חמישים גוונים | גריי | החלק הרביעי | לרכישה באינדיבוק
גריי

גריי

שנת הוצאה: 08/2015
מס' עמודים: -
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 84

כריסטיאן גריי מקפיד לשמור על שליטה, בכל מצב. העולם שלו מסודר, ממושטר וריק לחלוטין – עד ליום שבו נופלת אל תוך משרדו, תרתי משמע, מערבולת של רגליים חטובות ושיער חום גולש בשם אנסטסיה סְטִיל.

 

הוא מנסה לשכוח אותה, אבל נסחף בעל כורחו בסערת רגשות בלתי-נשלטת. בניגוד לכל אישה אחרת שהכיר, כריסטיאן מרגיש שדווקא אנה הביישנית והלא מתוחכמת מצליחה לחדור מבעד לקליפת ילד הפלא של עולם העסקים ולסגנון החיים הנוצץ בפנטהאוז המפואר היישר אל תוך לבו הקר והפצוע.

 

האם בכוחו של הקשר עם אנה לרפא את זוועות הילדות הרודפות את כריסטיאן ומדירות שינה מעיניו בלילות? או שמא תשוקותיו המיניות האפלות, דחפי השליטה הבלתי-מרוסנים שלו והתיעוב העצמי הממלא את נשמתו יבריחו אותה ויחסלו את התקווה השברירית לחיים נורמליים שהיא מציעה לו?

 

א ל ג'יימס מציעה מבט חדש ומפתיע על סיפור האהבה שכישף מיליוני קוראים בכל רחבי העולם – והפעם בקולו של כריסטיאן גריי, מבעד לעיניו, מחשבותיו, תובנותיו וחלומותיו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גריי”

בקרוב…

פרק ראשון
  • יום שני, 9 במאי 2011

    יש לי שלוש מכוניות. הן טסות על הרצפה. הן כל כך מהירות. אחת אדומה. אחת ירוקה. אחת צהובה. אני אוהב את הירוקה. היא הכי טובה. גם אמא'לה אוהבת אותן. אני אוהב שאמא'לה משחקת איתי במכוניות. היא הכי אוהבת את האדומה. היום אמא'לה יושבת על הספה ובוהה בקיר. המכונית הירוקה טסה לתוך השטיח. המכונית האדומה אחריה. ואז הצהובה. בום! אבל אמא'לה לא רואה. אני עושה את זה שוב. בום! אבל אמא'לה לא רואה. אני מכוון את המכונית הירוקה אל הרגליים שלה. אבל המכונית הירוקה נוסעת אל מתחת לספה. אני לא מגיע אליה. היד שלי כבר לא עוברת בסדק שבין הספה לרצפה. אמא'לה לא רואה. אני רוצה את המכונית הירוקה שלי. אבל אמא'לה נשארת על הספה ובוהה בקיר. אמא. המכונית שלי. היא לא שומעת אותי. אמא. אני מושך את היד שלה והיא נשכבת ועוצמת את העיניים. לא עכשיו, תולעת שלי. לא עכשיו, היא אומרת. המכונית הירוקה שלי נשארת מתחת לספה. היא תמיד מתחת לספה. אני רואה אותה. אבל אני לא מגיע אליה. המכונית הירוקה שלי מאבדת צורה. מתכסה בשכבת שיער ואבק. אני רוצה אותה בחזרה. אבל אני לא מגיע אליה. אני אף פעם לא מגיע אליה. המכונית הירוקה שלי אבודה. אבודה. ואני כבר אף פעם לא אוכל לשחק בה.

    אני פוקח עיניים והחלום שלי נמוג באור הזריחה. מה זה היה, לעזאזל? אני מנסה להיאחז בשברי החלום שכבר מתרחקים, אבל לא מצליח לתפוס אפילו שבר אחד.
    אני מתעלם מזה, כמו שאני עושה כמעט מדי בוקר, קם מהמיטה ומוצא בחדר הארונות ערימה של טרנינגים שחזרו מהכביסה. שמי העופרת שבחוץ מבטיחים גשם, והיום לא בא לי להירטב באימון הריצה. אני עולה לחדר הכושר שלי, מדליק את הטלוויזיה כדי לראות את מהדורת הבוקר של חדשות הכלכלה ועולה על ההליכון.
    אני מריץ בראש את מה שמחכה לי היום. שום דבר חוץ מישיבות, אם כי בהמשך יש לי פגישה במשרד עם המאמן האישי שלי. בַּסְטִיל הוא תמיד אתגר רצוי.
    אולי כדאי להתקשר לאֵלֵנָה?
    כן. אולי. נוכל לצאת לארוחת ערב מתישהו, בהמשך השבוע.
    קצר נשימה אני עוצר את ההליכון וניגש למקלחת, להתחיל עוד יום שגרתי.

