בת זוג לערב אחד | לרכישה באינדיבוק
בת זוג לערב אחד

בת זוג לערב אחד

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

לג'ק רדלי-סמית' היתה הפתעה די נעימה כשמצא אישה בלתי מוכרת בדירה שבבעלות החברה שלו, כשהיא עטופה רק במגבת רחצה. אין לו שום עניין בסיפורה סוחט הדמעות. הוא כבר באיחור למסיבה, והיא יכולה להתאים לו להפליא כבת זוג מזדמנת…

מרין מבולבלת לגמרי. היא היתה בטוחה שלא תהיה לה שום בעיה להעמיד פנים שהם זוג מאוהב, אבל הכימיה בין ג'ק לבינה לגמרי נפיצה! וגם אין לה שום ספק שהוא מסוג הגברים שמקבלים תמיד כל מה שהם רוצים. ועושה רושם שג'ק רוצה אותה! רוצה אותה מאוד, עכשיו!!! איך היא, בחורה חסרת כל ניסיון ומלאת חשש, תוכל לעמוד בפני תשוקתו הקטלנית?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בת זוג לערב אחד”

בקרוב…

1

 

אומרים שאין שום דבר בטוח בחיים הללו, מלבד המוות ומיסים, חשבה מרין ווייד לעצמה בעת שהרימה את הספוג וסחטה מים חמימים, מבושמים ומענגים אשר זלגו על כתפיה ובמורד חזהּ. אבל יש עוד דבר אחד בטוח – שברגע שאת נכנסת לאמבטיה חמה ומיוחלת, הטלפון מצלצל תמיד.
בדיוק כמו שהוא צלצל עכשיו.
אבל לשם שינוי, היא לא תמהר לצאת מהאמבטיה, כשהיא מקללת בשלחה את ידה אל המגבת, כדי להיענות לצלצול המצווה, שכן – הו, איזה יופי, איזה כיף – זה לא הטלפון שלה.
מי שזה לא יהיה, מצדו השני של הקו, יוכל להשאיר הודעה על המשיבון.
נכון שזאת יכולה כמובן להיות גם לין, שמצלצלת כדי לשאול איך היא מתאקלמת, ושהכל אצלה בסדר, אבל אם כן, אז גם היא יכולה להשאיר לה הודעה. ומרין תתקשר אליה חזרה אחר כך, אחרי שתסיים את האמבטיה ותאכל גם משהו, ותודה לאחותה החורגת על בית המבטחים הזה שהיא סידרה לה בלי לשאול יותר מדי שאלות. לפחות בינתיים, היא חשבה לעצמה בחיוך עקמומי.
לין היתה מבוגרת ממנה בשלוש שנים, ומאז שהוריהן פרשו לגמלאות ועברו להתגורר בווילה שניצבת בסמוך למגרש גולף בפורטוגל, היא לקחה את תפקיד האחות הגדולה ברצינות רבה מאוד. וזה אומר שכשהיא תשוב ביום ראשון בערב, לין תרצה לדעת למה הג'וב מהחלומות של מרין הגיע לסופו המוקדם והבלתי-צפוי.
ובשלב ההוא יכול מאוד להיות שמרין תרצה שיהיה לה מישהו לחלוק עמו את כל פרטי הסיפור הלא נעים הזה.
כי היא כבר תתחיל להרגיש טיפה יותר טוב בקשר לכל זה. ברגע שהיא תתגבר קצת על העייפות ועל הבלגן של עשרים וארבע השעות האחרונות ותוכל להתחיל לחשוב בהיגיון, ועומד לפניה סוף שבוע שלם כדי לערוך תכניות ולחשוב בצורה חיובית על החיים שלה, במקום להמשיך לרצות לצרוח.
