גוי במדינת היהודים | לרכישה באינדיבוק
גוי במדינת היהודים

גוי במדינת היהודים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: כ-180
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 30

"גוי במדינת היהודים" הוא ספר הבנוי כמעין אגן שמתחיל בשנת 1961, שנת הולדתו של המחבר, עד נעילתו בשנת 2000. לתוך האגן מתנקזת שנת 1948 על כל תלאותיה, מלחמותיה, קורבנותיה ותוצאותיה. מראשית הספר ועד נעילתו המחבר שוחה וחותר תוך כדי שהוא מספר את סיפורו שלו וכל מה שנקרה בדרכו – אנשים, מקומות ואירועים. גזענות, בדלנות, מפגשים בין תרבויות, מנהגים ומסורות, הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים.

בן אדם אוניברסלי מתאר את תולדות חייו כערבי בדווי שנולד במדינה שאינה רוצה בו, ורואה בו "בעיה דמוגראפית" או רע הכרחי. בספר נחשפות היטב פניהן האמיתיות של הציונות ושל מדינת ישראל כיום, שאותן הן מיטיבות להסתיר תחת מעטה ה"דמוקרטיה" החלקית והמקוצצת. כמו כן, לא חוסך המחבר את שבטו מליקוייה וחולייה של החברה הערבית בדווית שאליה נולד: הפער המעמדי, אפליית נשים, מבנה המשפחה הנוקשה עד להחריד והחנופה המבישה וחסרת התועלת לשליטים.

 

לתעודת הזהות של בן אדם אוניברסלי לחצו כאן

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גוי במדינת היהודים”

אשמח לעמוד לרשות כל אחד ואחת מכם:

universali.ba@gmail.com

בן אדם אוניברסלי

 

כאשר האוניברסליזם לובש סוריאליזם – תמונות של בן אדם אוניברסלי:

 

בן אדם 3בן אדם 2

 

CCF02082015_00001CCF02082015_00000

בן אדםבן אדם 4 20150802_16294720150802_16291020150802_16283020150802_16273420150802_17134220150802_171310CCF17082015_00000בן אדם 5

 

נולדתי ב – 3 בינואר 1961  שלוש עשרה שנה אחרי הקמת מדינת ישראל, בשם מחמוד אחמד אבו שארב בשבט הבדווי חורה, בצפון הנגב המדברי שבדרום מדינת ישראל.  הבדווים הם ברובם ערבים בני דת האיסלאם. הם קיבלו את שמם מן המילה הערבית "באדיה" שפרושה מדבר, ומשמעות שמם היא "שוכני המדבר". שנים רבות נדדו שבטים בדווים במדבריות המזרח התיכון, רעו את צאנם וסחרו ביניהם במזון, צמר ושאר מוצרי יסוד. עם הקמת מדינת ישראל הופסקו נדודי השבטים הבדווים שבתחומי מדינת ישראל, כתוצאה מהחרמת אדמותיהם על ידי השלטונות והם רוכזו בשבטים גדולים באזור הנגב. הבדווים, שאיבדו את היכולת לנדוד,  נקלעו למשבר חברתי וכלכלי. המדינה חיברה שבטים שונים לגור בכפיפה אחת באופן שרירותי ובכך פגעה בהיררכיה החברתית של  הבדווים, והרסה את מקורות הקיום שלהם, אדמות המרעה.

 

אני בן למשפחה בת עשר נפשות מסורתית ויראת שמיים. המשפחה המורחבת (בערבית: חמולה) בה גדלתי, נחשבת למשפחה מהמעמד הנחות על פי הכללים והחוקים של העידה הבדווית. העידה הבדווית בנויה מהיררכיה: אצילים, מעמד ביניים ונחותים. המעמד תלוי בגודל החמולה, בעושרה, באילן היוחסין אליו היא משתייכת וגם בזכות אומץ הלב של בניה וניצחונותיהם  במלחמות בין שבטיות מדורי דורות. בלי שום קשר למעמד החברתי בשבט, וכתוצאה מאורח החיים החדש שכפה עלינו הממסד חיינו רובנו בעוני ודלות.