    ״מחר,״ אני נפרד מקְלוֹד בַּסְטִיל, שעומד בפתח המשרד שלי.
    ״גולף, השבוע, גריי.״ יש מעט יהירות בחיוך של בסטיל, הוא יודע שהניצחון שלו במגרש הגולף מובטח.
    אני מזעיף פנים כשהוא מסתובב והולך. מילות הפרידה שלו זורות לי מלח על הפצעים, כי למרות שהתעליתי על עצמי באימון הבוקר, המאמן האישי שלי קרע לי את הצורה. בסטיל הוא היחיד שמסוגל לנצח אותי, ועכשיו הוא תובע את ליטרת הבשר שלו גם במגרש הגולף. אני מתעב גולף, אבל כל כך הרבה עסקאות נסגרות במגרשים, אז אני חייב לסבול את השיעורים שלו גם שם… ועד כמה שאני שונא להודות בזה, המשחקים נגד בסטיל מצליחים קצת לשפר את הטכניקה שלי.
    אני משקיף החוצה אל קו הרקיע של סיאטל, ותחושת הריקנות הרגילה מתגנבת לי להכרה. מצב הרוח שלי שפוף ואפור, ממש כמו מזג האוויר. הימים שלי יותר מדי דומים זה לזה, ואני צריך לשבור את השגרה. עבדתי כל סוף השבוע, ועכשיו, כשאני שוב תקוע במשרד, אני מרגיש חסר מנוחה. אני לא אמור להרגיש ככה אחרי כל האימונים עם בסטיל, אבל ככה אני מרגיש.
    אני מזעיף פנים. האמת העצובה היא, שהדבר היחיד שעוד איכשהו מצליח לעניין אותי בזמן האחרון הוא ההחלטה שקיבלתי, לשלוח שתי ספינות משא לסודן. זה מזכיר לי – רוֹס אמורה לחזור אלי עם נתונים מספריים ולוגיסטיים. מה לעזאזל מעכב אותה? אני בודק את הלו״ז שלי ושולח יד אל הטלפון.
    לעזאזל. אני חייב לסבול עכשיו ריאיון עם מיס קאוואנָה העקשנית מעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת וושינגטון סטייט. פאק, למה בכלל הסכמתי? אני מתעב ראיונות – שאלות מטופשות מפי אנשים אכולי קנאה, שלא מבינים כלום מהחיים שלהם ומתעקשים לחטט לי בחיים הפרטיים. ונוסף על הכול, היא גם סטודנטית. הטלפון מזמזם.
    ״כן,״ אני נובח על אנדריאה, כאילו שזאת אשמתה. לפחות אני יכול לקצר את הריאיון הזה.
    ״מיס אַנַסְטַסְיָה סְטִיל נמצאת כאן לפגישה איתך, מר גריי.״
    ״סטיל? ציפיתי לקתרין קאוואנה.״
    ״אבל הגיעה מיס אנסטסיה סטיל, אדוני.״
    אני מזדעף. אני שונא הפתעות. ״תכניסי אותה,״ אני ממלמל.
    מה אתם יודעים… מיס קאוואנה לא פנויה לראיין אותי. אני מכיר את אבא שלה, אִימוֹן, הבעלים של ״קאוואנה תקשורת״. עשינו עסקים יחד, והתרשמתי שהוא אדם ממולח ושקול. הריאיון הזה הוא בכלל טובה שאני עושה לו – ואני מתכוון לגזור על זה קופון בבוא העת. ואני גם חייב להודות שסִקרן אותי לפגוש את הבת שלו, חשבתי שיהיה מעניין לראות אם התפוח נפל רחוק מן העץ.
    מהומה בכניסה לחדר מקפיצה אותי על רגלַי. מערבולת של שיער ערמוני, עור בהיר ומגפיים חומים צוללת, עם הראש קדימה, לתוך המשרד שלי. אני כובש את הרוגז הטבעי שאנשים מגושמים מעוררים בי וממהר אל הבחורה שנחתה על הרצפה על ידיה ועל ברכיה. אני אוחז בכתפיה הצרות ועוזר לה לקום.
    עיניים צלולות, כחולות־נוצצות ומלאות מבוכה, פוגשות בעינַי ומפתיעות אותי לגמרי. יש להן צבע יוצא דופן, תכלת זכה וטהורה, ולרגע אחד איום ונורא, אני מרגיש שבעיניה אני שקוף. אני מרגיש… חשוף. המחשבה הזאת מטרידה, אז אני מגרש אותה מיד.
    יש לה פנים קטנות ומתוקות שמסמיקות עכשיו, ורוד בהיר ותמים. אני תוהה לרגע אם כל העור שלה כזה – ללא פגם – ואיך הוא ייראה כשיהיה ורוד ומחומם אחרי הצלפות במקל.
    לעזאזל.