כמובן שיהיה עליה לחכות עד יום שני כדי שיתברר לה אם יש לה עדיין עבודה בסוכנות, או שאיומיו של הבוס שלה לשעבר, לדאוג שיפטרו אותה, אכן התממשו, היא חשבה לעצמה בעצב. אבל לפחות היא תוכל להתחיל כבר לחפש לעצמה מקום לגור בו, עד שהדירה שלה תתפנה שוב.
לא שהמקום בו היא היתה כעת לא היה יפהפה. לין אמרה לה שהיא מוזמנת להישאר שם כמה זמן שהיא רוצה, אבל היא היתה צריכה לשוב ולעמוד ברשות עצמה, להתעשת, וכמה שיותר מהר.
היא התבוננה סביבה, ביראת כבוד כמעט. רק חדר האמבטיה הזה עוצר נשימה ממש, היא חשבה לעצמה; אריחי הקרמיקה התכולים שלו גרמו לך לחשוב שאת צפה באיזה ים חמים ומרוחק. תוסיפי לזה את חדר האורחים הענקי, עם פינת האוכל, המטבח המשוכלל ושני חדרי השינה האלגנטיים, וקיבלת מגורים ברמת פאר שמרין לא תזכה להכיר לעולם.
מה שהיא לא הצליחה להבין בכלל היה איך לין יכלה להרשות לעצמה משהו יקר כל כך.
אחותה החורגת היתה כמובן העוזרת האישית של ג'ק רדלי-סמית', השותף הראשי באחד ממשרדי יחסי הציבור הכלכליים המצליחים ביותר בבריטניה – אבל עדיין היא צריכה להרוויח משכורות עתקות כדי להרשות לעצמה לשכור אפילו ארון קטן במקום שכזה.
למרות שמרין התענגה על כל זה, היא הרגישה קצת לא נוח, בידעה כמה פשוטה היתה דירתה הקודמת של לין.
ואם היא לא היתה יודעת שלין מאוהבת עד עמקי לבה במייק, ונמצאת בדרכה אתו לקנט בזה הרגע, כדי לפגוש שם את הוריו, היא היתה תוהה אפילו איזה מין "עזרה אישית" לין נדרשת להעניק לבוס המאוד מצליח שלה, והאם הדירה הזאת מהווה חלק מתשלום על השירותים הללו.
ממש, היא חשבה, ועשתה לעצמה פרצוף. הלכלוך הזה מתחיל להיות מידבק.
היא השעינה את ראשה אחורה, על הכרית המיוחדת, עצמה את עיניה וחשבה על התפנית הנוראה שחלה בחייה. הדבר הנורא מכל היה שהיא כלל לא צפתה את זה מראש. מה שאומר שהיא האידיוטית הנאיבית הכי גדולה שמסתובבת בעולם.
היה גם מאוד טיפשי מצידה להשכיר את דירתה לטווח קצר בזמן היעדרותה, אבל את זה היא יודעת רק בדיעבד, וידיעה בדיעבד היא תמיד דבר נפלא. המשרה שהוצעה לה, אצל מחברת רבי המכר הרומנטיים, אדלה מנסון, היתה מובטחת לחצי שנה לפחות, כך שההחלטה להשכיר את הדירה נראתה אז הגיונית.
"המזכירה הקבועה שלה נאלצת לצאת לחופש. אמהּ הקשישה עומדת לעבור ניתוח רציני למדי ותזדקק לשפע של השגחה בעקבותיו," הסבירה לה הבוסית שלה, וונדי אינגראם. "גברת מנסון עורכת את התחקירים שלה בלונדון, ואז נוסעת לביתה, בדרום מערב צרפת, כדי לכתוב שם את הספרים עצמם, כך שהיא רוצה מישהי שתמלא את מקומה של המזכירה הזאת." היא קפצה את שפתיה. "כנראה שמישהו המליץ לה עלינו, אבל היא לא אישה שקל לרַצות."
"אדלה מנסון," חשבה מרין לעצמה אז ועיניה החומות הבהיקו. "אני לא מאמינה. היא סופרת נהדרת. אני המעריצה הכי גדולה שלה."