 

בראש השבט עמד שייח, בן לחמולה הגדולה והאצילית של השבט.  השייח מונה על ידי השלטונות, והוא היה החוליה המקשרת בין השבט לממסד היהודי. תפקידו של השייח התבטא בלויאליות לשלטון הישראלי ובעדכונו הרצוף על המתרחש בשבט. הוא היה בית הדואר של השבט, הנפיק תעודות נישואין, פטירה ולידה, וסיפק המלצות לאנשי שלומו, למקורבים אליו ולקרובי משפחתו, לקבלת הטבות מן הממסד . לצורך תפקידו צויד השייח בחותמת עץ עגולה שבתחתיתה חותם גומי ועליו שמו ושם השבט. השיח היה למעשה "חותמת גומי" של הממסד, תרתי משמע. לימים, יגדירו הבדווים את השייחים כמשרתיהם של שני אדונים, עקב הלויאליות הכפולה שלהם לשלטון היהודי ולבני עדתם הבדווים.

תמורת שירותו קיבלו השייח ומשפחתו משכורת ופריבילגיות מן הממשלה. בעוד שכל אנשי השבט השתמשו בברז מים מרכזי שמוקם על גבעה במרכז השבט, וכולם נאלצו לעמוד בתור ולמלא כלים אותם נשאו לאוהליהם ולפחוניהם -אלו הם המגורים שיכולנו להרשות לעצמנו, גר השייח בצריף סביר, ובצריף ברז מים אישי לו ולמשפחתו.

 

כאשר מלאו לי ארבע שנים, בתיווכו של השייח, קיבל אבי אישור מהשלטונות, לעזוב את השבט ולנוע בטווח של 60 ק"מ. בתחום הזה מצא אבי עבודה במושב  השיתופי תימורים צפונית לשבט והחליט לעבור למקום  עם משפחתו למרות שאישור המעבר הונפק רק לו באופן אישי. אבי התחיל לעבוד במטעים, ואנחנו בנינו את אוהלנו בשולי המושב וניהלנו חיי שיגרה הרחק מהשבט, במקביל קיבל גם סבי אישור מעבר משייח השבט אליו היה שייך, עבר עם בני משפחתו אל המושב, ובנה את אוהלו סמוך לאוהלנו.

צעדנו בשבילי המושב עם אבי וסבי אל הצרכנייה המקומית ממנה רכשנו  מוצרי מזון, ובפעם הראשונה בחיינו, גלידה. לפעמים לא אפו אמי ואשת סבי לחם, ואנו שרכשנו לחם  אשר הוביל עגלון מהמאפיה למושב. מוצרים אלו נחשבו בעינינו למעדנים. ספר המושב היה מגיע אל האוהל שלנו מידי פעם, מושיב אותי את אחי ואת דודי על חבית, ומספר אותנו בסגנון מודרני. במרוצת הזמן התפתחה בינינו לבין תושבי המושב, רובם מהגרים מאירופה ומדרום אפריקה, ידידות ואף חיבה הדדית.

 

זה היה המפגש הראשון שלי עם יהודים. אנחנו גרנו באוהלים בשולי המושב המודרני ונשאנו את עינינו אל אורח החיים המופלא שלהם. גם היהודים נמשכו אל האוהלים שלנו, שנראו להם קצת פרימיטיביים, אך עלו מהם ניחוחות אקזוטיים והתרוצצו בהם ילדים תחת עיניהן הפקוחות של אמהות בנות גילן של רבות מנשות המושב. אחת מנשות המושב אזרה אומץ ובאה יום אחד לבקר באוהל. אמי ואשת סבי שחיי הניתוק מחברותיהן בשבט התחילו לשעמם אותן קיבלו את פניה בשמחה, הציעו לה כוס תה וכך התחילה ידידות יפה בין חברת המושב זלדה לבין אימי ואשת סבי. בשבוע שלאחר מכן הגיעה זלדה לביקור שני באוהל שלנו, והפעם הביאה עמה צבעים ודפי ציור בשבילנו הילדים , ישבה עמנו על הכריות ולימדה אותנו לצייר פרחים פרפרים וציפורים צבעוניים. כך הייתה זלדה מגיעה אלינו דרך שיגרה מידי שבוע לשתות תה, לפטפט ולשחק עם הילדים. אמי ואשת סבי ציפו לביקוריה השבועיים של האישה המלאכית הזו שהביאה אור ושימחת חיים לחיינו.

