דבש וחתונה | לרכישה באינדיבוק
דבש וחתונה

דבש וחתונה

שנת הוצאה: 08/2014
מס' עמודים: 315
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57.60

שוגר וואלאס עזבה לפני שנים רבות את עיר הולדתה צ'רלסטון שבדרום קרוליינה, שלא על מנת לחזור. כשעזבה לקחה איתה רק דבר אחד, את כוורת הדבורים של סבה המת.
הוא היה משענתה, מי שהבין אותה יותר מכול, והוא גם צייד אותה בכוחות שגילתה בעצמה. מאז היא עוברת בכל שנה למקום אחר בארצות הברית – היא פורשת את המפה על השולחן, משחררת את המלכה התורנית מן הכוורת ונותנת לה לטייל על המפה. כשהיא נעצרת, שוגר יודעת לאן עליה לעבור לגור השנה.
הפעם בחרה המלכה את ניו יורק. כך הגיעה שוגר אל דירת הגג הקטנטונת במעלה המדרגות באיסט וילג'. עכשיו היא יכולה להציב את הכוורת באוויר הפתוח ולהתחיל להכיר את שכניה, כפי שעשתה בכל פעם שהגיעה למקום חדש.
שוגר בטוחה שלעולם לא תוכל לשוב לערש ילדותה, אבל הדבש הנפלא שהיא מייצרת פועל כמטה קסם בכל מקום, גם בכרך ההומה ביותר בעולם. כתמיד היא נרתמת מיד לעזרתם של כל הסובבים אותה. האם תוכל לעזור גם לעצמה להפסיק לברוח?

דבש וחתונה הוא ספר מתוק על אהבה שאי אפשר לברוח מפניה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “דבש וחתונה”

הדבורים של שוגר זמזמו בחיקה ללא הרף כשפתחה את החלון והתאמצה להרים את מבטה אל בניין הדירות שברחוב פלורֶס. היו בו חמש קומות, ושכבת אבק מוצקה הסתירה את הלבֵנים שצבען היה כתום נועז. מדרגות חירום התעקלו באמצעו כצלקת אקזוטית, ומרפסת-כניסה ורודה תחת דלת החזית האדומה יצרה את הרושם שהבניין חורץ לשון, אולי אל קומץ הבלונים הססגוניים שנקשרו אל מעקה המרתף העטוי קיסוס.

“איזה אופי יש לו,” אמרה שוגר לידידה ג’יי אשר תופף באצבעותיו על ההגה בקוצר רוח. “ואף פעם לא גרתי קרוב כל כך למאפיית קנישעס. חוץ מזה, אם אני אקנה אקורדיון והוא יתקלקל, אני אדע בדיוק איפה לתקן אותו.”

שוגר תפחה על קופסת הקלקר הרבועה שנחה על ברכיה ובתוכה מלכת הדבורים היקרה שלה, וממלכה מנומנמת, בראשית דרכה, של דבורים עמלות. חרף מיקומו כמטחווי אבן מן הרחובות המפורסמים המאוכלסים יתר על המידה של מנהטן, רחוב פלורס היה מקסים במידה מפתיעה: סמטה ללא מוצא, מרוצפת אבן ומוצלת בלבּהּ של שכונת אַלפַבית סיטי מדרום לפארק טומפקינס סקוור. לכשתמקם את הדבורים הן יאהבו את האזור. במרחק מספיק מן התוהו ובוהו של גורדי השחקים בצפון העיר, הן ייהנו לסעוד את נפשן בבּוּפה של גינות, פארקים, עצים ואדניות. היו שם מרחבים, היה אור שמש; הוא התיז סביבם כעת, מרצד במפלס הרחוב ממש, מבעד לתפרחת החדשה של עצי התִרזה.

