גדר חיה | לרכישה באינדיבוק
גדר חיה

גדר חיה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 344
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.2
- 37

מה שמתחיל בניו יורק, בערב קר בראשית החורף, ייגמר בכניסה ליפו בשיאו המסמא של הקיץ. הם נפגשים במקרה, ליאת וחילמי, ולמשך חורף קפוא אחד, במרחב הזר של העיר הענקית, תוחמים להם טריטוריה אינטימית, קצרת מועד, ייקום בשניים.
כוחות מנוגדים מפעילים אותם: מכאן כמיהה להתמזג גוף ונפש, ומכאן החרדה להיבלע בזולת ולהיטמע עד בלי הכר. הרחק מהבית, ברחובות המושלגים, אכולי געגועים אל אותה שמש – שנעשית היא עצמה כעין מולדת – הם משרטטים בתוואי צעדיהם מפה של יחסים. והסיפור, הוא הולך בעקבותיהם גם כשהם פונים כל אחד לדרכו, ליאת בחזרה לתל אביב, וחילמי לכפר ג'יפנה שמצפון לרמאללה.
דורית רביניאן חוזרת עם רומן עכשווי, רב תנופה, רגיש בפרטיו ובשיאיו כאחד. היא פורשת סיפור שקווי גבול עוברים אותו וחוצים לכל אורכו, גבולות פיזיים וגבולות תודעתיים, ומסמנת באומץ את הקווים המתעתעים בין "אתה" ל"אני", בין "אנחנו" ל"הם". בקול מקרב ובעין מפוכחת רביניאן פוסחת על המלכודות האורבות לפתחם של "סיפורי אהבה גדולים" ובשפתה הצלולה מעניקה לגיבורי הרומן חיים חד פעמיים, שובי לב ושוברי לב.
רומן שלישי למחברת סמטת השקדיות בעומריג'אן והחתונות שלנו, שזכו להצלחה גדולה ולשבחי הביקורת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גדר חיה”

"אתה מדאיג אותי, טיפש אחד", אני עונה לו אחרי שאמר שאני נשמעת יותר ויותר כמו אמא שלו. כשאני שואלת אותו אם אכל משהו היום, כשאני שומעת מעבר לקו את נקישת המצית, את שאיפת העשן, ומבקשת לדעת מה בדיוק אכל מהבוקר. כשאני מעירה לו על הג'וינטים, מזהה אותם בצליל הקול שלו, מזהה את אופי היניקה ואת הצרידות, את הנשיפות השנוקות של העשן, ומעירה לו שבזמן האחרון הוא מעשן הרבה יותר מדי. מדאיגים אותי פיזור הדעת שלו, האיחורים הכרוניים. המטרייה ששוב שכח לקחת אתו כשירד מהרכבת. עוד מאה ושמונים דולר שנעלמו מהכיס שלו כלא היו. סערת הבלבול והחרדה שנתקף בה ביום שהלכנו לקנות לו בגדים, ובאמצע חנות נעליים גדולה, מוקף שקיות, הוא גילה פתאום שהתיק, תיק הגב שלו ובלוק הסקיצות שבתוכו, נעלם. איך התרוצץ שם חיוור מקומה לקומה, פעור עיניים, מתנשם, עולה ויורד במדרגות הנעות. ואיך קרס לבסוף באחד מתאי המדידה, מאמץ ללבו את התיק ונרעד מבכי אל תוך כוס המים שהגישה לו המוכרת.

