דברי מתיקה | לרכישה באינדיבוק
דברי מתיקה

דברי מתיקה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 395
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 37

"רציתי דמויות שאוכל להאמין בהן, ורציתי להסתקרן ממה שעומד לקרות להן; בדרך כלל העדפתי שאנשים יתאהבו ויתאכזבו, אבל לא היה לי אכפת אם הם ינסו לעשות גם דברים אחרים."

 סרינה היא יפהפייה בלונדינית, בת טובים שאוהבת לקרוא אבל מצטיינת דווקא במתמטיקה. כך, היא מתחילה ללמוד באוניברסיטת קיימברידג', שם היא תפגוש את האיש שלזכותו – או לחובתו – תיזקף הקריירה הקצרה שלה בשירות החשאי הבריטי, בשולי המלחמה הקרה.

לאוהדיו הרבים של איאן מקיואן צפוי בין דפים אלה עונג מיוחד: ביד בטוחה ושובבה הוא טווה סיפור אהבה מתוחכם ומפתיע, שתחילתו כמעט שגרתית ואחריתו מי ישורנה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    הביקורת על צורת הכתיבה של איאן מקיואן היא לא חד משמעית. מצד אחד, הוא כותב בצורה יפה ורצף הכתיבה נעים. אבל, בהחלט לא ניתן לסווד ספר זה כספר מתח.
    מדובר ברומן תקופתי, ואני בטוח שחלק מאוהבי הז'אנר יאהבו. אני אישית מצאתי ספר זה די מייגע, מכיוון שהסצנות מתארכות יתר על המידה, ואין כל התפתחות במהלך העלילה . שיאים כל שהם שהקורא מצפה לפגוש.
    בני

הוסף חוות דעת

פרק ראשון

1

שמי סֵרִינָה פרום (בשורוק, כמו כלום) ולפני קרוב לארבעים שנה נשלחתי למשימה סודית מטעם שירות הביטחון הבריטי. לא שבתי בשלום. שנה וחצי מיום גיוסי פוטרתי, לאחר שהמטתי קלון על עצמי והבאתי אסון על אהובי, אם כי גם הוא בהחלט תרם למפלתו.

לא אבזבז זמן רב על ילדותי ועל שנות נעורי. אבי היה הגמון אנגליקני וגדלתי עם אחות אחת במתחם הקתדרלה שבעיר קטנה וחיננית במזרח אנגליה. ביתי היה מסביר פנים, מצוחצח, מסודר, מלא ספרים. הורי חיבבו למדי זה את זה, אהבו אותי ואני אהבתי אותם. בין אחותי לוסי לביני היה הפרש של שנה וחצי ואף על פי שכילדות התקוטטנו בחירוף נפש, הנזק לא היה חמור, ובבגרותנו התקרבנו. אמונתו של אבינו באל לא חרגה מהמידה הראויה, לא התערבה הרבה בחיינו והספיקה בדיוק כדי להעלותו באין מפריע בסולם הדרגות הכנסייתי ולהושיבנו בבית מידות בסגנון המלכה אן. הבית השקיף על גן מוקף חומה ובו משוכות ששמן יצא לתהילה בקרב חובבי צמחייה. הכול היה אפוא יציב, מעורר קנאה ואפילו אידילי. גדלנו בגן סגור, על כל ההנאות והמגבלות המשתמעות מכך.

שנות השישים המאוחרות הפיחו בחיינו רוח קלילה בלי לשבש אותם. לא החמצתי שום יום לימודים בבית הספר התיכון הסמוך לביתי אם לא הייתי חולה. בשנות עלומי התגנבו ועברו את חומות הגן קצת חישושים, כמו שאמרנו אז, התנסויות בטבק, אלכוהול וקצת חשיש, תקליטי רוקנרול, צבעים עזים יותר ויחסים פתוחים יותר באופן כללי. בגיל שבע עשרה היינו, חברותי ואני, מרדניות ביישניות ועולצות, אבל הכנו שיעורים, שיננו ופלטנו פעלים יוצאי דופן ומשוואות, מניעים של דמויות ספרותיות. אהבנו לחשוב שאנחנו ילדות רעות, ובעצם היינו די טובות. נעמה לנו ההתרגשות שנישאה באוויר ב־ 1969. היא היתה חלק מהציפייה לרגע שבו נעזוב את הבית ונרכוש השכלה אחרת במקום אחר. שום דבר יוצא דופן או מזעזע לא קרה לי בשמונה עשרה שנות חיי הראשונות, ולכן אפסח עליהן.

