גירושים מאוחרים | לרכישה באינדיבוק
גירושים מאוחרים

גירושים מאוחרים

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 453
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 72
- 39

יהודה קמינקא מגיע מארצות-הברית לישראל לתשעה ימים כדי להתגרש סוף-סוף מאשתו נעמי, המאושפזת זה חמש שנים במוסד לחולי-נפש. מעבר לאוקיינוס מחכה לו אשה חדשה ותינוק בבטנה. הדרמה המשפחתית, המתגלגלת אל שיאה בראשון של פסח, נמסרת לחלופין 'מפי' כל אחד מבני-המשפחה, כולל בני-זוגם, ואפילו המאהב הזמני של אחד הבנים, והכלב הוותיק הורציוס. מהדורת 2010 של 'גירושים מאוחרים' היא נוסח מחודש, בתוספת פרק עשירי, של אחד הרומאנים המז'וריים והמרגשים של יהושע – מתחרה רציני ל'מולכו' ול'מר מאני'. פרופסור הרולד בלום, מחשובי המבקרים בארצות-הברית, כלל את 'גירושים מאוחרים' בצדק ברשימת היצירות של הקנון הספרותי המערבי במחצית השנייה של המאה-העשרים. החזרתו לרומאן של הפרק העשירי, "הלילה האחרון", שהושמט ממהדורת 1982, היא החידוש העיקרי בנוסח הערוך-מחדש. פרק פארודי זה, שגיבורו הוא הכלב הורציוס המתרוצץ בעקבות 'המונולוג' שלו תוך כדי דיאלוגיוּת פולמוסית עם המחבר, נגנז באקלים הספרותי של שנות השמונים בשל אופיו הבלתי-ריאליסטי כביכול. אבל במבט לאחור, ולאור כתיבתו של יהושע ברומאנים שבאו לאחר 'גירושים מאוחרים', ברור ש"הלילה האחרון', המהַפֵּך את הרומאן כולו, אמור להיות חלק בלתי-נפרד ממנו. העלילה המשפחתית של הספר והמאבק על חלוקת הבית מתחוללים בישראל חסרת גבולות מוגדרים. הקונפליקט הלאומי מרחף כרשת של מטאפורות מעל למונולוגים של הדמויות ומעל לגירושים הבלתי-אפשריים. דומה שיותר מבשנות השמונים מעלה היום הספר הרהורים נוגים על מציאות השואבת חיוניות ממצב של קונפליקט ואינה מסוגלת לחלק את הבית ולהציב גבולות. דורות הקוראים שאינם מכירים את הספר יזכו בו לחוויה שכמעט אין לה מתחרות בספרות של השנים האחרונות, ומי שקראו אותו בעבר יופתעו עכשיו, במפגש עם הספר השלם, מרעננותו ומעוצמתו, והמבט ממרחק יזמן להם קריאה אחרת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גירושים מאוחרים”