לימים ייוודע לנו שכעבור שמונה עשרה שנה כשהתגייס קימו בנה של זלדה, אישה הומנית זו לצה"ל בשנת 1982 הוא היה  עם כוחות צה"ל הראשונים שפלשו ללבנון, כוח זה נכנס להלחם ולטהר את לבנון מפלשטינאים. בקרבות אלו נפגעו פלשטינאים וישראלים רבים ובלהט הקרב ניגש קימו לגוויית חייל פלשטינאי , כרת את אוזניו והכניס אותן לצנצנת עם מלח כמזכרת. כאשר חזר הביתה לחופשה סיפר בהתרברבות לכל חבריו במושב על מעשהו הנוראי שבעיניו נראה כמעשה גבורה.

 

אבי, אף הוא החל למצוא את מקומו בעבודה.  הוא התחבר אל אנשי המושב, הוזמן לעיתים לבקר בבתיהם והתיידד עם מרכז המשק ניסים, שראה בו עובד נאמן וחרוץ. סבי רעה את צאן המשפחה סביב האוהלים ובואדיות האזור.

יום אחד החליטו אבי וסבי לחלוק כבוד לניסים מרכז המשק בסגנון בדווי ולהזמין אותו לארוחת ערב מסורתית. בארוחות אילו שנערכות בדרך כלל עבור אורחים מכובדים ביותר שוחטת המשפחה כבש, שהוא מצרך נדיר ויקר ערך, ובכך מביעה כבוד, הערכה ותודות לאורח. ניסים קיבל את ההזמנה בשמחה , בא אל האוהל שלנו וכולנו נהנינו מארוחת ערב דשנה ומשיחה נעימה עם האורח המכובד שלנו. בצרוף מקרים נדיר הגיעה באותו ערב המשטרה למושב לחפש את אבי. מסתבר שהשייח שלנו דיווח לשלטונות על כך שאבי, שקיבל אישור מעבר רק לעצמו, העביר עמו את כל משפחתו. השוטרים ביקשו מאבי להראות להם את האישורים  שלנו ושל משפחת סבי. אבי וסבי ניסו להסביר שאנשי מושב תימורים לא מתנגדים לכך שמשפחותיהם יגורו עמם, וקרא למרכז המשק ניסים, מנהל העבודה שלו,  שבדיוק ישב עמנו באוהל לארוחת הערב החגיגית. ניסים יצא אל השוטרים לשוחח עמם. השוטרים הסבירו לו שלאבי ולסבי יש אישור שהיה מחוץ לשבט, אך משפחותיהם עזבו  ללא אישור ולכן עליהם לפנות את המקום ולחזור לשבט. ולשאלתם מה דעתו על כך הוא ענה להם ללא היסוס, "אין לי התנגדות".

מאותו יום ואילך ילוו אותי שתי דמויות במהלך חיי. הדמות הראשונה היא חברת המושב יפת הנפש זלדה, שציירה אתנו פרחים ופרפרים ובנה קימו כרת בלהט קרב אזני חייל פלשטינאי הרוג, מסמלת בעיני את היהודי השמאלן יפה הנפש שהערבי בעיניו הוא גוי של שבת. הדמות השניה היא מרכז המשק ניסים אטום הלב שהעריך את עבודתו של אבי אך התייחס אליו כאל לא יותר מאשר כלי עבודה שניתן להחליף אותו באחר או להשליך אותו אם איננו ממלא את תפקידו בצורה מניחה את הדעת, והוא מסמל בעיני את היהודי הימני גס הרוח והגזען שהסיסמא "מה שטוב ליהודים" היא נר לרגליו.

 

תמו שלוש שנים בשולי מושב תימורים ואנו ארזנו את מטלטלינו ואוהלינו. סבי יחד עם בני משפחתו, בתיווכו של אפנדי ערבי אלקיוואני שעזר לשלטונות הישוב היהודי בראשית דרכם, מצא לו עבודת שמירה על ציוד חקלאי ומחסני רעלים של קיבוץ צובה. קיבוץ זה ממוקם ליד העיר ירושלים, אך אדמותיו החקלאיות רחוקות ממנו ולכן היו זקוקים  למישהו שיגור על האדמות וישמור על הציוד ועל המחסנים. סבי הקים את אוהל המשפחה בשולי השדות, רעה את צאנו ושמר על האזור משך שנים אחדות.