"וזאת הסיבה שהצעתי לשלוח אותך, למרות שאני חושבת שיכול להיות שאת קצת צעירה מדי. אבל היא כבר דחתה את נעמי ואת לורנה, ואמרה שהיא רוצה מישהי סימפטית," וונדי נחרה בקול. "אבל אל תתני להתלהבות שלך ממנה כסופרת להשתלט עליך," היא הוסיפה בחמיצות. "סביר להניח שאת תשנאי את הספר החדש עד שהוא ייצא לאור. אני קראתי עליה קצת באינטרנט ומצאתי ראיון שהיא נתנה לאיזה מגזין. מסתבר שהיא כותבת את הספרים שלה בכתב יד. בעט מיוחד ועל נייר מיוחד. את תצטרכי להקליד את כתבי היד על המחשב, כדי שהיא תוכל לערוך בהם תיקונים, ועשויות להיות עד עשר גירסאות לפני שהיא מחליטה שהספר גמור."
היא השתתקה לרגע. "את תידרשי לבצע גם הרבה שליחויות מסוגים שונים; עבודת המזכירות היא רק חלק מהתפקידים שלך. היא מצפה לקבל שירות מלא מהעוזרת שלה, ואת תצטרכי להרוויח כל גרוש מהשכר שלך. אבל היא רק התחתנה שוב לא מזמן, כך שלפחות את ספל השוקו היוקרתי החם שהיא אוהבת לשתות במיטה כל לילה את לא תצטרכי כנראה להגיש לה."
"בשביל ההזדמנות לעבוד עם אדלה מנסון, הייתי אפילו מוכנה לקטוף בעצמי את פולי הקקאו," הבטיחה לה מרין בשמחה רבה. "זאת ממש לא בעיה."
"אבל לצלוח את הראיון איתה כן יכול טיפה בעייתי," הזהירה אותה וונדי.
אדלה מנסון השתתפה בפנל של שעשועון טלוויזיה באותו הערב, כששערה השחור מעוצב בפוני מחמיר, ובשמלת ארגמן המבליטה עד תום את גזרתה מעוררת הקינאה. היא היתה עליזה ותוססת, וזכתה בתחרות ללא שום בעיות, כשהיא מקבלת בענווה מופגנת את המחמאות והשבחים של עמיתיה המפורסמים.
ועם זאת, היה משהו בחיוכה ובהפניית הראש שלה, שנועד בבירור להזכיר לכולם שהיא גם זאת שמשתכרת הכי הרבה מבין כל המשתתפים בתכנית.
למה שזה ידאיג אותי? שאלה מרין את עצמה. אני לא עומדת להיות מתחרה שלה משום בחינה שהיא, אני רק הולכת לעבוד בפרך בכרם שלה בדרום צרפת – אם אעבור בהצלחה את הראיון הזה.
ולמרבה הפתעתה, בעצם, זה מה שהיא עשתה.
"עושה רושם שיש בך די הרבה יותר מאשר במועמדות האחרות שריאינתי," אמרה לה מיס מנסון, בהשתעשעה ביהלום הגדול המשובץ בטבעת שעל אצבעה. "אחת מהן עשתה רושם כאילו לא קראה אף ספר בחייה, והשנייה היתה פשוט – לא מתאימה." היא בחנה את מרין, התרשמה מגזרתה הדקיקה, שערה החום שנאסף אחורה מפניה ונקשר בסרט על עורפה, מהעור החיוור והצח, ומתווי הפנים השקטים והלא מתבלטים שלה, והינהנה. "כן. אם יכולות ההקלדה שלך עומדות בדרישותי, נראה לי שאת תתאימי לי יפה מאוד."
