חסד ספרדי | לרכישה באינדיבוק
חסד ספרדי

חסד ספרדי

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 374
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 74
- 39

יאיר מוזס, במאי קולנוע, מגיע לסנטייגו דה קומפוסטלה שבספרד עם רות, השחקנית הוותיקה שלו, לרטרוספקטיבה שעורכים שם לכבוד סרטיו. על הקיר מעל למיטתם במלון הוא מגלה רפרודוקציה של ציור לא-מוכר לו, שבו אשה צעירה מיניקה אסיר מבוגר. מוזס אינו מודע למסורת האירופית הארוכה של "החסד הרומי", אך הציור מממש לדעתו סצנה נועזת שהגה התסריטאי שלו, טריגָנו, אשר נועדה להתרחש בסרטם המשותף השביעי, לפני למעלה משלושים שנה. הסצנה בוטלה באמצע הצילומים בגלל המהומה שחוללה אז רות, אשר סירבה לבצע אותה. איך ומדוע נתלה עכשיו הציור בחדרם?

 

ביטולה של הסצנה בזמנו הביא לקרע סופי בין מוזס לבין טריגנו, התסריטאי של כל סרטיו הראשונים, ואף גרם לניתוק היחסים בין טריגנו לבין רות, אהובתו מנערותם בעיירת פיתוח בנגב. מאז אותו קרע "מוטלת" רות על מוזס, כחובה וכאשמה.

 

"הרטרוספקטיבה" – שמסיבות עלומות, מעוררות חשד, נבחרו לה ודוּבּבו לספרדית רק סרטים קדומים של מוזס, פרי שיתוף-הפעולה שלו עם טריגנו – אינה מסתיימת בספרד, וציור "החסד הרומי" עוד ישוב ויכונן את המשך הרומאן. חזרתם של מוזס ורות ארצה תהיה כרוכה בשיטוט פיזי ונפשי בעבר, שסופו להוליך לתיקון, כפרה ופיוס.

 

האירוניה המרחפת על-פני הרומאן, והדיאלוגים והמצבים הקומיים שממלאים אותו, יוצרים אקלים מצודד ומשעשע של "קומדיה", אבל מעֵבר לה הולך ומתפתח חשבון-נפש נוקב של מוזס עם עצמו, ככל שהוא הולך ומשיל את קליפותיו.

 

הדמיון הנועז של יהושע, במלוא לבלובו, ממטיר עלינו כאן סצנות מדהימות חדשות, עד לסיום, שבו יומר "החסד הרומי" ב"חסד ספרדי".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חסד ספרדי”

רק עם כניסתם בחצות לילה אל רחבת אבן ענקית, חמורת-סבר, עירומה מכל קישוט, פסל או מזרקה, למעֵט שלשלאות ברזל כבדות הכובלות אותה בפינותיה, חש הבמאי שהנה שוככת חרדתה של בת-לווייתו. ובעוד שני שרתים כסופי שיער נחפזים אליהם במדרגות בית-החולים-לצליינים לשעבר, שנהפך למלון פָּארָאדוֹר, כבר קורנת אליו תודתה של השחקנית, שהצטרפה אליו לבקשתו.

 

אבל לאחר שנאספות המזוודות לא נרתע המארח מן השעה המאוחרת, גם לא מעייפותם הגלויה-לעין של אורחיו, והוא מושך אותם בתקיפות אל לב הכיכר כדי שיתפעלו בדממת הלילה מן הקתדרלה המפורסמת, שבין צריחיה הצהבהבים מזדקפים עתה לכבודם מלכים וקדושים. באנגלית מוזרה אבל שופעת הוא נוקב בשמות קדמוניה ובוניה ומשתבח בגודל הכיכר שהמאמינים נוהרים אליה, וניכר שהוא נחוש להוכיח לאורחיו שקדושת המקום שאליו הגיעו הלילה אינה נופלת מקדושת הארץ שממנה באו.

