גורל | לרכישה באינדיבוק
גורל

גורל

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 228
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 75

פרי רוחו של המשורר והסופר זבולון הדר, פותח בפני הקורא צוהר אל עולם המציאות, שבו חי בגלות תימן החשוכה, ולאחר מכן בארץ המולדת ההולכת ונבנית, ואל עולם הדמיון הפורה, שבעבר היה כמציאות.

כילד כפר בתימן, שחווה על בשרו את הגלות המרה בין שבטי ערב הפראיים, מכניס הסופר את הקורא אל תוך עולם נעלם, הנסוך הוד קדומים. הוא מוביל עמו את הקורא בשבילי תימן, ומגלה בפניו את עולמו של ילד יהודי, העובר "חישול", לימוד החיים הקשים והכרתם במציאות, לקראת חייו העצמאיים. ה"חישול", שנמשך כחצי שנה, נעשה על ידי נדודים בכפרים נידחים, תוך חיפוש אחר עבודה ופרנסה. בנדודיו נקלע הילד למצבים מסוכנים, שמהם הוא ניצל רק בדרך נס. הסופר, בעל הנפש הרגישה, חודר אל תוככי ליבותיהן של הנפשות הפועלות, ולכן הסיפור חי ומציאותי.

החיים בתימן נעו סביב מציאות מעורבת בדמיון פורה. הפחד מפני השדים והרוחות היה פחד אמיתי ומציאותי, לא פחות מהפחד מפני מחלות או חיות טרף. רבים מסיפוריהם של מספרי הסיפורים עסקו בחייהם של השדים, בתעלוליהם ובפגיעתם בבני אדם. בידי הסופר, שחווה את חיי הדמיון הללו, ישנם כלים רבים ומגוונים שבאמצעותם הוא יוצר סיפורים חדשים על שדים ורוחות. אלו הם סיפורי עלילה מרתקים ומותחים, המלמדים על הלך רוחם של יושבי תימן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גורל”

חישול הילד בתימן

 

כ'רג' ואלדכ יתעלם (תוציא את הילד שלך אחרים ילמדו אותו)

 

באותו הזמן העוני בכולם זעק השמימה, את זאת ראיתי בכפר הקטן שבו נולדתי. אין בית אשר אין בו מת, מרעב או ממחלה, בתים מרוּקנים ממשפחה שנמחקה, אין מושיע ואין עזרה, מי חי – חי, ומי מת – מת. בהלוויות השתתפו כולם, ואיך זה השפיע? ראו את המוות בשוויון נפש, "הכול מן אללה". תימן היא ארץ נחשלת וענייה, ארץ אוכלת יושביה. הממשלה אינה עושה דבר כדי שאזרחיה המוסלמים והיהודים יחיו בהרמוניה, ואין מי שיטפל באוכלוסייה החלשה. המלך ושריו יושבים בבירה צנעא, ואינם דואגים לאזרחים המתגוררים ברחבי המדינה. ברור שטובת האזרח אינה בראש מעייניו של המלך. דאגתו העיקרית נתונה לשלמות שלטונו ולעושרו. תחת שלטון כזה האזרחים אינם רשאים להביע דעה. מי שרק ניסה להביע דעה, הוצא להורג בכריתת ראש. בדרך כלל התבצעו ההוצאות להורג בימי שישי. ידי אנשים נקטעו רק מפני שהעזו לגנוב מעט אוכל כדי להשביע את רעבונם. שלטון עריץ זה היה בעינינו כגזירה מן השמים.

 

בימי חיי הקצרים בתימן הספקתי לראות מראות מזעזעים, בכפר וגם בעיר. העוני זעק מכל בית ומכל פינה. מי שידו אינה משגת עבודה, דינו למות מרעב. רוב התושבים חיו על לחם דורה וסחוק. מרק בשר נחשב למעדן והיה מנת חלקם של העשירים בלבד, ואלה היו מעטים. נכים חסרי גפיים, בבלויי סחבות, זוחלים על גחונם ברחובות ומשוועים לחתיכת לחם. עיוורים מחזרים על הפתחים לקבץ נדבות, לעתים בעזרת ילד קטן. אנשים עטויי בלויי סחבות שרגליהם יחפות. בכפר שלנו, הנקרא אל-גּ'אב-גּ'אב, שוטטו ילדים קטנים, בטנם נפוחה ולבושם הסתכם במעין חוט לכיסוי מבושיהם. רבים נראו כמתים מהלכים.