היא היססה מעט. "אני מתכוונת לנסוע לאֶברִיֵיר סוּר טָארן בשבוע הבא. אני מצפה שתהיי מוכנה להצטרף אלי. בטסי ערכה את כל הסידורים לנסיעה, לפני שהלכה לשחק את התפקיד של פלורנס נייטינגייל, אבל אם יתעוררו בעיות בלתי צפויות, אני אצפה ממך להתמודד איתן."
מרין היתה מעדיפה שלא לשמוע את ההערה המרושעת הזאת בקשר לקודמתה בתפקיד, אבל היא חייכה ואישרה שהתמודדות עם רוב הבעיות היא משהו שכלול בתחום התפקיד שלה.
בלי שתדע כלל שרק קצת פחות מחודש לאחר מכן, עתידה המיידי יהיה הבעיה שתדרוש את טיפולה.
והנה, היא חשבה לעצמה בשמץ של קוצר רוח, הטלפון הזה שוב מצלצל.
"אנשים יודעים שאני נוסעת," אמרה לה לין לפני שעזבה, והוסיפה ביובש, "וגם השארתי לראד הודעה כתובה, כך שאיש לא אמור להטריד אותך."
רק שלא כך היה במציאות. מסתבר שמישהו אחד לפחות הצליח כנראה לא לקבל את העדכון.
"נא להשאיר הודעה אחרי הצפצוף," היא שרה לעצמה ולמתקשר הלא ידוע, לפני שהוסיפה עוד קצת מים חמים ושמן ריחני למי האמבט, ושקעה עמוק עוד יותר אל תוך החמימות המפנקת.
זה בוודאי נחמד מאוד להיות מבוקשת עד כדי כך, היא חשבה לעצמה בעצב, כשיש לך חברים שמתקשרים בעקשנות כזאת כדי להציע לך ללכת איתם לסרט או לארוחה טובה, או אפילו רק לשתות משהו באיזה מקום.
ושיהיה לך מישהו כמו מייק…
זה יותר מכל, היא הודתה בלבה. שכן בגיל עשרים, היא עדיין לא חוותה שום דבר שמתקרב בכלל למערכת יחסים רצינית עם גבר.
מצד שני, היא בשום פנים לא היתה מרין חסרת החברים. היא יצאה עם בחורים מאז שעברה ללונדון, כמובן. בדרך כלל זה היה בפגישות כפולות, עם עוד איזו בחורה מהסוכנות. לפעמים הבחור שזווג לה לאותו הערב היה מבקש להיפגש איתה עוד פעם. לפעמים.
אבל למען האמת, זה מעולם לא הפריע לה שלא היה לה איתם שום קשר לאחר מכן.
היא היתה הראשונה להכיר בעובדת היותה בישנית ומתקשה להתבלט לטובה בחברה, בכך שאינה יודעת לפלרטט או לקחת חלק בשיחת רעים עליזה בה אומרים דבר אחד ומתכוונים למשהו שונה לגמרי. להכיר בכך שלעולם היא לא תוכל אפילו לדמיין את עצמה נכנסת לתוך האינטימיות חסרת המשמעות הזאת שנראית כל כך נורמלית בימינו.
לא שהיתה לה ממש ביקורת על ההתנהגות הזאת. מה שאנשים עושים אחרי היכרות קצרה ושטחית זה לגמרי לא עניינה. היא רק ידעה שזה לא מתאים לה, שלה קשה הרבה יותר להיפטר מכל העכבות שלה. וכנראה שגם הגברים שהיא פגשה הבחינו בזה, והחליטו להפנות את מעייניהם אל בחורות עם פחות מעצורים.
"את חושבת שאני משונה?" היא שאלה את לין פעם בדאגה, אך אחותה רק צחקה בתגובה.
"לא, חמודה שלי. אני חושבת שיש לך עקרונות ושאת תצטרכי להתאהב ממש באופן רציני לפני שתתפתי לזנוח אותם. ואין בזה בכלל שום דבר משונה. אז תפסיקי להלחיץ את עצמך."