לו ניתן לי, הייתי בוחרת ללמוד בעצלתיים ספרות באוניברסיטה פרובינציאלית, הרחק צפונה או מערבה מביתי. אהבתי לקרוא רומנים. קראתי מהר — יכולתי לגמור שניים-שלושה ספרים בשבוע — והייתי שמחה לעשות זאת במשך שלוש שנים. אבל באותם ימים נחשבתי לסוג של תופעת טבע — נערה שבמקרה התברכה בכישרון למתמטיקה. המקצוע לא עניין אותי, לא נהניתי ממנו, אבל אהבתי להצטיין, ובעצם, להצטיין בלי מאמץ. ידעתי את התשובות עוד לפני שידעתי איך הגעתי אליהן, ובעוד חברותי מתקשות ומחשבות, הגעתי אני לפתרון בשורת צעדי ריחוף שכמה מהם ראיתי מצטיירים לנגד עיני ובכמה מהם פשוט הרגשתי מה נכון. קשה היה לי להסביר איך הבנתי את מה שהבנתי. על כל פנים, מבחן במתמטיקה הצריך הרבה פחות מאמץ ממבחן בספרות. בשנה האחרונה בתיכון הייתי ראש נבחרת השחמט של בית הספר. תצטרכו להפעיל את דמיונכם ההיסטורי כדי להבין מה היה פירוש הדבר אז: בת שנוסעת לבית ספר שכן וגוזלת את התואר מאיזה ילדון מתנשא ומגחך. אבל מתמטיקה ושחמט, כמו הוקי וגם חצאיות קפלים ושירת מזמורים, היו שייכים בעיני לעולם בית הספר. כשהגיעה העת להירשם לאוניברסיטה, חשבתי שאפרד מכל עיסוקי הילדוּת האלה. אלא שלא הבאתי בחשבון את אמי.

היא היתה אשת כומר ואחר כך אשת הגמון, במלוא מובן המילה ואף למעלה מזה — את כל שמותיהם ופרצופיהם וצרותיהם של בני הקהילה זכרה, והיתה חולפת ברחוב בראש מורם עוטה צעיף הֶרמֶס, רודה בחביבות בעוזרת ובגנן, מקסימה ללא דופי בכל הסולמות והמפתחות של המנעד החברתי. באיזו בקיאות היתה מתערה בנשים קפוצות הפה המעשנות בשרשרת מהשיכונים, כשבאו למפגשים לאם ולתינוק שנערכו בקריפטה. באיזה כישרון ריתקה את שומעיה כשקראה את סיפור ערב חג המולד לילדי בית היתומים שהתקבצו למרגלותיה בחדר האורחים שלנו. באיזה ביטחון טבעי הנעימה את זמנו של הארכיהגמון מקנטרברי כשנכנס הביתה לתה ועוגיות אחרי שבירך את אגן הטבילה המשוחזר בקתדרלה. לוסי ואני הוגלינו לקומה העליונה למשך ביקורו. וכל זה — וכאן הקושי — היה משולב במסירות ובהשתעבדות גמורה לענייניו של אבי. היא קידמה אותו, שירתה אותו, ריפדה את דרכו על כל צעד ושעל, החל בגרביים המגולגלים והגלימה המגוהצת התלויה בארון הבגדים וכלה בחדר העבודה שגרגיר אבק לא דבק בו ובדממת השבּת העמוקה ששררה בבית כשכתב את דרשותיו. בתמורה לכל אלה ביקשה רק — ואת זאת אני מנחשת כמובן — שיאהב אותה, או לפחות שלא יעזוב אותה לעולם.

אבל מה שלא הבנתי הוא שעמוק מתחת לחזות הקונבנציונלית הזאת היה טמון גרעין קטן וקשה של פמיניסטית. ברור לי שהמילה לא עלתה על דל שפתיה מעולם, אבל לא היה בכך צורך. הנחרצות שגילתה הפחידה אותי: היא אמרה שחובתי כאישה ללמוד מתמטיקה בקיימברידג'. כאישה? בימים ההם, בסביבה החברתית שלנו, איש לא דיבר כך. שום אישה לא עשתה שום דבר "כאישה". היא אמרה שלא תרשה לי לבזבז את כישרוני. עלי להצטיין ולהתעלות, עלי לפתח קריירה אמתית, במדעים או בהנדסה או בכלכלה. היא לא נרתעה מקלישאות, וטענה שהעולם יהיה פרוש לרגלי. לא הוגן כלפי אחותי שאני גם חכמה וגם יפה, ושהיא לא; אם לא אלך בגדולות, אוסיף חטא על פשע. מה ההיגיון בזה — לא הבנתי, אבל שתקתי. אמי הודיעה לי שהיא לא תסלח, לא לי ולא לעצמה, אם אסתפק בספרות אנגלית ולא אהיה אלא עקרת בית משכילה מעט יותר ממנה. אני עלולה לבזבז את חיי. כך בדיוק אמרה, והיתה בזה משום הודאה. זאת הפעם היחידה שאמרה איזה דבר, ולו ברמז, על כך שאינה שמחה בחלקה.

