באותו יום, כמו בכל יום, חיכינו שאגא ג'אן [2] יירדם ואנחנו נצא לגן לשחק. כשעלה קול נחירותיו של אבי, הוצאתי את ראשי מתחת לשמיכה והצצתי בשעון הקיר. השעה הייתה שתיים וחצי אחר הצהריים.

אחותי המסכנה נרדמה בזמן שהמתינה לאגא ג'אן שיירדם. בלית ברירה יצאתי לבדי, על קצות האצבעות. לֵיְלִי, בתו של דאי [3] ג'אן, ואחיה הקטן חיכו לנו בגן כבר כחצי שעה. בין הבתים שלנו, שהיו בנויים בשטחו של גן רחב ידיים, לא חצץ כל קיר. כמו בכל יום התחלנו לדבר ולשחק בשקט בצילו של עץ האגוז הגדול. פתאום הצטלב מבטי במבטה של לֵיילי. זוג עיניים שחורות וגדולות הביטו בי. לא הצלחתי לנתק את מבטי ממבטה.

אינני יודע כמה זמן נלכדו עינינו אלה באלה, עד שלפתע ניצבה אמי מעלינו ובידה חגורת העור. ליילי ואחיה נסו לביתם, ואמי החזירה אותי באיומים למרתף, אל מתחת לשמיכה. רגע לפני שראשי נבלע כליל תחת השמיכה, הצצתי בשעון הקיר: השעה הייתה שתיים וחמישים דקות אחר הצהריים. לפני שכיסתה את ראשה בשמיכה אמרה אמי: "מזל משמים שדודך לא התעורר, אחרת היה קורע את כולכם לגזרים."

היא צדקה. דאי ג'אן גילה רגישות גדולה ביחס להוראות שנתן. הוא הורה שלפני השעה חמש אחר הצהריים אסור לילדים אפילו לנשום. בין ארבעת קירות הגן לא רק אנחנו הילדים טעמנו את ההשלכות שהיו לערנות והקמת רעש בזמן מנוחת הצהריים של דאי ג'אן, אלא גם העורבים והיונים נראו פחות בסביבה, שכן דאי ג'אן הראה להם את נחת זרועו פעמים מספר בעזרת רובה הציד שלו וגרם לטבח רבתי. גם הרוכלים לא היו עוברים עד סביבות השעה חמש בסמטה שלנו, שנקראה על שם דאי ג'אן, אחרי שהוא סטר כמה פעמים למוכר המלונים והבצלים.

אך באותו יום הייתי טרוד מדי במחשבות מכדי לעסוק בדאי ג'אן, בגערותיו או בכעסיו. לא הצלחתי להשתחרר ולוּ לרגע מזכר עיניה של ליילי ומבטה, וכל כמה שהסתובבתי מצד לצד וניסיתי להרהר בדברים אחרים, עיניה השחורות הופיעו לנגד עיני בבהירות רבה יותר מאשר אילו עמדה שם מולי בעצמה.

בלילה, תחת הכילה, שבו עיניה של ליילי לבקרני. בערב כבר לא ראיתי אותה, אבל העיניים שלה ומבטה הרך היו שם, נוכחים.

אני לא יודע כמה זמן חלף. מחשבה משונה מילאה פתאום את ראשי: אלוהים אדירים, הייתכן שהתאהבתי בליילי?!

ניסיתי לצחוק מעצם המחשבה, אבל שום דבר לא הצחיק אותי. אמנם ייתכן שאדם לא יצחק למחשבה מטופשת, אך אין הדבר מוכיח שהמחשבה עצמה אינה מטופשת. האם אדם יכול להתאהב כך פתאום, ללא כל התראה?

ניסיתי לברר את מכלול ידיעותי על האהבה. למרבה הצער, הן לא היו נרחבות ביותר. למרות שכבר מלאו לי שלוש-עשרה, מעולם לא ראיתי עד אז אדם מאוהב. באותה עת גם לא ראו אור סיפורי אהבה רבים, ובכל מקרה לא היו מרשים לנו לקרוא אף אחד מהם. הורינו ובני משפחתנו, ובמיוחד דאי ג'אן, שכל קיומו ומחשבותיו ריחפו כצל מעל ראשיהם של בני המשפחה, אסרו עלינו, הילדים, לצאת מהבית ללא מלווה, ולא היה לנו אומץ להתקרב לילדי הסמטה. הרדיו היה אז בתחילת דרכו, ובשעות הבודדות של השידור היומי לא היה שום דבר שיסייע להרחיב את הדעת.

במסגרת בירור ידיעותי על האהבה, הגעתי בשלב הראשון לליילי ומַגְ'נוּן, [4] שאת סיפורם שמעתי פעמים רבות. אבל ככל שאימצתי את מוחי, נוכחתי לדעת שמעולם לא שמעתי דבר על אופן התאהבותו של מג'נון בליילי; פשוט סיפרו שמג'נון התאהב בליילי.