    אני קוטע את מחשבותי הסוררות, הכיוון שאליו הן פונות מלחיץ אותי. מה לעזאזל עלה בדעתך, גריי? הבחורה צעירה מדי. היא בוהה בי בפה פעור, ואני מתאפק שלא לגלגל עיניים. כן, כן, מותק, זה רק פרצוף יפה, והבל היופי ושקר החן. אני צריך להעלים את המבט המעריץ הזה מהעיניים האלה, אבל קדימה, למה שלא נשתעשע קצת תוך כדי!
    ״מיס קאוואנה. אני כריסטיאן גריי. את בסדר? את רוצה לשבת?״
    הנה שוב הסומק הזה. אני שוב בשליטה, בוחן אותה. היא בהחלט מושכת – רזה, חיוורת, עם רעמה של שיער כהה, שהגומייה בקושי אוספת את כולו.
    ברונטית.
    כן, היא מושכת. אני מושיט לה יד, והיא מגמגמת ומתחילה להתנצל בביישנות ושמה את היד שלה בידי. העור שלה קריר ורך, אבל לחיצת היד שלה חזקה להפתיע.
    ״מיס קאוואנה לא בקו הבריאות היום, אז היא שלחה אותי. אני מקווה שלא אכפת לך, מר גריי.״ הקול שלה שקט והמנגינה שבו מהוססת, והיא מעפעפת עפעוף לא סדיר, ריסיה הארוכים מרפרפים.
    אני מתקשה להסתיר את השעשוע שבקולי לזכר הכניסה הלא־הכי־אלגנטית שלה למשרד שלי, ואני שואל מי היא.
    ״אנסטסיה סטיל. אני לומדת ספרות אנגלית עם קייט… אממ… קתרין… אממ… מיס קאוואנה, באוניברסיטת וושינגטון סטייט בוונקובר.״
    תולעת ספרים עצבנית וביישנית, הא? ככה היא גם נראית: לבושה רע, מסתירה את הגוף הצנום שלה מתחת לסוודר חסר צורה, חצאית פעמון חומה ומגפיים סתמיים. היא לא מבינה כלום באופנה? היא שולחת מבטים עצבניים לכל עבר במשרד – לכל מקום, אבל לא אלי, כפי שאני מבחין באירוניה משועשעת.
    איך הבחורה הזאת יכולה בכלל להיות עיתונאית? הרי אין בה גרם אחד של תקיפוּת. היא נבוכה, ביישנית… נשלטת. אני מניד בראשי ומתפלא על הכיוון הלא ראוי שאליו זורמות המחשבות שלי, ותוהה אם ניתן לסמוך על רושם ראשוני. אני ממלמל איזו קלישאה ומזמין אותה לשבת, ואז מבחין במבט החודר שלה, הסוקר את הציורים שתלויים אצלי במשרד. לפני שאני מצליח לעצור אני מוצא את עצמי מספק לה הסבר עליהם. ״אמנית מקומית. גָ'נֶט טרוּטוֹן.״
    ״עבודות מקסימות. הן הופכות סתם דברים רגילים ליוצאים מגדר הרגיל,״ היא אומרת בקול חולמני, שקועה באמנות האנינה והמעודנת של טרוטון. הצדודית שלה עדינה – אף סולד, שפתיים רכות ומלאות – והמילים שאמרה לכדו במדויק את מה שאני מרגיש. הופכות סתם דברים רגילים ליוצאים מגדר הרגיל. זאת אבחנה מעמיקה ונוקבת. יש לה שכל, למיס סטיל.
    אני מסכים איתה ורואה, מוקסם, איך הסומק ההוא מזדחל שוב ומציף אט־אט את עורה. אני יושב מולה ומנסה לרסן את מחשבותי. היא שולפת מהתיק הענקי שלה כמה דפי נייר מקומטים ורשמקול דיגיטלי. יש לה ידיים שמאליות, פעמיים היא מפילה את המכשיר המעצבן על שולחן הבאוהאוס שלי. ברור לחלוטין שזאת הפעם הראשונה בחיים שהיא עושה את זה, אבל משום מה, ואני פשוט לא מצליח להבין למה, זה משעשע אותי. בדרך כלל אנשים מסורבלים ומגושמים כאלה פשוט מעלים לי את הסעיף, אבל עכשיו אני מסתיר את החיוך שלי מאחורי האצבע המורה ומרסן את הדחף להפעיל את המכשיר בעצמי.
    היא מגששת וממששת ונלחצת יותר ויותר, ועולה בדעתי שהייתי יכול לשכלל את הכישורים המוטוריים שלה בעזרת שוט רכיבה. כשמשתמשים בו בצורה מושכלת, הוא מסוגל להשליט משמעת אפילו על היצור העצבני והביישן ביותר. המחשבה הסוררת הזאת גורמת לי לשנות תנוחה בכיסא. היא מרימה אלי מבט ונושכת את השפה התחתונה הרכה שלה.
    פאק, איך לא הבחנתי קודם עד כמה הפה הזה מושך?
    ״ס־סליחה, אני לא רגילה לדברים האלה.״
    רואים, מותק, אבל כרגע אני לא שם על זה, כי אני לא מסוגל להוריד את העיניים מהפה שלך.