בעוד היא שואפת את אוויר העיר, הבחין ג’יי במקום חניה בהמשך: היה זה יום אביב מושלם, השמים הכחולים קרנו, הטמפרטורה היתה צוננת, עם נגיעה מבשרת-טובות של חילופי עונות. היא בוודאי לא היתה הראשונה שהגיעה אל האזור הזה בעיר כשהיא הומה מהתרגשות באשר לעתיד. מאה שנים קודם לכן, אבני הריצוף לא נראו כמעט תחת נחילי הילדים המשחקים והמבוגרים הפעלתנים אשר חצו ימים בטרם הגיעו לאמריקה, ועסקו בקדחתנות בסיתות חייהם בעיר שזה מקרוב בחרו בה.

“אתה לא מדמיין איך זה נראה פעם, עם המון ילדים בבלויי סחבות ועגלות יד עמוסות?” שאלה את ג’יי.

“כן,” ענה. “אני גם מריח איך זה היה פעם, כשלא היו שירותים.”

שוגר התעלמה מנרגנותו. הוא עדיין ניסה להתאושש ממיץ הפירות שנפלט מפיו מאימת התנועה הסואנת בדרך פרנקלין רוזוולט, וכעת התקשה להחנות את המסחרית. כתמי הזיעה בבתי השחי שלו התפשטו, וג’יי לא היה טיפוס של כתמי זיעה בבתי השחי.

“נדמה לי ששירותים הם פחות או יותר אביזר שגרתי בימינו,” אמרה. “הי, אתה חושב שקשה לנגן באקורדיון? אתה בטח זוכר שאני לא כל כך מוזיקלית.”

“כל החוף המזרחי זוכר כמה את לא מוזיקלית. באמת, שוגר, אני לא מבין מה את חושבת לעצמך.”

“אני חושבת שלא תתאים למקום הזה.”

“אני לא מנסה,” אמר ג’יי. “אני הבנתי לאן אני שייך כבר לפני שנים, ואני מקווה שגם את תביני במקום לנדוד כל הזמן ולהשאיר מאחורייך שובל של פסיכים מודאגים שתוהים איך ישרדו בלעדייך. אני רואה את זה אחת לשנה כשאני מעביר אותך, וזה מדאיג אותי עד מוות כמעט.”

“תירגע, ג’יי. הם לא פסיכים. הם חברים שלי. ודיברתי על החנייה. בוא נוותר עליה ונקיף את הבלוק.”

היא ממילא רצתה להעיף מבט נוסף בשוק התבלינים ההודיים ובחנות החמוצים. “חנות שלמה של חמוצים? דבר כזה לא מוצאים בכל שכונה.”

“גם רוצחים ואנסים וכייסים והומלסים לא,” אמר ג’יי, שנהג בחוסר יציבות מסוים לאורכו של רחוב פלורס ופנה בזהירות אל שדירה בי, ששם, כמו כדי להוכיח את טענתו, הגיח הומלס מן המדרכה והתייצב היישר לפניהם, נוטה על צדו.

ג’יי דרך בחוזקה על דוושת הבלמים והצליח לחמוק ממנו, אולם ההומלס המשיך להתנודד על פני הכביש, כמעט פגע במונית נוסעת ולבסוף מעד על אבן השפה והפיל גבר גבוה בחולצת הוואי שעמד שם במקרה ודיבר בטלפון.

“אוי ואבוי,” קראה שוגר והעבירה את צידנית הדבורים אל ג’יי, זינקה מן המסחרית עוד בטרם הספיק לעצור בעדה וחצתה את הכביש לפני ניידת שירות צופרת.

האיש בחולצת הוואי, שנשימתו נעתקה קלות, גישש אחר הטלפון שלו על פני המדרכה והמשיך לדבר.

“אתה בסדר?” שאלה אותו שוגר, אך הוא רק הצביע על ההומלס ששכב עדיין בערמה מקומטת ונזקק לעזרה דחופה יותר.

“אתה שומע אותי, אדוני?” שאלה שוגר בעודה שולפת עטיפת המבורגר של מקדונלדס משרוול מעילו הכבד של האיש. “אתה בסדר? כואב לך משהו? אלוהים, זאת היתה חתיכת נפילה.”

ההומלס הסתובב בגמלוניות והביט בה בעיניים כהות וצלולות, מתמקד בה כאילו היתה בדיוק מי שציפה לראות.