אחר כך גייסה את אבי — "ההגמון", כך קראנו לו אחותי ואני. יום אחד כשחזרתי מבית הספר אמרה לי אמי שהוא מחכה לי בחדר העבודה שלו. בז'קט הירוק שלי עם הסמל שעליו הססמה Nisi Dominus Vanum* רבצתי נרגנת בכורסת העור בשעה שהוא ישב נשוא פנים מאחורי המכתבה, הסיט ניירות, המהם לעצמו והסדיר את מחשבותיו. חשבתי שתכף ידקלם לי את משל כיכרי הכסף, אבל הוא נקט גישה מפתיעה ומעשית: התברר שהוא כבר ערך כמה בירורים. בקיימברידג' מעוניינים להיראות כמי ש"פותחים את השערים לעולם השוויוני המודרני", ואני, עם קללתי המשולשת — בית ספר ציבורי, בחורה, מקצוע גברי — אתקבל בלי ספק. אם, לעומת זאת, אבקש ללמוד שם ספרות אנגלית (לא היתה לי שום כוונה כזאת; הפרטים לא היו הצד החזק של ההגמון) יהיה לי קשה הרבה יותר. תוך שבוע כבר שוחחה אמי עם מנהל בית הספר, כמה מהמורים המקצועיים נקראו גם הם לדגל, הציגו לי את כל טיעוניהם של הורי והוסיפו משלהם, ואני כמובן נכנעתי.

זנחתי אפוא את שאיפתי ללמוד ספרות בדרְהָם או באַבָּריסְטְוִית', ששם ודאי יכולתי להיות מאושרת, והלכתי ללמוד בניוּנָם קולג' שבקיימברידג', שם נודע לי בשיעור המעשי הראשון, שהתקיים בקולג' טריניטי, עד כמה אני בינונית במתמטיקה. השליש הראשון של השנה דיכא אותי וכמעט שעזבתי את הלימודים. נערים גולמניים, שלא נתברכו לא בקסם אישי ולא בתכונות אנושיות אחרות כמו אמפתיה או תחביר טבעי, בני דודים פיקחים יותר של הטיפשים שהבסתי בשחמט, הביטו בלגלוג על נסיונותי לתפוס מושגים שהיו להם ברורים מאליהם. "אה, הנה גברת פרום־פרום," נהג אחד המנחים לקרוא בלעג מדי יום שלישי בבוקר כשהייתי נכנסת לחדרו. "סורי נא סרינה תכולת העין והאירי את עינינו!" למורַי ולחברי לספסל הלימודים ברור היה שלא אצליח, דווקא משום שאני נערה נאה בחצאית מיני עם שער בלונדיני גולש. אבל בעצם הסיבה שלא יכולתי להצליח היתה שהייתי, כמו כמעט כל שאר המין האנושי — לא ממש טובה במתמטיקה, לא ברמה הזאת. ניסיתי לעבור לחוג לאנגלית או לצרפתית או אפילו לאנתרופולוגיה, אבל איש לא רצה בי; בימים ההם הקפידו מאוד על הכללים. לא נאריך בסיפור ארוך ומאמלל — החזקתי מעמד, ובסופו של דבר הצלחתי לקבל תואר רגיל, ללא הצטיינות.

על ילדותי ונערותי חלפתי ביעף, ולא אאריך בתיאור של חיי הסטודנטיאליים. לא הפלגתי בנהר, עם או בלי גרמופון, ולא הלכתי לפוּטלַייטס — תאטרון הוא דבר מביך בעיני — וגם לא דאגתי להיעצר במהומות בגרדן האוס. לעומת זאת, איבדתי את בתולי כבר בשליש הראשון, כמה פעמים כמדומה, כי הסגנון המקובל אז היה אילם ומסורבל כל כך, והיתה לי שורה חביבה של מאהבים, שישה או שבעה או שמונה במשך תשעת השלישים, תלוי איך מגדירים ידע בשרים. התחברתי עם קומץ חברות טובות מבין הסטודנטיות בניונם. שיחקתי טניס וקראתי ספרים. אמנם הודות לאמי לא למדתי בחוג המתאים, אבל לקרוא לא הפסקתי. לא קראתי הרבה שירה, ומחזות לא קראתי כלל, אבל אני סבורה שנהניתי מקריאת רומנים יותר מחברותי שהיו צריכות להזיע מדי שבוע בחיבור עבודה על "מידלמארץ'" או על "יריד ההבלים". אני גמאתי את הספרים האלה, אולי פטפטתי עליהם קצת, אם הזדמן לי מישהו שהיה מוכן לסבול את רמת השיח הרדודה שלי, והמשכתי הלאה. קריאה היתה הדרך שלי לא לחשוב על מתמטיקה. זאת ועוד (או שמא פחות?): זאת היתה הדרך שלי לא לחשוב.

