גאולה | לרכישה באינדיבוק
גאולה

גאולה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 512
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
- 42

שני אחים נחטפים ומוחזקים במחסן סירות ישן. הם לא מצליחים להשתחרר אבל מצליחים לשלוח מסר. הדם משמש כדיו, מכתב בבקבוק הוא אמצעי התקשורת.

מיה בטוחה שבעלה משקר לה. הוא נעדר תכופות אבל לא אומר לאן הוא הולך וכמה זמן ישהה שם. כשהוא חוזר היא צריכה לסבול את מצבי הרוח שלו, את האיומים שלו ואת התשוקות הכמוסות. היא חייבת לגלות את האמת והיא מוכנה לשלם את המחיר, נורא ככל שיהיה.

קארל מרק הוא בלש מבריק וטיפוס שקשה לעבוד איתו. הוא עומד בראש מדור Q ומתעסק בתיקים לא מפוענחים. כשקארל ועוזרו הנאמן אסד מקבלים לידם את המכתב בבקבוק, הם מגלים שתוכנו כמעט נמחק בשל השנים שחלפו והתנאים שבהם נשמר. כמה שאלות מטרידות אותם: האם ההודעה אמיתית? האם היא עדיין רלוונטית? האם יש סיכוי לתפוס את העבריין ולהציל את הקורבנות?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גאולה”

בקרוב…

פרולוג

 

 