“לא, גברת, לא כואב לי,” אמר, בקול שהיה ההפך הגמור מחלוש. “לפחות לא באופן שאת כנראה מתכוונת אליו.”

“טוב, אני שמחה לשמוע,” אמרה שוגר.

האיש בחולצת הוואי טרק את הטלפון וקם על רגליו.

“מצטער,” אמר במבטא שירתי שבאוזניה של שוגר נשמע קצת כמו מי פלג המכים בחלוקי נחל ביום שמש.

רעד חלף בגווה.

שערו היה חום ודק והיה לו אף נחמד באמצעו של פרצוף נאה, אם כי חולצתו הצעקנית עמדה בסתירה צורמת להחריד לציור-הקיר המקסיקני שמאחוריו. עיניו, לעומת זאת, היו בגוון כחול עז שתאם בדיוק לרקע התוסס של ציור-הרחוב. “אפשר לעזור לך?” שאל.

היא לא הצליחה לזהות את מבטאו. לא הצליחה להפעיל את לשונה.

“שנעמיד את האדון הזה על הרגליים?” הציע.

אירי אולי, חשבה, אם כי נשגב מבינתה מדוע היא חושבת על מוצאו בכלל.

“כן,” אמרה משהתעשתה. “על הרגליים. מיד. תוכנית מצוינת. הוא לא יכול לשבת שם בתעלת הביוב אפילו רגע אחד נוסף. זה פשוט לא מקום מכובד למנוחה.”

“אני מסכים איתך לגמרי,” אמר הזקן. “ואני אוהב דברים מכובדים.”

שוגר והאיש בחולצת הוואי התקדמו לעברו והרימו אותו.

אולם כשהתנתקו, חלקן העליון של כפות ידיהם התחכך – מגע קל שבקלים, שנמשך כהרף עין, רק שערה על שערה, ואף על פי כן שוגר הרגישה שהיא נשרפת כמו קרם ברולה תחת מבער.

היא זינקה לאחור והם הביטו זה בזה משך שבריר שנייה, ואז הטלפון שלו שוב צלצל והיא פנתה במהירות אל הזקן, שחדל להתנדנד ועמד יציב.

“אין לי מילים להודות לך על עזרתך,” אמר. “אלוהים יודע שיש לי פחד גבהים, אבל יש גם מקומות קרובים מדי לאדמה, והמדרכה היא אחת מהם. ג’ורג’ ויינרייט. נעים מאוד.”

“שוגר וולאס,” אמרה שוגר, לחצה את ידו ובתוך כך הבחינה בציפורניו הנקיות, הקצוצות. “גם לי נעים מאוד. אבל אתה בטוח שאתה בסדר?”

“בסדר גמור, מיס שוגר, אני פשוט מצטער על המפגן המביש, ונבוך כי הפלתי את הבחור התמים הזה בשעת מעשה.”

“הוא נראה לי בסדר,” אמרה שוגר. “בכל מקרה, זה לא פגע ביכולת שלו להידבק לטלפון.”

“טלפונים ניידים! אין לי מושג מה קורה לָעולם כרגע,” אמר ג’ורג’ והניד בראשו, “אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותו.”

“אתה לא לבד. זה מדרון חלקלק,” הרגיעה אותו שוגר וטפחה מעט על מעילו, שכעת ראתה שאינו מרופט כפי שחשבה. היו לו כותפות וכפתורים ממורקים למשעי. “כלומר, אני עדיין מנסה להבין איך מפעילים מיקרוגל.”

ג’ורג’ הביט בה בעיניו הכהות הצלולות. “אני מקווה שלא יפריע לך אם אני אגיד את זה,” אמר, “אבל אני לא פוגש הרבה אנשים כמוך בימינו. את חדשה בעיר?”

“כרגע נחַתּי.”

“מה קורה, שוגר?” התפרץ ג’יי, שנעמד לצדה ועיגולי הזיעה תחת בתי השחי שלו כבר התפשטו עד למותניו. “נאלצתי להקיף את הכיכר ולחנות במרחק קילומטר מכאן. דרכתי על חרא, לכל הרוחות!”