כבר אמרתי שקראתי מהר. כל "חיינו כיום" של אנתוני טרולופ בארבעה ערבים, בשכיבה על המיטה! יכולתי לבלוע נתח טקסט או פסקה שלמה במבט: רק הייתי צריכה להניח לעיניים ולמחשבה  להתרכך, כמו שעווה, כדי לקלוט את הרושם ישר מהדף. למורת רוחם של הסובבים אותי, הייתי הופכת דף מדי שניות אחדות בתנועת יד חפוזה. לא היו לי הרבה דרישות, לא התעמקתי בתמות או במשפטים מתוחכמים, ועל תיאורים אנינים של נופים, מזג אוויר וחדרים פסחתי. רציתי דמויות שאוכל להאמין בהן, ורציתי להסתקרן ממה שעומד לקרות להן; בדרך כלל העדפתי שאנשים יתאהבו ויתאכזבו, אבל לא היה לי אכפת כל כך אם ניסו לעשות גם דברים אחרים. ואף שזו היתה כמיהה וולגרית מצדי, רציתי שמישהו יציע נישואים לפני סוף הספר. רומנים בלי דמויות נשיות היו מדבר צחיח. קונרד לא בא בחשבון מבחינתי, כמו גם רוב הסיפורים של קיפלינג והמינגוויי. גם מוניטין לא הרשימו אותי. קראתי כל מה שהזדמן לי. ספרות זולה, ספרות גדולה וכל מה שבאמצע — כולם קיבלו אצלי אותו יחס, בכולם טיפלתי כלאחר יד.

איזה רומן ידוע נפתח במשפט הקולע הבא? "ביום בואה הגיעה הטמפרטורה ל־ 32 מעלות." חזק, נכון? לא יודעים? כמה הצחקתי את חברותי הסטודנטיות לספרות כשאמרתי להן ש"עמק הבובות" טוב לא פחות מכל ספר של ג'יין אוסטן. הן המשיכו להקניט אותי חודשים ארוכים, ואף אחת מהן לא קראה שורה בספר של ז'קלין סוזן. אבל למי היה אכפת? מי בכלל ייחס חשיבות לדעותיה הלא מגובשות של מתמטיקאית כושלת? לא אני ולא חברותי. לפחות מבחינה זאת הייתי חופשייה.

הרגלי הקריאה שלי כסטודנטית אינם הערת אגב. הספרים האלה הם שהובילו אותי אל הקריירה המודיעינית שלי. כשהייתי בשנה ג' יסדה חברתי רוֹנָה קֵמפּ שבועון ושמו "?Quis ?". מיזמים כאלה עלו ונפלו בעשרותיהם, אבל שלה הקדים את זמנו בתמהיל של גבוה ונמוך: שירה ומוזיקת פופ, תאוריה פוליטית ורכילות, רביעיות מיתרים ואופנה סטודנטיאלית, "גל חדש" וכדורגל. כעבור עשור זו היתה נוסחה די רווחת. רונה אולי לא המציאה אותה, אבל היא היתה בין הראשונים שעמדו על  יתרונותיה. היא המשיכה ל"ווג" אחרי תקופה במוסף הספרותי של ה"טיימס", ומשם לעלייה ולנפילה מסחררת כשפתחה כתבי עת חדשים במנהטן ובריוֹ. כפל סימני השאלה בשם כתב העת הראשון שלה היה חידוש שהבטיח רצף של אחד עשר גיליונות, והיות שזכרה את ההבלחה ההיא שלי עם ז'קלין סוזן, הזמינה אותי לכתוב טור קבוע: "מה קראתי השבוע". תפקידי היה לספק "פטפוט קליל על הכול מכול". קלי קלות! כתבתי כמו שדיברתי, בדרך כלל הסתפקתי בתקציר של עלילות הספרים שקראתי ביעף, וכשמדי פעם חרצתי עליהם משפט, הדגשתי זאת אגב פרודיה עצמית בשורה של סימני קריאה. הפרוזה המתנגנת והקלילה שלי התקבלה יפה. זרים ניגשו אלי כמה פעמים ברחוב והודו לי. אפילו המנחה הלעגני למתמטיקה אמר משהו מחמיא. זאת היתה הטעימה היחידה שהזדמנה לי מאותו משקה אלים מתוק ומשכר המכונה תהילה סטודנטיאלית.

אחרי שכתבתי חצי תריסר טורים עליזים, משהו השתבש. כמו כותבים רבים שנוחלים הצלחה מסוימת, התחלתי להתייחס אל עצמי יותר מדי ברצינות. הייתי נערה עם טעמים גולמיים, הייתי נפש לא מאוכלסת, בשלה להשתלטות. חיכיתי — ככתוב באחדים מהרומנים שקראתי — לאיש הנכון שיבוא ויכבוש אותי בסערה. והאיש הנכון שלי היה רוסי זעפן. גיליתי סופר ונושא, ונעשיתי חסידה. פתאום היה לי עניין לענות בו, שליחות לשכנע. התחלתי לבוסס בשכתובים חוזרים ונשנים, במקום להשתפך על הדף התחלתי לכתוב טיוטות כפולות ומשולשות. לעניות דעתי, הטור שלי נעשה שירות חיוני לציבור. בלילות הייתי קמה למחוק פסקאות שלמות ולצייר על הדפים חצים ועיגולים. יצאתי לטיולים כדי לחשוב. אמנם ידעתי שהפופולריות שלי תדעך, אבל לא היה לי אכפת. הדעיכה רק הוכיחה את צדקתי; זה המחיר שידעתי שעלי לשלם בגבורה. עד כה קראו אותי האנשים הלא נכונים. גם כשרונה נזפה בי, לא היה לי אכפת. אדרבה, הרגשתי שקיבלתי אישור. "זה לא בדיוק פטפוט קליל," אמרה בצינה כשהחזירה לי יום אחד את הרשימה בקפה קוֹפֶּר קֵטְל. "זה לא מה שסיכמנו." היא צדקה. הקלילות וסימני הקריאה נמוגו בזעם ובלהט, שצמצמו את תחומי העניין שלי והרסו את הסגנון שלי.

