גלוי ונעלם | לרכישה באינדיבוק
גלוי ונעלם

גלוי ונעלם

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 186
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 48
- 39

ג’אנקי צעיר נמצא מת ממנת־יתר. כביכול. מה שהיה עשוי להירשם כעוד נתון סטטיסטי מצער אך שכיח, משנה את פניו לחלוטין ברגע שמפקח בילוש ג’ון ריבוס ממשטרת אדינבורו נכנס לתמונה.  הגיבור האהוב, הפגום והבלתי־נשכח שברא איאן רנקין, חושד שמדובר ברצח.ככל שהוא מתקדם בחקירה, כך מתקלפות השכבות הציוריות המוכרות לתיירים בעיר הבירה הסקוטית, ותחתיהן נחשף הצד האפל של העיר – רווי התככים, הסיאוב, הזימה והאימה שמגיעים עד החלונות הגבוהים ביותר. החלונות שרק לג’ון ריבוס יש אומץ לשבור. "גלוי ונעלם" הוא השלישי בספרי ריבוס שרואה אור בעברית בהוצאת "רימונים", אחרי "חבלים וצלבים" ו"שחור וכחול", שזכו לשבחי המבקרים ולאהבת הקוראים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גלוי ונעלם”

מדברי הביקורת על "גלוי ונעלם":

 

"יצירה עשירה ומורכבת, עם הדהודים של צ’ארלס דיקנס. ריבוס הוא המצאה מרהיבה. אתם תאהבו כל שנייה." (דיילי טלגרף)

 

"הפוליטיקה המשטרתית והשחיתות בצמרת מתוארות בדיוק מצמרר. רנקין הבטיח את מקומו בראש סופרי המתח הפועלים בעולם." (אובזרוור).

