גאווה ודעה קדומה | לרכישה באינדיבוק
גאווה ודעה קדומה

גאווה ודעה קדומה

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 392
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62

חמש בנות נולדו לבני הזוג בנט, ולכולן קשה למצוא בעל – במיוחד לאליזבת היפה והפיקחית, הסובלת מנטייה מדאיגה לדחות הצעות נישואים. בעוד היא עוקבת אחר ההתאהבות הנרקמת בין אחותה ג´יין לבין מר בינגלי, מתחיל חברו הטוב – מר דארסי – להתעניין בה עצמה. דארסי העשיר והמושך בטוח שאין אישה שתסרב לו, אך בעיני אליזבת הוא הגבר האחרון עלי אדמות שתסכים להינשא לו: הוא מתנשא, ביקורתי, וייתכן שאף חיבל בסיכויי אחותה להינשא לבחיר לבה. מתוך עוינות וחשד הדדיים נוצר אחד הזוגות המקסימים ביותר בתולדות הספרות. אליזבת ודארסי מנהלים דו-קרב קשוח ורומנטי בנשפים ובשיחות סלון, בעיר ובכפר, מתחת לאפם של שכנים סקרנים, קצינים מפתים, אב עוקצני, אם היסטרית ודודה אריסטוקרטית רוחשת מזימות.

על רקע יחסיהם רבי התהפוכות חושפת הסופרת במבט אירוני את החברה המעמדית של אנגליה בתחילת המאה ה-19, ואת כללי הנישואים החומרניים בתקופתה. היא מתארת טיפוסים מלבבים, הנוגעים ללב גם בחולשתם, ובראשם גיבורה כובשת וחצופה, המתעקשת על זכותה לבחור בעל כרצונה. אוסטן עצמה הודתה כי אליזבת היא הדמות החביבה עליה ביותר בכל ספריה, ואילו דארסי היה ועודנו מושא חלומות למיליוני נשים.

ספריה הראשונים של ג´יין אוסטן, בתו של כומר כפרי, פורסמו בעילום שם. "מאת גברת", כך הופיע שם המחברת על הכריכה. לאחר מותה הפכו ספריה לקלאסיקה אך נותרו רעננים וסוחפים, מלאי תבונה, רגישות והומור מושחז. גאווה ודעה קדומה הוכתר כספר האהוב ביותר בבריטניה וזכה לאינספור עיבודים לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון. הספר מוגש כאן בתרגום חדש של הסופרת עירית לינור ובתוספת אחרית דבר פרי עטה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גאווה ודעה קדומה”

בקרוב…

בקרוב…

ג’יין אוסטן נולדה ב-16 בדצמבר 1775 בהמפשר, מחוז בדרום אנגליה. אביה, ג’ורג’ אוסטן, היה כומר ואימה, קסנדרה ליי אוסטן, שגם אביה שלה היה כומר, באו ממשפחות שנמנו עם האצולה הכפרית (gentry). לפיכך, ג’יין אוסטן גדלה בקרב המעמד החברתי המתואר בספריה. משפחת אוסטן הייתה גדולה וכללה שישה בנים ושתי בנות. כל בני המשפחה ראו חשיבות בקריאת ספרים וברכישת השכלה. אביה של ג’יין אוסטן השלים הכנסה כמנהל בית ספר לבנים, וכמה מאחיה שלחו ידם בכתיבה ספרותית. המשפחה גם עודדה את ניסיונותיה הספרותיים של ג’יין, והדוגמאות המוקדמות ביותר שנמצאו לכתיבה הן מגיל שלוש-עשרה. כתביה המוקדמים היו משעשעים מאוד וניכרת בהם השפעתן של יצירות ספרות אחרות מתקופתה. כשבגרה, היא כתבה יצירות ארוכות ורציניות יותר, המפגינות עניין גובר באיפיון דמויות. אחת מאותן יצירות ארוכות היא גירסה מוקדמת של תבונה ורגישות. לדברי קרובי משפחה, אותה גרסה מוקדמת, אלינור ומריאן, נכתבה כרומן מכתבים, ז’אנר פופולרי מאוד באותה תקופה שבו אוסטן השתמשה גם לכתבים מוקדמים אחרים שלה. היצירה ככל הנראה הושלמה ב-1795, כשאוסטן הייתה בת תשע-עשרה. בשלהי 1796, היא החלה לכתוב את רשמים ראשוניים, שלימים יהפוך לגאווה ודעה קדומה. אביה שלח את כתב היד למוציא לאור, אך הוא נדחה. לקראת סוף 1797, היא חזרה לאלינור ומריאן, ערכה בו שינויים והחליפה את שמו לתבונה ורגישות. היא כתבה לאחריו רומן חדש, סוזן; גם הוא הוגש למוציא לאור אשר רכש את הזכויות לפרסומו אך מעולם לא מימש אותן. הוא הופיע שנים רבות לאחר מכן בשינויים נרחבים בשם מנזר נורת’אנגר.

 

X