דגנרטור | לרכישה באינדיבוק
דגנרטור

דגנרטור

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 196
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

צדקיהו ילינק ("צדיק"), כותב צללים חדל אישים של סיפורי חיים ואספן כפייתי של ארטיפקטים מתקופת הנאצים, מבלה שעות רבות מימיו בקפה "הטייסים" באלנבי עם חבורת ספקולנטים הסוחרים בבולים, מטבעות וספרים ישנים. רואה החשבון יוליוס, חבר ילדות וסוכן לעת מצוא, מסדר לו לקוח "שמן", ניצול שואה אמיד ששרד באושוויץ, אך תוך כתיבת קורות חייו של הלקוח מגלה "צדיק" שנקלע לתסבוכת מסוכנת. חשדותיו, הקורמים עור וגידים במפגש עם עד המפריך את הסיפור, מובילים לטרגדיה והשלכות גורליות.

את הפרשה כולה שוזר "צדיק"  בחוויות קיומו המחוספס בקיץ התל אביבי ההביל, בסיפור המעלה תהיות מערערות על ההיסטוריה, האמת, הכתיבה והזיקה הבעייתית ביניהן.

"דגנרטור" הוא הרומן הראשון של יובל ליבליך, מוסיקאי תל אביבי יליד ירושלים 1964, בעל תואר מוסמך לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דגנרטור”

 

הייתי בן 44 הלילה, וחום אימים שרר. שוב לבד… עמדתי בחשכת החדר, לבוש כיאות לי במקטורן שחור ומתחתיו חולצה שחורה. תהיתי אם אכנע לרוח המזרח תיכונית הלוהטת, המיוזעת, הרטובה, הרוח התובעת כיעור של חוסר בושה אסיאתי. תהיתי – אך האם יש לי ברירה? למרות שרגלי רק דרכו בדירה, שקלה רוח הקדים בראשי לטאטא אותי שוב לרחוב. אולי שכחתי משהו בשדרה התוססת הנטושה באישון ליל? בער בי הדחף לשוב לשם, לפתוח בקבוק בירה, לשוטט ולהתקנא באנשים הזחוחים, המרושלים, המנהלים את חייהם לכאורה ללא דאגה ומנהלים אגב אורחה גם את חיינו במין רשת מוזרה של גלי אתר, שחודרת מבעד כל הקירות כמו ישו אישי השומע תפילות ומקטלג את החטא, את הצרכים ואת המטרות של הכול בתיקיות מסודרות. מאסתי באפלה שלי. אך לא, לא יצאתי מהדירה המהבילה מחום שעמד בה ריח דק של שום משארית הפיצה הזנוחה על השיש במטבח, שום המייצג את הנוכחות המרגיזה של אחרים, של הדוס שמכר לי את הפיצה, של הפקידון בביטוח הלאומי, של ההוויה בעולם באופן כללי… הסרתי את המקטורן ושחררתי את החגורה.

השולחן שלפני קרא לי. בהיותו נטול תודעה, לבטח לא אכפת לו שאתפשט לתחתוניי, שאשב לפניו כשהשיער הפושע על חזי רטוב מאגלי זיעה וכשמבתי השחי שלי עולה הבל מסריח. השולחן אינו צנזור שיבקר את דברי הלעז והשנינה שלי ואף יכריחני באלימות למחקם מעל סדר היום. אבל אולי גם השולחן הזה הוא התגלמותה של האחרוּת? של האחר בהא הידיעה החושף כל מה שנלוז בי? מפחיד מאד- אם היה אפשרי לייחס לשולחנות שיקול דעת מוסרי, היו משליכים רבים מהם ללהבות בעוון הזוועות שפשעי הניירת ופקידוני השולחנות תרמו להתחוללותן.

אבל די להפשטות חסרות הפשר, שיכור סהרורי שכמוך… מי שמפקפק ומהגג על מהותו של השולחן צריך לצאת לחופשה ארוכה או ללכת לזונה…

רוחי הגתה, ובעל כורחה, בשאריות לעתיד לבוא – במשלוח מסויים שהגיע לרציף של בירקנאו 2 מתישהו ביוני 1944- הגרמנים לא היו חפצים בגברות מטופחות אלא בגברים חסונים. הם דחסו, כהרגלם, 100 יהודים לקרון  וקיבלו את הפיקוד מן ההונגרים על הרכבת בקושיצה שבסלובקיה… לא! עלי להדיר רגלי גם מן המחוזות האלה. לא! לא!!  איני חי באמת במחוזות הזיכרון המתעתע של אנשים אחרים. אני כאן, מול השולחן המצחין הזה.