בכלל, אולי מוטב היה לא לגרור את מג'נון וליילי לעסק הזה. ייתכן שהעובדה שליילי ובת דודי נשאו אותו שם השפיעה, מבלי שהייתי מודע לכך, על תהליך הסקת מסקנותי. אבל לא הייתה לי ברירה: ליילי ומג'נון היו הנאהבים החשובים ביותר שהכרתי. מלבדם לא ידעתי הרבה גם על שירין ופַרְהָאד,[5] ובוודאי לא על אופן התאהבותם. היה גם סיפור אהבה אחד שקראתי, שהתפרסם בהמשכים בעיתון, אבל החמצתי את הפרקים הראשונים וחברי לכיתה סיפר לי אותם. לפיכך לא ידעתי דבר על תחילת הפרשה. קולו של שעון הקיר במרתף, שצלצל שתים-עשרה פעמים, הדהד באוזני. אלוהים, כבר חצות ואני עדיין ער. שעון זה קבוע בביתנו מאז שאני זוכר, וזו פעם ראשונה ששמעתי את צלצול חצות. אולי נדודי שינה אלה היו קשורים גם הם להתאהבותי. העלטה ששררה בחצר הפכה את צללי העצים ושיחי הפרחים לרוחות משונות שראיתי מבעד לכילה והם עוררו בי בעתה מכיוון שעוד לפני שהגעתי למסקנה כלשהי באשר להתאהבותי או אי-התאהבותי, נחרדתי מגורלם של האוהבים שבחנתי. על כולם כמעט נגזר גורל עגום שסופו מיתה וכליה.

ליילי ומג'נון, מיתה וכליה. שירין ופרהאד, מיתה וכליה. רומיאו ויוליה, מיתה וכליה. פול וּוירז'יני, מיתה וכליה. סיפור האהבה ההוא מהעיתון, מיתה וכליה.

אולי חלילה התאהבתי גם אני ונגזר גורלי למות? מה גם שבאותם ימים תמותת ילדים טרם הגעתם לגיל הבגרות הייתה נפוצה למדי. לעיתים, באירועים שונים, שמעתי כיצד מונים את מספר הילדים שילדו הנשים ואת מספר הילדים שנותרו בחיים. אך לפתע האיר זיק של תקווה את זיכרוני: אַמִיר אַרְסֶלָאן נאמְדאר,[6] שאת סיפורו קראתי ושמעתי פעמים רבות; אמיר ארסלאן היה היחיד שזכה לרוות נחת מאהבתו.

 

* * *

 

הגם שקורותיו של אמיר ארסלאן וסופם הטוב שיככו במקצת את האימה שקיננה בליבי בשל גורלן הנחרץ של פרשיות האהבים, מנגד הם היטו במידה מסוימת את הכף לצידה של תשובה חיובית לשאלה המרכזית, כלומר שאלת ההתאהבות. שכן כיצד התאהב אמיר ארסלאן? הוא ראה תמונה של פָרוֹח-לָקָא, ובן רגע נשבה בקסמה. אם כן, אולי גם אני התאהבתי בעטיו של מבט בודד אחד?

ניסיתי להירדם. עצמתי את עפעפי בכוח, אולי סוף-סוף אשקע בשינה ואיחלץ מציפורניהן של המחשבות הפתלתלות האלה. למרבה המזל, ילד – גם אם הוא מאוהב – השינה לא מניחה לו שיישאר ער עד עלות השחר. אלה ככל הנראה צרות של אוהבים מבוגרים.

 

* * *

 

הבוקר עלה. לא היה לי פנאי למחשבות, שכן ישנתי יותר מהרגיל. פתאום זינקתי למשמע קולה של אמי: "קום! קום! דודך קורא לך."

כל גופי רעד כמוכה ברק. ביקשתי לשאול איזה דוד, אך המילים נתקעו בגרוני.

"קום! אגא אמר שתלך לשם!"

לא הייתי מסוגל לחשוב. למרות שהדבר היה מנוגד לכל היגיון, אפילו היגיון של ילד, הייתי משוכנע שדאי ג'אן גילה את סודי ורעדתי מפחד. הדבר הראשון שעלה בדעתי כדי לדחות את ייסורי היה שעוד לא אכלתי ארוחת בוקר.

"קום, אכול מהר וצא!" 
"את לא יודעת מה דאי ג'אן רוצה ממני?" 
תשובתה של אמי הרגיעה אותי במקצת: 
"הוא זימן אליו את כל הילדים."