    ״זה בסדר, אל תמהרי, מיס סטיל.״ אני זקוק לרגע נוסף כדי לארגן את מחשבותי הסוררות.
    גריי… תפסיק עם זה, אבל מיד.
    ״יפריע לך אם אקליט את התשובות שלך?״ היא שואלת, בפנים גלויות ומלאות ציפייה.
    בא לי לצחוק. ״אחרי שעבדת כל כך קשה כדי להפעיל את הרשמקול, עכשיו את שואלת?״
    היא ממצמצת, העיניים הגדולות שלה נראות אבודות לרגע, ואני מרגיש דקירת אשמה לא מוכרת.
    תפסיק להיות כזה חרא, גריי. ״לא, לא יפריע לי.״ אני לא רוצה להיות אחראי למבט הזה.
    ״קייט, זאת אומרת מיס קאוואנה, הסבירה לך את מטרת הריאיון?״
    ״כן, הוא אמור להופיע בגיליון סוף השנה של עיתון הסטודנטים, כי אני מחלק השנה את התעודות למקבלי התארים.״ פאק, למה בכלל הסכמתי לדבר הזה, באמת אין לי מושג. סאם ממחלקת יחסי הציבור אומר לי שהמחלקה למדעי הסביבה באוניברסיטת וושינגטון סטייט בוונקובר זקוקה לפרסום, כדי לגייס מימון נוסף להשלמת הסכום שתרמתי לה, וסאם מוכן לעשות כל דבר כדי לזכות בחשיפה תקשורתית.
    מיס סטיל ממצמצת שוב, כאילו היא מופתעת מדברַי – והיא לא נראית מרוצה. היא לא עשתה שום עבודת הכנה לקראת הריאיון הזה? היא היתה אמורה לדעת את זה. מרגיז… לא מה שאני מצפה מאדם שגוזל מזמני.
    ״יופי. יש לי כמה שאלות, מר גריי.״ היא מחליקה קווצת שיער אל מאחורי האוזן, ואני שוכח שכעסתי.
    ״חשבתי באמת שיהיו לך שאלות,״ אני ממלמל ביובש. קדימה, בואו נגרום לה להתפתל קצת. והיא באמת נענית ומתפתלת, ואז מתעשתת, מזדקפת ומיישרת את הכתפיים. עכשיו היא מתחילה לעבוד. היא רוכנת ולוחצת על כפתור ההקלטה, ומציצה ברשימות המקומטות שלה.
    ״אתה צעיר מאוד, וכבר הצלחת להקים כזאת אימפריה. מה הדבר שאתה חייב לו את ההצלחה שלך?״
    זה הכי טוב שיש לה? איזו שאלה משעממת. אין בה אלפית גרם של מקוריות. זה מאכזב. אני מדקלם את התשובה הרגילה שלי על האנשים המדהימים שאני מעסיק. אנשים שאני סומך עליהם, עד כמה שאפשר לסמוך על בני אדם, ושאני משלם להם היטב – בלה, בלה, בלה… אבל מיס סטיל, האמת היא שאני פשוט גאון במה שאני עושה. בשבילי זה קלי־קלות. לקנות חברות כושלות שמנוהלות רע ולהבריא אותן, או, אם הן ממש הרוסות, להפשיט אותן מנכסיהן ולמכור אותן לכל המרבה במחיר. פשוט צריך לדעת להבדיל בין שני המצבים האלה, ובסופו של דבר מה שחשוב תמיד הוא האנשים שמקבלים את ההחלטות. כדי להצליח בעסקים אתה צריך אנשים טובים, ולי יש כושר שיפוט טוב מאוד בכל מה שנוגע לבני אדם.
    ״אולי פשוט יש לך מזל,״ היא אומרת בשקט.
    מזל? רטט של רוגז עובר בי. מזל? איזו חוצפה! היא נראית שקטה וחסרת יומרות, אבל השאלה הזאת? אף אחד לא ניסה אף פעם לטעון שהיה לי מזל. עבודה קשה, קידום נכון של האנשים שעובדים אצלי, פיקוח צמוד עליהם, בדיקת ההחלטות שלהם אם יש צורך, ואם הם לא עומדים במשימה, אני זורק אותם. זה מה שאני עושה, ואני עושה את זה טוב. אין לזה שום קשר למזל! טוב, לעזאזל עם זה. אני משתחצן בידע שלי, מצטט לה מדבריו של הַארוִוי פָיֶירְסְטוֹן, התעשיין החביב עלי. ״'השליחות הגדולה ביותר של כל מנהיגות היא התפתחות והעצמה של אנשים'.״
    ״אתה נשמע כמו חולה שליטה,״ היא אומרת ונשמעת רצינית לחלוטין.
    סליחה? אולי אני באמת שקוף בעיניה.
    שליטה היא השם השני שלי, חומד.
    אני לוטש בה מבט שאני מקווה שיפחיד אותה. ״אה, אני מקפיד על שליטה בכל מצב, מיס סטיל.״ והייתי רוצה להמחיש לך את זה, כאן ועכשיו.