הזיכרון הזה העלה חיוך על שפתיה של מרין. לין תמיד כל כך טובה אליה, היא חשבה בהכרת תודה, כל כך חמה ופתוחה, כמו אביה שלה, דרק פנשאו, שפגש את אמהּ של מרין, התאהב בה ונשא אותה לפני שש שנים בערך.
ושונה מאוד מאביה שלה, שהוא אדם שקט מאוד, חשבה מרין לעצמה. ילדותה היתה נעימה ובטוחה, בחיק נישואיהם המאושרים של הוריה.
קלייב ווייד היה עורך דין מצליח, שהתמחה, למרבה צערו, דווקא בדיני גירושין, והצהיר תמיד שכל מקרה שעלה על שולחנו רק גרם לו להודות בלבו יותר על נישואיו המוצלחים.
והוא הוסיף לברך כך בלבו, עד ליום שבו קרס, מחוץ לבית המשפט, והלך לעולמו בהפתעה גמורה, בגלל מום בלבו, שאיש לא היה מודע בכלל לקיומו. הוא הותיר את אמהּ החייכנית של מרין נפולת פנים ולא מסוגלת להשלים עם האובדן הנורא.
היא הביטה בלא שום הבעה באנשים שאמרו לה שלפחות אין לה שום בעיות של כסף. שקלייד השתכר תמיד יפה, והשקיע בתבונה את כספו. ושמוטב לה למכור את הבית – החופשי מכל משכנתא אבל מלא בזיכרונות – ולהמשיך את חייה במקום אחר.
אבל עברו שנים עד שחברה אחת שעבדה איתה בחנות הצדקה בה ברברה ווייד בילתה את רוב הבקרים שלה, שכנעה אותה להצטרף אליה להפלגת תענוגות בפיורדים של נורבגיה. דרק פנשאו, גבר מגודל בעל חיוך מאיר הושב ליד השולחן שלהן כבר בערב הראשון ועד לסוף ההפלגה, ברברה, למרבה הפתעתה, כבר לא הרגישה תחושת אשמה על כך שנפתחה אל הקסם והחמימות השופעים ממנו. היא הבינה שבעצם הוא יחסר לה הרבה יותר מכפי שהיא היתה מעלה בדעתה.
רק שהתברר לה שאין לו שום כוונה להפוך לזיכרון חייכני מעברה, שבהיותו אלמן עם בת אחת, הוא מעוניין לשוב ולהיפגש איתה, ובסופו של דבר, להציע לה לבנות חיים חדשים ביחד אתו.
היו יכולות להתעורר כמובן בעיות רבות כל כך, חשבה מרין לעצמה. משפחות של נישואים שניים לא מצליחות תמיד לתפקד כמו שצריך, ובהתחלה היא עצמה לא רצתה לחבב את דרק, מכיוון שראתה בזה חוסר נאמנות כלפי אביה.
אבל הוא קיבל את ההתלבטויות שלה בהבנה וברגישות רבות כל כך, שבלתי אפשרי היה שלא לנסות לפגוש אותו במחצית הדרך לפחות. ובראותה איך אמהּ ממש פורחת בהשפעת החיבה שלו, היא החלה לאהוב אותו מהר מאוד, וידעה שתקבל את נישואיהם בזרועות פתוחות.
ואילו לין הפכה להיות לה לא רק אחות אלא גם חברה טובה. וכך, למרות מה שקרה לה לאחרונה, בסך הכל גם היא צריכה להודות בלבה על גורלה הטוב.
למרות שהטלפון, ששוב צלצל בתביעה שתיגש להרים אותו, בהחלט לא היה כרגע בין המעלות הללו של חייה.
באנקה, היא נשענה קדימה, הניחה למים לטפטף ממנה, ואז יצאה בגמישות מהאמבטיה, שלחה יד אל אחת ממגבות האמבט הצמריריות שהמתינו בערימה מסודרת על המדף, וכרכה אותה סביבה כמו סרונג, כשהיא תוחבת פנימה את הקצה מעל לחזהּ.