למפלתי הביאו אותן חמישים דקות שביליתי עם "יום בחיי איוון דניסוביץ'" מאת אלכסנדר סולז'ניצין, בתרגום החדש של גילון אייטְקֶן. התחלתי לקרוא אותו מיד אחרי שגמרתי את "אוקטופוסי" של איאן פלמינג. המעבר היה חד. לא ידעתי על מחנות העבודה הסובייטיים ומימי לא שמעתי את המילה "גוּלָג". מה ידעתי אני, שגדלתי במתחם הקתדרלה, על פרכותיו האכזריות של הקומוניזם, על גברים ונשים אמיצים שנכלאו במושבות עונשין קודרות ומנותקות והושפלו יום אחר יום עד שלא יכלו עוד לחשוב על דבר מעבר להישרדותם? מאות אלפים מהם שולחו לערבות סיביר משום שנלחמו למען ארצם בנכר, משום שנשבו במלחמה, משום שהרגיזו איזה איש מפלגה, משום שהיו בעצמם אנשי מפלגה, משום שהרכיבו משקפיים, משום שהיו יהודים, הומוסקסואלים, איכר בעל פרה, משורר. ואיש לא דיבר בשמה של כל האנושות האבודה הזאת! עד אז לא טרחתי להתעניין בפוליטיקה, לא ידעתי דבר על הפולמוסים וההתפכחויות של הדור הקודם, וגם לא שמעתי על "האופוזיציה משמאל". מחוץ לתוכנית הלימודים הסתכמה השכלתי בתוספת של קצת מתמטיקה ובערמות של רומנים בכריכה רכה. תמימה הייתי וזעמי מוסרי. לא השתמשתי במילה "טוטליטריות", ואפילו לא הכרתי אותה. האמנתי שאני רואה מבעד למסווה, שאני פורצת דרך חדשה, מעבירה דיווחים מחזית אלמונית.

תוך שבוע כבר קראתי גם את "במדור הראשון" של סולז'ניצין. שם הספר לקוח מדנטה. אצלו שמור המדור הראשון של התופת לפילוסופים יוונים, ומתברר שהמדור  הזה הוא גן נעים, גן מוקף חומה בתוך ים של סבל תופתי, גן שנאסר על יושביו לברוח ולהגיע לגן העדן. כדרכם של קנאים, טעיתי לחשוב שהכול בורים כמוני. הטור שלי התחיל להטיף. האם לא יודעת קיימברידג' השאננה מה התחולל, מה מתחולל עדיין, במרחק חמשת אלפים קילומטר מזרחה, האם לא שמה לב לפגיעתה הרעה של האוטופיה הכושלת — הכופה תורים למזון, בגדים איומים והגבלות תנועה — ברוח האדם? מה עושים?

"? Quis?" הצליח לסבול ארבע מנות של האנטי־ קומוניזם שלי. הרחבתי את היריעה והגעתי עד כדי "אפלה בצהריים" של קסטלר, " Bend Sinister " של נבוקוב, והמסּה המשובחת של מילוש "הרוח  השבויה". הייתי גם הראשונה בעולם שהבינה את " 1984 " של אורוול. אבל לבי היה נתון תמיד לאהבתי הראשונה, אלכסנדר: למצח המתגבה ככיפת כנסייה אורתודוקסית, לזקן הכומר הכפרי, לסמכות הקודרת שהאציל עליו הגולג, לחסינותו העקשנית מפני פוליטיקאים. אפילו אמונתו הדתית לא היה בכוחה להרתיעני. סלחתי לו כשאמר שהאדם שכח את אלוהים. הלוא הוא בעצמו אלוהים. ומי ישווה לו? מי לא יעניק לו פרס נובל? התבוננתי בתצלומו ורציתי להיות אהובתו; הייתי משרתת אותו כפי שמשרתת אמי את אבי. לגלגל לו את הגרביים? את הרגליים הייתי רוחצת לו — בליקוק!

