גפרור - מישהו שיחבק אותי | לרכישה באינדיבוק
גפרור – מישהו שיחבק אותי

גפרור – מישהו שיחבק אותי

שנת הוצאה: 10/2015
מס' עמודים: 562
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37
- 37

סרן גדי גולן וסרן דייויד אברבוך הם שני טייסי קרב במילואים, בטייסת מסוקי "בל 205", בשני בסיסים שונים של חיל האוויר הישראלי.

שניהם גברים איכותיים, מרשימים וכריזמטיים, גבוהי קומה ויפי מראה בשנות ה – 27 לחייהם, שעשו את שירותם הסדיר בתקופת "מלחמת ההתשה" בתעלת סואץ ובלחימה במחבלים בלבנון.

גדי ודייויד אינם מכירים זה את זה ומעולם לא נפגשו, אך דרכיהם, זהויותיהם וגורלם, עומדים להצטלב בשרשרת אירועים עוצרי נשימה, ויריעת חיים מרגשת, שסועה ופטליסטית.

גדי, צבר, מלח הארץ, סמל של הישראלי היפה, עומד לסיים את לימודיו ב"טכניון" בחיפה, לקראת הסמכתו כמהנדס אווירונאוטיקה, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת "יום כיפור".

דייויד הוא יתום שעלה לארץ בגפו בגיל 16, ובתום שירותו הצבאי הוא חוזר לארצות הברית, ללמוד משפטים ב"לוס אנג'לס", ומקפיד להגיע פעמיים בשנה לשירות המילואים בישראל.

סיגל היפיפייה והאנרגטית בת קיבוץ גבעת חיים, שזה עתה מלאו לה 24 אביבים מאושרים, היא אהבתו הגדולה של גדי וחברתו לחיים מזה שנתיים.

חודשיים וחצי לפני פרוץ מלחמת "יום כיפור", בעת שהם שוהים בדירתם השכורה בחיפה, סיגל מבשרת לגדי שהיא נושאת ברחמה את פרי אהבתם העזה, והם מתכננים להינשא בקרוב.

ואז ב – 6 לאוקטובר, בשעה 2:00 בצהריים, האדמה רועדת…

גדי ודייויד מוזעקים לבסיסם, מצוותים לאותו מסוק ויוצאים למשימותיהם להגנת המולדת, מול הכוחות העצומים של הצבא המצרי, שחצו את "תעלת סואץ" ופלשו לחצי האי סיני.

רק אחד מהם חוזר מהתופת, פצוע אנוש, חסר הכרה והלום קרב, שכל זיכרונות עברו נמחקו ממוחו, וכשהוא מתעורר במרכז רפואי בארה"ב, משתקם וחוזר לחיים, נותרת התעלומה – מי הוא?…

בארץ נולדת עתליה, שגדלה להיות נערה יפת תואר, טובת מראה ומלאה בשפע אור הבריאה, אותו היא מפיצה על סביבתה ששרויה בשברון לב, בעוד היא נחושה ללכת בדרכו של אביה.

מסכת חייהם גדושת ההתרחשויות של גיבורי העלילה וסיפור אהבתם המופלאה של גדי וסיגל, שזורים לאורך כל הספר, מניעים את העלילה לשיאי מתח, כשברקע מרחפת כל הזמן השאלה, מי מהשניים חזר מהמלחמה, דייויד?… או גדי?… זאת עד שכל הקצוות הפתוחים נסגרים.

זהו סיפור אהבה מרתק, סוחף ומרגש, ראשיתו בדיונות החול רוויות הדם של חצי האי סיני, במלחמת "יום כיפור" 1973, וסיומו בשלהי שנת 2012, לאורך רצועת "חולות הזהב" של פלורידה.

לפניכם אפוס רחב יריעה וחובק עולם לאורך ארבעה עשורים, של חבורת צעירים מלוכדת, ואחד מהם, שחווה אובדן זהות, חיפוש עצמי, חזרה מה"אין", התפכחות, קבלה והכלה, על רקע האירועים, התמורות והתהפוכות שחלו על מדינת ישראל מאז המלחמה ועד היום.