נשמתי לרווחה. הייתי רגיל למפגשי התוכחה וההטפה של דאי ג'אן. מפעם לפעם הוא נהג לכנס את ילדי המשפחה ולהטיף להם מוסר, ובסיום המפגש גם היה נותן לכל אחד ממתק. אט-אט שבתי לעשתונותי והגעתי למסקנה שלא ייתכן שדאי ג'אן חשף את סודי.

אכלתי את ארוחת הבוקר רגוע יחסית, ולראשונה מאז התעוררתי עיניה של ליילי צפו ועלו שוב לנגד עיני מבעד לאדי הסמובאר, אך ניסיתי בכל כוחי להרחיקה ממחשבותי.

בדרך לביתו של דאי ג'אן, בגן, ראיתי את מַש-קאסֶם,[7] משרתו של דאי ג'אן, שהפשיל את מכנסיו והשקה את הפרחים.

"מש-קאסם, אתה יודע מה דאי ג'אן רוצה מאיתנו?"

"ואללה, אבּוּיָה, למה לשקר? אגא אמר לנו לקרוא לכל הילדים. אנחנו באמת לא יודעים מה הוא רוצה מכם."

לנו הייתה הזכות הבלעדית לפנות לדאי ג'אן כדאי ג'אן, אך כל שאר הבריות – חברים, מכרים ודיירי השכונה פנו אליו אך ורק בתואר אגא, ובתואר זה השתמשו גם שלא בנוכחותו. דאי ג'אן החזיק באחד מאותם תארים ארוכים מרובי הברות, שבע ליתר דיוק. כלומר אדם נאלץ לפתוח ולסגור את פיו שבע פעמים כדי להכיר בזכות קיומו הנעלה של דאי ג'אן. אביו של דאי ג'אן, שבתורו החזיק בתואר שש-הברתי, היה האגא הבלעדי, אך שמו נשתכח מלב האנשים במרוצת הזמן. מתוך רצון לשמור על הלכידות בין שבעת בניו ובנותיו גם אחרי מותו, בנה בגנו הגדול שבעה בתים וחילק אותם בין ילדיו עוד בחייו.

דאי ג'אן, הבכור בילדיו, ירש מאביו את התואר אגא, ובין אם בשל בכירותו הכרונולוגית או בשל אופיו ואישיותו, ראה בעצמו אחרי מות אביו את ראש המשפחה וטיפח את מעמדו הבכיר בקפידה כך שהמשפחה הגדולה למדי הזו לא יכלה אפילו לשתות כוס מים ללא אישורו. דאי ג'אן התערב כל-כך בחייהם הפרטיים והפומביים של אחיו ואחיותיו, עד שרובם נקטו בפעולה משפטית כדי להפריד את בתיהם מביתו והקיפו אותם בחומות או מכרו אותם ועברו לגור במקום אחר.

בחלק שנותר מהגן גרנו אנחנו וְדאי ג'אן ואח נוסף של דאי ג'אן, שהפריד את ביתו מביתנו באמצעות גדר.

 

* * *

 

דאי ג'אן היה בחדר בעל חמש הדלתות, והילדים שיחקו ושוחחו בשקט בחצרו רחבת הידיים. ליילי קידמה את פני במבט. שוב ננעלו מבטינו. חשתי שליבי פועם בצורה משונה. כאילו הרעים בקול. אך לא ניתנה לי שהות למחשבות ומסקנות. דאי ג'אן יצא מהחדר בקומתו הגבוהה וגופו הכחוש, כשתחתונים ארוכים צמודים לרגליו וגלימה דקה על כתפיו. פניו זעפו. כל הילדים, אפילו הקטנים ביותר, הרגישו שהפעם לא מדובר בהטפת מוסר אלא בעסק ביש.

הוא התייצב מולנו בקומתו התמירה, הביט כלפי מעלה מבעד למשקפי הראייה הכהים והנצחיים שלו ושאל ביבושת מזרה אימים:

"מי מכם לכלך בגיר את שער החצר?" ובאצבע רזה וארוכה הצביע על השער שמש-קאסם משרתו סגר עלינו ועתה עמד לידו. כולנו הפנינו אליו מוכנית את עינינו. על השער, ליתר דיוק על הפשפָּש הקטן הפונה לפנים החצר, נכתב בכתב יד עקמומי ומרושל: "נפוליאון הוא אידיוט".

רובנו, שמונה או תשעה הילדים שהיינו שם, הפנינו עכשיו את מבטינו לעברו של סִיָאמַק, אך לפני שדאי ג'אן השפיל את עיניו עמדנו על טעותנו והרכנו את ראשינו. לא היה ספק בליבנו שסיאמק הוא האחראי למעשה, כיוון שבעבר דיברנו בהזדמנויות שונות על חיבתו היתרה של דאי ג'אן לנפוליאון, וסיאמק, שהיה הגאוותן שבינינו, הבטיח שבבוא היום יפרסם את אווילותו של נפוליאון על גבי דלת ביתו של דאי ג'אן; אך רגש אנושי בסיסי מנע בעדנו מלהלשין עליו.