“דבֵּר יפה, בחור צעיר,” אמר ג’ורג’. “מיס שוגר בסך הכול מפגינה קצת דאגה לזולת מהסוג הישן והטוב.”

“אתה רואה, ג’יי,” אמרה שוגר. “אני לא היחידה בעולם שלא אוהבת קללות.”

“ותוריד את העיניים מהצידנית,” התפרץ ג’יי תוך התעלמות מדבריה, והעביר את הדבורים אל מתחת לידו השנייה. “אתה תרוויח עקיצה, ואני מבטיח לך שהיא לא תהיה מהסוג שאתה מחפש.”

“ג’יי, זה בסדר,” אמרה שוגר. “אתה לא מבין. זה ג’ורג’, והוא לא מתעניין בצידנית, בלי שום קשר למה שיש בה. בכל מקרה, אני אקח אותה עכשיו.”

היא הושיטה את ידה אל הצידנית בדיוק כשהבחור בחולצת הוואי שוב טרק את הטלפון.

“ומי אתה בדיוק?” שאל ג’יי.

“אני סתם עמדתי כאן ודאגתי שהג’נטלמן הזה יזכה לנחיתה רכה,” ענה בחיוך שחשף גומת חן בודדת בלחיו השמאלית, ושן קדמית עקומה מעט.

החיוך הופנה אל שוגר. “אני תיאו פיצג’רלד,” אמר.

לרגע חשבה שהדבורים שינו את מקצב הרטט שלהן כנגד חזה, ושכנפיהן הקטנות מכות במהירות כפולה מן הרגיל, מרעידות את האוויר בצידנית במקצב מטורף, אבל כמעט בו ברגע שהבחינה בכך, הכול חזר לסדרו.

“אני שוגר וולאס וזה הידיד שלי, ג’יי,” אמרה. “והוא אולי לא נראה ככה אבל הוא אחד האנשים הנחמדים ביותר בעולם. הוא עשה את כל הדרך מווירג’יניה לרוד איילנד רק כדי להסיע אותי לדירה החדשה שלי כאן מעבר ל–”

“אל תתחילי לספר לכולם איפה את גרה,” התערב ג’יי. “שוגר, את לא תשרדי עשר דקות בעיר הזאת.”

“את צודקת, הוא באמת לא נראה ככה,” אמר ג’ורג’.

“אני לא מהאמיש, ג’יי,” אמרה שוגר. “ראיתי ‘סקס והעיר הגדולה’ לא פחות ממך. אתה מוזמן להפסיק לעשות עניין בזמנך החופשי.”

“מצחיק שאת אומרת את זה על האמיש, כי גם אני לא,” אמר תיאו. “מהאמיש, זאת אומרת. אני סקוטי, שזה משהו אחר לגמרי. אין שום קשר.”

הפעם שוגר היתה בטוחה שהדבורים שינו את מהירות הרטט, להרף עין, בהתאמה להאצה בפעימות לבה. זה קרה בגלל העיניים הכחולות שלו, כמו ציור הקיר המקסיקני: היה נדמה לה שהוא מביט היישר לתוכה, כאילו ידע בדיוק מה היא חושבת, אף שהיא עצמה לא ידעה.

“בואי,” אמר ג’יי ואחז בזרועה של שוגר. “יש לנו דברים לעשות. אנחנו לא יכולים לעמוד כאן ולקשקש כל היום.”

שוגר הרגישה שסומק קל מזדחל במעלה צווארה ומתפשט בלחייה כשתיאו המשיך לנעוץ בה את עיניו. “אם אתה בטוח שאתה יציב,” אמרה לג’ורג’, “ג’יי צודק, באמת כדאי שנלך.”

“אני יציב,” אמר ג’ורג’. “יציב יותר משהייתי כבר הרבה זמן. גם אני צריך ללכת. אבל נחמד שהגעת לשכונה, שוגר. אני אמצא אותך, את תראי.”