סבא באמת בא. גשם בחוץ ולא חלום. בלילה, נזכרתי, העירו אותי באמת והראו לי אותו כי הבטיחו שיעירו ברגע שיגיע מהאווירון אפילו אם אני אישן, בשביל זה הסכמתי לישון ולא לחכות לו ער. בהתחלה שמעתי הם התווכחו בחושך כי אבא לא רצה להדליק אור אבל אמא אמרה הבטחתי לו ואבא אמר אז מה? יהיה לו מספיק זמן לראות אותו, אבל אמא התעקשה, רק לרגע בוא אבא ותראה אותו כבר שלושה ימים הוא מחכה לך לא מפסיק לשאול עליך, מה שלא היה נכון בכלל. והאור נדלק אבל לא יכולתי לפתוח את העיניים כי האור כאב לי, ואז שמעתי את הקול הצרוד והחדש של סבא שנכנס, אני לא מאמין שזה באמת גדי ואני עוד חושב אותו תינוק, גידלתם כאן ענק. ענק הוא אמר ולא שמן, אבל אבא צחק, הזמן לא נרדם. הוא לא משלכם הוא משלנו, גדול ושמן ובריא, השמיכה מסתירה אותו עכשיו אתה עוד תראה, בכיתה הילדים קוראים לו בוקסר הוא באמת מתוק כל-כך… והכאב חתך לי שוב בלב, איך? למה? שְׁ… שְׁ… קֶדמי, לחשה אמא, הילד כבר ער, וליטפה את הראש שלי וניסתה להקים אותי אבל היא איחרה כמו תמיד, סבא כבר שמע. מי סיפר לאבא? הכל הוא יודע. אם אמא היתה לפחות מסבירה עכשיו לסבא על הבלוטות שלי. אבל היא הושיבה אותי במיטה והחזיקה לי בגב כי אני הייתי נופל חזרה מתוך השינה, גדי תקום הנה סבא הוא בא, תפתח את העיניים, ופתחתי וראיתי את דוד צבי במגבעת רק מקומט וגבוה יותר מלא שערות ובוכה, ואמא הרימה אותי אליו והוא ניסה להרים אותי מתנודד כמעט הפיל ונישק והרטיב אותי מהדמעות. הוא לא זוכר אותי… אתה זוכר אותי גדי? אמרנו לך שהוא יבוא בסוף, צחקה אמא וגם בכתה בעיניים. רצית שנעיר אותך. ואני שמתי את השפתיים על הלחי היבשה הלא-מגולחת לנַשֵׁק. די אמר אבא ולקח אותי מסבא והפיל אותי למיטה והם כבר היו על-יד התינוקת לראות גם אותה, אבל לא העירו אותה כי אחרי שהיא מתעוררת היא לא ישֵׁנה יותר. ואבא אמר, אתה עוד תספיק לראות אותם טוב-טוב עד שיימאס לך, מספיק, וכיבה את האור ואני כבר כמעט ישנתי בחזרה, אבל פתאום הוא חזר והוריד את השמיכה, אם כבר התעוררת אולי תעשה פיפי קטן שלא יהיה לנו שוב פעם ביזיון. אין לי, לחשתי. תנסה, תמיד יש שם משהו, והוא הקים אותי ועזר לי להכניס את הרגליים לַנעלי-בית והוביל אותי לבית-שימוש ומשך לי את המכנסיים, וראיתי את הבית מואר כולו ומזוודות ותיקים, ואת הגב של סבא יושב עם המגבעת ושותה תה. אבל לא בא לי שום פיפי, הראש התנודד אל הברֵכה הקטנה של המים החלקים ואבא עמד ליד הדלת ושמר ושרק, נו… עשיתי כבר, לחשתי והורדתי תיכף את המים. לא שמעתי, הוא אמר, אבל עשיתי. והרמתי את המכנסיים והלכתי חזרה למיטה מה הוא רוצה ממני מתרוצץ כל הזמן אחרַי כמו שוטר, והוא כיסה אותי ואמר תן לי נשיקה ונישקתי אותו וגם הוא נישק אותי חזק והלך, ואז הרגשתי שאם הייתי מחכה אולי היה בא לי קצת, אבל דווקא בגלל השריקה. ונרדמתי.

ועכשיו כמה זמן חם ורטוב למַטה, והריח הכזה מתוק של הביזיון, וגשם, אני שומע אותו מטפטף כל הזמן אפילו שעוד כמה ימים ליל-הסדר האמיתי והיום יש סדר של הכיתה. ובבית שקט אפילו לא רדיו, ואבא בפתח הדלת כבר שֶׁבע אתה קם, וניגש להוריד את השמיכה, שאני אבל אחזתי חזק. אני קם אמרתי והוא לא הריח ורק יצא ואני קמתי דחפתי קצת חזרה את הדלת הורדתי מהר את המכנסיים הרטובים והכנסתי לילקוט וכיסיתי בספרים, ולקחתי שמיכת צמר ישנה ושמתי על הכתם במיטה לספוג אותו, והתינוקת פתחה את העיניים. הלכתי לשירותים ורחצתי את הפנים. המזוודות של סבא נעלמו רק המגבעת נשארה על השולחן. מהמטבח בא הריח של הקפה ואבא ישב שם מאחורי העיתון.