היא ניערה את שערה כדי שיצנח לו בחופשיות, ואז סירקה את קצותיו בעזרת אצבעותיה, לפני שיצאה ברגלים יחפות למסדרון המוביל אל חדר האורחים.
היא ניגשה אל הטלפון שעל השולחן הקטן ולחצה על הכפתור במשיבון. קול גברי – לא של מייק – אמר בקול כעוס, "לין, תרימי כבר. זה דחוף." ההודעה השנייה היתה רק אנחה אשר ביטאה מידות שוות של כעס ושל קוצר רוח, והשלישית נותקה ברגע שהמשיבון ענה.
אולי המתקשר החליט להשלים בכל זאת עם חוסר התשובה ולוותר, חשבה מרין בהסתובבה מהמכשיר – ואז קפאה במקומה לשמע רעש המפתח המסתובב במנעול הדלת, קולה של דלת החזית שנפתחה ונטרקה ברעש, ואחריו קולם של צעדים, גבריים ללא ספק, אשר קרבו במסדרון.
מוכת אימה, היא מיהרה להביט סביב במטרה למצוא משהו, לא משנה מה, בו תוכל להשתמש כדי להגן על עצמה מפניו של הפולש.
רק שהוא כבר היה בפתח החדר, וקולו היה נוקשה מכעס כשתבע, "בשם אלוהים, לין, את נעשית פתאום חירשת?" ואז הוא נעצר בבת אחת כשהבחין בטעותו.
מרין מצאה את עצמה נסרקת בקפידה בעיניים בעלות גוון תכול צונן כמו קרחוני הים הצפוני. כשהוא שב לדבר, קולו היה שקט באופן מאים. "מי את לעזאזל, ומה את עושה פה?"
בהישמעה לאינסטינקט שהיא לא ממש הבינה, היא ווידאה דבר ראשון שהמגבת מהודקת אל גופה כהלכה.
"הייתי יכולה לשאול אותך את אותה השאלה," היא השיבה וקולה רעד מעט מפני שהיא כבר ידעה את התשובה – שהמבקר הלא צפוי, והלא רצוי, המביט בה בעמדה שם, עירומה כמעט לגמרי ומבויישת כמעט עד מוות, הוא הבוס של לין, ג'ק רדלי-סמית'.
"מותק, אל תשחקי אתי במשחקים," הוא יעץ לה בטון שהיה צונן ממש כמו מבטו. "רק תעני על השאלה שלי לפני שאני מזמין לפה משטרה. איך נכנסת לפה?"
"אני מתארחת אצל אחותי."
"אחותך?" הוא חזר אחריה כאילו אמרה את המילה באיזו שפה זרה. "אבל לין היא בת יחידה."
"אחות חורגת בעצם," היא אמרה. "אבא שלה התחתן עם אמא שלי לפני כמה שנים."
"כן," הוא אמר באיטיות. "שכחתי מזה. אבל זה לא מסביר מה פתאום היא נותנת לך להסתובב פה בחופשיות כזאת. אם כי זה יכול לחכות בעצם." הוא הביט סביבו, העביר את אצבעותיו בשערו הכהה, שהיה ארוך מעט יותר מכפי שהאופנה הכתיבה. "אז איפה לין? אני צריך לדבר איתה בדחיפות."
"היא לא כאן. היא נסעה לקנט למשך סוף השבוע. היא אמרה לי שהיא הודיעה לך."
הפנים השזופים נעשו, אם זה אפשרי בכלל, אפילו כעוסים יותר. "חשבתי שאצליח לתפוס אותה לפני שהיא תצא לדרך."
וזאת בדיוק הסיבה שלין הזדרזה כל כך לצאת לדרך, חשבה מרין לעצמה.