    הסומק המקסים שב ומתגנב אל פניה, ושוב היא נושכת את השפה. אני ממשיך לקשקש, כדי לא לחשוב על הפה הזה שלה.
    ״וחוץ מזה, אתה משיג תחושה עצומה של כוח כשאתה אומר לעצמך, בינך לבינך, שביסודו של דבר נולדת לשלוט.״
    ״ולך יש תחושה עצומה של כוח?״ היא שואלת בקול רך ומפייס, אבל גם זוקפת את הגבה הענוגה שלה, חושפת את הביקורת הנשקפת מעיניה. היא מנסה להכשיל אותי בכוונה? מה בדיוק עולה לי על העצבים – השאלות שלה, ההתנהגות שלה, או העובדה שאני חושב שהיא מושכת? הרוגז שלי גובר.
    ״אני מעסיק יותר מארבעים אלף עובדים, מיס סטיל. זה יוצר אצלי הרגשת אחריות מסוימת – תחושת כוח, אם תרצי. אילו הייתי מחליט שאין לי עוד עניין בענף הטלקומוניקציה ומוֹכר את החברה שלי, בתוך חודש היו עשרים אלף איש מתקשים לשלם את המשכנתאות שלהם.״
    הפה שלה נפער בתדהמה בתגובה לתשובה שלי. נו, זה כבר יותר טוב. תקפצי לי, מותק, החיים קשים. אני מרגיש שהחזרתי לעצמי את שיווי המשקל.
    ״אין לך מועצת מנהלים שמפקחת עליך ושאתה צריך לתת לה דין וחשבון?״
    ״אני הבעלים של החברה שלי. אני לא נמצא תחת פיקוח של מועצת מנהלים.״ היא היתה אמורה לדעת את זה.
    ״ויש לך תחומי עניין חוץ מהעבודה שלך?״ היא נחפזת וממשיכה, קולטת נכון את התגובה שלי. היא יודעת שאני מעוצבן, ומאיזו סיבה לא ברורה זה מענג אותי עד מאוד.
    ״יש לי תחומי עניין מגוונים, מיס סטיל. מגוונים מאוד.״ תמונות שלה בתנוחות שונות בחדר המשחקים שלי מבזיקות בדמיוני: כבולה על הצלב, שוכבת בפישוק רגליים ובפישוט ידיים על מיטת האפריון, שרועה על ספסל ההצלפות. ומה אתם יודעים – הנה שוב הסומק הזה. זה כמו מין מנגנון הגנה.
    ״אבל אם אתה עובד כל כך קשה, מה אתה עושה כדי לנוח ולהירגע – אתה יודע, מה אתה עושה בשביל קצת צִ'יל־אָאוּט?״
    צ'יל־אאוט? המילים האלה נשמעות מוזר כשהן יוצאות מהפה המתחכּם שלה, אבל הן גם משעשעות. מתי יש לי זמן להירגע? אין לה מושג מה אני עושה. אבל היא מתבוננת בי בעיניים הגדולות התמימות האלה, ולהפתעתי אני מגלה שאני מתייחס לשאלה שלה ברצינות. מה אני עושה בשביל להירגע? אני יוצא להפלגות, אני טס, אני מזיין… אני בודק את הגבולות של בחורות קטנות חומות שיער כמוה ומלמד אותן משמעת… המחשבה הזאת גורמת לי לזוז בכיסא, אבל אני עונה בלי להתבלבל, מדלג על כמה מהתחביבים המועדפים שלי.
    ״אתה משקיע בענפי ייצור. מדוע דווקא בזה?״
    ״אני אוהב לבנות דברים. אני אוהב לדעת איך דברים עובדים: מה מפעיל אותם, איך לבנות ואיך לפרק. ואני אוהב ספינות.״ מה עוד אני יכול להגיד? הן מובילות מזון לכל חלקי כדור הארץ.
    ״נשמע שאתה מדבר מהלב, לא מתוך שיקולים הגיוניים.״
    לב? אני? אה, לא, מותק.
    הלב שלי נרמס לבלי הכר לפני הרבה זמן. ״ייתכן. אפילו שיש אנשים שטוענים שאין לי לב.״
    ״למה שיגידו דבר כזה?״
    ״כי הם מכירים אותי.״ אני שולח אליה חיוך עגמומי. למען האמת, אף אחד לא ממש מכיר אותי, חוץ מאלנה, אולי. אני תוהה מה היא היתה אומרת על מיס סטיל הקטנה. הבחורה הזאת היא גוש מהלך של סתירות: ביישנית, מתוחה, ללא ספק חכמה ומושכת בטירוף.
    כן, אוקיי, אני מודה. היא פשוט שווה.
    היא מדקלמת את השאלה הבאה. ״אתה חושב שהחברים שלך היו אומרים עליך שאתה אחד שמתיידד בקלות?״
    ״אני אדם מאוד פרטי, מיס סטיל. אני מאוד מקפיד להגן על הפרטיות שלי. אני לא מתראיין לעתים קרובות.״ מכיוון שאני עושה את מה שאני עושה, ומנהל את אורח החיים שבחרתי, אני זקוק לפרטיות.