 

ואכן, לנוכח תפארת הקתדרלה והדרו של המלון הממתין לצידה טוב בעיני הבמאי, יאיר מוזס, שלא סירב לבקשת השגרירות, ולמרות גילו המתקדם יצא אל חבל ארץ מרוחק זה כדי להיות נוכח ברטרוספקטיבה שעורכים לסרטיו, ולא רק כאורח-כבוד שתקני, אלא כמשתתף פעיל. וכמו בשנים האחרונות, שוב חוזר הצער על היעדרו של הצלם שלו, שלבטח כבר היה עכשיו מכתיף מצלמה, ובזוך הלילה החורפי היה מנסה להטמיע אם לא את הקתדרלה עצמה, שהונצחה אינספור פעמים, לפחות את אור הירח המוטל בחיוורונו על שלשלאות הברזל, או אפילו את הצל של מדרגות האבן הרחבות, שמובילות אל העיר הישנה.

 

ואם היה הבמאי מתרעם, כמו פעם, על בזבוז של חומר יקר, הוא היה מחייך ושותק, שהרי כבר הוכח שצילומים אקראיים, לא-תכליתיים, שאינם קשורים לא לעלילה ולא לדמויות, יש בכוחם, על שולחן העריכה, להעשיר מעברים סתמיים בין סצנות ולהעניק גם לסרט ריאליסטי מובהק אותו נופך מיסטי וסמלי שהתסריטאי-לשעבר שלו היה חותר אליו.

 

טוֹלֶדָנוֹ, הצלם, אילו היה עדיין בחיים, לא היה ניצב דוּמם להאזין להסברים הדקדקניים של המארח, שכבר ברור שיהיה צריך להציב לו גבול, אלא היה חומק לאחור, ובגנֵבה ושלא בגנֵבה היה משׂביע שוב את מצלמתו הרעבתנית בצדודית פניה ובתווי גופה או אפילו רק בצלליתה של רות, שאהבתו אליה הביאה למותו.

 

ואולי בגללה הוא מרבה להיזכר בו גם שנים לאחר מותו, שכן השחקנית, מושא אהבתו הנכזבת של הצלם, הפכה להיות לעתים בת-לווייתו של מוזס, או נכון יותר "דמות" שהופקדה בידיו. הנה היא נסמכת אליו עכשיו, לבושה במעיל-שיער מהוה, כפופה מעט, מסורבלת, אך למרות הסימנים שחרצו בה השנים היא עדיין מושכת לב, והקשבתה מסבירת-הפנים, שנראית אמיתית גם כשאיננה כזאת, ממריצה את שטף הדיבור הלילי, שבאמת הגיעה השעה לקטוע אותו.

 

כן, אדוני… אוחז האורח בזרועו של המארח שמרוב עייפות כבר פרח שמו מן הזיכרון. הקתדרלה שלך ראויה להערצה, ואני מקווה שמחר בבוקר היא עדיין לא תיפרד מהכיכר שלה, כך שבשלושת הימים שנתארח כאן עוד יהיה שפע זמן לחזור ולהתפעל ממנה. ומנהל הארכיון לאמנות הקולנוע, איש קטן-קומה מן הגזע הקלטי, קירח ובעל פני ירח, מחייך וחוזר בענווה אבל בהקפדה על שמו, חוּאן דה וִיוֹלָה, ומזהיר מפני אשליית "שפע הזמן".

 

תוכנית הרטרוספקטיבה, שעדיין לא נמסרה לאורחים, עמוסה ודחוסה; בכל יום יקרינו לפחות שני סרטים – מלבד ארוחות ודיונים. לא רק בארכיון הסרטים, אלא גם במכון עצמו, מתעוררת סקרנות כלפי אמנות הקולנוע במדינת היהודים; וכבר רוחשות קושיות של מורים ותלמידים, שמכירים את יצירתו של הישראלי, ואין ספק שיתווספו עליהן גם תהיות של חובבים.