יום אחד הגיע אל סבי הג'יפ הירוק שנודע כגזר דין מוות לבדווים רבים שהתפרנסו מרעיית צאן במדינת ישראל. הג'יפ הירוק מייצג את הסיירת הירוקה, מחלקה שהקימה רשות שמורות הטבע במטרה להלחם בבדווים שהחלו שוב לנדוד עם תום המשטר הצבאי בשנת 1967 , ולרכז אותם שוב בשבטים ובעיירות. הסיירת הירוקה הורתה לכל רועה צאן בדווי וביניהם גם סבי, לחסל את עדרי הצאן שלהם ולהפסיק לרעות אותם על אדמות הקיבוצים ואדמות המדינה, שהן בעצם אדמות שהוחרמו מידי התושבים הערבים וביניהם הבדווים, עם הקמת המדינה. סבי נאלץ לחסל את עדר הכבשים ולהסתפק בעבודת השמירה על המחסנים, אך עדיין נשאר לגור עם משפחתו בשולי אדמות הקיבוץ.

כעבור תקופה קבעו רשויות הקיבוץ נהלים חדשים, ועל פיהן אסור למשפחת השומר לגור אתו על אדמת הקיבוץ, ולכן אם הוא רוצה להישאר ולשמור, עליו לפנות את בני משפחתו למקום אחר. לסבי הקצה הקיבוץ פינת מגורים וישיבה באחד ממחסני הרעלים, ומשפחתו עברה לגור באדמת האפנדי אלקיוואני שעזר לסבי למצוא את עבודת השמירה בקיבוץ. סבי המשיך לעסוק בשמירה ולגור בפינת המחסן  שנים רבות עד שהתחיל לחוש ברע ולהשתעל שיעול כבד ולא יכול עוד לעבוד. כאשר הלך להיבדק בבית חולים, נאמר לו שהוא סובל ממחלת  ריאות כתוצאה  משנות נשימת רעלים מסוכנים, שבצדם חי וישן שנים רבות. הוא נאלץ לעזוב את השמירה כתוצאה ממחלתו וממצבו המתדרדר, וחזר לגור עם משפחתו. כעבור מספר חודשים נפטר סבי ממחלתו. אנשי קיבוץ צובה שהעסיקו אותו שנים רבות בשמירה, לא טרחו אפילו לבוא ולנחם את משפחתנו באבלה.

 

אנחנו עזבנו את מושב תימורים, שבנו אל השבט ותפסנו את מעמדנו בהיררכיה השבטית תחת עינו הפקוחה של השייח. אבי התפרנס מכל מיני עבודות דחק מחוץ לשבט והיה מגיע לסופי שבוע פעם או פעמיים בחודש- ואותנו הילדים, הוא החליט לשלוח לבית הספר המקומי בשבט כדי שנרכוש השכלה ונמצא את מקומנו בחברה.

בית הספר של השבט היה בנוי במיטב הסגנון המדברי, מפחונים ושאר גרוטאות. היוזמה להקמתו באה מן השלטונות שרצו באמצעותו ללמד את ה"ילידים" קרוא וכתוב, ולהנחיל להם בין היתר ערכים יהודיים באמצעות תעמולה קולוניאליסטית ציונית. כל שנה בחג העצמאות למדינת ישראל, רכשו המורים קישוטי חג. יחד קישטנו את הכיתות בדגלי המדינה הציונית, בתמונותיהם של גנרלים בצבא ישראל, סמלי יחידותיהם הצבאיות ותמונות של נשיא המדינה וראש הממשלה. ביום החג ערכנו טקס בחצר בית הספר, הנפנו את דגל ישראל, הצדענו לו וקראנו: "תחי מדינת ישראל". אחרי הטקס נערכה מסיבת העצמאות ואנחנו אף זכינו לכיבוד של בסקוויטים ומיץ. עקב דלות התקציב, נאלצנו להתחלק שני תלמידים בבקבוק מיץ אישי, ולהיאבק זה עם זה מי ישתה  את ה"חצי" הגדול יותר. שמחנו על החגיגה ועל הקישוטים שהיו נדירים ביותר בבית סיפרנו.