    ״למה הסכמת לריאיון הזה?״
    ״כי אני אחד התורמים לאוניברסיטה, והאמת היא שגם לא הצלחתי להוריד ממני את מיס קאוואנה. היא הציקה בלי סוף לאנשי יחסי הציבור שלי, ואני יודע להעריך דבקות במטרה.״ אבל אני שמח שזאת את שהופעת פה, ולא היא.
    ״אתה משקיע גם בטכנולוגיה חקלאית. למה אתה מתעניין בתחום הזה?״
    ״אנחנו לא יכולים לאכול כסף, מיס סטיל, ויש יותר מדי אנשים על הכדור הזה שאין להם מה לאכול.״ אני עוטה פני פוקר ונועץ בה מבט.
    ״זה נשמע מאוד פילנתרוֹפּי. זה משהו שחשוב לך? להאכיל את הרעבים של העולם?״ היא בוחנת אותי כאילו אני איזו חידה שהיא אמורה לפתור, אבל אני בשום אופן לא אניח לה לראות את נפשי האפלה. זה לא תחום שפתוח לדיון. תזיז את העניינים, גריי.
    ״זה נכון מבחינה עסקית.״ אני מעמיד פני משועמם ומדמיין איך אני מזיין את הפה הזה כדי להסיח את דעתי מכל מחשבה על רעב. כן, הפה שלה זקוק לאילוף, ואני מדמיין אותה כורעת ברך לפני. הנה, זאת דווקא מחשבה מושכת.
    היא מדקלמת את השאלה הבאה, גוררת אותי בכוח מתוך הפנטזיה שלי. ״יש לך תפיסת עולם שמדריכה אותך בחיים? ואם כן, מה היא?״
    ״אין לי תפיסת עולם מסודרת ממש. אולי רק עיקרון מנחה – העיקרון המנחה של קארנְגי: 'אדם המשיג בעלות מלאה על מחשבותיו, יכול להשיג בעלות מלאה גם על כל דבר אחר המגיע לו בדין'. יש לי דחף פנימי עצום להצלחה, להישגיות. אני אוהב להיות בשליטה – בשליטה עצמית ובשליטה על הסובבים אותי.״
    ״אתה רוצה להשיג בעלות על דברים?״
    כן, מותק. עלייך, למשל. אני מקדיר פנים. המחשבה מזעזעת אותי.
    ״אני רוצה להיות ראוי לבעלות עליהם, אבל כן, בשורה התחתונה אני רוצה להשיג בעלות.״
    ״אתה נשמע כמו הצרכן האולטימטיבי.״ יש נימה של הסתייגות בקולה, ואני שוב מתעצבן.
    ״זה מי שאני.״
    היא נשמעת כמו בת עשירים שתמיד היה לה כל מה שרצתה, אבל כשאני בוחן מקרוב את הבגדים שלה – היא קנתה אותם באיזו חנות זולה, כמו אוֹלד נֵייבִי או H&M – אני יודע שהיא לא כזאת. היא לא גדלה בבית עשיר.
    הייתי יכול ממש לדאוג לך.
    מאיפה זה הגיע, לכל הרוחות?
    אם כי כשאני חושב על זה, אני בהחלט זקוק לשפחה נשלטת חדשה. כבר עברו, כמה – חודשיים מאז סוזנה? והנה, תסתכלו עלי עכשיו, מרייר על האישה הזאת. אני מנסה לחייך חיוך חביב. אין שום רע בצרכנות – אחרי הכול, היא הכוח המניע מאחורי מה שעוד נותר מהכלכלה האמריקנית.
    ״אתה ילד מאומץ. באיזו מידה, לדעתך, החוויה הזאת עיצבה אותך?״
    מה לעזאזל הקשר בין זה לבין מחיר הנפט? איזו שאלה מגוחכת. אילו נשארתי עם זונת הקראק, בטח הייתי מת. אני פוטר אותה בתשובה מתחמקת, משתדל לשמור על נימה רגועה, אבל היא לוחצת עלי, דורשת לדעת בן כמה הייתי כשאימצו אותי.
    תסתום לה את הפה, גריי!
    הקול שלי נעשה קר כקרח. ״המידע הזה גלוי ומופיע במסמכים רשמיים, מיס סטיל.״
    גם את זה היא היתה אמורה לדעת. עכשיו נראה שהיא מתחרטת על דבריה והיא מעבירה קווצת שיער שהשתחררה אל מאחורי האוזן. טוב מאוד.
    ״נדרשת להקריב את האפשרות לחיי משפחה בגלל העבודה.״
    ״זאת לא שאלה,״ אני מטיח בקוצר רוח.
    היא נחרדת, נבוכה ממש, אבל היא מנומסת מספיק כדי להתנצל ומנסה שוב: ״נדרשת להקריב את האפשרות לחיי משפחה בגלל העבודה?״
    מה לי ולמשפחה? ״יש לי משפחה. יש לי אח, אחות ושני הורים אוהבים. אין לי עניין להרחיב את המשפחה שלי מעבר לזה.״
