גורלו של אפולו | לרכישה באינדיבוק
גורלו של אפולו

גורלו של אפולו

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42

"מי שמחפש סכנה, לעולם לא יתקשה למצוא אותה."

כולם רבים עם ההורים שלהם, ולפעמים אפילו חוטפים עונש קטן. לא רציני, נכון? כן, בתנאי שההורים שלכם הם בני אדם…

כשאפולו מרגיז את אבא שלו, זאוס מלך האלים, הוא מקבל עונש לא מהעולם הזה. כי איך מענישים אל? הופכים אותו לבן אנוש! חלש ומבולבל הוא נוחת בעיר ניו יורק בדמות נער מתבגר, ועכשיו, בלי כוחות־על ובלי חיי נצח, הוא חייב לשרוד בעיר הגדולה. אבל לאפולו יש אויבים רבים מהעבר — אלים, מפלצות וגם אנשים — שרק חיכו להזדמנות להיפטר ממנו ובדרך לכבוש את העולם. אפולו חייב להודות — הוא זקוק לעזרה, והוא יודע איפה למצוא אותה — אי־שם במחנה החצויים…

 

האורקל הנסתר הוא הספר הראשון בסדרה גורלו של אפולו, שמחזירה אותנו לעולמם של פרסי ג'קסון וחבריו, בהרפתקה מותחת ומצחיקה עם הגיבור הכי אנושי שאֵל מהאולימפוס יכול להיות.

 

עוד סדרות מיתולוגיות של ריק ריירדן: פרסי ג'קסון והאולימפיים, גיבורי האולימפוס, משפחת קיין והאלים המצריים, מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גורלו של אפולו”

בקרוב…

1

חטפתי מכות, כבר אין לי כוחות של אל, רק בן תמותה, אוף

 