אין לי מושג מדוע לחש לי התיקן הגדול המעופף מן החלון שעלי להתחיל לכתוב את השטויות שלי דווקא עכשיו. איזה ערך יש לגיבוב של שאריות, של זיכרונות מעוכים? למזלי לא נחת הג'וק על ראשי…אז מה יום מיומיים? האם הזמן דוחק? נדרתי לעצמי שרק נזק גמור יגרם עקב חשיפת הפרשה ההיא….כל ימי אני מבלה בפירוק פקעת חוטי הצמר המסובכת בקשרים ובדילוג מעל המהמורות המוגלתיות בסיפורים של אנשים אחרים. מה נעור בי פתאום?? לרוב אני יושב וטווה מחדש את סיפורי הגבורה והשואה של לקוחותי בעלי האמצעים, אך מה כעת? כעת, לאור הגעתי לגיל מתקדם שכזה ועקב מה שאירע, ברור כשמש אך ורק ששתיתי כדת. מעבר לזה, אי אפשר לדעת כלום.

אני תמיד מוכן ומזומן לספר סיפורי סבתא שאינם בהכרח נוגעים למערכה שבה לקחתי חלק. אף על פי כן, ברור לי שהם בכל זאת נוגעים למערכה שלי עצמי- כאשר אתה מתחבט בשאלה אם טבעו האנושי של איזה ברנש יכול לאפשר לו לכוון מכונת יריה ולטבוח אנשים חסרי מגן, אין לך מוצא גם מעצמך. אבל למה, לכל הרוחות, שאתחיל לבחוש ברקב הזה הלילה? בגלל השעמום, הצדק, החרמנות, חוסר התכלית שבחיים?

הנה כי כן, לכאורה לא השתנה דבר וחצי דבר במערכות חיי, אך מאז הפרשה בה אעסוק – אם נטייתי הפושעת להסתעף לסיפורי אלף לילה ולילה לא תמנע זאת בעדי – שום דבר אינו בטוח. עין בולשת צופה בי מכל פינה ונוסח חדגוני בוקע מרמקול סמוי ומתרה בי: "תיזהר, באבא!! אף מילה מיותרת. אם לא בא לך, אבא'לה, שילבישו עליך את כל ההצתות בעיר כדאי לך לסתום את התחת…" ואולם, משום שהגירסה הרשמית, המוזמנת, החפה מספק, של הסיפור יצאה לאור, ומשום שגיבור העלילה התפגר, ארשה לעצמי לשחרר את המגופות. מאז ומתמיד רציתי להתוודות, לשפוך את הביוב, להטיל את הרפש שהצטבר במעי. כבודו של בר-מינן אינו אמור להיחשב יותר מכבדו אכול התולעים. גם אם היה רוצח המונים או כוכב רוק. בר מינן אינו אלא גל עצמות. אפילו אם היה שקץ נאלח והצליח להסתתר מאחורי אצטלה הגונה של שם טוב, הוא מן הסתם כבר לא יפגע מכך שה-'אמת' תצא לאור. איש לא יעקור עצמותיו ממנוחתן הנכונה תחת כנפי השכינה.

צעדתי מצד לצד בחדר החשוך ונלחמתי ביצר לפתוח את בקבוק הערק וללגום עוד כוסית לבריאות. יש לי החירות ולא אכחד, אך במצבי המחפיר לא רצוי להתעצל ולקרוס קצת יותר שיכור. עלי להניח את ראשי הדואב על הכר ולהתפלל שמחר לא תהיה הנפילה קשה. כשאקום בבוקר עלי לעטות ארשת של מהוגנות ומזג טוב לבריות, לבקר בביתה של קשישה אחת ולהתבונן בשאריות שלה לעתיד לבוא, באלבומים ובניירות שאותם היא חושבת למיוחדים במינם. מן הסתם לא ראוי בכלל שתעלה צחנת הכהל מלועי. עלי להעלות על ראש מלכותי את הסבתא הרחימאית שהצילה כמה מבני משפחתה מכליה בידי הצורר. מצופה ממני שתמורת הסכום המפולפל שאני דורש עבור שירותי הטובים אכתוב בשמה סיפור חיים מסודר, אוהד, ונאמן 'לאמת', שאהיה לה לצל נאמן.