זכורה לי במיוחד תמונתו של הגנרל משה דיין שקישטה את חדר כיתתי. משה דיין, גנרל מפורסם  ועטור תהילה שהרטייה המכסה את עינו, הפכה לסמלו המסחרי כגיבור ישראל. אחי הבכור הלומד בכיתה מעלי בבית הספר התקין לעצמו יום אחד, תוך כדי משחק עם חברים, רטייה לעין. אבי, שראה אותו משחק מחוץ לפחון והרטייה על עינו, עט עליו בבהלה, הסיר מעל פניו את הרטייה וצעק: " תסיר את הרטייה, אתה לועג לגנרל, אתה רוצה לסבך אותנו עם השלטונות?" אבי השליך את הרטייה לקוצים ושרף אותה על מנת למנוע את הסכנה שמישהו ילשין לשלטונות הביטחון. בתמימותנו, חשבנו שהרטייה הומצאה באופן אישי עבור גנרל דיין.

השלטון הישראלי הביא לילדי בית הספר של השבט שמחה גדולה. בית הספר שלנו היה מהראשונים במדינה  שפעל רק חמישה ימים בשבוע. אנחנו חגגנו מידי שבוע את יום ששי,  הקדוש למוסלמים ואת יום השבת, הקדוש ליהודים. ציפיתי לכל חג יהודי ומוסלמי ואהבתי אותם, מפני שבית הספר היה סגור, ואני חופשי מלימודים.

אהבתי גם את יום הבחירות הארציות שבו זכינו ליום חופש מבית הספר, למרות שהתקיים רק אחת לארבע שנים. בשנת 1967 עם תום המשטר הצבאי, קיבלו הערבים אזרחי ישראל זכות הצבעה בבחירות הארציות. בתקופה שלפני הבחירות היו מגיעים לשבט עסקנים פוליטיים מהמפלגות השונות, ושלוותנו  הופרה על ידי  מכוניות שבאו ויצאו משטח השבט. השייח שלנו היה מקושר למפלגה הגדולה ששלטה במדינה שנים רבות. בעוד שעסקני המפלגות הקטנות באו להסביר ולשכנע, הגיעו עסקני המפלגה הגדולה לגייס את משפחת השייח למסע תעמולה נרחב בשבט.

ביום הבחירות נסגר בית הספר והפך לזירת התגוששות בין המפלגות השונות.  השייח תמך במפלגה הגדולה ומשום כך בא לבקר את אבי לפני הבחירות, מסר לו פתק הצבעה של המפלגה, והשביע את אבי שלא יאכזב אותו ויצביע בעדה ביום הבחירות. לגבי נשות השבט היה התהליך פשוט אף יותר. מאז קום המדינה, בקשו הבדווים  מהשלטונות שלא תופיע תמונה בתעודות הזהות של נשותיהם , מטעמי צניעות. לפני הבחירות שלח השייח את נשותיו לאסוף את תעודות הזהות של נשות השבט, גם מאמי נלקחה התעודה  והוחזרה לה יומיים לאחר הבחירות. ביום הבחירות הצביעו נשות השייח במקום כל נשות השבט כשהן עוטות רעלה על פניהן ובידיהן תעודות זהות ללא תמונות, וכך לא יכלו אנשי הקלפי לזהות אותן. תמורת תמיכתו קיבל השייח שלנו הטבות מן המפלגה.

 

בית הספר אמור היה להקנות השכלת יסוד שכללה: קריאה, כתיבה, חשבון, היסטוריה וערכי האיסלאם. רמת הלימודים הייתה נמוכה מאוד. גילאי התלמידים נעו בין שבע לשש עשרה שנים, מפני שהיה זה בית הספר הבדווי הראשון באזור ואליו נשלחו ילדים משבטים אחדים. חלקם לא למדו בבית ספר מעולם וזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם ללמוד. בהיותי בן שבע בכיתה א', ישב לצדי תלמיד בן ארבע עשרה ושנינו שיננו יחד את אותיות  ה- א', ב'.   המורים היו ערבים כפריים שהגיעו מכפרים בצפון מדינת ישראל, אזורים אלה נקראו המשולש והגליל. כפרים אלו היו מרוחקים מהשבט ולכן במשך השבוע  ישנו המורים בבית הספר ואנחנו התלמידים שרתנו אותם אחרי שעות הלימודים. מורה שרצה לקנות מוצרים בחנות המקומית היה מוציא את ידו מחלון בית הספר ומצלצל בפעמון לילדים, שיבואו וימלאו את משאלותיו.