"תתחבאי!"
הוא צרח, אחוז טירוף והדם אזל מפניו. היא עמדה בראש גרם המדרגות והוא התקדם לעברה בצעדים כושלים, תפס אותה בזרועותיה ודחף אותה כלפי מטה בעוצמה לא ממוקדת, והיא חששה ששניהם ייפלו ביחד. היא צעקה.
"רוני! ממי להתחבא?"
"תתחבאי!" הוא צרח שוב. "תתחבאי! הם באים! הם באים!"
הוא דחף אותה עד לדלת הכניסה. היא ראתה אותו נטרף לפני כן, אבל זה אף פעם לא היה חמור כמו עכשיו. היא ידעה שמנת סם תעזור לו, והיא ידעה שיש לו כל מה שצריך בחדר שלו למעלה. הזיעה נטפה משערו שהיה אסוף ברצועות דקות, כמו זנבות עכברים. רק לפני שתי דקות, ההחלטה החשובה ביותר בחייה הייתה אם להסתכן או לא בביקור בשירותים המפוקפקים שבסקווט.1 איך שהכול יכול להתהפך בן רגע…
"הם באים," הוא אמר שוב, וקולו צנח לכדי לחישה. "תתחבאי."
"רוני," היא אמרה, "אתה מפחיד אותי."
הוא בהה בה, ונראה היה שעיניו כמעט מזהות אותה. ואז הוא הסב ממנה את מבטו אל מרחב מוגן משלו, במרחק ניכר ממנה. "תתחבאי," הוא שרק כמו נחש ופתח את הדלת. בחוץ ירד גשם והיא היססה אבל הפחד השתלט עליה והיא נעה לעבר הסף. ידו תפסה שוב בזרועה והוא משך אותה בחזרה פנימה. הוא חיבק אותה. גופו רעד ולזיעה שלו היה טעם מלוח כמו של ים. פיו היה קרוב אל אוזנה, ונשימתו חמה.
"הם רצחו אותי," הוא אמר. ואז, בפראות פתאומית, הוא דחף אותה שוב. הפעם היא מצאה את עצמה מחוץ לבית. הדלת נטרקה והוא נשאר לבד בפנים. לבד עם עצמו. היא עמדה בפתח הגינה, הביטה בדלת וניסתה להחליט אם להקיש עליה או לא.
זה כבר לא ישנה דבר. היא ידעה שלא. אז במקום להקיש על הדלת היא התחילה לבכות. ראשה נשמט קדימה במפגן נדיר של רחמים עצמיים והיא בכתה במשך דקה שלמה, עד שנשמה עמוק שלוש פעמים, הסתובבה והתחילה ללכת במהירות. מישהו ינחם אותה. מישהו יגרש את הפחד וייבש את בגדיה.
מישהו תמיד עושה את זה.
ג’ון ריבוס נעץ מבט קשה בתבשיל שלפניו, תוך התעלמות מהשיחה שמסביב לשולחן, ממוזיקת הרקע ומהנרות המהבהבים. לא באמת עניינו אותו מחירי הבתים בברנטון, או המעדנייה החדשה שנפתחה בגראסמרקט. הוא לא רצה במיוחד לדבר עם האורחים האחרים – מרצה באוניברסיטה לימינו, מוכר ספרים לשמאלו – על… על מה שלא יהיה, למען האמת. כן, זאת הייתה ארוחת הערב המושלמת; השיחה חריפה כמו המנה הראשונה, והוא שמח שריאן הזמינה אותו. ברור שהוא שמח. אבל ככל שהרבה להתבונן בחצי הלובסטר שבצלחת שלו, כך גבר בתוכו הייאוש הבלתי־ממוקד. מה יש לו במשותף עם האנשים האלה? האם הם יצחקו אם יספר להם את הסיפור על כלב המשטרה והראש הכרות? לא, הם לא יצחקו. הם יחייכו בנימוס ואז ירכינו ראשיהם לעבר הצלחת ויסכמו בינם לבין עצמם שהוא, איך לומר, קצת שונה מהם.
"ירקות, ג’ון?"
זה היה קולה של ריאן, שהזהיר אותו ונזף בו על כך שאינו "משתתף", אינו "משוחח" ואפילו אינו מעמיד פני מתעניין. הוא חייך באישור אל הירקות, אך התחמק מעיניה.
היא הייתה בחורה נחמדה. די מהממת אפילו בדרכה הייחודית. שיער אדום בוהק, גזור בתספורת קארה נערית. עיניים בצבע ירוק עמוק ומרשים. שפתיים דקות אך מבטיחות. כן, היא בהחלט מוצאת חן בעיניו. הוא לא היה נענה להזמנה לארוחת ערב אלמלא הייתה מוצאת חן בעיניו. הוא גישש אחר פיסת ברוקולי שלא תתפרק לאלף חתיכות, וניסה לתמרן אותה לכיוון הצלחת שלו.
"אוכל נהדר, ריאן," אמר מוכר הספרים וריאן חייכה והסמיקה קלות. זה כל מה שצריך, ג’ון. זה כל מה שהיית צריך להגיד כדי לשמח את האישה הזאת. אבל הוא ידע שבפיו כל מחמאה תמימה תישמע סרקסטית. הוא לא יכול לשלוט בטון שלו ולהחליף אותו לפי הצורך, כמו גופיה. הטון שלו הוא חלק ממנו שצמח וטופח במשך שנים. ולכן, כשהמרצה הסכימה עם מוכר הספרים והצטרפה למחמאות, ג’ון ריבוס הסתפק בחיוך קפוא מדי ובניד ראש ממושך מדי, כך שכל העיניים בחדר שוב ננעצו בו שלא מרצונו. פיסת הברוקולי נשברה לשני חצאים והתרסקה בקול תרועה על מפת השולחן.
"חרא!" הוא אמר, וברגע שהמלה חצתה את דל שפתיו כבר ידע שזו לא המלה הנכונה, לא ממש המלה המתאימה לאירוע ולמעמד. אבל מה הוא יכול לעשות? הוא בן־אדם ולא מילון.