קחו נשימה עמוקה, אתם תזדקקו לה…

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ביקורת של סוקרת הספרים לי יניני על הספר / רומן:
    "גפרור" – מישהו שיחבק אותי…

    את הספר סיימתי לקרוא אמש, לאחר מספר ימים קרים מאוד, שנחתו על פיסת המדינה הזו. אני לא זוכרת שאי פעם הנעתי את המכונית, כשמד הטמפרטורה החיצונית עמד על שתי מעלות צלזיוס. בלילות הקרים האחרונים זה הספר שחיבקתי, ואתו יצאתי למסע של 562 עמודים.

    בדרך-כלל כשאני מסיימת ספר, אני לוקחת לעצמי הפסקה ב"קטנה" ויושבת עם עצמי לכתוב. אחרי הספר הנוכחי, הייתי זקוקה להפסקה ארוכה יותר. סיימתי לקרוא ויצאתי לטיול קצרצר חמושה בכלבי הנאמן, להביט על השמים הבהירים, שהיו זרועים בכוכבים כיהלומים קורצים. כל כוכב הוא אות… האם אלה האותיות של אלוהים? האם זה כתב-ידו? לא יודעת, אבל בטוח אלה אותם הכוכבים ששני הטייסים גיבורי הספר שוחים בהם בלילות…

    הרבה אוויר נחוץ בשביל לכתוב על הספר עב הכרס הזה. אני מודה שבחלק האחרון, ניראה כאילו לבי דילג על כמה פעימות ועצר מלכת… WOW !!!!!!!

    הספר נע על שני צירי זמן כשסרן גדי גולן וסרן דיוויד אברבוך במרכז העלילה. שניהם טייסי קרב במילואים. שניהם כריזמטיים, גבוהים, יפים ובני 27. דיוויד וגדי מעולם לא נפגשו לפני המלחמה הזו, אך הגורל של שניהם לרבות זהותם מצטלבים כצמה קלועה. לשני הגברים הללו מצטרפות דמויות נוספות: סיגל (חברה של גדי גולן), תמר (אחותו של גדי גולן), ד"ר ג'ודי סטון מנתחת הראש המדהימה, ד"ר אייב קנולר, ארנולד, גברי בעל לב הזהב, ג'ניפר, ראסל, ג'ק המקסים והאופטימיסט, פרנקי, ג'וליה, אמיר ועוד…

    גדי הכיר את סיגל בטכניון בלימודי ההסמכה להנדסאות אווירונאוטיקה. סיגל בת 24 ילידת קיבוץ גבעת חיים. עבדה כרכזת אווירונאוטיקה ואסיסטנטית של דיקן הפקולטה. שניהם תוארו כזוג יונים. היא יפיפייה, חטובה, שזופה, עם עיניים ירוקות, חכמה וגם עקשנית… הוא ספורטאי, גבוה, עם עיניים ירוקות ונבונות. שניהם יחדיו היו כפרח וגבעולו. סיגל הייתה אהבתו הגדולה של גדי וחברתו לחיים, במשך שנתיים ונשאה ברחמה את פרי אהבתם… את "ע-ת-ל-י-ה".

    דיוויד אברבוך יהודי שנולד במינסוטה שבארצות הברית, גרוש, יתום מגיל 15, פטריוט שבגיל 17 החליט לעלות לארץ. סיים את לימודיו בפנימייה צבאית בבית-הספר הריאלי בחיפה, ומשם ישירות לצה"ל. דיוויד התקבל לקורס טייס, והפך לטייס מסוקים בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. בתום השרות שב לארצות הברית ללימודי משפטים, נישא, התגרש והקפיד לחזור לארץ לשרות מילואים. לאחר גירושיו הוא קבע את מגוריו בישראל.

    גדי ודיוויד שני מלאכים שדמו אחד לשני, לא רק במראם החיצוני, אלא גם בסוג הדם שלהם: סוג דם אציל "O".

