ג'וזפין מונצאנבאכר, סיפורה של יצאנית וינאית | לרכישה באינדיבוק
ג'וזפין מונצאנבאכר, סיפורה של יצאנית וינאית

ג'וזפין מונצאנבאכר, סיפורה של יצאנית וינאית

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68.6

״לפני במבי היתה ג׳וזפין — רב המכר האֵרוטי של הסופר היהודי,

שכבש את לב הקוראים… חייה ואהבותיה של נערה שעלתה ממשכנות העוני של אל מיטות הפאר בזכות יופיה, אופיה וכישוריה!״

(קלסי אוסגוד)

 

בשנת 1906 הודפסו בוינה, בהוצאה פרטית, 500 עותקים של ספר ארוטי, בשפה הגרמנית. מאה שנים לאחר מכן הגיע מספר העותקים שהודפסו בגרמנית ובאנגלית ליותר משבעה מיליון, והיצירה תורגמה לעוד 31 שפות. הישג מרשים לסופר שדרש וקיבל עבור הזכויות ביצירה סכום של כמאתיים דולר בלבד. קשה להאמין כי מחברו של ספר ארוטי זה הוא גם יוצרו של ״במבי״!, ספר הילדים הנודע

׳׳זיכרונותיה של ג׳וזפין מונצאנבאכר׳׳ מביא את סיפורה של נערה צעירה — כפי שהיא מספרת בגיל חמישים, במבט לאחור — וסוקר את לבלובה המיני בגיל ילדות, את מפגשיה המיניים הראשונים, את אהבותיה ואת ראשית דרכה המקצועית. בני משפחה, ״ישנונים״, ידידים, כמרים, מורים… כל מפגש הינו שלב נוסף בסולם שהוביל אותה אל אל פסגת הקריירה שלה.

ספרו זה של פליקס סלטן — יהודי ממוצא הונגרי, בן למשפחה מוכת עוני, שהיה כתב בעיתון, עורך וסופר — הוכנס ל׳רשימת הספרים האסורים׳ בגרמניה ובאוסטריה בשנת 1960, ועמד במרכזו של משפט מפורסם על חופש הדיבור בגרמניה בשנת 1990. יכולתו של סלטן לתאר ולהעלות לעיניי הקוראים את חיי העוני והדלות של המעמד הנמוך — כולל השחיתות המינית שהיתה נפוצה ומקובלת, בבחינת רע הכרחי — אינה משאירה את הקורא אדיש. ״ג׳וזפין מונצאנבאכר״ הינו היצירה הארוטית הנפוצה ביותר בשוק הספרים, ובסיס ליותר משלושים סרטים, עשרות מחזות ואופרטות ומספר ״ספרי המשך״ (שאינם מפרי עטו של פליקס סלטן).

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ג'וזפין מונצאנבאכר, סיפורה של יצאנית וינאית”