זה היה בוקרו של היום השלישי, וריחות הזפת והאצות נספגו בבגדיו. דייסת הקרח שמתחת לרצפת מחסן הסירות ליחכה ללא קול את כלונסאות העץ ועוררה זיכרונות מהימים שבהם הכול היה בסדר.
הוא נשא את פלג גופו העליון ממצע פסולת הנייר והזדקף דיו כדי להבחין בפניו של אחיו הצעיר, שאפילו בשנתו נראה מיוסר, קפוא עד לשד עצמותיו.
בקרוב הוא יתעורר ויביט סביבו בפאניקה. הוא ירגיש את רצועות העור המהודקות היטב סביב מפרקי ידיו ומותניו, וישמע את קרקוש השלשלת המגבילה את תנועתו. הוא יראה את סופת השלגים ואת האור המנסה לחדור מבעד לקורות העץ המצופות זפת. ואז הוא יתחיל להתפלל.
פעמים אינספור הוא ראה ייאוש בעיניו של אחיו. מבעד לסרט ההדבקה שכיסה על פיו בקעו הצלילים החוזרים ונשנים של תחינותיו המעומעמות אל יהוה, שירחם עליהם.
אולם שניהם ידעו שיהוה כבר לא מתייחס, משום ששפתיהם טעמו דם. דם שהכולא שלהם טיפטף לתוך כוסותיהם. הכוסות שמהן הוא נתן להם לשתות לפני שגילה להם מה הן הכילו. הם שתו מים, אבל במים היה דם, אסור בתכלית, ועכשיו הם היו ארורים לנצח. ומהסיבה הזאת היתה הבושה עמוקה וצורבת אף יותר מתחושת הצמא.
מה אתה חושב שהוא יעשה לנו? היה נדמה ששואלות עיניו המבוהלות של אחיו. אבל איך היה יכול לדעת את התשובה לכך? הדבר היחיד שהוא ידע, אינסטינקטיבית, היה שבקרוב כל זה ייגמר.
הוא נשען לאחור וסקר שוב את החדר באור הדל, והניח לעיניו לחלוף על פני קורות החיזוק ולהביט אל מעבר למבנים של קורי העכביש, והוא למד כל בליטה ובליטה, כל קשר וקשר. את המוטות והמשוטים השחוקים שנתלו מראש התקרה. את רשתות הדייגים הרקובות שזמן רב עבר מאז הדיג האחרון שלהן.
ואז גילה את הבקבוק. קרן שמש בוהקת שיחקה לרגע במשטח הזכוכית הכחולה־לבנה, מסנוורת אותו.
כה קרוב, ועם זאת כה קשה להגעה. הוא נמצא מעט מאחוריו, תקוע בין לוחות הריצוף העבים, המחוספסים.
הוא נעץ את אצבעותיו בתוך הרווח וניסה לשלוף את הבקבוק בצווארו כלפי מעלה, אבל האוויר קפא על עורו. כשהחפץ ישתחרר, הוא ירסק אותו וישתמש בשברים לחתוך את הרצועה שהצמידה היטב את ידיו זו לזו מאחורי גבו. ואחרי שהרצועה תיכנע, אצבעותיו המאולחשות ימצאו את האבזם הצמוד לעמוד השדרה שלו. הוא ישחרר אותו, יקרע את הסרט מעל פיו, יסיר את הרצועות סביב מותניו וירכיו, וברגע שהשלשלת שחוברה לרצועת העור סביב מותניו כבר לא תגביל אותו, הוא יזנק קדימה וישחרר את אחיו. הוא ימשוך אותו אליו ויצמיד אותו אליו בעוז, עד שגופיהם יפסיקו לרעוד.
לאחר מכן, כך דמיין, הוא ישתמש בכל כוחו לחצוב בעץ מסביב לדלת באמצעות הזכוכית השבורה. הוא יבדוק אם הוא מסוגל לחפור ולחורר את הלוחות שאליהם מחוברים הצירים. ואם הגרוע מכול יקרה והמכונית תגיע לפני שהוא יסיים את המלאכה, הוא יארוב לאיש. הוא יעמוד בהיכון מאחורי הדלת עם הזכוכית השבורה בידו. זה מה שהוא החליט לעשות.
הוא נשען קדימה, קיפל את אצבעותיו הקפואות מאחורי גבו והתפלל למחילה על מחשבותיו המרושעות.
אז שב לחטט במרווח שבין לוחות העץ בניסיון לשחרר את הבקבוק. הוא גירד ושרט עד שהצוואר נטה לעברו מספיק כדי שיוכל לאחוז בו.
הוא הקשיב.
זה היה מנוע? כן, מנוע. מנוע רב־עוצמה של מכונית גדולה. אבל האם היא מתקרבת או סתם חולפת במרחק?
לרגע היה נדמה שהצליל הנמוך והעמוק מתחזק. הוא התחיל למשוך בייאוש בצוואר הבקבוק, עד שהיה ניתן לשמוע את מפרקי אצבעותיו מתפוקקים. אבל אז הצליל גווע. האם היו אלה טורבינות הרוח שרעמו וזימזמו? אולי זה היה משהו שונה לחלוטין. לא היה לו מושג.
הוא נשף אוויר חם מנחיריו. האזור סביב פניו נמלא באדים. הוא כבר לא פחד באותה מידה, לא עכשיו. כל עוד חשב על חסדי יהוה, הוא הרגיש טוב יותר.
הוא הידק את שפתיו והמשיך להתאמץ. וכשהבקבוק השתחרר לבסוף, הוא הכה בו כל כך חזק על רצפת העץ, שאחיו הרים את ראשו בטלטלה מבוהלת והביט סביבו באימה.
הוא הכה בבקבוק על הרצפה שוב ושוב. היה קשה להיטיב באחיזה כשידיו מאחורי הגב. קשה מדי. בסופו של דבר, כשאצבעותיו כבר לא היו מסוגלות להתמיד בלפיתתן, הניח לבקבוק להחליק מתוך ידו, הסתובב, והביט בו בעיניים ריקות בזמן שאבק צנח בעדינות מהקורות דרך הרווח הצר.
הוא לא היה יכול לשבור אותו. הוא פשוט לא היה מסוגל. בקבוק קטן ועלוב. האם זה משום שהם שתו דם? האם יהוה נטש אותם?
הוא הביט באחיו, שגילגל את עצמו באטיות לתוך השמיכה שלו וצנח לאחור על המצע שלו. הוא דמם, אפילו לא ניסה למלמל מילה מבעד לסרט שאטם את שפתיו.
נדרש לו זמן־מה לאסוף את הדברים שנזקק להם. החלק הכי היה קשה להתמתח, במגבלות השלשלת שלו כדי להגיע עם קצות אצבעותיו אל הזפת שבין קורות הגג. כל השאר היה בהישג יד: הבקבוק, השבב החד מרצפת העץ, הנייר שעליו ישב.
הוא חלץ את אחת מנעליו ודקר בכזאת חדות את מפרק ידו עם העץ, שדמעות גאו בעיניו. הוא הניח לדם לטפטף לתוך הנעל המצוחצחת למשך רגע, אולי שניים. אז הוא תלש פיסת נייר גדולה מהמצע שלו, טבל את השבב בדמו ופיתל את גופו, כשהוא מושך את השלשלת שלו עד שהיה יכול לראות מה הוא כותב מאחורי גבו. הוא ניסח במילים את מה שקרה להם כמיטב יכולתו ובכתב יד זעיר שבזעירים. אחרי שגמר הוא חתם על המכתב בשמו, גילגל אותו ותחב אותו לתוך הבקבוק.
הוא השאיר לעצמו הרבה זמן לנעוץ את גוש הזפת בתוך הצוואר. הוא העביר את משקלו הצידה כדי להיטיב לראות, בדק ובדק שוב כדי לוודא שהדבר בוצע היטב.
כשלא נותר עוד מה לעשות, הוא שמע צליל עמום של מנוע מכונית. הפעם לא היה ספק. הוא שלח מבט דואב אל אחיו הקטן והתמתח בכל כוחו לעבר האור שחילחל מבעד לסדק הרחב בקיר העץ, הפתח היחיד שדרכו יוכל הבקבוק לעבור.
אז הדלת נפתחה וצל כבד נכנס, מוקף בהמולה של שלג לבן.
דממה.
ואז צליל הנפילה למים.
הבקבוק שוחרר.

בקרוב…

X