    ב-6.10.1973 בשעה 14:00 האדמה רעדה… גדי ודיוויד מוזעקים לבסיס חיל האוויר תל-נוף, ונשלחים לתעלת סואץ אל מול כוחות הצבא המצרי. מהמשימה הזו חוזר רק אחד מהם… פצוע אנוש, ללא הכרה, שרוף כגפרור שכל זיכרונותיו נמחקו כלא היו, והוא מתעורר במרכז הרפואי ע"ש פרנקלין דלאנו רוזוולט בוושינגטון, במחלקה הנאורולוגית…האם זה דיוויד? האם זה גדי? מכאן גדי/דיוויד ואנחנו יוצאים למסע לא קל, ברחבי ארצות-הברית בליווי דמויות נוספות שונות וססגוניות.
    ובארץ, מה קרה בינתיים? ב-17.4.1974 נולדה עתליה, סיגל המשיכה בעבודתה בטכניון עד שכוחותיה שבו אליה, והחליטה לפנות לדרך עצמאית משלה… הנאמנות לגדי נשמרת לאורך כל הדרך, ועתליה יפת התואר ונחושת הדעת, גדלה לצד האם, ללא אבא עם ביקורים בבית העלמין… עמוד 207: "אמא, את אמרת לי שנוסעים לאבא, אבא נמצא שם למעלה בשמים, אז איך נגיע אליו? זה לא מספיק גבוה פה. אמא, בפעם הבאה שנבוא לבקר כאן אז ניקח איתנו סולם גדול ורמקול ונוכל לדבר עם אבא"…

    חייהם של דמויות הרקע שהוזכרו נשזרו באומנות לתוך השאלה: מי מהשניים חזר מהמלחמה… תמר לא שקטה עד ש… סיגל התעקשה… ועתליה הקסימה אותי בנחישות דעתה.
    קל להתאהב בדמויות אני התאהבתי בכולם ובמיוחד בג'ק האופטימיסט הבלתי נלאה. קסם של איש שראה מה שלפעמים אנחנו גם לא רואים… עמוד 484: "שון חברי היקר, שים את מבטחך באלוהים שאתה כל כך מאמין בו, אבל זכור לעזור לו לעזור לך, כי אנייה בתוך בקבוק לא תפליג לשום מקום."

    לכל המסע הזה משה גל טווה אירועים היסטוריים רבים כמו: ביקורו של אנוואר סאדאת, הסכם השלום עם מצרים לצד אירועים פרטיים ואישיים.

    זהו סיפור אהבה מטלטל, מותח, מרתק, סוחף, מלא בחמלה ומגוון רגשות שמתחיל באוקטובר 1973 ומסתיים בשלהי 2014 בפלורידה.

    הספר הזה מספר על אנשים בודדים שאפילו מנורה בתקרה משמשת להם חברה (עמוד 489). אין כאן רוע… יש כאן רק טעות, המפגישה אותנו עם דמויות עם לב ענק, מלאי בחמלה אנושית, נדיבות ונגיעות רבות של חכמת חיים, משולבות באינטואיציה חדה כסכין. תמצאו כאן הרבה אהבה ורסיסים ממנה חולפים כמטאורים, במיוחד בראשו של הלום קרב. הלומיי הקרב לעיתים לא מכירים ברגש שנקרא אהבה…

    לספר הזה צריך נשימה עמוקה. כתולעת ספרים, אני מודה שמזמן זה לא קרה לי. משה גל כותב בגובה העיניים ומצליח בכישרון ייחודי, לקלף את השכבות שהאדם עוטה על עצמו, כדי לא להסתנוור מהאמת שעומדת מולו.

    יש קוראים/ות שאולי התכווצו עקב עוביו. אזי אל תיבהלו, הספר שווה את המסע. ממליצה בחום. יכולתי להמשיך להרקיד את אצבעותיי על המקלדת עוד ועוד, אבל אני אתן לכם/לכן לצאת למסע החוויתי הזה עצמאית, לא תצטערו. כשתסיימו אנא קראו בשנית את הפרולוג שמופיע בתחילת הספר.

    לסיום, חבקו את הספר לחיקכם והכינו לעצמכם כוס קפה… מזהירה שייתכן ויהיו כאלה שעיניהם ידמעו…

    משה גל, תודה על הספר וההקדשה האישית…ואין ראוי ממך למילותיי אלה.