קוראים לי אפולו. פעם הייתי אל.
בארבעת אלפים שש מאות ושתים־עשרה השנים של חיי עשיתי דברים רבים. הכיתי במגפה את היוונים שהטילו מצור על טרויה. בירכתי את שחקן הבייסבול בייב רות בשלוש הקפות מלאות במשחק הרביעי של האליפות בשנת 1926. שפכתי את חמתי על בריטני ספירס בטקס פרסי האם־טי־וי לשנת 2007.
אבל בכל חיי כבן אלמוות מעולם לא צללתי עם הראש למטה לתוך פח זבל.
אני לא לגמרי יודע איך זה קרה.
פשוט התעוררתי באמצע הנפילה. גורדי שחקים הסתחררו סביבי. להבות השתרכו מאחורי. ניסיתי לעוף. ניסיתי להחליף צורה לענן או לעבור למקום אחר בעולם או לעשות מאה דברים אחרים שהיו אמורים להיות פשוטים עבורי, אבל רק המשכתי ליפול. צללתי אל הפער הצר שבין שני בניינים, וטראח!
האם יש דבר עצוב יותר מקול התרסקותו של אל על ערמה של שקיות זבל?
שכבתי דואב ונאנק בתוך פח הזבל הפתוח. הנחיריים שלי צרבו מצחנה של נקניק מקולקל וחיתולים משומשים. היתה לי הרגשה שהצלעות שלי נשברו, למרות שזה היה אמור להיות בלתי אפשרי.
הראש שלי הסתחרר כולו מבלבול, אבל זיכרון אחד צף ועלה אל פני השטח — קולו של אבי, זֵאוּס: זוהי אשמתך. וזה עונשך.
הבנתי מה קרה לי. והתייפחתי בבכי של ייאוש.
אפילו אל שירה כמוני מתקשה לתאר כיצד הרגשתי. אז איך אתם — בני תמותה פשוטים — יכולים להבין זאת? דמיינו לעצמכם שמפשיטים אתכם מהבגדים שלכם, ואז משפריצים עליכם מים בצינור כיבוי שרפות אל מול קהל צוחק. דמיינו מים קרים כקרח ממלאים את הפה והריאות שלכם, ועוצמת הזרם מעלה חבּורות בעורכם והופכת את מפרקיכם לפלסטלינה. דמיינו שאתם מרגישים חסרי אונים, מבוישים, פגיעים לחלוטין — ובאופן פומבי ואכזרי מופשט מכם כל דבר שעשה אתכם אתם. ההשפלה שלי היתה גרועה מזה.
זוהי אשמתך, הצטלצל קולו של זאוס בראשי.
"לא!" צעקתי באומללות. "לא, זאת לא היתה אשמתי! בבקשה!"
איש לא ענה. משני צדדי התמשכו מדרגות חירום חלודות בזיגזג במעלה קירות לבֵנים. מעלי שמי החורף היו אפורים ונטולי סליחה.
ניסיתי להיזכר בפרטי גזר הדין שלי. האם אבא אמר לי כמה זמן יימשך העונש הזה? מה הייתי אמור לעשות כדי לשאת חן בעיניו שוב?
הזיכרון שלי היה מעורפל מדי. בקושי הצלחתי לזכור איך זאוס נראה, ודאי שלא למה הוא החליט להשליך אותי לאדמה. היה נדמה לי שהתחוללה מלחמה בענקים. האלים נתפסו עם המכנסיים למטה וכמעט הובסו.
רק דבר אחד ידעתי בוודאות: העונש שלי לא הוגן. זאוס היה צריך שעיר לעזאזל, אז מובן שהוא בחר באל הנאה, המוכשר והפופולרי ביותר בפנתיאון: בי.
שכבתי שם בזבל וקראתי את המדבקה המודבקת מבפנים: לאיסוף התקשרו לטלפון ס-י-ר-ח-ו-ן-555־1.
זאוס יחזור בו, אמרתי לעצמי. הוא בסך הכול מנסה להפחיד אותי. בכל רגע הוא עומד לשלוף אותי בחזרה לאולימפוס. הוא יסתפק באזהרה חמורה.
"כן…" הקול שלי נשמע חלול ונואש. "כן, בטוח."
ניסיתי לזוז. רציתי לעמוד על הרגליים כשזאוס יגיע להתנצל. הצלעות שלי כאבו. הקיבה שלי התהפכה. תפסתי בשולי הפח והצלחתי לגרור את עצמי מעבר לשפה. התגלגלתי החוצה וקרסתי על הכתף, שהשמיעה קול היסדקות כנגד האספלט.
"ארגגגגדדדדאאייי," ייבבתי מבעד לכאב. "קום על הרגליים. קום על הרגליים."
לא היה קל לקום. הראש שלי הסתובב. כמעט התעלפתי ממאמץ. גיליתי שאני נמצא בסמטה ללא מוצא. במרחק חמישה־עשר מטרים ממני היציאה היחידה מהסמטה נפתחה אל רחוב עם חזיתות מטונפות של עמדות משחררים בערבוּת וחנויות משכון. נמצאתי במקום כלשהו בצד המערבי של מנהטן, כך שיערתי, או בקראון הייטס בברוקלין. נראה שזאוס באמת כעס עלי.
בחנתי את גופי החדש. נראה שאני נער לבן, נועל סניקרס ולבוש מכנסי ג'ינס וחולצת פולו ירוקה. כל כך משעמם. הרגשתי מבחיל, חלש וכל כך, כל כך אנושי.
לעולם לא אבין איך אתם, בני התמותה, מסוגלים לעמוד בזה. אתם חיים את כל חייכם לכודים בשק של בשר, בלי לדעת תענוגות פשוטים, כמו החלפת צורה ליונק דבש או התפוגגות לאור טהור.
ועכשיו, שהשמים יעזרו לי, הייתי לאחד מכם — סתם שק בשר כמוכם.
חיטטתי בכיסי המכנסיים שלי בתקווה שהמפתחות למרכבת השמש שלי עדיין אצלי. הייתי מת. מצאתי ארנק ניילון זול עם מאה דולר בכסף אמריקני — אולי כסף לארוחת צהריים ביומי הראשון כבן תמותה — ורישיון נהיגה לנהג צעיר מטעם מדינת ניו יורק עם תמונה של נער חנון עם שיער מתולתל שאין מצב שהיה אני, שענה לשם "לֶסְטֶר פַּפָּדוֹפּוּלוֹס". אכזריותו של זאוס לא ידעה גבולות!
הצצתי אל תוך פח הזבל בתקווה שאולי הקשת, החצים והלירה שלי נפלו לאדמה איתי. הייתי מתפשר על המפוחית שלי. לא היה שם כלום.
נשמתי נשימה עמוקה. תתעודד, אמרתי לעצמי. בטוח נשארו לך כמה מהיכולות שלך כאל. המצב היה יכול להיות גרוע יותר.
קול צרוד קרא, "הי, קֵייד, תראה את האפס הזה."
את היציאה מהסמטה חסמו שני בחורים: אחד גוץ עם שיער בלונד־פלטינה, השני גבוה וג'ינג'י. שניהם לבשו קפוצ'ונים גדולים ומכנסיים רפויים. הצוואר של כל אחד מהם היה מכוסה בקעקועי נחשים. להשלמת המראה היו חסרות רק המילים "אני בריון" כתובות באותיות גדולות על המצח של כל אחד מהם.
הג'ינג'י קלט את הארנק ביד שלי. "לא יפה, מַייקי. הבחור נראה נחמד." הוא גיחך ושלף מהחגורה סכין ציד. "האמת שאני בטוח שהוא רוצה לתת לנו את כל הכסף שלו."