החנות המקומית הייתה, כמובן, פחון עם דלת עץ גדולה ובדרך כלל נעולה. אנשי השבט העניים הרשו לעצמם ללכת לחנות רק לעיתים נדירות על מנת לרכוש מוצרי יסוד כמו נפט לעששיות, שמן, סוכר, אורז או מלח. כאשר שלח אותנו אחד המורים לקנות לו מעט נפט או סוכר, היינו עומדים מחוץ לחנות וקוראים בקולי קולות לבעל החנות או לבתו שיבואו לפתוח את החנות ולמכור לנו את מבוקשנו. לאחר הקניה היינו שבים אל המורה בשמחה, ובתקווה שיזכור למחרת בבוקר את המאמץ שהשקענו וימתיק לעברנו חיוך.

שיטת הלימוד הייתה אלימה וסדיסטית. אם שאל המורה שאלה והתלמיד לא ידע את התשובה עליה, היה המורה מכה אותו במקל עד זוב דם. שני תלמידים היו אוחזים בתלמיד המוכה, והמורה היה מכה אותו בכפות הרגליים עד עלפון. לא אחת צעדתי הביתה בתום יום לימודים על קצות אצבעותיי, כיוון שכפות רגלי היו נפוחות ופצועות מהמכות שהפליא בי המורה. מורים היו משליכים חפצים על ראשי התלמידים או משכיבים אותם על הרצפה ודורכים על ראשיהם ובועטים בהם. לא אחת התפרצו הורים זועמים לכיתת הלימוד והכו מורה שפגע בבנם או בבתם. אז הייתה הופכת הכיתה לזירת קרב, המורה ברח לפעמים בעד החלון וההורים רדפו אחריו לעבר מרחבי המדבר.

בן אדם אוניברסלי – תעודת זהות

בן אדם אוניברסלי נולד ב 3 בינואר 1961, הוא אינטלקטואל, מרצה ופובליציסט שכתב שלושה ספרים, הרואה את עצמו בשמאל האמיתי והאוניברסלי. בתפיסת עולמו, אתיאיסט מושבע ואינו מייחס כלל ועיקר חשיבות ללאומיותו. דמוקרטיה היא נר לרגליו ובעיניו אין תחליף לה לתחלואי העולם.

אוניברסלי תמיד ימצא את עצמו מזוהה עם "משוגעי פרויד" ו-"משוגעי קרוי" (זיגמונד ומשה), אינטלקטואלים גדולים על החברה, ו'פסיכופטים' שהחברה גדולה עליהם. הראשונים שעתם היפה כשהחברה פונה להם עורף, הנאה לשוחח עימם עד אין קץ. האחרונים שעתם הרעה הופכת אותם לשעירים לעזאזל, והם יֶכסו תחת כל כנף פרושה וללא הפרעה ודחיה מרתק להאזין להם. הם ישמיעו להג והגיגים סדורים ומובנים בדיוק כמו אחיהם בשאר "העדר השפויים" רק שלהם אין את הפילטרים וזה מה שעושה אותם מעניינים ואת קרבתם למרתקת.

 

ביוגרפיה

ראשית דרכו

אוניברסלי נולד בשם מחמוד אבו שארב, בן לזאידה אבו-ראשד, עליה השלום, עקרת בית אנאלפביתית, שקומתה הפיזית מטר וחצי והרוחנית קילומטר וחצי. הייתה אישה אידאליסטית ופעלתנית שהמשפט השגור בפיה "הפלא לא מפליא אותי". ולאחמד (אבו -טאפש) אבו-שארב אבו-אל הון, פועל דחק פשוט ואנאלפבית אף הוא, בצפון הנגב בשבט חורה שעל הציר באר שבע- ערד. לימים הפכה חורה לעיירה אך תושביה עדיין מקיימים מבנה חברתי שבטי. משפחתו ערבית בדווית במוצאה ומוסלמית סונית בדתה, והוא הבן השני מתוך שמונה.

אוניברסלי הוא אוטודידקט במלוא מובן המילה. הוא צמח בערוגה ילידית ולא אליטית. הוא התמיד בבית הספר המקומי של השבט שבע וחצי שנות לימוד כתלמיד בינוני ומטה. חיש מהר גילה שספסל הלימודים הקונבנציונלי לא נבנה על פי מידות עכוזו הלא קונבנציונלי , ומשום כך נטש את בית הספר והצטרף לאביו ולאחיו הבכור  לעבודות דחק במושבים ובשולי עיירות הפיתוח.