 

מדאיג אותי שהוא בוכה לעתים כה קרובות. וכשהוא צוחק, מדאיג השיעול שנבהל מגרונו ומצריד עם פרצי הצחוק, מדאיג אותי רעם היפחות הקשות הלחלוחיות שמשניקות אותו. לילה אחד, בשעה שהוא מסבן כלים בכיור, מחליקה אחת הכוסות ושבר זכוכית עבה ננעץ בכף ידו, בכרית אגודלו השמאלי, נשחז מתוך ענני הקצף כמו להב של אולר וקורע בבשרו חתך עמוק, דמוי פרסה, וממלא את כל הכיור בדם. פעם אחרת הוא יוצא בחיפזון מהבית ושוכח סיר מרק על האש – שוכח שהוציא את הסיר מהמקרר, שהעמיד אותו על הכיריים, שוכח שהיה רעב, ומשאיר אחריו את מרק הדלעת והבטטה והגזר להתבשל ולבעבע ולהתנדף ולהזעיק את גלאי העשן, את השכנים ואת האחראי לבניין, שבאים ומתקהלים סביבו ונוזפים בו כשהוא חוזר לפנות ערב ומוצא את הדירה מסריחה ובמטבח את הסיר מפוחם, שחור כולו.

 

מדאיג ומרגיז. ענן הסיגריות שעומד שם תמיד, גלילי האפר ועקבות האבק בכל מקום, כתמי צבעי השמן וחידודי העפרונות, תולעי המחקים. העכבר שכבר חודשים מסתובב אצלו בבית, צץ ונעלם בחדר האמבטיה, חוצה בחושך את המסדרון. מלכודות הדבק שאורבות לו בפינות הבית ובהן פיסות נקניק וגבינה מיובשת, תלתלי אבק ושערות. מרגיז שלא אכפת לו מכלום. לא מנשיפת הקור שחודרת כי החלון תקוע במטבח, ולא מהבהובי הנאון שצריך להחליף. מרגיז שלא מפריע לו להשתמש בשמפו לשער כשנגמר סבון הכלים ולהדיח בשמפו את הצלחות והכוסות. מרגיז שהוא לא מקפל את ערמות הבגדים שלו כשהוא חוזר מהמכבסה האוטומטית, וכשהם עדיין חמים ומקומטים מפעולת המייבש הוא דוחף אותם לארון. מרגיזה מפולת הבגדים שנשפכת מהמדפים ובהם רמז קל של עובש, כשהוא פותח את דלתות הארון. מרגיז שהוא תמיד מאחר, לעולם לא מופיע בשעה שקבענו, תמיד מגיע מתנשף, מתנצל, מלא תירוצים. שעתיים חיכיתי לו פעם ברחוב שבע עשרה מערב, והוא חיכה אז בצד המזרחי של העיר. מרגיז שהוא לוקח אתו את בלוק הסקיצות לכל מקום, לעולם לא לא נפרד ממנו, וממשיך לצייר גם כשאנחנו נוסעים ברכבת או מחכים למנות שהזמנו במסעדה. בקולנוע הוא נרדם על כתפי עשר דקות אחרי שמתחיל הסרט. אנחנו נפגשים עם אנדרו, מבלים אתו ועם ג'וזי כל אחר הצהריים, וחילמי, הראש שלו במקום אחר. ג'ודי, ג'ולי, ג'ואי, לא מצליח לזכור את שם הילדה. מדאיג ומרגיז שהוא שוב מתנצל, מתחמק מהנשיקות ומהליטופים שלי ואומר שלא בא לו עכשיו, שהוא מעדיף להמשיך לעבוד, לגמור כאן איזה משהו.

 

אני נצמדת לפרטי החיים הקטנים, לפעימת היום־יום, ומתייחסת בסלחנות, כמעט בקלות דעת, לצל ההרים שהוא מזהה כהרים. כמעט בשאננות אני מסבירה לו ולעצמי שזהו להט היצירה, שיכרון הכוח המסחרר של האמנות שמתעתע בו ככה. הוא המקור לכל תעצומות הנפש ונבואות הלב הגואות שלו, לקפיצות הנחשוניות במצבי הרוח, לסימני הסימנים שתוקפים אותו מכל עבר, לדמעות.