אני מאשים את הבלבול שלי במה שקרה אז.
ידעתי שחיי האלמוות נלקחו ממני, אבל עדיין ראיתי בעצמי את אפולו האדיר! אי אפשר לשנות תפישה עצמית באותה קלות שבה, נניח, הופכים לנמר שלג.
וחוץ מזה, בפעמים הקודמות שזאוס העניש אותי והפך אותי לבן תמותה (כן, זה כבר קרה פעמיים בעבר), הוא השאיר לי חוזק כביר ולפחות אחדות מהיכולות שלי כאל. הנחתי שזה המצב גם עכשיו.
לא היתה לי שום כוונה לאפשר לשני חוליגנים בני תמותה צעירים לקחת את הארנק של לסטר פפדופולוס.
הזדקפתי בתקווה שגינונַי המלכותיים ויופיי האלוהי ירתיעו את קייד ומייקי (ודאי שהתכונות האלה לא היו יכולות להילקח ממני, ולא חשוב איך נראתה התמונה ברישיון הנהיגה שלי). התעלמתי ממיץ הזבל החמים הזולג על הצוואר שלי.
"אני אפולו," הכרזתי. "בני תמותה, עומדות בפניכם שלוש אפשרויות: העלו לי מנחה, הימלטו או שתושמדו."
רציתי שהמילים יהדהדו בסמטה, ירעידו את בנייני ניו יורק ויגרמו לשמים להמטיר גשם בוער. דבר מזה לא קרה. במילה "תושמדו" הקול שלי ציפצף קצת.
הגיחוך של קייד הג'ינג'י התרחב. חשבתי כמה משעשע יהיה לגרום לקעקועי הנחשים על הצוואר שלו להתעורר לחיים ולחנוק אותו למוות.
"מה אתה אומר, מייקי?" הוא שאל את חברו. "שנעלה לַבּחור מנחה?"
מייקי הזעיף פנים. בשְׂער הקוצים הבלונדיני שלו, בעיניים הקטנות האכזריות ובגוף המוצק, הוא הזכיר לי את החזירה המפלצתית שהטילה את אימתה על הכפר קְרוֹמיאוֹן בימי קדם הזכורים לטוב.
"לא מתאים לי הקטע הזה של מנחה, קייד." הוא נשמע כאילו הוא נוהג לאכול סיגריות בוערות על בסיס קבוע. "מה היו האפשרויות האחרות?"
"להימלט?" אמר קייד.
"נההה," אמר מייקי.
"שהוא ישמיד אותנו?"
מייקי השמיע נחרת בוז. "אולי אנחנו נשמיד אותו?"
קייד הקפיץ את הסכין שלו ותפס אותה מהקת. "אני זורם. אחריך."
הכנסתי את הארנק לכיס האחורי. הרמתי אגרופים. לא השתגעתי על הרעיון שאעשה משני בני התמותה פנקייק, אבל לא היה לי ספק שאני מסוגל לזה. אפילו במצבי המוחלש אני אהיה חזק בהרבה מכל בן תמותה.
"הזהרתי אתכם," אמרתי. "הכוחות שלי חורגים בהרבה ממה שאתם מסוגלים לדמיין."
מייקל פוקק את אצבעות הידיים. "אהה."
הוא התקדם בכבדות.
ברגע שהוא נכנס לטווח, הכנסתי לו. השקעתי את כל זעמי במהלומה. זה היה אמור להספיק כדי לאייד את מייקי ולהשאיר באספלט בור בצורת בריון.
במקום זאת הוא התחמק, כמה מעצבן.
כשלתי קדימה. אני חייב לומר שכאשר פְּרוֹמֵתֵאוּס עיצב אתכם, בני האדם, מחומר, הוא עשה עבודה מחורבנת. הרגליים של בני האדם מגושמות. ניסיתי לפצות על זה ולשאוב ממאגר הזריזות האינסופי שלי, אבל מייקי בעט לי בגב. נפלתי על הפרצוף האלוהי שלי.
הנחיריים שלי התנפחו כמו שקיות אוויר. האוזניים שלי התפוקקו. טעם נחושתי מילא את הפה שלי. התגלגלתי על הגב באנקה ומצאתי את שני הבריונים, שנראו עכשיו מטושטשים למדי, בוהים בי מלמעלה.
"מייקי," אמר קייד, "אתה קולט את העוצמה של הבחור הזה?"
"נההה," אמר מייקי. "אני לא קולט אותה."
"שוטים!" הקול שלי חרק. "אני אשמיד אתכם!"
"בטח, בטח." קייד השליך הצידה את הסכין שלו. "אבל אני חושב שלפני זה אנחנו נרמוס אותך."
קייד הרים את הנעל הכבדה שלו מעל הפרצוף שלי, והעולם החשיך.

ריק ריירדן הוא סופר נוער אמריקני עטור פרסים.

 

כנער הרבה לקרוא סיפורי מיתולוגיה וספרי פנטזיה ומדע בדיוני. הוא עבד 14 שנה כמורה לספרות ולהיסטוריה בחטיבת ביניים, עד שפרש כדי להקדיש את כל זמנו לכתיבה. כשבנו ביקש ממנו סיפור לפני השינה, חיבר לו סיפורים המשלבים בין עולם הפנטזיה ועולם המיתולוגיה האהובים עליו. סיפורים אלה הפכו לסדרה המצליחה פרסי ג'קסון והאולימפיים, שריתקה בני נוער מהעולם כולו וקירבה אותם לסיפורי המיתולוגיה היוונית.

 

ספרי הנוער של ריירדן תורגמו ל־37 שפות, נמכרו ביותר מ־40 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, זכו בפרסים רבים ועובדו לקולנוע.

 

הוא מתגורר בבוסטון, מסצ'וסטס, עם רעייתו ושני בניהם.

X