הוא הסתובב ודשדש לדרכו, גורר את רגלו הימנית ואף על פי כן נע במהירות.

“את נמצאת כאן בקושי דקה וכבר הרפש הזה משתחל לך לחיים,” רטן ג’יי.

“למען האמת, אני גם לא רפש,” אמר תיאו. “כלומר, חוץ מזה שאני לא מהאמיש.”

“כן, תודה רבה, שיהיה לך יום נעים,” אמר ג’יי וגרר אחריו את שוגר.

“נעים מאוד להכיר אותך, תיאו,” אמרה שוגר מעבר לכתפה. “והוא באמת התכוון שיהיה לך יום נעים.”

תיאו צפה בה מתרחקת לאורך הרחוב ופונה לעבר הפארק.

היא היתה גבוהה ורזה, עם שיער ארוך כהה שהתנודד בקוקו בוהק מכתף אל כתף, ושמלתה התבדרה תחת מותניה ההדוקים.

פתאום הוא חשב על אבטיח. היה קשה למצוא אבטיחים בסקוטלנד, אבל עוד לפני שטעם אחד, הוא הזכיר לו את הקיץ (שגם אותו היה קשה למצוא בסקוטלנד).

כעת כבר הכיר את טעמו של האבטיח; זה היה אחד הדברים האהובים עליו. הוא כמעט הרגיש אותו בפה כשעמד שם עכשיו; פיצוץ קר ומתוק של כלום כמעט.

הוא היה מוכרח למצוא פלח בהקדם האפשרי.

הטלפון שלו צלצל והחזיר אותו למציאות, אבל היא כבר לא נראתה כמו קודם.

“לא היית בבית יותר מדי זמן, ג’יי,” אמרה שוגר כשחזרו לחפש את המסחרית. “אין שום צורך להתנהג בגסות, זוכר? חוץ מזה, אני לא חושבת שג’ורג’ הוא רפש. הוא מנומס מאוד – אפילו יותר ממך, אפשר לומר – ויש לו ריח של ‘אולד ספייס’. לרפש אמור להיות ריח של ‘אולד ספייס’?”

“לשום דבר לא אמור להיות ריח של ‘אולד ספייס’. אוי, תראי, שוגר. עוד פעם דרכתי על החרא הזה!”

לאורך כל הנסיעה בחזרה לרחוב פלורס, גער ג’יי בשוגר על כך שלא נשארה בוויטאמו וודס. “אם לפחות היית חוזרת לאיזה מקום קטן כמו מֶנדוֹסינוֹ, או עיירת הפועלים החמודה ההיא בקולורדו. או לווירג’יניה, כדי להיות קרובה יותר אלי. ניו יורק גדולה מדי. והיא מוצפת. ומטונפת. בחיים לא תוכלי ללבוש כאן לבן. אני מקווה שתוכלי לחיות עם זה.”

“ג’יי, חומד, אני בכל מקרה נוטה להימנע מלבן.”

“אוי, חרא. כלומר, אוף. סליחה, שוגר. אני פשוט דואג לך, זה הכול. כל שנה עוברת למקום אחר ומתחילה מאפס.”

“יש לי הדבורים שלי, ג’יי. זה לא נקרא להתחיל מאפס. זה יותר משיש לרוב האנשים. תראה, יש מקום חנייה ממש מתחת לבניין שלי. המון מקום. אפשר להכניס לשם שלוש גרוטאות. קדימה, אתה יכול לעשות את זה.”

במושגים של שוגר, מעבר למקום חדש היה עדיף לאין שיעור על פני חזרה למקום שכבר היתה בו פעם. “ניו יורק,” אמרה לדבורים שעל ברכיה. “ניו יורק!”

המחברת שרה-קייט לינץ' ברחה מהבית כשהיתה בת שלוש כדי למצוא את חנות הגלידה האהובה עליה, ומאז לא הפסיקה. היום היא מחלקת את זמנה בין מולדתה ניו זילנד לשאר העולם וכותבת על זה.

X