בקרוב…

1    "ישנוני"
אבי היה רצען־נודד, עני ביותר, שעבד מבוקר ועד ליל בחנות קטנה ב־יוספסטאדט, כפי שכונה הרובע השמיני של וינה. כדי להגיע לשם בשבע בבוקר, היה עליו לקום בחמש לפנות בוקר, ולצאת חצי שעה לאחר מכן כדי לתפוס קרונית רתומה לסוסים, שהורידה אותו, שעה וחצי מאוחר יותר, בתחנה ליד מקום עבודתו.
הפרברים, או רובעי־העיר בווינה של המאה ה־19, לא בהכרח היו שכונות מגורים למעמד הבינוני המבוסס, כפי שהדבר כיום. האנשים העשירים גרו באזורים הרחוקים יותר לכיוון צפון וצפון־מערב, אבל לכיוון דרום ומערב השתרעו אותם רובעים שכונו ״גטאות הפועלים״. שם, בבניינים קודרים, בני חמש או שש קומות, בחדרים קטנים ובדירות שכורות, גרו אנשי וינה שלא היו אנשי הצווארון הלבן.
הבניין, בו שכרנו דירה, גדוש מהמרתף ועד עליית הגג באנשים עניים, היה במחוז השבע־עשר שכונה אוטקארינג. מי שלא ביקר מעולם באותם בניינים אינו יכול לתאר לעצמו את תנאי החיים הפרימיטיביים, הבלתי סניטריים, בהם חיינו את ימי ילדותֵינו ונערותֵינו — ובדרך כלל גם את שארית חיינו כבוגרים.
הוריי, ביחד עם שני אחי ועִמִי, גרו במה שכונה ״דירה״, שהכילה חדר אחד ומטבח. זה היה הגודל של כמעט כל הדירות בבניין שלנו, כמו גם במרבית הבניינים האחרים במחוז. לרובם של הדיירים היו ילדים רבים שהתרוצצו בכל מקום, וגדשו את החצרות הקטנות בימי הקיץ. כיוון שאני ושני אחי היינו רק משפחה ״קטנה״, בהשוואה למשפחות אחרות סביב לנו — להן היו חצי תריסר ילדים ואף יותר — הוריי יכלו להרוויח מעט כסף נוסף בהשכירם מיטה לדיירי־משנה. דיירי־משנה אלו, שחלקו את החדר היחיד ואת המטבח עם משפחתנו, כונו בשם ״ישנונים״, כיוון שמעט הכסף ששילמו היה עבור שכירת מיטת ברזל קטנה וצרה, שהוצבה במטבח בכל לילה.
אני זוכרת יותר מתריסר ״ישנונים״ ששהו בדירתנו שהות קצרה, זה אחר זה. חלק מהם עזבו כיוון שמצאו עבודה מחוץ לעיר, אחרים בגלל שרבו מדי פעם עם אבי, והיו כאלו שפשוט לא הופיעו ערב אחד, מפנים את מיטת הברזל לבא אחריהם. מבין כל הישנונים האלו, היו שניים שנחרטו בזיכרוני יותר מכל האחרים. אחד מהם היו ברנש צעיר, שחור־שיער, בעל עיניים נוגות, שעבד כשוליית נפחים ולא הקפיד לרחוץ את פניו השחורים מפיח. אנו, הילדים, חששנו ממנו מעט, אולי עקב פניו השחורים, או אולי כיוון שהיה שתקן להפליא.
אחר צהריים אחד אני הייתי לבדי בדירה, משחקת במה שהיתה אמורה להיות בובת־סמרטוטים על הרצפה. אִימי לקחה את שני אחי למגרש ריק שהיה בסמוך, מכוסה בעשב ובשיחים, ושם יכלו הבנים לשחק, ואבי עדיין לא חזר מעבודתו. הישנוני הצעיר חזר לדירה במפתיע, וכמו תמיד, שמר על שתיקה מוחלטת. כאשר ראה אותי משחקת על הרצפה, הרים אותי בזרועותיו, התיישב והחזיק אותי על ברכיו. כאשר הבחין כי אני עומדת לפרוץ בבכי, הוא לחש בקול מחוספס, ״שתקי! אני לא אעשה לך שום דבר רע!״
הוא השכיב אותי על גבי, לרוחב ברכיו, והרים את חצאיתי כך שיוכל לראות את גופי הערום, ובמיוחד את הנקודה שבין רגליי. הוא המשיך להתבונן ולהתבונן, ואף שהייתי עדיין מבוהלת, לא זזתי ממקומי. לפתע הוא שמע את אִימי ואת הבנים חוזרים, מיהר להניח אותי על הרצפה, ויצא אל המטבח.
מספר ימים לאחר מכן הוא הופיע שוב באמצע הצהריים, אבל הפעם אִימי היתה בבית. היא שמחה לראות שהישנוני הגיע כה מוקדם, וביקשה ממנו להשגיח עלי בעוד היא הולכת לקנות מזון. הוא הבטיח לעשות זאת, וברגע בו אִימי הלכה, הוא חידש את המשחק הישן מהפעם שעברה. בלי לומר דבר הוא החזיק אותי על ברכיו, וסקר את עירומי הצנוע במבט בוחן. אף אני שמרתי על שתיקה — הייתי מבוהלת מכדי לדבר. הוא חזר על טקס זה עוד מספר פעמים, בעודו שוהה אתנו. לא היה לי מושג קל שבקלים במה מדובר, וביודעי כבר אז כי מבוגרים נוהגים באופן משונה לעתים, לא טרחתי לתהות על כל העניין. היום, כמובן, אני מבינה היטב מה היה כל העניין ההוא, ומסיבה זו אני מכנה את הנפח השתקן ׳מאהבי הראשון׳.
הישנוני השני אותו אני זוכרת — זוכרת היטב — לא היה שתקן, ולא הסתפק, כמו הנפח, רק במבט. אבל אני אספר עליו במועד מאוחר יותר.

בקרוב…

X