    נ.ב.
    עתליה שייכת לאותם הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש…
    ("חורף 73'" שיר שאני מאוד אוהבת שנכתב ע"י שמואל הספרי, והולחן ע"י אורי וידיסלבסקי).

    לי יניני

הוסף חוות דעת

בקרוב…

1 – "הבא להרגך השכם להרגו"

אפריל 1973 – חצי שנה לפני מלחמת יום כיפור
07.04.1973 – אש דלילה ולא מדויקת מנשק קל האירה את חשכת הלילה בשובלי אור דקים בשעה שחצו בטיסה נמוכה את קו הגבול בין ישראל ללבנון. סרן גדי גולן הגביר מהירות, הרים את אף המסוק וביצע נסיקה תלולה תוך כדי פנייה חדה אל עבר רכס הגבעות שמעבר לגבול. הוא הכיר היטב את נתיב הטיסה שנקבע להם. כל כך הרבה פעמים במהלך השירות הסדיר יצא למשימות תקיפה בדרום לבנון, עד שהיה יכול להטיס את המסוק ליעדו בעיניים עצומות. עכשיו בגיחה הראשונה שלו במסגרת שירות המילואים קלט באכזבה שדבר לא השתנה מאז. אותן משימות, אותה לבנון, אותם מחבלים ארורים. יעד התקיפה התקרב במהירות, מזל"ט המודיעין איתר רכב מחבלים הנושא משגר קטיושות שהתמקם בחורשה בפאתי הכפר הלבנוני מרכאבה מדרום לנהר הליטני, והם הוזנקו להשמידו.
"איתן, אנחנו ממש קרובים, הכול דופק כמו שעון שוויצרי", ציין בסיפוק לפיית מכשיר הקשר כשסיים לבדוק את לוח השעונים לפניו והחל להנמיך לגובה 200 רגל. ביטא את שביעות רצונו ברשת הקשר הפנימית לאוזניו של טייס המשנה איתן שישב לשמאלו ושהיה שקוע כל כולו במפות הניווט שהיו מונחות על ברכיו.
"המטרה במרחק 2,500 מטר, מיד נבחין באורות בתי הכפר", שמע את איתן באוזניות שלראשו וזיהה סימני התרגשות בקולו של הטייס הצעיר, שזו הייתה גיחתו הראשונה אל מעבר לגבול.