"מצטער," אמר.
"קורה," אמרה ריאן. אלוהים, כמה שהקול שלה היה קר.
זה היה סיום מושלם לסוף שבוע מושלם. הוא יצא לקניות בשבת, כביכול כדי לרכוש חליפה לכבוד ארוחת הערב. אבל המחירים הרתיעו אותו ובמקום חליפה קנה כמה ספרים, שאת אחד מהם התכוון לתת במתנה לריאן: דוקטור ז’יוואגו.
אבל אז הוא החליט שהוא רוצה לקרוא את הספר בעצמו והביא פרחים ושוקולד, אבל שכח שריאן שונאת שושנים (או שלא ידע מלכתחילה?) ושבדיוק התחילה דיאטה חדשה ומייסרת. לעזאזל. ובנוסף לכול, הוא ניסה כנסייה חדשה הבוקר, לא הרחק מהבית. הכנסייה הקודמת שניסה הייתה מאוד מנוכרת ולא ידידותית, והתעסקה רק בחטאים ובכפרת עוונות, אבל זו מציעה את ההפך הגמור, וכולה אהבה ושמחה וגישה של "על מה כבר יש לבקש סליחה בכלל?" אז ריבוס שר את המזמורים והתחפף, עם לחיצת יד לכומר והבטחה לשוב בעתיד.
"עוד יין, ג’ון?"
זה היה מוכר הספרים, שאחז בבקבוק שקנה. זה לא היה יין רע, למען האמת, אבל האיש דיבר עליו בכזאת חשיבות עצמית וגאווה, שריבוס חש צורך עז לסרב. מוכר הספרים קימט את מצחו, אבל אז הבין שהסירוב של ריבוס פירושו יותר יין בשבילו, התעודד ומילא את כוסו בעזוז.
"לחיים," אמר.
הנוכחים עברו לדבר על כמה שאדינבורו שוקקת חיים והומת אדם בזמן האחרון. לשם שינוי, נושא שריבוס יכול להסכים אתו. בסוף מאי התיירים מתחילים למלא את העיר. אבל זאת לא הסיבה היחידה. אם מישהו היה אומר לו לפני חמש שנים, שב־1989 אנשים יהגרו מדרום אנגליה לאדינבורו הצפונית, הוא היה צוחק בקול גדול אבל עכשיו זאת עובדה, ונושא ראוי לשיחה בארוחת ערב.
הרבה יותר מאוחר, האורחים עזבו וריבוס עזר לריאן לשטוף כלים.
"מה קרה לך?" היא רטנה, אבל ריבוס הצליח לחשוב רק על לחיצת היד האיתנה והבוטחת של הכומר, וההבטחה הצפונה בה לעולם הבא.
"כלום," הוא אמר. "בואי נשאיר את הכלים האלה לבוקר."
ריאן שלחה מבט לעבר המטבח, ספרה את הסירים הטעונים קרצוף, את שרידי הלובסטר האכולים למחצה, את כוסות היין המוכתמות בשומן.
"בסדר," אמרה לבסוף. "על מה חשבת במקום זה?"
הוא הרים את גבותיו באטיות, ואז הוריד אותן שוב קרוב מאוד לעיניו. שפתיו התרחבו לחיוך ערמומי. היא העמידה פני ביישנית. "אוי, המפקח, אתה מנסה לרמוז לי משהו?"
"קבלי עוד רמז," אמר ריבוס והצמיד אותה אליו לחיבוק. הוא טמן את פניו בצווארה. היא צווחה והלמה בגבו באגרופיה.
"אלימות משטרתית!" קראה. "משטרה! משטרה, הצילו!"
"כן, גברתי?" הוא שאל בנימה חוקרנית ומשך אותה במותניה לעבר המקום שבו חדר השינה וסיומו הסופי של סוף השבוע המתינו בין הצללים.
שעת ערב מאוחרת באתר בנייה בפרברי אדינבורו. כאן בונים בניין משרדים. גדר בגובה ארבעה וחצי מטרים הפרידה בין העבודות והכביש הראשי. הכביש עצמו היה חדש למדי, ונסלל כדי להקל על עומס התנועה בשולי העיר וכדי שאנשים יוכלו להתנייד בקלות מבתיהם הכפריים אל משרדיהם שבמרכז העיר.
הלילה לא הייתה אף מכונית בכביש. הקול היחיד שנשמע ברקע היה קול טרטורו האטי של מערבל הבטון באתר הבנייה. איש אחד הזין אותו בחול אפור מלוא האת ונזכר בימים שעבד באתר בנייה. עבודה קשה זאת הייתה, אבל הגונה.
שני גברים נוספים עמדו מעל בור עמוק והביטו לתוכו.
"זה נראה לי מספיק," אמר אחד מהם.
"כן," הסכים השני. הם פנו לעבר המכונית, מרצדס סגולה ומזדקנת.
"יש לו בטח איזה השפעה. ז’תומרת, לתת לנו את המפתחות למקום הזה, לארגן את כל העסק הזה. בטח יש לו איזה השפעה."
"העבודה שלנו היא לא לשאול שאלות." האיש שדיבר היה המבוגר מבין השלושה, והקלוויניסט2 היחיד. הוא פתח את הדלת של תא המטען. בפנים הייתה מקופלת גופתו של נער שברירי. עורו היה אפרפר, כהה רק במקומות של החבורות.
"איזה בזבוז," אמר הקלוויניסט.
"כן," הסכים אתו אחד השותפים. הם הוציאו את הגופה ביחד ונשאו אותה בעדינות לעבר הבור. היא צנחה ברכות אל הקרקעית. רגל אחת נתפסה בדופנות החמר הדביקות, ומבעד למכפלת המכנסיים נחשף קרסול עירום.
"בסדר," אמר הקלוויניסט למפעיל המערבל. "כסה אותו ובואו נסתלק מפה. אני מת מרעב."