 

"איזון", אני מדקלמת הלוך ושוב, "כל מה שאתה צריך זה קצת איזון. להחזיר את החיים שלך לאיזון, לאזן בין הדברים – "

 

אני נתפסת לדברים הפשוטים, הארציים, ומבטיחה לו שזה יקרה אם יקפיד על יותר שעות מנוחה ועל ארוחות מסודרות, אם לא ישהה ימים שלמים במחיצת עצמו, אם יצא מדי פעם בפעם לצעדות באוויר הפתוח, אם יפגוש יותר חברים, יבוא אתי ליוגה.

 

ואולי באמת אימצתי לי את הקול המעשי הזה, האמהי, כי אני לא יודעת איך להתמודד עם הקדחתנות הרגשית הזאת, המבוהלת, ולא רוצה להתמודד עם הפגיעות שלו. אולי נכון שנהייתי קצרת רוח, שברגע שהוא מתחיל לדבר אני מאבדת את הסבלנות, שאני נרתעת מהחולשה שלו, ובגלל זה אני נעשית כזאת יעילה ותכליתית, חסרת מנוחה. שכבר חמישה ימים לא התראינו, ומהרגע שנכנסתי, עם כל השקיות והפרחים, אני רק מטגנת קציצות ומחליפה סדינים. שהיום בטלפון, כשהוא ביקש ממני לבוא לכאן, כשאמר שהוא זקוק לי, הוא לא התכוון למין, התכוון שהוא זקוק לי שאקשיב לו, שאדבר אתו.

 

"אני אגיד את זה עוד פעם. זה טבעי ומובן מה שקורה לךָ עכשיו, טבעי ומובן לגמרי. ההרגשה הזאת שאתה כל יכול, זה בטח משפיע. זה לא שאני לא מאמינה לך. אבל מה לעשות שהדמיונות האלה, התת־המודע שלך, היצירתיות, הם עכשיו בשיא הכושר – "

 

"לא, לא, תקשיב לי גם אתה. כל החזיונות האלה, הסימנים, החלומות המשונים. אתה שומע? זה בסך הכול הדמיון שלך שעובד שעות נוספות. בטח שזה קשור. כי אם מוסיפים גם את כל השיט הזה שאתה מעשן, זה אפילו יוצא די הגיוני. זה כבר לא כל כך מפתיע שהמציאות, גם כשאתה ער, נראית לך קצת כמו חלום, שהקו בינה ובין הדמיון מיטשטש לך לפעמים – "

 

"מאוד, נכון. מאוד מפחיד. כי אם יש לך את הכוחות להגשים את היופי הזה, אז אולי גם החרדות, כל מיני פנטזיות מופרעות שלך, גם הן עלולות איכשהו להתממש. אבל הנה, חילמיק, תראה. החיים ממשיכים. הכול בסדר. תסתכל אלי, מותק. שום דבר רע לא קורה, נכון?"

 

 

הוא מהנהן, אבל לא ממהר להירגע.

דורית רביניאן (כפר-סבא, 1972) מחברת רבי המכר סמטת השקדיות בעומריג'אן (ספריה לעם, 1995) והחתונות שלנו (ספריה לעם, 1999), היא כלת הפרס לסיפורת צעירה על-שם יצחק וטובה וינר (1995), פרס ראש הממשלה על-שם לוי אשכול (2000) והפרס על-שם אורד ווינגייט (לונדון, 1999). כתבה גם את ספר הילדים אז איפה הייתי אני? באיוריה של הציירת נטע הררי נבון (עם-עובד, 2006), וגדר חיה ( ספריה לעם, 2014) ואת סרט הטלויזיה "הבחור של שולי" (בימאי: דורון צברי, שידורי קשת, ערוץ 2) זוכה פרס "הדרמה הטובה ביותר" מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע (1997). ספריה של רביניאן מתורגמים לכ-15 שפות ברחבי העולם. היא מתגוררת כיום בתל-אביב.

X