"היידה איתן, תתכונן, עזוב את המפות, בוא נטגן חביתה מקושקשת ויאללה בחזרה לבסיס, אני עוד רוצה להספיק להגיע לתל אביב ולבלות את הלילה עם סיגל", אמר ומשך אליו את מוט ההיגוי, כשהוא נהנה מתגובתו המיידית והחלקה של המסוק, שנסק בזווית חדה כלפי מעלה.
"אנחנו כ-500 מטר מהמטרה", הודיע איתן, "הכוורות טעונות, שתי רקטות מוכנות לשיגור, אני משחרר נצרות", המשיך לעדכן. בעלטה ששררה סביבם נגלו לפתע אורות בתי הכפר והאורות הקלושים של עמודי התאורה אשר סימנו את תוואי הכביש הראשי שחצה את הכפר לכל אורכו.
"אני מזהה את המטרה בשעה שתיים בתוך החורשה, כמאה מטר מאחורי הבית האחרון בכפר", שמע את איתן מדווח בהתלהבות ומצביע על רכב מסחרי שהיה מוסתר בחורשת עצים מצפון לכפר. עכשיו גם הוא זיהה את המטרה – טנדר עם ארגז משא פתוח ועליו מתקן שיגור מכוסה בחלקו בברזנט שהחל לתמרן כאחוז תזזית בין עצי החורשה – עושה את דרכו לעבר הכביש שעובר במרכז הכפר.
"תנסה לפגוע בו עוד לפני שהוא מצליח להגיע לכביש!" הורה לאיתן והחל בצלילה תלולה לעבר הטנדר.
מסביבם התעוררו השמים, אש מנשק קל נורתה לעברם מהחורשה ומכמה מוקדים מתוך הכפר, אך שובלי הנותבים סימנו את חוסר הדיוק של האש מן הקרקע.
"גדי, יש לי אותו על הכוונת", שמע את איתן מדווח בהתרגשות.
"קח אותו ע־כ-ש-י-ו!" הורה לו והמשיך לצלול לעבר הטנדר. עוד הספיק להבחין בשובלי האש שהותירו אחריהן שתי הרקטות שאיתן שילח ואז משך אליו בחוזקה את מוט ההיגוי והטיס את המסוק מעלה, מעלה, אל תוך השמים.
"בול פגיעה! חביתה משתי ביצים", עלץ איתן לצדו.
גדי מיהר לבצע הקפה ויעף נמוך, ואכן למטה לצד הכביש, במקום שאליו הטנדר הצליח להגיע במנוסתו, נדלקה מדורה גדולה מלווה בהתפוצצויות משנה ונתזי אש שהתעופפו לכל עבר.
"היידה הביתה"… פלט בסיפוק ושלח מרפק חברי לצלעותיו של איתן, שצהל ושמח לצדו, "תחקיר טיסה, מקלחת, בגד ‘ציוויל‘, כי סיגל מחכה והלילה רק מתחיל", פיזם שבע רצון, בשעה שחזרו וחצו את קו הגבול לתוך שטח ישראל.
כשנחתו בבסיס חיל האוויר ברמת דויד כבר המתין להם רכב הטייסת ליד מנחת המסוקים. הם התמקמו בתוכו לקול צהלותיהם של אנשי צוות הקרקע שעודכנו בתוצאות התקיפה, והוסעו היישר לחדר המבצעים של הטייסת, לתחקיר השגרתי המתחייב לאחר כל משימה. צילומי האוויר שפוענחו עד מהרה העידו על פגיעה ישירה והשמדת הטנדר ומשגר הקטיושות על שני המחבלים שהיו בתוכו. עוד התעכבו ומילאו את הטפסים הנחוצים התבשרו כי הם מקבלים יום חופש ויצאו עם מלוא חופניים תשבחות אל חדרי המגורים.
"היי גדוש יקר שלי, מתי אתה מגיע?" שמח לשמוע את קולה של סיגל מעברו האחר של הקו.
"בעוד שעה וחצי מתוקה, תשמעי סיגל, כבר מאוחר, לא נראה לי שהיום נספיק ללכת לסרט, אז תמתיני לי אצל אורית ואמיר ותציעי להם שנצא יחד לאכול במסעדה. סיגלי, אני מת מרעב, אין לי גם איפה לאכול עד שאגיע, אז ראי הוזהרת, אני בא וטורף אותך".
"גדי, תזכור שהבטחת, אבל יקירי, סע לאט בבקשה, אתה בטח הרוג מעייפות".
"אוקיי אהבה שלי, אל תדאגי, אנהג בזהירות, להתראות בעוד שעה וחצי בערך".
לאחר הבילוי במסעדה חש שהוא עייף, שלא יהיה מסוגל לנהוג את הדרך הארוכה לחיפה והחליט ביחד עם סיגל לעשות את הלילה בתל אביב וללון בביתם של אורית ואמיר, חבריהם הנשואים והטובים ביותר.