– איפה אמא?

– היא ישֵׁנה. הם הלכו לישון כמעט בבוקר, יאללה תמהר, יורד גשם, אני אקח אותך לַבית-ספר. אתה רוצה ביצה?

– כן. וישבתי ליד השולחן שהיה מלא אוכל ואבא קם לטגן לי ביצה.

– סבא יגור עכשיו איתנו?

– לא, מה פתאום.

– הוא ילך לגור אצל סבתא?

ואבא צחק. איפה?

– שם איפה שהיא גרה.

אבל בעצם לא הייתי אף-פעם בכפר ששם היא גרה, רק על-יד הכפר הזה.

– לא, הוא בא רק לכמה ימים לסַדֵר משהו, ויהיה גם אצל צבי בתל-אביב ואצל אסא בירושלים. ואחר-כך יחזור לאמריקה.

– לתמיד?

– בינתיים.

ונתן לי את הביצה וגם קקאו ופצפוצים ושתי פרוסות לחם, הוא תמיד נותן לי הרבה אוכל ורוצה אחר-כך שאני אגמור את הכל.

– למה סבא בכה?

– מתי?

– בלילה.

– הוא בכה? לא ראיתי… אני יודע, רצה לבכות, קדימה, מספיק עם השאלות תמהר אני צריך לזוז.

והתחלתי לאכול והקשבתי לשקט בבית וראיתי את טיפות הגשם רצות על החלון. בסוף אמרתי, רק ילד אחד אמר פעם בוקסר, לא כולם…

אבא הוריד בבת-אחת את העיתון והביט בי וצחק.

– אני יודע… סתם סיפרתי… לא התכוונתי… וגם אם קוראים לך בוקסר מה אכפת לך, שילכו לעזאזל, גם אני הלוא קצת שמן ואתה רואה זה בכלל לא נורא, במיוחד אם גבוהים. והוא קם והראה לי את הבטן שלו שהוא גם ניפח אותה בכוונה והיכה עליה בכוח באגרוף.

– אתה תהיה בדיוק כמוני, אל תדאג…

אני לא רוצה להיות בדיוק כמוהו אבל שתקתי. היה כבר אחרי שבע-וחצי, וגמרתי לאכול וחזרתי לחדר לסדר את הילקוט ולבדוק אם הכתם נעלם אבל הוא לא נעלם, אז סידרתי קצת את המיטה והתינוקת הסתכלה בי כל הזמן, טוב שהיא לא יכולה לספר, שמתי לה מוצץ בפה ועברתי ליד הדלת הסגורה איפה שסבא ישן והסתכלתי לראות אם הוא השאיר משהו בשבילי, אבל לא היה משהו שנראה כמו בשבילי. אז נכנסתי לחדר-שינה ונגעתי באמא שתיכף פתחה את העיניים וחייכה אבל אבא כבר היה אחרי, תעזוב אותה גדי, אל תיגע בה, תן לה לישון. מה אתה צריך?

– אני צריך מצות יין וחסה, יהיה לנו ליל-סדר בכיתה הבוקר.

– למה לא אמרת אתמול?

– אמרתי לאמא.

– אולי תוותר… תלווה מילד אחר.

– אני אקום, אמרה אמא.

– לא חשוב, אני אתן לו, בוא, אבל תמהר קצת.