 

מגיל 13 החל לכתת את רגליו מעבודה לעבודה. הוא עבד כשוליה וניסה לרכוש מקצוע כמכונאי, מסגר, חשמלאי או נגר. עד מהרה גילו מעסיקיו את דיברתו הרבה וחוסר תפוקתו בעבודה ומיהרו לפטרו פעם אחר פעם. בייאושו ניסה לפנות אל משלחי יד פיזיים בתקווה להתמקצע שם בתחומי החקלאות והתעשייה, אך גם באלה 'בלטה הדברת והוזנחה המעדרת' ושוב מצא את עצמו מפוטר פעם אחר פעם, וכך עבר והתגלגל בין יותר מחמישים מקומות עבודה.

כאשר עמד על דעתו אוניברסלי החל לחצוב את דרכו וגילה כי ייעודו ומקצועו הם למעשה לחשוב, לדבר ולכתוב והחל לחפש אפיקים לתת ביטוי לכישוריו הרטוריים.

אחרי גיל 20 החל את דרכו האתיאיסטית ובאיטיות התרחק מהאמונה שעל ברכיה גדל. ראשית השתחרר מדת ההתגלות ואמונותיה בתהליך התבודדות מרחיק לכת ותוך מחשבות מייסרות. אוניברסלי מגדיר זאת כ"מלחמת עולם אדירה בתוך גולגלתי הזעירה". במקביל החל להתרועע עם משכילים ואנשי רוח יהודים מהשמאל הציוני, ותמך בתכניותיהם ומאווייהם הפוליטיים בהפגנות, עצרות מחאה וגם בקלפי.

בתאריך 30.11.1989 שינה את שמו רשמית, בכל הדוקומנטים שברשותו, ממחמוד אבו שארב לבן אדם אוניברסלי. השם שונה כמחאה וכתפיסת עולם וכמו כן כתמרור אזהרה בוהק בפני הלאומנות והקנאות הן היהודית והן הערבית. המהלך האישי והדרמטי לא בא להטיף לאוניברסליזם אלא להראות שאוניברסליזם אפשרי ,כמובן אם מבשילים נפשית למהלך, והוא עדיף עשרות מונים על הכיתתיות והבדלנות.

שינוי השם השפיע על בני משפחה נוספים הן הגרעינית והן המורחבת, ובני משפחה נוספים שינו את שמם מי מטעמי אידאולוגיה ומי מטעמי 'קוסמטיקולוגיה'.

אחרי גיל 30 החל אוניברסלי לתת גט כריתות לשמאל הציוני על כל גווניו ולתמוך במדינה אחת מהירדן ועד לים ליהודים ולערבים. מדינה שוויונית ודמוקרטית, חפה מלאומיות ובה תהווה הדת עניין פרטי לכל אחת ואחד, מופרדת מהמדינה, שלא תפרנס קהלים ושקהלים לא יתפרנסו ממנה. התנאי המרכזי להשכנת שלום בין ערבים ליהודים הוא הפיכת ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה למדינה אחת לכל לאומיה ואזרחיה. אוניברסלי גורס שגם אם רעיון זה נראה רחוק והדרך להגשמתו ארוכה, לפחות לחוס בצלו כאידאל כל כך נאצל יצדיק את ההמתנה ואת החתירה לכיוונו. אלטרנטיבות אחרות יגְזרו למרבית הצער סבל וייסורים תמידיים על האזור ותושביו ולא יצלחו פוליטית.                בתקופה זו הוא לא רואה לעצמו בית פוליטי בפרלמנט הישראלי ולכן בשנים האחרונות הוא מצביע לכנסת הצבעות טקטיות ולא אידאולוגיות.

 

"בעיית הבדווים"

מחוזות ילדותו של בן אדם אוניברסלי הם השבטים הערבים הבדווים במרחבי הנגב הצפוני והדרומי. אוניברסלי לא חושב שרלוונטי ונכון לבקרם בכלים אינטלקטואלים ואקדמיים מערביים. הקידמה והזמן יעשו את שלהם וכל תהליך או פעולה מאולצים או ניסיון לכפות יחטיאו את המטרה וישיגו את ההפך מהמקוּוֶה. כל החומריות והסממנים הנובורישים שמגיעים אליהם מהמערב יפנו אט אט את מקומם למהות, לעומק ולרוח. והשיח סביב הקופים לא יהיה רק בהקשר לטיול האחרון בספארי אלא כתוצאה מצפיה בסרט משפט הקופים שנצפה לאחרונה על ידי חבורה.