אמיר חלק איתו את ספסל הלימודים בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון מזה ארבע שנים והיה חברו הקרוב ביותר. הם הכירו במסגרת קורס הטיס והחברות ביניהם הלכה והתהדקה במהלך השירות הסדיר, כששובצו לשרת יחד כטייסי מסוקים בטייסת מסוקי ה"בל 205" בבסיס חיל האוויר תל נוף. במהלך שירות הקבע המשיכו לשרת יחד כמדריכי טיסה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר והיו שניים מתוך ארבעת טייסי הצוות האווירובטי המהולל של החיל. כשהשתחררו החליטו על המשך דרכם המשותפת בלימודי הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון בחיפה והפכו להיות צמד חמד בלתי נפרד במהלך ארבע שנות הלימוד שעומדות להסתיים בעוד כחצי שנה. יחד גם נמנו עם שחקני העתודה של נבחרת ישראל בשחמט, משחק ששניהם אהבו והצטיינו בו. יכלו לשבת שעות ארוכות זה מול זה ולשחק משחקים שלפעמים נמשכו גם שבועות וחודשים. לא פעם התחילו משחק וכשהיו מתעייפים נהגו לרשום על דפי נייר את מצב הכלים על הלוח על מנת לסיים אותו במועד מאוחר יותר, בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה, למורת רוחן של סיגל ואורית.
את סיגל הכיר בטכניון בחיפה. בחירת לבו, בת קיבוץ גבעת חיים, שמאז שחרורה מהשירות הצבאי עבדה כרכזת הפקולטה לאווירונאוטיקה וכאסיסטנטית ויד ימינו של דיקן הפקולטה. "זוג יונים", כך נהגו לכנות אותם חוג מכריהם בבואם לתאר את מערכת יחסיהם המופלאה ואת אהבתם העזה. יחד היו זוג מדהים שמשך אליו את תשומת לבם של כל הסובבים אותם. הוא גבר יפה תואר שנושק לגיל 27, ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, בעל מבנה גוף אתלטי, מתנשא לגובה 1.87 מטר, שיערו שחור קצוץ, ומפניו ניבטות עיניים ירוקות, נבונות וטובות. והיא לצדו כפרח יפה ורענן, בת 23, חטובה כבת הים ושזופה תמידית, נמוכה ממנו בראש, זהובת שיער שגלש עד מעבר לכתפיה ועיניה ירוקות, חייכניות ויפות להפליא. הכירו לפני שנתיים ומאז אהבתם פרחה בין שבילי מדשאות הטכניון ולאורך כותלי מסדרונותיו.
"ששש… תפסיק להשמיע קולות", השתיקה אותו וצחקקה בהנאה. "גדי, שומעים אותנו", חייכה ואימצה אותו אליה בחום, מתגעגעת למגע גופו השרירי בגופה ושותה בצמא את הרגע. "גדוש יקר שלי, אני לא יודעת איך אצליח להחזיק מעמד עד שתסיים את שירות המילואים", לחשה על אוזנו. "לא ראיתי אותך שבועיים ומחר אני שוב נשארת לבד, עוד שבועיים בלעדיך ואני אשתגע מגעגועים", מלמלה בעצב ופרצה בבכי.
באפלולית החדר הביט בפניה היפות, מחה את דמעותיה ונשק למצחה, אימץ אותה אל לבו ולחש מילות אהבה על אוזניה. ברגעים קסומים אלה לצדה לא היה בלבו שמץ של ספק כי מבין כל נשות תבל הוא זכה להכיר את הנשמה התאומה שלו בעולם הזה, צלע מצלעו, פעימת לבו, כל כך אהב אותה.
"אני מתגעגע אלייך גם כשאני נמצא לידך", לחש וחייך כשגילה שאהובתו כבר מרחפת בעולם החלומות.
מותש מהיום הארוך מתח את גופו בהנאה לאורך המיטה, חיבק את סיגל אליו וניסה להירדם. עצם את עיניו והוטרד מהמחשבה שהיה היום אחראי למותם של שני בני אנוש.
"אנא אלוהים הטוב סלח לי, אבל אלה היו מחבלים שהתכוננו לשלח טילי קטיושה ללא אבחנה לצפון הארץ ולפגוע באזרחים, נשים וילדים חפים מפשע… הבא להרגך השכם להרגו", לחש תפילה וציטט מהכתובים לאפלת החדר. בראשו עוד חלפו והתערבבו הבזקי תמונות, – אורות הכפר… הפגיעה במטרה… נתזי האש… איתן… אמיר ואורית… צילומי האוויר… סיגל… עד שנרדם ושקע בשינה עמוקה.

משה גל נולד בתל אביב. עסק בתחומים רבים ומגוונים ובין היתר היה הנדסאי ייצור, מפיק מחזות זמר, פרסומאי, דייל אוויר בחברת אל על, דוגמן צילום, מדריך תיירים לספרד ועוד… לפני שהתמסר לכתיבה.
גל הוא לוחם ופטריוט ישראלי, נכה צה"ל פגוע פיזית והלום קרב שהשתתף בארבע מלחמות ישראל. הספר/רומן "גפרור" מבוסס על ניסיון חייו האישי, הנדיר והעשירבאירועים מרתקים, ועל פי מיטב דמיונו.

X