בימים ההם, ההתעסקות בעוולות השיטה הסובייטית היתה לחם חוקם של פוליטיקאים ושל מאמרי המערכת בעיתונים. בעולם הסטודנטיאלי היה בזה שמץ של טעם רע. אם הסי־אַי־אֵי מתנגד לקומוניזם, בטח יש בו משהו טוב. גם במפלגת הלייבור עוד היו פלגים ששמרו אמונים לבריוני הקרמלין המזדקנים, רבועי הלסת, ולמפעלם המבעית, המשיכו לשיר את האינטרנציונל בכנס המפלגה השנתי, המשיכו להשתתף בחילופי סטודנטים כמחווה של רצון טוב. בשנות המחשבה הבינרית של המלחמה הקרה לא היה יאה לגלות שבנושא ברית המועצות את מצדדת באותו נשיא אמריקאי שיצא למלחמה בווייטנאם. אבל בפגישתנו בקופר קטל, רונה, שכבר אז היתה כל כך מלוטשת, מבושמת ומדויקת, אמרה שלא העמדה הפוליטית של הטור היא שמפריעה לה. חטאי היה הרצינות. בגיליון הבא של כתב העת לא הופיע שמי. את מקומי תפס ריאיון עם אינקְרֵדיבֶּל סְטְרינג בֵּנד. אחר כך נסגר "?Quis?".

בימים שאחרי פיטורי נתקפתי בולמוס של קולֵט שלא הרפה ממני חודשים, והיו לי עיסוקים דוחקים אחרים: נותרו רק כמה שבועות עד בחינות הגמר והיה לי חבר חדש, סטודנט להיסטוריה ושמו ג'רמי מוֹט. הוא היה בחור מטיפוס מיושן ידוע — ארך רגליים ואף, ובעל גרגרת מתבלטת. הוא היה גם מרושל, פיקח בדרך מוצנעת, ומנומס מאוד. ראיתי לא מעט בחורים מסוגו בסביבה. כולם כמו היו צאצאים לאותה משפחה, בוגרי בתי ספר פרטיים בצפון אנגליה, ששם הנפיקו להם בגדים זהים. אלה היו הגברים האחרונים עלי אדמות שעוד לבשו מקטורני טוויד עם טלאי עור במרפקים וחפתים מתופרים. נודע לי, אם כי לא מפיו של ג'רמי, שצופים לו תואר בהצטיינות יתרה ושהוא פרסם כבר מאמר בכתב עת אקדמי ללימודי המאה השש עשרה.

הוא התגלה כמאהב עדין ומתחשב, אף שעצם החיק שלו התבלטה בזווית חדה ומצערת, ובפעם הראשונה הכאיבה לי מאוד. הוא התנצל עליה, כמי שמתנצל על שאר בשר מטורף אך רחוק; כלומר הוא לא היה נבוך במיוחד. פתרנו את המעקש הזה באמצעות הנחת מגבת מקופלת בינינו בזמן ההתעלסות, והיתה לי הרגשה שהפתרון הזה כבר שימש אותו בעבר. הוא היה קשוב באמת ומיומן, ויכול היה להמשיך כמה שרק רציתי ואף מעבר לזה, עד שלא יכולתי עוד. אבל מצדו בוששו האורגזמות לבוא, למרות מאמצי, והתחלתי לחשוד שיש משהו שהוא צריך שאגיד או שאעשה. הוא סירב לגלות לי מה, ובעצם טען שאין מה לגלות. לא האמנתי לו. רציתי שתהיה לו תשוקה סודית ומבישה שרק אני אוכל לספק. רציתי שהגבר האדיב והנישא הזה יהיה כולו שלי. אולי הוא רוצה להצליף בעכוזי, או שאני אצליף בשלו? אולי הוא צריך למדוד את התחתונים שלי? כשלא הייתי אתו החידה הזאת כססה בי, ובגללה התקשיתי עוד יותר שלא לחשוב עליו כשהייתי אמורה להתרכז במתמטיקה. קולט היתה המפלט שלי.

אחר צהריים אחד בראשית אפריל, אחרי בילוי עם המגבת המקופלת במגורים של ג'רמי, חצינו את הכביש ליד בית בורסת התבואה הישנה, אני בערפול חושים של סיפוק ועם איזה כאב בשריר שנתפס לי בגב התחתון, והוא — טוב, לא היה ברור לי מה מצבו. בדרך שקלתי אם להעלות שוב את הנושא. הוא היה נחמד אלי; זרועו היתה מוטלת על שכמי והוא סיפר לי על העבודה שהוא כותב על לשכת הכוכבים. הייתי משוכנעת שהוא לא מסופק. נדמָה לי שאני שומעת זאת בקולו המאומץ, במקצבו העצבני. ימים שלמים של התעלסות עברו והוא לא זכה ולו לאורגזמה אחת. רציתי לעזור לו, והייתי סקרנית באמת. הטרידה אותי גם המחשבה שאולי אני מאכזבת אותו. ברור היה שאני מגרה אותו, אבל אולי הוא לא חושק בי מספיק. כך עברנו על פני בית בורסת התבואה בצינת בין ערביים של אביב גשום, זרועו של אהובי כרוכה עלי כפרוות שועל, ואושרי נעכר רק מעט בגלל כאב שרירים, ומעט יותר בגלל חידת תשוקותיו של ג'רמי.