    ״האם אתה הומו, מר גריי?״
    מה לעזאזל…
    אני פשוט לא מאמין שהיא אמרה את זה בקול רם! למרבה האירוניה, זו שאלה שאפילו המשפחה שלי לא מעזה לשאול. כמה חצוף מצדה! אני חש דחף פתאומי לגרור אותה ממקום מושבה, להשכיב אותה על הברכיים שלי ולהפליק לה עד שהיא תראה כוכבים ואז לזיין אותה על שולחן הכתיבה שלי כשהידיים שלה קשורות מאחור. זאת תהיה תשובה הולמת על השאלה המגוחכת שלה. אני נושם נשימה עמוקה ומרגיעה. תחושת נקם מענגת מציפה אותי כשאני רואה את המבוכה העמוקה שגרמה לה השאלה שלה עצמה.
    ״לא, אנסטסיה, אני לא הומו.״ אני זוקף גבות, אבל שומר על ארשת פנים קפואה. אנסטסיה. איזה שם מקסים. אני אוהב לגלגל אותו על הלשון.
    ״אני מתנצלת. זה, אממ… כתוב פה.״ היא שוב תוחבת את השיער שלה אל מאחורי האוזן. די ברור שזה הרגל עצבני קבוע אצלה.
    אלה לא השאלות שלה? אני שואל אותה, והיא מחווירה. פאק, היא באמת נורא מושכת בדרכה השקטה.
    ״אממ… לא. קייט – מיס קאוואנה – היא הכינה את השאלות.״
    ״אתן עובדות יחד בעיתון הסטודנטים?״
    ״לא. היא השותפה שלי לדירה.״
    אין פלא שהיא יורה לכל הכיוונים. אני משפשף את הסנטר, מתלבט אם כדאי לי להקשות עליה, אבל ממש.
    ״התנדבת לעשות את הריאיון הזה?״ אני שואל, וזוכה בתגובה למראה הכנוע שלה: היא מודאגת מהתגובה שלי. אני אוהב את ההשפעה הזאת שיש לי עליה.
    ״גויסתי. היא לא מרגישה טוב,״ היא אומרת בשקט.
    ״זה מסביר הרבה דברים.״
    דפיקה בדלת, ואנדריאה מופיעה.
    ״מר גריי, סליחה על ההפרעה, אבל הפגישה הבאה שלך בעוד שתי דקות.״
    ״לא סיימנו כאן, אנדריאה. תבטלי בבקשה את הפגישה הבאה שלי.״
    אנדריאה מהססת ובוהה בי. אני נועץ בה מבט. החוצה! עכשיו! אני עסוק עם מיס סטיל הקטנה שלנו.
    ״בסדר גמור, מר גריי,״ היא אומרת, מתאוששת במהירות, מסתובבת לאחור ועוזבת אותנו.
    אני חוזר ומפנה את תשומת לבי אל היצור המסקרן והמתסכל שעל הספה שלי. ״איפה היינו, מיס סטיל?״
    ״בבקשה אל תיתן לי להפריע לך במשהו.״
    אהה, לא, מותק. עכשיו תורי. אני רוצה לגלות את הסודות שמסתתרים מאחורי הפנים היפות האלה.
    ״אני רוצה לדעת קצת עלייך, אני חושב שזו בקשה די הוגנת.״ כשאני נשען לאחור ומצמיד את האצבעות שלי לשפתיים, היא שולחת מבט חטוף אל הפה שלי ובולעת רוק. אהה, כן – האפקט הרגיל. וזה גורם לי סיפוק לגלות שהיא לא לגמרי אדישה לקסמַי.
    ״אין הרבה מה לדעת,״ היא אומרת, והסומק חוזר ללחייה.
    אני מפחיד אותה. ״מה את מתכננת לעשות אחרי שתסיימי את הלימודים?״
    ״אין לי תוכניות, מר גריי. אני פשוט חייבת לעבור בהצלחה את בחינות הסיום שלי.״
    ״יש לנו כאן תוכנית מעולה למתלמדים.״
    איזה שד השתלט עלי וגרם לי להגיד את זה? זה נוגד את הכללים, גריי. לעולם אל תזיין את צוות העובדים… אבל אתה לא מזיין את הבחורה הזאת.
    היא נראית מופתעת, והשיניים שלה שוב ננעצות בשפה התחתונה. למה זה כל כך מגרה?
    ״אהה. אני אזכור את זה,״ היא עונה. ״אבל נדמה לי שאני לא מתאימה לכאן.״
    ״למה את אומרת את זה?״ מה לא בסדר בחֶברָה שלי?
    ״זה ברור, לא?״
    ״לא לי.״ אני נדהם למשמע התשובה שלה. שוב היא נבוכה. היא שולחת את היד אל מכשיר ההקלטה.
    שִׁיט, היא הולכת. אני עובר בראש על הלו״ז שלי לשעות הצהריים – אין שום דבר שלא סובל דיחוי. ״תרצי שאראה לך את המקום?״