 

לא כל הכפריים היו עניים. היו ביניהם עשירים גדולים, בעלי אדמות, צאן ובקר, חמורים וגמלים לרוב. העשירים נהגו להלוות תבואה מאסמיהם לאנשי הכפר וגם לכפרים אחרים. ההלוואה ניתנה ללא עירבון. מילת כבוד היתה חזקה יותר מכול. אם בעוֹנה הבאה יֵרדו גשמים והיבול יצליח, הלווה יפרע את חובו. אולם, למרבה הצער, הלווים היו חוזרים ללוות מדי שנה בשנה כי לא השכילו לנהל את משק הבית כראוי.

 

לרוב אם נראה בית אשר ארובתו מעשנת, אפשר ללמוד שעסקו שם באפייה ובבישול. כמובן, ניחוח התבשיל המתפשט השרה אווירה לא נוחה בקרב העניים והגביר את תחושת הרעב שלהם. בילדותי לא הבנתי מדוע נהגו הוריי להעיר אותנו לפנות בוקר, ומדוע היינו אוכלים את ארוחת הבוקר בעודנו מנומנמים. היינו אז שישה ילדים, שני בנים וארבע בנות, ואני השני אחרי אחותי אורה, הגדולה ממני בשנתיים. ברבות השנים הבנתי שכל זה נעשה על מנת לא לגרום מפח נפש לעניים מזי הרעב. בני-משפחתי היו מהבודדים שנמנו עם המשפחות שלא סבלו מחוסר מזון, והיו שבעים בדרך כלל יותר משאר התושבים. בהיותי ילד רך בשנים לא הייתי מודע לכך, ולא הבנתי מדוע גברתי על ילדי הכפר בתחרות ריצה.

 

המוות לא פסח על אף בית בכפר. קרה שמשפחות שלמות נכחדו ובתיהן נותרו פרוצים וחשופים לרוחות המנשבות ולרוחות רפאים שאכלסו אותם, וכך נשארו ללא בר אנוש שידור בהם. בלילותיהם, בנומם, פקדו המתים את התושבים, הדמיון התפרע ויצר סיפורי אֵימה. אנשים סיפרו כי ראו בחלום כיצד בביתם של המתים מסתובבת רוח רפאים ושואלת את אנשי הכפר מדוע לא עזרו להם. הפחד והאימה שלטו בכול, ובעלי החלומות התמלאו חשש שמא גורלם יהיה כגורל המתים. כולם פחדו מן השדים. לא די בזה שאין מספיק אוכל, אלא בני-אדם מתים מרעב אף על פי שהם אוכלים, והטענות כולן הן כלפי השדים.

 

והנה סיפור: אב למשפחה מרובת ילדים לא הצליח להשביע את ילדיו. אף על פי שלא החסיר להם אפילו ארוחה אחת ביום הם תמיד היו רעבים ורזים, אך גם לא חולים. כולו ייאוש. אשתו היתה מבשלת את העציט דייסה מדורה, יש שקראו לה עציט חמרה, כלומר דייסת דורה, בתוך קערה גדולה. הילדים סביב הקערה, אוכלים בידיים – ותוך רגעים, אין דייסה! מה עשה אותו בן-אדם? רצה לדעת מדוע לא הוא ולא ילדיו שבעים מכל מה שהם אוכלים, ולכן ניסה לבדוק את עניין השדים, אם הם אלה שאוכלים את האוכל מבלי שיתגלו. אז עלה במוחו רעיון: הוא אסף את כל תושבי הכפר, ערבים ויהודים, לחצר ביתו. בכפר הקטן כחמישים בתים, חציים ריקים בגלל התמותה הרבה שבו. המוות עשה שמות ולא רק בכפר ההוא. האיש תפס תרנגול אחד מבין העופות שהסתובבו בחצר ביתו, קשר אותו בחוט באחת מרגליו, ושפך לפני התרנגול קילו גרגירי תירס. התרנגול עט על גרגירי התירס ברעבתנות, ותוך חמש דקות בלע לבטנו את הגרגירים, ולא נותר אפילו גרגיר אחד. לעיני הקהל הנדהמות, גדולים וקטנים, שחט האיש את התרנגול, ניתח אותו והוציא את כרסו. לעיני כולם, נמצאו בבטנו של התרנגול ונראו שבעה גרגירי תירס מהקילו שניקר לבטנו. המולה רבה שררה בקהל, וחלחלה עברה בהם. כולם חזרו לביתם ולמשפחתם, מפוחדים, כנועים וחסרי אונים מהבלתי נראים ואימה בכול.