איאן רנקין (Ian Rankin) סופר מותחנים סקוטי שנודע בעיקר בעקבות סדרת ספרי הבילוש שחיבר משנת 1987 ועד לימינו בהם מככב הבלש ג'ון ריבס. פרסם ספרים גם תחת שם העט, ג'ק הרווי (Harvey Jack). יצירתו הראשונה של רנקין הייתה רומן התבגרות בשם floods, שראה אור בדפוס בשנת 1986. בשנת 1987 פורסם המותחן הראשון שלו, Knots and Crosses (ראה אור בעברית בשם,חבלים וצלבים). במרכזו של הספר ניצב בלש משטרה קשוח בשם ג'ון ריבס החוקר תעלומות שונות ברחבי סקוטלד, ובעיקר בעיר אינדברו. במשך השנים הפך ריבס לדמות המרכזית הניצבת במרכזם של 18 מותחנים, שראו אור מ-1987 ועד לימנו. סדרת הספרים זכתה להצלחה מסחרית רבה,לשבחי הביקורת ולפרסים מכובדים. ספרי הסדרה תורגמו ללמעלה מ-36 שפות ובהם גם לעברית בתרגומו של ירון פריד ובהוצאת הספרים רימונים. עשרה מהספרים עובדו לסדרת טלוויזיה משטרתית שהוקרנה במשך חמש עונות בערוץ -ITV הבריטי. הצלחתו המסחרית וההכרה הבינלאומית שקיבלה יצירתו מיקמה את רנקין כסופר מותחני הפשע המוכר ביותר בממלכה המאוחדת‏. מלבד ספרות המותחנים רנקין חיבר סיפורים קצרים, רומן גרפי וספרי עיון. מלבד זאת בראשית שנות ה-2000 כיכב בשתי סדרות דקומנטריות ששודרו בתחנת הטלוויזיה היוקרתית, BBC, התוכניות עסקו בקשר הקיים בין ספרות בילוש לבין מקרי פשע המתקיימים במציאות.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X