 

ב

יש רטרוספקטיבות שבהן מזמינים בשביל הבמאי והשחקנית שני חדרים, כי בביוגרפיות שלהם, כפי שהן נחשפות באינטרנט, שוררת עמימות בנוגע למהות האמיתית של יחסיהם. לעומת זאת, יש שהמארחים, מתוך ידיעה, שמועה, או סתם תקווה לחסוך, מכינים בבית-המלון חדר אחד בלבד. כשמוצעים לבמאי ולשחקנית שני חדרים, הם לוקחים את שניהם ומשתמשים בהם על-פי נטיית לבם באותה תקופה, אבל כשמעמידים לרשותם חדר אחד בלבד, הם מקבלים את הדין בהשלמה.

 

במלון היסטורי זה, שכל פינה שבו אומרת מאמץ אסתטי להמיר את עברו הרפואי בנוֹחוּת הדורה, העמידו לרשות האורחים חדר מרוּוח בקומה העליונה, עליית-גג שקורות עץ רחבות תומכות את תקרתה בהרמוניה מוקפדת. הרהיטים אומנם ישנים, אבל מבהיקים בלכה אדמונית, וּוילונות הקטיפה עטורים בגדילי משי, שצבעם תואם את השטיח הרך. ארונות-הקיר חרותים בגילופים אמנותיים, ובתוכם ממתינים מדפים רחבים ושפע של קולבי-עץ מרופדים.

 

אומנם אין שתי מיטות נפרדות, אבל המיטה המשותפת נדיבה מאוד בממדיה, ופרושים עליה מצעים רעננים מקושטים ברקמה כפרית. גם חדר-הרחצה רחב-ידיים, אריחיו מבהיקים ואביזריו חדישים ומתוחכמים, פרט לאמבט ענק, בעל רגלי חרס, שהשתמר אולי כמוצג רפואי, שכן לפי סגנונו וממדיו דומה שבימים רחוקים היו רוחצים בו שני צליינים חולים ולא אחד.

 

וכבר עיניה הבוחנות של רות – שבילדותה גדלה בעיירת פיתוח דרומית, והיא כמהה תמיד לשהות במקומות שלא יזכירו את מצוקות ילדותה – מאשרות את יופיו של החדר, ובלי היסוס היא פושטת את בגדיה ומתכרבלת מתחת לכסת הגדולה, נכונה להתמסר לתרדמה חסרת-דאגה.

אברהם גבריאל יהושע (שם עט: אברהם ב. יהושע, כינויים: בולי, א. ב. יהושע, נולד ב-19 בדצמבר 1936) הוא סופר, מסאי ומחזאי ישראלי, חתןפרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשנ"ה.

יהושע נולד, גדל והתחנך בירושלים. מצד אביו, יעקב יהושע, הייתה משפחתו ספרדית ותיקה מירושלים. מצד אמו, מלכה לבית רוזיליו, הייתה משפחתו יוצאת מרוקו. לימים תיאר יהושע את חילוקי הדעות בין הוריו על חינוכו. בעיני אמו "הקהילה הספרדית הישנה של אבי לא הייתה זרה פחות מהיישובהאשכנזי הציוני אשר היה כאן רוב, ובוודאי לא הרגישה כלפי העדה הספרדית מחויבות רגשית מיוחדת. שפתה הייתה צרפתית, ולאדינו לא ידעה." שאיפתה הייתה להתחבר אל "לבה של הארץ שהיה העולם הציוני אשכנזי ולא אל משהו שראתה בו שולי הרבה יותר." לעומת זאת היה אביו קשור למורשת הספרדית-ירושלמית. בסופו של דבר התחנך יהושע בחינוך החילוני-ציוני בזיקה סוציאליסטית. למד בתיכון הגימנסיה העברית רחביה. לאחר מכן שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים. למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

לימד בבתי-ספר תיכוניים ובאוניברסיטה. כיום משמש כפרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. הוא לימד סופרים רבים וביניהם את מרדכי הרטל. חיפה הייתה עיר מגוריו ומופיעה רבות בספריו, כמו גם האוניברסיטה על היבטיה השונים. כיום מתגורר בגבעתיים.