פתאום הופיע לעינינו, לאורו הזעום של פנס רחוב, המנחה להיסטוריה של ג'רמי טוני קֵנִינג, שהגיח מאחת הסמטאות. כשהוצגתי לפניו לחץ את ידי והשתהה הרבה יותר מדי, לטעמי, עד שהרפה. הוא היה בראשית שנות החמישים לחייו — בן גילו של אבי בערך — וידעתי עליו רק מה שג'רמי סיפר לי. הוא היה פרופסור, ופעם היה חבר של שר הפנים רֶג'י מודְלינג, שנהג לסעוד על שולחנו בקולג'. הם הסתכסכו בערב אחד של שכרות בגלל מדיניות המעצר ללא משפט בצפון אירלנד. פרופסור קנינג היה גם יושב ראש הוועדה לאתרים היסטוריים, חבר הוועדה המייעצת במוסדות שונים, מנאמני המוזאון הבריטי ומחברו של ספר נחשב מאוד על קונגרס וינה.

הוא היה מאנשי המעלה, אב־טיפוס שהכרתי במעורפל. מדי פעם באו הביתה גברים כמותו לבקר את ההגמון. כמובן, הם היו מעצבנים בעיני כל אד ם בן פחות מעשרים וחמש באותה תקופה שאחרי שנות השישים, ועם זאת די חיבבתי אותם. הם ידעו להיות שרמנטיים, אפילו שנונים, ושובל הניחוח של סיגרים וברנדי שנישא בעקבותיהם השרה תחושה שהעולם הוא מקום מסודר ועשיר. הם החשיבו את עצמם מאוד, אבל כנראה לא היו בלתי ישרים, והם היו, או נראו, חדורי תחושת שליחות ציבורית. להנאותיהם התייחסו בכובד ראש (יין, אוכל, דיג, ברידג' וכולי) וכפי הנראה עברו עליהם דברים מעניינים במלחמה. היו לי זיכרונות ילדות על חגי מולד שבהם אחד או שניים מהם נידבו לאחותי ולי שטר של עשרה שילינג. אז למה לא, שישלטו בעולם. יש גרועים מהם.

גינוני הגדלות של קנינג היו כבושים יחסית, אולי בהתאם לתפקידיו הציבוריים הצנועים. שמתי לב  לשער הגלי עם השביל הדק, לשפתיים בשרניות ולחות ולגומה קטנה באמצע הסנטר שלקחה את לבי, כי אפילו באור הקלוש ראיתי שהוא מתקשה להתגלח שם. שערות שחורות סוררות בצבצו מהשקערורית האנכית. הוא היה גבר נאה.

משנערכה ההיכרות, שאל אותי קנינג כמה שאלות על עצמי. שאלות אדיבות ותמימות בהחלט — על הלימודים, על ניונם, על ראש הקולג', חבר טוב שלו, על עיר הולדתי, על הקתדרלה. ג'רמי התערב ואמר משהו, ואז קנינג התערב בדבריו בתורו והודה לו על כך שהראה לו את שלושת המאמרים האחרונים שפרסמתי ב "?Quis?".

הוא שוב דיבר אלי. "רשימות מעולות. יש לך כישרון, יקירתי. את מתכוונת לעסוק בעיתונות?"

""Quis?" היה עיתון סטודנטים שלא נועד לעיניים רציניות. השבחים נעמו לי, אבל בגילי הצעיר לא ידעתי לקבל מחמאות. מלמלתי משהו מצטנע שנשמע מזלזל, ואז ניסיתי איכשהו לתקן והתבלבלתי לגמרי. רחמיו של הפרופסור נכמרו עלי והוא הזמין אותנו לתה, ואנו נענינו, ובעצם ג'רמי נענה. וכך חזרנו וחצינו את כיכר הבורסה בעקבות קנינג אל הקולג' שלו. דירתו היתה קטנה, עלובה; לא ציפיתי לאנדרלמוסיה כזאת, והופתעתי לראות איך הוא מסתבך עם התה, שוטף כלאחר יד את הספלים העבים המרובבים כתמים חומים ומתיז מים מקומקום חשמלי מטונף על ניירות וספרים. כל זה לא עלה בקנה אחד עם מה שנודע לי עליו בהמשך. הוא התיישב מאחורי שולחנו, אנחנו התיישבנו על כורסאות, והוא המשיך לשאול שאלות כאילו היינו בשיעור. וכיוון שעכשיו כרסמתי את עוגיות השוקולד שלו מפוֹרְטְנָם ומייסון, הרגשתי מחויבת לענות תשובות מלאות יותר.