והוא הלך למטבח ועטף בעיתון שתי מצות, חיפש בארון ומצא בקבוק יין ישן, טעם ממנו ועיקם את הפרצוף, הסתכל בי ואמר ממילא לא תשתו את זה, זה רק לְסֵמל, ומזג לתוך צנצנת ישנה שהיו בה פעם זיתים ואמר, על החסה תוותר, תלווה עלה ממישהו. התכוננתי ללכת שוב לאמא, אז הוא אמר, אל תהיה עקשן כזה כבר מאוחר, אבל אמרתי לו, אני מוכרח חסה, והוא חיפש במגירה של הירקות ומצא כמה עלים ישנים ונתן לי, וכעס, נהיית אדוק פתאום. ושמתי הכל בילקוט והשעון רץ בבת-אחת לעשרה-לשמונה.

– מה חסר לך עוד?

– האוכל לַבּית-ספר.

– המצות לא יספיקו לך?

– הן בשביל הסֵדר רק.

– טוב, אני אתן לך שלא תהיה רעב, והוא חתך במהירות שתי פרוסות עבות של לחם ומרח לי עם שוקולד והתחיל לקשקש במפתחות, ואמא פתאום היתה ואמרה לי שאקח מגפיים והלכתי לנעול אותם והיא סירקה אותי, ואבא התחיל לצעוק אחת ושתיים אני זז, וזז, והתינוקת בכתה ולבשתי את הילקוט וירדתי במדרגות ובאמצע נזכרתי ועליתי במהירות חזרה ואמא פתחה לי והתינוקת כבר על הידיים שלה.

– מה קרה?

– שום דבר…

ונכנסתי במהירות לאמבטיה ופתחתי את הילקוט והוצאתי את מכנסי הפיג'מה הרטובים והטמנתי עמוק בתוך סל המלוכלכים ועברתי ליד הדלת של סבא ופתחתי בשקט וראיתי אותו ישן בחושך ולידו המזוודה פתוחה עם בגדים אבל לא ראיתי שום דבר בשבילי.

– אחר-כך תראה אותו, כשתשוב מבית-הספר. אמא נגעה בי ורצתי במדרגות. המכונית של אבא כבר היתה מוּנעת, המגבים הרעישו, עשן לבן יצא מאחורה.

– מה קורה אתך, לעזאזל? מה שוב שכחת?

– כלום.

– אפשר להשתגע.

והמכוניות שנסעו במורד לא נתנו לאבא לצאת לכביש וצפרו חזק וחרקו בבלמים, אבל אבא בסוף קילל ויצא לכביש והוריד אותי ליד הבית-ספר.

'גירושים מאוחרים' מאת אברהם ב. יהושע, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2010.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

אברהם גבריאל יהושע (שם עט: אברהם ב. יהושע, כינויים: בולי, א. ב. יהושע, נולד ב-19 בדצמבר 1936) הוא סופר, מסאי ומחזאי ישראלי, חתןפרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשנ"ה.

יהושע נולד, גדל והתחנך בירושלים. מצד אביו, יעקב יהושע, הייתה משפחתו ספרדית ותיקה מירושלים. מצד אמו, מלכה לבית רוזיליו, הייתה משפחתו יוצאת מרוקו. לימים תיאר יהושע את חילוקי הדעות בין הוריו על חינוכו. בעיני אמו "הקהילה הספרדית הישנה של אבי לא הייתה זרה פחות מהיישובהאשכנזי הציוני אשר היה כאן רוב, ובוודאי לא הרגישה כלפי העדה הספרדית מחויבות רגשית מיוחדת. שפתה הייתה צרפתית, ולאדינו לא ידעה." שאיפתה הייתה להתחבר אל "לבה של הארץ שהיה העולם הציוני אשכנזי ולא אל משהו שראתה בו שולי הרבה יותר." לעומת זאת היה אביו קשור למורשת הספרדית-ירושלמית. בסופו של דבר התחנך יהושע בחינוך החילוני-ציוני בזיקה סוציאליסטית. למד בתיכון הגימנסיה העברית רחביה. לאחר מכן שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים. למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

לימד בבתי-ספר תיכוניים ובאוניברסיטה. כיום משמש כפרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. הוא לימד סופרים רבים וביניהם את מרדכי הרטל. חיפה הייתה עיר מגוריו ומופיעה רבות בספריו, כמו גם האוניברסיטה על היבטיה השונים. כיום מתגורר בגבעתיים.