יצירתו של יהושע זוכה להכרה רחבה, בישראל ובעולם. על מגוון יצירותיו זכה בפרסים ספרותיים רבים, ובכללם פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס ישראל לספרות ופרס מדיסיס לסופר זר. העיתון ניו יורק טיימס תיאר אותו כ-"מין פוקנר ישראלי", בשל יכולתו המיוחדת לבטא ולהעלות על הכתב את "הלך הרוח" הישראלי העכשווי. ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בתרגומו האנגלי "The Woman from Jerusalem" נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים של השנה של הניו יורק טיימס ושל ה"פאבלישרס ויקלי" לשנת 2006. באפריל 2007 זכה בפרס הלוס אנג'לס טיימס על ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". בשנת 2010 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של ערן ריקליס ובעיבודו של נח סטולמן.

סגנונו מתואר כ"נוגד את זרם התודעה", ובעזרתו הוא מבקש להגיע לחקר מצבים שבהם היצריות האנושית מאיימת על אנשי תרבות מן היישוב.

יהושע הביע ביקורת רבה על מדיניותה של ישראל ביהודה, שומרון ועזה מאז 1967 והוא נמנה עם החותמים על יוזמת ז'נבה. יהושע היה חבר מפלגת העבודה, בבחירות לכנסת התשיעית תמך במפלגת של"י, אך אחרי המהפך הפוליטי חזר לשורות העבודה במסגרת חוג 77, היה חבר מרכז המפלגה ושותף בכתיבת מצעה החדש. לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה, השתתף במסיבת עיתונאים עם דויד גרוסמן ועמוס עוז בה קראו לממשלת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. במאמריו תיאר את עצמו כ"סופר מגויס", בעל מחויבות ואחריות למתרחש. את חשיפת דעותיו בעניינים חברתיים ומדינתיים החל בספר המסות "בזכות הנורמליות", שעורר הדים בישראל ובעולם, ובמאמרים ובספרים נוספים שפרסם מאז.

בשנת 2002 אמר ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הפלסטינים נמצאים כיום במצב טירופי, שמזכיר את זה בו נמצא העם הגרמני בתקופת הנאצים. הפלסטינים הם לא הראשונים שהעם היהודי גרם להם לטירוף הדעת. זה לא העם הראשון שהכנסנו לטירופים, ראינו כבר מה קרה עם הגרמנים". בעקבות הביקורת שעוררו דבריו, בין השאר על ידי הנהלת "יד ושם", הסביר יהושע את כוונתו: "לא עשיתי השוואה בין יחסי ישראל והפלסטינים למעשיהם של הנאצים, אבל אני שואל את עצמי שאלה שאנחנו חייבים לשאול: מה יש באינטרקציה בינינו לבין עמים אחרים, היוצר כזאת שנאה אי­רציונלית? מה הביא את הגרמנים ומה מביא את הפלסטינים לשנאה כזאת כלפינו? אני מסתכל בחרדה באיזו שנאה התאבדותית מתייחסים אלינו הפלסטינים. גם הגרמנים התייחסו אלינו באותו סוג של שנאה. זה דבר שצריך לברר אותו, מה קורה בינינו לבין עמים אחרים שבתוכם אנחנו חיים".

בבחירות לכנסת ה-19 הוצב יהושע במקום ה-109 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת.

חלק מספריו עובדו לקולנוע, ביניהם "שלושה ימים וילד", "המאהב", "השיבה מהודו", "מר מאני" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ספרו מסע אל תום האלף היה הבסיס לאופרה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, יהושע כתב את הליברית.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X