    ״אני בטוחה שאתה עסוק, מר גריי, ולי יש עוד נהיגה ארוכה.״
    ״את נוהגת עכשיו בחזרה לוונקובר?״ אני מציץ דרך החלון. זאת חתיכת דרך, ויורד גשם. היא לא צריכה לנהוג במזג אוויר כזה, אבל אני לא יכול לאסור את זה עליה. המחשבה הזאת מרגיזה אותי. ״טוב, כדאי שתנהגי בזהירות.״ נימת הקול שלי חמוּרה יותר משהתכוונתי. היא מתעסקת ללא הצלחה במכשיר ההקלטה. היא כבר רוצה להסתלק מהמשרד שלי, ולהפתעתי, אני לא רוצה שהיא תלך.
    ״עניתי לך על כל השאלות?״ אני מוסיף בניסיון שקוף לעכב אותה.
    ״כן, אדוני,״ היא אומרת בשקט. התגובה שלה מדהימה אותי – איך שהמילים נשמעות כשהן בוקעות מהפה המתחכם הזה – ולרגע אני מדמיין את הפה הזה סר למרותי.
    ״תודה על הריאיון, מר גריי.״
    ״העונג היה כולו שלי,״ אני עונה – וזאת האמת, מפני שכבר מזמן לא פגשתי מישהו שריתק אותי כל כך. המחשבה הזאת לא נותנת לי מנוחה. היא קמה ואני מושיט לה את ידי, להוט לגעת בה.
    ״אני מצפה בכיליון עיניים לפגישה הבאה שלנו, מיס סטיל.״ הקול שלי נמוך, והיא שמה את ידה בידי. כן, אני רוצה להלקות את הבחורה הזאת בפלוגר ולזיין אותה בחדר המשחקים שלי. שתהיה קשורה ומשתוקקת… שתהיה זקוקה לי, שתיתן בי אמון. אני בולע רוק.
    זה לא הולך לקרות, גריי.
    ״מר גריי.״ היא מנידה בראשה ומושכת מהר את ידה מידי, מהר מדי.
    אני לא יכול לתת לה ללכת ככה. די ברור שהיא מתה להסתלק מכאן. זה מרגיז, אבל כשאני פותח עבורה את דלת המשרד שלי ההשראה נוחתת.
    ״רק מוודא שתצליחי לעבור בדלת, מיס סטיל,״ אני עוקץ אותה.
    שפתיה מתהדקות לפס קשוח.
    ״זה מאוד מתחשב מצדך, מר גריי,״ היא רושפת אלי.
    מיס סטיל יודעת לנשוך כשהיא רוצה! אני מחייך חיוך רחב מאחורי גבה ויוצא בעקבותיה. גם אנדריאה וגם אוליביה מרימות את מבטיהן בתדהמה. מה יש? אני רק מלווה את הבחורה החוצה.
    ״יש לך מעיל?״ אני שואל.
    ״ז'קט.״
    אני נועץ מבט חודר באוליביה והיא מזנקת מיד על רגליה, מביאה ז'קט כחול כהה ומושיטה לי אותו בהבעה המתרפסת הרגילה שלה. אלוהים, האוליביה הזאת מעצבנת – מריירת עלי כל הזמן.
    הממ, הז'קט זול ומרופט. צריך לשדרג למיס אנסטסיה סטיל את המלתחה בדחיפות. אני מחזיק לה את הז'קט, ובזמן שאני מלביש אותו על הכתפיים הצנומות שלה, אני נוגע בעור שבבסיס צווארה. היא קופאת רגע במקומה ומחווירה.
    כן! האפקט שלי פועל עליה! הידיעה הזאת גורמת לי עונג עצום. אנחנו ניגשים לאט אל המעלית ואני לוחץ על הכפתור, ואילו היא עומדת לידי ומתנועעת בעצבנות.
    אוי, מותק, אני כל כך יכול להפסיק את התנועות העצבניות האלה.
    הדלתות נפתחות, והיא נחפזת להיכנס ואז מסתובבת אלי. היא הרבה יותר ממושכת. הייתי מרחיק לכת ואומר שהיא יפהפייה.
    ״אנסטסיה,״ אני נפרד לשלום.
    ״כריסטיאן,״ היא עונה, וקולה רך. ודלתות המעלית נסגרות, משאירות את השם שלי מרחף באוויר שבינינו, והוא נשמע מוזר, לא מוכר, אבל סקסי בטירוף.
    אני חייב לדעת יותר על הבחורה הזאת.
    ״אנדריאה,״ אני נובח כשאני חוזר למשרד. ״תשיגי לי את וֵלְץ', ומיד.״
    וכשאני יושב אל שולחן הכתיבה שלי ומחכה לשיחה, אני מתבונן בציורים שעל קיר המשרד, והמילים שאמרה מיס סטיל חוזרות אלי. ״הן הופכות דברים רגילים ליוצאים מגדר הרגיל.״ בהחלט מילים שהיו יכולות לתאר גם אותה עצמה.
    הטלפון שלי מזמזם. ״מר וֵלְץ' על הקו.״
    ״תעבירי אותו.״
    ״כן, אדוני.״
    ״וֵלְץ', אני צריך בדיקת רקע.״

בקרוב…

X