יצירתו של יהושע זוכה להכרה רחבה, בישראל ובעולם. על מגוון יצירותיו זכה בפרסים ספרותיים רבים, ובכללם פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס ישראל לספרות ופרס מדיסיס לסופר זר. העיתון ניו יורק טיימס תיאר אותו כ-"מין פוקנר ישראלי", בשל יכולתו המיוחדת לבטא ולהעלות על הכתב את "הלך הרוח" הישראלי העכשווי. ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בתרגומו האנגלי "The Woman from Jerusalem" נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים של השנה של הניו יורק טיימס ושל ה"פאבלישרס ויקלי" לשנת 2006. באפריל 2007 זכה בפרס הלוס אנג'לס טיימס על ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". בשנת 2010 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של ערן ריקליס ובעיבודו של נח סטולמן.

סגנונו מתואר כ"נוגד את זרם התודעה", ובעזרתו הוא מבקש להגיע לחקר מצבים שבהם היצריות האנושית מאיימת על אנשי תרבות מן היישוב.

יהושע הביע ביקורת רבה על מדיניותה של ישראל ביהודה, שומרון ועזה מאז 1967 והוא נמנה עם החותמים על יוזמת ז'נבה. יהושע היה חבר מפלגת העבודה, בבחירות לכנסת התשיעית תמך במפלגת של"י, אך אחרי המהפך הפוליטי חזר לשורות העבודה במסגרת חוג 77, היה חבר מרכז המפלגה ושותף בכתיבת מצעה החדש. לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה, השתתף במסיבת עיתונאים עם דויד גרוסמן ועמוס עוז בה קראו לממשלת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. במאמריו תיאר את עצמו כ"סופר מגויס", בעל מחויבות ואחריות למתרחש. את חשיפת דעותיו בעניינים חברתיים ומדינתיים החל בספר המסות "בזכות הנורמליות", שעורר הדים בישראל ובעולם, ובמאמרים ובספרים נוספים שפרסם מאז.

בשנת 2002 אמר ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הפלסטינים נמצאים כיום במצב טירופי, שמזכיר את זה בו נמצא העם הגרמני בתקופת הנאצים. הפלסטינים הם לא הראשונים שהעם היהודי גרם להם לטירוף הדעת. זה לא העם הראשון שהכנסנו לטירופים, ראינו כבר מה קרה עם הגרמנים". בעקבות הביקורת שעוררו דבריו, בין השאר על ידי הנהלת "יד ושם", הסביר יהושע את כוונתו: "לא עשיתי השוואה בין יחסי ישראל והפלסטינים למעשיהם של הנאצים, אבל אני שואל את עצמי שאלה שאנחנו חייבים לשאול: מה יש באינטרקציה בינינו לבין עמים אחרים, היוצר כזאת שנאה אי­רציונלית? מה הביא את הגרמנים ומה מביא את הפלסטינים לשנאה כזאת כלפינו? אני מסתכל בחרדה באיזו שנאה התאבדותית מתייחסים אלינו הפלסטינים. גם הגרמנים התייחסו אלינו באותו סוג של שנאה. זה דבר שצריך לברר אותו, מה קורה בינינו לבין עמים אחרים שבתוכם אנחנו חיים".

בבחירות לכנסת ה-19 הוצב יהושע במקום ה-109 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת.

חלק מספריו עובדו לקולנוע, ביניהם "שלושה ימים וילד", "המאהב", "השיבה מהודו", "מר מאני" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ספרו מסע אל תום האלף היה הבסיס לאופרה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, יהושע כתב את הליברית.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X