"אני לא מפספסת את הנסיעה הזאת עוד פעם," אמרה לה אחותה בהדקה את האבזם של תיק המסעות שלה. "אני נוסעת לפני שראד חולה העבודה מוצא איזו סיבה דחופה שבגללה אני צריכה להישאר בלונדון, כמו שהוא עשה בפעם הקודמת שתכננתי לנסוע לקנט. אולי הוא מוכן לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אבל לא כולם בנויים לזה. ואני מעדיפה קצת חופש על פני עוד בונוס, לא משנה כמה נדיב, וחוץ מזה, הוריו של מייק כבר מתחילים לתהות אם אני מנסה להתחמק מפניהם."
מרין מתחה את כתפיה כעת. "אני חוששת שלא הצלחת," היא אמרה. "היא תחזור ביום ראשון."
"מה שלא פותר את הבעיה שיש לי הערב," אמר ג'ק רדלי-סמית' בקוצר רוח.
היא הרימה את סנטרה. "אני מבינה שהיא היתה צריכה להישאר פה מתוך מחשבה שאולי אתה תזדקק לשירותיה." היא השיבה לו בנימה לא פחות חדה. "רק שללין יש במקרה חיים, ואני מוכנה להמר ולהגיד שבוודאי חשוב לה יותר לפגוש את האנשים שעשויים להיות המחותנים שלה, מאשר לשבת פה ולחכות שמא היא תצטרך להיענות לבקשות של הרגע האחרון, שיש לבוס שלה."
השתררה דממה קצרה, ולאחריה הוא אמר, "נאום נחמד, מיס… אה… ?"
"ווייד," היא השיבה. "מרין ווייד. ומאחר שאתה יכול לראות בעצמך שלין לא נמצאת פה, אני אשמח מאוד אם תעזוב, בבקשה."
הוא אמר, בחביבות כמעט, "אני בטוח שתשמחי, מיס ווייד, אבל אין לך ממש זכות לגרש אותי מבית ששייך לי." העיניים התכולות סקרו אותה שנית, הרבה יותר לאט הפעם, והיא הרגישה איך בית הבליעה שלה מתכווץ.
עלה בדעתה שעד לרגע זה היא ראתה אותו רק בכל מיני תצלומים בעיתונים, ושבעצם אף אחד מהם לא עשה עמו צדק. הוא לא נאה, היא חשבה לעצמה, לא עם האף הבולט הזה, שנראה כאילו נשבר באיזשהו שלב, אבל הוא היה יותר מסתם מושך. הרבה יותר. עיניו היו מהממות, כשהן הפסיקו להתיז מבטים של זעם, ואילו פיו היה…
היא עצרה את עצמה מיד, ואמרה לעצמה שאין לה שום רצון שהוא לחשוב בכלל על הפה שלו, אשר החל בדיוק להתלכסן אל מין חיוך קלוש ומסוכן.
"ואת ממש לא בעמדה שמאפשרת לך לזרוק אותי החוצה," הוא המשיך בקול חרישי. "לא כשאת כל כך לא לבושה. לא נראה לי שהמגבת הזאת תישאר עליך לאורך זמן אם ניכנס לאיזשהו מאבק פיזי."
היא היתה בעמדה של נחיתות מוחלטת, כמובן. הרשמיות הכהה של חליפת העסקים שלו הדגישה את החיוניות של גופו הרזה והשרירי, בעוד שרקמת הזהב של הווסט האפור שלבש מתחת לז'קט הדגישה את מותניו הצרים. חולצתו היתה צחורה ומגוהצת ועניבתו היתה ממשי ארגמני כהה.
יותר לבוש מזה הוא לא יכול להיות גם אם הוא היה מנסה, היא חשבה לעצמה במבוכה, אז איך הוא יכול לתת לה את ההרגשה המעיקה הזאת שזה בדיוק ההפך? שלמען האמת, הוא לא לובש דבר בכלל?