 

זה הזכיר לי שבזמן שלמדתי בכפר של אחותי, אל-ג'ובה, שפתח הבית שלהם צפה לכפר שלי, אל-ג'אב-ג'אב, ובלילה נראה אור זעיר בצלע ההר שעליו שכן הכפר, נע מצד אחד לצד השני. סיפרו עליו שזה נחש מיוחד שיש בפיו יהלום גדול שמאיר. באותו מקום, בירידה מהכפר, היו הולכים אבי ודודי בחגים ברגל לג'ובה כדי להתפלל במניין. הם השכימו קום בשביל להתפלל במניין. שם לא היה שעון. פעם אחת הם יצאו מוקדם, בחצות הלילה, והם הרגישו שטעו ופחדו להמשיך ללכת. הם התחבאו ליד סלע, ולקראת עלות השחר, שמעו קולות מהגבעה שליד הכפר אל-ג'אב-ג'אב. נשים קראו לילדים שלהן לבוא הביתה לישון, והאנשים זירזו את הגמלים ואת החמורים לבוא הביתה. ופתאום ראו מהגבעה אורות של בתים, אך הם ידעו שאין שם בתים. הם היו המומים, ולא פצו פה. כשהאיר השחר, היה שקט. הם הבינו שאלה הם שדים, שעבורם היום הוא לילה והלילה הוא יום.

 

זה היה מצבם הכלכלי של ערביי הארץ, אך מצבם הכלכלי של היהודים היה קשה עוד עשרות מונים. רוב היהודים נאלצו למצוא את פרנסתם הרחק מהבית, ובחיפושיהם אחר מקורות פרנסה נדדו בין העיירות והכפרים, ובסופו של דבר שבו לבתיהם לקראת שבת. יש שנדדו כחצי שנה הרחק מן הבית ולא חזרו לבתיהם אלא לקראת החגים. ובכל זאת רובם חיו חיי דוחק ועוני, ומלחמת הקיום היומיומית היתה שגרת יומם. מצבם היה כה קשה עד שאחדים המירו את דתם למען הציל את משפחתם מחרפת רעב.

 

אף אב יהודי לא היה יכול להעלות על דעתו מצב כזה, שבנו ימיר את דתו, חס ושלום, בשביל פרוסת לחם. לפיכך אב החפץ כי בנו יתרגל למציאות הקשה וימצא את פרנסתו לכשיגדל, שומה עליו לחשל את בנו ולהכינו לקראת העתיד, כי בנפשו הדבר, וכמו שנאמר: "אם אין אני לי, מי לי?" בייחוד באזור שבו נולדתי, כבר מגיל עשר עבר הילד תקופת חישול להישרדות ולא פסחו על אף אחד.

 

ראשי המשפחות ראו חובה קדושה לעצמם ללמד את ילדיהם מקצוע, וכבר בראשית הדרך הקפיד כל אב לקחת את בנו אתו על מנת שהילד הרך יוכל להתבונן בו בשעה שהוא עוסק במלאכתו, כדי שילמד את רזי המקצוע. כאשר יצא האב לעבודה בכפרים נהג לקחת עמו את בנו לבתי הערבים, שאצלם עבד במשך השנים, ותוך כדי כך גם השתדל לשנן בפניו את הדרכים המובילות אל הכפרים וללמד אותו מניסיונו איך להישמר מהפורענויות.

 

ישנן דרכים המיועדות לבעלי-חיים, לצאן ובקר, לחמורים וגמלים הנושאים משאות. להולכי רגל יש דרכים קצרות יותר. מגיל צעיר ידע הבן שבלילות נמנעים מללכת מכפר לכפר, מחשש להיתקלות בחיות טורפות. וכל אחד ידע שעליו להגיע הביתה בטרם יחשיך. בילדותי שמעתי סיפורים על בני-אדם שנטרפו על-ידי חיות.

 

זבולון הדר נולד בתימן, במחוז דמאר, בשנת תרצ"ח (1938). בילדותו שקד על לימוד התורה וראה ברכה. בשנת תש"ט (1949) עלה לארץ-ישראל בעליית "על כנפי נשרים".  בארץ המשיך את לימודיו התורניים והכלליים, היה בקיבוץ ובגדנ"ע, שירת בצה"ל, במשמר הגבול ובמשטרת ישראל.

 

 

זבולון הדר הוא איש ציבור וחבר פעיל בארגונים  חברתיים ובעמותות ציבוריות. עד כה יצאו מתחת ידו שלושה ספרים: "סוהרת הרגשות" (רומן), "מלב הומה" (שירה) ו"גורל" (אסופת סיפורים), שהתקבלו באהבה ובאהדה בקרב אוהבי ספר ועוד ידו נטויה.

X