דאי ג'אן, שניצב מול שורת הילדים כמפקדם של שבויי מלחמה, החל לדבר, אך בנאומו המפחיד והמאיים לא העלה את עניין הפגיעה בכבודו של נפוליאון אלא התמקד בלכלוך דלת החצר בגיר. אחרי רגעים אחדים של שקט מצמרר, הרעים לפתע דאי ג'אן בקול שלחלוטין לא הלם את מימדיו הכחושים:

"שאלתי מי עשה את זה?!"

שוב הגנבנו מבטים לעבר סיאמק. הפעם גם דאי ג'אן שם לב לכך, ומבטו המצמית ומלא החרון ננעל על פניו של סיאמק. בנקודה זו אירע דבר-מה (אני בוש ונכלם לציין אותו, ומקווה כי יסולח לי בשם המחויבות לדיוק בפרטים). סיאמק השתין במכנסיו מפחד והחל לגמגם התנצלויות.

לאחר שהפושע נענש, הן על פשעו המקורי והן על פשעים שהצטברו במהלך החקירה עצמה, סיאמק פנה לעבר ביתו ממרר בבכי, ואנחנו הילדים הלכנו אחריו בדממה שבחלקה נבעה מזעמו של דאי ג'אן ובחלקה נבעה מתחושת כבוד וסולידריות עם העינויים שעבר סיאמק, שאנו עצמנו היינו אחראים להם במידה לא מבוטלת.

כשסיאמק קבל בעיניים דומעות על דודו בפני אמו, למרות שניחשה בוודאות כמעט מוחלטת באיזה דוד מדובר, היא בכל זאת שאלה אוטומטית:

"איזה דאי ג'אן?" 
והילד המעונה ענה אוטומטית: 
"דאי ג'אן נפוליאון."

כולנו קפאנו על מקומנו בבעתה. זו הייתה הפעם הראשונה שהכינוי שהצמדנו לדאי ג'אן בינינו לבין עצמנו הושמע בקול רם באוזני אחד המבוגרים. סיאמק אמנם נענש פעם נוספת על-ידי אביו ואמו, אבל אנחנו נשמנו לרווחה, כי כבר עמדנו להיחנק מרוב שלחשנו את הכינוי זה לזה בסוד.

 

 

 

הערות:

1. מורדאד: החודש החמישי בלוח השנה האיראני. מתחיל ב-21 או 22 באוגוסט. 
2. כינוי נפוץ לאב. אגא: אדון. ג'אן: כינוי חיבה. 
3. דאי: דוד, אחי האם. 
4. זוג האוהבים המוכר ביותר בספרות הפרסית הקלאסית. דמויות מתוך פואמה של חכים אבו מוחמד אליאס נזאמי, משורר בן המאה ה-12, המתבססת על סיפור האהבה הטרגי מן המסורת והשירה הערבית הידוע בגירסאות שונות: המשורר קייס התאהב בבת שבטו לילה, אך אביה השיאהּ לאחר. אהבתו המטורפת של קייס הקנתה לו את הכינוי מג'נון (משוגע). שני האוהבים מתו משברון לב. 
5. שתי צלעות של משולש אהבה טראגי, המופיע בגרסאות שונות בשירה הפרסית הקלאסית, לרבות השאה-נאמֶה. הצלע השלישית של סיפור האהבה הוא המלך ח'וֹסְרוֹ, אשר שולח ליריבו הצעיר פרהאד, המתחרה על ליבה של שירין, הודעת שווא על מותה, ומביא בכך להתאבדותו. 
6. הנסיך (אמיר) ארסלאן הוא גיבורו של סיפור עממי פרסי, כפי שמסופר לנאצר א-דין שאה (מלך בשנים 1896-1848) על-ידי מְספר הסיפורים שלו, מִירְזָא מוחמד-עַלִי נַקִיבּ אל-מַמאלכּ. 
7. מַש: קיצור של מַשְהַדִי, כינוי למי שעלה לרגל לקברו של האמאם רֶזָא בעיר משהד.

איראג' פֶּזֶשְׁכְּזָאד נולד בשנת 1928 בטהראן. הוא למד משפטים בטהראן ובפריז, כיהן שנים אחדות כשופט, ולאחר מכן עבד בשירות החוץ האיראני. את דרכו הספרותית החל בראשית שנות החמישים בכתיבת סיפורים קצרים. בהמשך כתב שורה ארוכה של מאמרים, ספרים ומחזות, והפך לאחד הסטיריקנים המוערכים באיראן. לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979 הצטרף לחוגי האופוזיציה האיראנית הגולה ועקר לפריז, שם הוא חי וממשיך ליצור בפרסית ובצרפתית.

X