 

ציונות

אוניברסלי רואה בציונות תורה רעה, לאומנית ובדלנית וכמחרחרת ריבים ומדנים ועל כן חייבים להפטר ממנה- לטובת היהודים בראש ובראשונה, והערבים לשם השכנת שלום אמיתי ולחיים בצוותא, ולעולם כולו האחוז בגרוגרתו על ידי הלובי הציוני המכונה 'איפא"ק' ותומכיו המיליארדרים היהודים הציוניים הימניים ביותר וחסידי הציונות הנוצרים האוונגליסטים אף הם, ממניעים פונדמנטליסטים של דחיקת הקץ.

 

מיליטריזם

אוניברסלי תומך בפציפיזם ורואה בצה"ל גוף ענק שהולך ומסתאב, הבולע את כל כספי הציבור ואת הרוב המכריע של בנותיו ובניו.                                                     מאז הקמת מדינת ישראל צה"ל הפך אט אט לשליט המדינה. זהו צבא שהמדינה היא מדינתו והוא שמכתיב את הטון, ולכן אין מנוס מלפרקו בבוא העת כאשר תקום המדינה השוויונית לשני העמים.

הוא אינו משלה את עצמו ואינו מאמין שהדבר יקרה בדרך ממסדית של המוסדות הקיימים מפני שרבים הכוחות ורבות האליטות שמתנגדות לכך מסיבות אישיות בעיקר. ולכן, מה שיקרה לדעתו הוא שהערבים המתגוררים בין הירדן לים יתרבו מאוד, היהודים שאינם מתגייסים לצה"ל יתרבו אף הם, קרנו של צה"ל תרד וזוהרו יועם, קופת המדינה תידלדל והמכונה הענקית הזו תמצא את עצמה ללא דלקים, ברגים וכוחות אנושיים שיזינו אותה. זהו הסיום המתקבל ביותר על הדעת לאור הכוחות הרבים השומרים על גחונה של "פרה קדושה" זו בתקופה הנוכחית. סיום אחר לא נראה סביר.

זיכרוּ, צבא זה "מרביץ" בחייליו זו דרך הארץ למשוריינים וכלי המשחית במקום "להרביץ" בהם דרך ארץ.

 

חייו האישיים

בשנת 1983 השתדך לקרובת משפחה מרצועת עזה, הנישואין החזיקו מעמד כחודשיים ומאז 'מתהדר' אוניברסלי בתואר גרוש. ממערכת הנישואין הקצרה נולד לו בן.

 

ספריו

 

  • גוי במדינת היהודים

סיפור התבגרותו וצמיחתו של בן אדם אוניברסלי במדינת ישראל מילד מדברי לאינטלקטואל שוחר שוויון אוניברסלי. הספר תורגם לאנגלית ונמכר ברשת אמזון.

 

  • אתיאיזם מונותיאיזם

סיפור מסעו, מפגשיו ושיחותיו של בן אדם אוניברסלי במרחבי אוסטרליה וניו זילנד .

 

  • רשימותיו של בן אדם אוניברסלי, הרצאות וערבי שיח

אסופה של מאמרים שאוניברסלי כתב במשך השנים. שפת אמו היא ערבית אך בן אדם אוניברסלי הוא אוטודידקט של השפה העברית ולכן במרוצת חייו כתב מאמר אחד בלבד בערבית לעיתון 'אל סינארה' , אותו הכתיב בטלפון לנערה ערביה משכילה.  

 

בן אדם אוניברסלי

20150802_170751

 

בן אדם אוניברסלי עם אביו

 

CCF17082015_00002

 

בן אדם אוניברסלי עם אמו

 

CCF17082015_00001

 

פסל המגפיים והשעון, מעשה ידיו של בן אדם אוניברסלי

 

ללא שם

אשכול המגפיים מסמל את עבודות הדחק ורעיית פרות משלח ידו האחרון בקיבוץ חולית. השעון החגור למתניו של הפסל מסמל את כמיהתו להחליף כאוס ופונדמנטליזם שפושה במדינת ישראל ובסביבותיה בקצב מהיר ומפחיד, בסדר ופרפקציוניזם.

X