ג'רמי עודד אותי והנהן כפֶתי אחרי כל מילה שלי. הפרופסור שאל על הורי, ואיך היה לגדול "בצל הקתדרלה", ואני עניתי — בפיקחות, כך חשבתי — שלא היה צל מפני שהקתדרלה צפונית לביתנו. שני הגברים צחקו ואני תהיתי אם השתמע מהבדיחה שלי איזה דבר שלא הבנתי. עברנו לדבר על נשק גרעיני ועל הקריאות במפלגת הלייבור לפירוק נשק חד־צדדי. חזרתי על משפט שקראתי באיזה מקום — קלישאה, כפי שהתחוור לי אחר כך. לא יהיה אפשר "להחזיר את השד לבקבוק". על הנשק הגרעיני צריך יהיה להשתלט, לא לאסור. הרי לכם נעורים אידאליסטיים. למען האמת, לא היו לי דעות מוגדרות בנושא; בנסיבות אחרות הייתי מדברת בזכות פירוק הנשק הגרעיני, ואף שהייתי מכחישה זאת, השתדלתי לשאת חן, לתת את התשובות הנכונות, להיות מעניינת. נהניתי מהאופן שבו טוני קנינג נרכן כלפי כשדיברתי, והתעודדתי מהחיוך הקטן המאשר שלו, שמתח את שפתיו הדשנות בלי לפשק אותן ממש, ומהאופן שבו אמר "אני מבין" או "בהחלט…" בכל פעם שהשתתקתי.

אולי היה צריך להיות לי ברור לאן כל זה מוביל. בחממה הזעירה של עיתוני הסטודנטים הגדרתי את עצמי כטירונית במלחמה הקרה. כיום זה בוודאי ברור: הרי זאת היתה קיימברידג'. איזו סיבה אחרת יש לספר על הפגישה הזאת? הלוא בשעתו למפגש הזה לא היתה כל משמעות: היינו בדרך לחנות ספרים, ובמקום זה שתינו תה עם המנחה של ג'רמי. לא היה בזה שום דבר מוזר. שיטות הגיוס באותם ימים התחילו כבר להשתנות, אבל לא הרבה. המערב אולי היה נתון בתמורה מתמדת,  והצעירים אולי חשבו שיש להם שפת צעירים חדשה ושהמחסומים הישנים מתפוררים מן היסוד, אבל השיטה המפורסמת של "היד על הכתף" עוד עבדה; אולי הופעלה הבחירה האישית לעתים קרובות פחות, אולי היתה פחות לוחצת, אבל בין כותלי האוניברסיטאות היו מרצים שהמשיכו לחפש חומר גלם מבטיח ולהעביר שמות לזימונים. מועמדים שעברו בהצלחה את הבחינות לשירות המדינה עדיין נלקחו הצדה ונשאלו אם חשבו פעם על משרד "אחר". בדרך כלל היו פונים לאנשים בשקט כמה שנים אחרי הלימודים. אמנם לא היה צורך לומר זאת במפורש, אבל לרקע החברתי היתה חשיבות, ונוכחותו של ההגמון ברקע שלי לא היתה חיסרון. ידוע כמה זמן עבר עד שהמקרים של ברג'ס, מקלין ופילבי קעקעו את ההנחה שאנשים ממעמד מסוים בוודאי נאמנים לארצם יותר מאחרים. בשנות השבעים הבגידות המפורסמות הללו עדיין הדהדו בחלל האוויר, אבל שיטות הגיוס הישנות לא נפגעו.

בדרך כלל היו גם היד וגם הכתף גבריות. רק לעתים נדירות פנו אל אישה בדרך המוכרת והמתוארת לעייפה הזאת. ואף על פי שבעצם טוני קנינג אכן גייס אותי לאם־אַי־ 5, מניעיו היו מסובכים והוא לא פעל מטעמו של איש. גם אם העובדה שהייתי צעירה ונאה היתה חשובה לו, חלף זמן עד שהתברר כמה נוגע ללב זה היה באמת. (עכשיו שהמראה מספרת סיפור אחר, אין סיבה לא לומר זאת ודי: באמת הייתי חמודה. ויותר מזה. כמו שכתב פעם ג'רמי במכתב משתפך נדיר, הייתי "בעצם די יפהפייה".) אפילו הזקנים רמי הדרג שבקומה החמישית, שלא נפגשתי אתם מעולם ורק לעתים נדירות ראיתי אותם בתקופת שירותי הקצרה, אפילו להם לא היה מושג מדוע נשלחתי אליהם. הם ניחשו בכל הכיוונים, אבל לא עלה בדעתם שפרופסור קנינג, גמלאי של האם־איי־ 5 בעצמו, חשב שהוא מעניק להם מתנת פיוס. איש לא ידע עד כמה המקרה שלו מורכב ועצוב. הוא עתיד היה לשנות את חיי ולנהוג באכזריות נדיבה כשהתכונן למסע שממנו לא יכול היה לחזור, ואם אני יודעת עליו כל כך מעט גם היום, זה משום שהתלוויתי אליו רק בחלק קטן מאוד של הדרך.

איאן מקיואן נולד באנגליה ב-1948 והתחיל לכתוב בראשית שנות השבעים. עד כה פירסם שני קובצי סיפורים קצרים ותשעה רומנים וחיבר תסריטים אחדים. יצירתו זיכתה אותו בכמה פרסים חשובים ובהם, ב-1998, פרס "בוקר" היוקרתי על ספרו אמסטרדם – עם עובד "ספריה לעם" 2000.

X