הייתי מספיק מנוסה בכדי לסבור כי בשעת ההשכמה הנקובה אהיה פיכח למדי, אם לא לחלוטין. הייתי בטוח בכך כפי שידוע לי ללא עוררין שפטרוס הקדוש אינו יושב בשערי השמיים. ואולם, התחלתי לשרבט את הסיפור שלי בחיפזון, כאילו יושב מואזין או מנהל משמרת במטבח של מסעדה, ונובח ברמקול צווחני התקוע בראשי. לבוקר בטח אתקשה לפענח את כתב החרטומים המבוסם. אך עדיפה עדות צולעת משתיקה רועמת.

מעל לכול, רציתי לזיין. כן. מאד רציתי לזיין. אני עדיין רוצה – ולפעמים זה יוצא.

 

נולדתי בירושלים בשנת 1964, שם גרתי בהפסקות עד שנה לאחר שחרורי משירותי הצבאי בגדוד 13 של חטיבת גולני. בשנת 1986 עקרתי לתל אביב ולמדתי הנדסת קול. בעשר השנים הבאות עבדתי בעיקר כגיטריסט הופעות והקלטות (בין השאר עם הלהקות "גן חיות", "תערובת אסקוט" ועם המוזיקאים אהוד בנאי, ירמי קפלן ורבים אחרים). בשנת 1996 החלטתי לעקור לניו יורק. התגוררתי ברובע קלינטון היל  בברוקלין שם המשכתי לנגן והשלמתי את הכנסותיי בעבודות שונות- הובלות, אבטחה, טבחות, תרגום, הולכת כלבים, קריינות עברית ועוד. בעשור השנים שחייתי בניו יורק הכרתי את הקרביים והרחובות, את סצנת המועדונים הפרועה והססגונית ואת מגוון התרבויות של התפוח הגדול. כמוזיקאי מקצועי, נסעתי פעמים רבות לסיבובי הופעות בדרכים ובכבישים המהירים של אמריקה.

התחלתי לכתוב במהלך שהותי בניו יורק. תחילה כתבתי מכתבים, הגיגים ורשמים להפגת הבדידות. בהמשך, בעידודם של חבריי וקוראי מכתביי הסופרים ראובן נמדר ויובל יבנה, התקדמתי לקטעי פרוזה, סיפורים קצרים, נובלות ורומנים, כולל רומן רחב יריעה שעלילתו נעה בין האפלה של המחתרת הסוטה והלילית במנהטן של מטה לבין הבורגנות המהוגנת, המשופעת והלחוצה במנהטן של מעלה.

מאז שובי מניו יורק בשנת 2005 ועד היום אני מתגורר במרכז תל אביב, סמוך לזירת האירועים של ספרי "דגנרטור" עם אשתי אורלי ובתי גבריאל. אני מנגן (ג'וני שועלי, קילר הלוהטת, תם ורע מוכיח, להקת האירועים "אינכמוה" ועוד) ועוסק כעצמאי בכתיבה, עריכה ותרגום מקצועיים של טקסטים מגוונים. בין השאר תרגמתי את רב המכר של דייל קרנגי ושות' "כיצד תרכשו ידידים והשפעה בעידן הדיגיטלי" (ש. זק,  ירושלים 2013).

בימים אלה השלמתי תואר מוסמך בפילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל אביב (בהצטיינות).

אני שותף לפלטפורמה האמנותית הקולקטיבית והרב-תחומית "כהל" עם שותפיי הסופר יובל יבנה והאמן מיכאל קובנר. אנו ב"כהל" פועלים ליצור אמנות, מוזיקה וספרות עצמאית, איכותית ובלתי תלויה.

"דגנרטור" נכתב בשלוש השנים האחרונות בקלחת ההבילה של הקיץ בלב תל אביב. בחרתי בו כספר ביכורים בשל הזיקה הנוקבת של עלילתו לניוון, למתיחות ולהוויה הכוחנית שפושים כאן לאחרונה. הספר מביט בעוקצנות בחרדה הקיומית המניעה אותנו אל פי פחת. מתוך חייו כנהנתן ושיכור לעת מצא, בועט גיבור "דגנרטור" צדיק ילינק במישרין במודעות המנופחת עד עייפה למוראות השואה ולסיוט של חזרתה האפשרית, שמשמשים לתעמולה אידיאולוגית וכהצדקה להתנהלות חסרת עכבות.

X