היא היתה חייבת לחזור אל קרקע בטוחה יותר – וכמה שיותר מהר. היא אמרה, בפה יבש, "מה אתה מתכוון להגיד – בית ששייך לך?"
"זאת דירה ששייכת לחברה, מיס ווייד," הוא השיב, ופיו התעקל כעת בחושניות בלתי מוסתרת. "היא שייכת לי, ואני משתמש בה בשביל לשכן בה אורחים מחו"ל שלא אוהבים בתי מלון. לין קיבלה אותה למשך הזמן שבו בעל הבית שלה, די בניגוד לרצונו, נאלץ לעשות שיפוץ די רציני בדירתה, ובכל שאר הדירות בבית שהוא משכיר. היא לא הסבירה לך את זה לפני שהזמינה אותך לעבור לגור איתה?"
היא נדה בראשה. בקול קטן ומאובן היא אמרה, "לא היה יותר מדי זמן להסברים. והיא לא ידעה שאני עומדת להגיע עד שהתקשרתי משדה התעופה ואמרתי לה שאני בעצם תקועה."
הוא קימט את מצחו. "מה קרה? שדדו אותך במהלך חופשה?"
"לא. ממש לא. אני עבדתי בצרפת וזה – הכל התבלגן שם. והדירה שלי מושכרת למשך חמשת החודשים הקרובים."
"אני מבין," הוא אמר באיטיות. "אז זה אומר שאת חסרת בית כנראה, מובטלת ומרוששת."
"תודה רבה," היא אמרה בהרימה את סנטרה. "אני לא צריכה שיזכירו לי את זה בכזה פירוט."
"ועל כן," הוא המשיך כאילו היא לא דיברה בכלל, "נוכל אולי לעשות איזו עיסקה. כמה תדרשי בתמורה לבילוי הערב בחברתי?"
מרין נאנקה בתדהמה זועמת. "מה אני נראית לך?" היא התפרצה, ואז עצרה את עצמה, בהבינה בכעס איזו תגובה היא מזמינה בשאלה שלה.
"טוב, ברור שלא מה שאת חושבת." עוד היתה לו החוצפה לצחוק.
"לא משנה כמה מושכת את נראית במגבת הזאת – שהחליקה קצת למטה," הוא הוסיף בשקט, "במקרה שלא הבחנת בכך."
סומק הציף בבת אחת את לחייה והיא מיהרה למשוך את המגבת בחזרה למקומה, כשהיא מקללת בלבה את חדות האבחנה שלו.
"ומה שאני מציע לך זה לגמרי בתום לב," הוא המשיך ואמר. "אני צריך ללכת למסיבה הערב, והבחורה שהיתה אמורה להתלוות אלי חטפה איזה וירוס. זאת הסיבה שהתקשרתי אל לין – כי אני לא רוצה להופיע באירוע הזה כשאני בגפי, והייתי מוכן לשלם לה שעות נוספות כדי שתסייע לי. אך מאחר שהיא לא בסביבה, אוכל להסתפק גם בך."
שתיקה מתוחה השתררה, ולאחריה היא אמרה, "אתה וודאי צוחק."
"זאת תגובה לגמרי נדושה," הוא העיר. "כל הרהיטות שהפגנת קודם נעלמה כלא היתה."
"אבל חוש ההומור שלי נשאר." היא לקחה נשימה עמוקה. "תודה לך על ההזמנה האדיבה, מר רדלי-סמית', אך לא תודה. לא – אפילו אם חיי היו תלוים בזה."
"אני חשבתי יותר על עתידך הכלכלי המידי, מיס ווייד. האם את יכולה באמת להרשות לעצמך לדחות כמה מאות לירות שטרלינג בתמורה לכמה שעות בחברתי?"
לא. כנראה שהיא לא יכולה, היא נאלצה להודות בלבה, אבל מה זה משנה בכלל?
היא אמרה, "אני לא שייכת לעולם הנוצץ הזה של יחסי הציבור, מר רדלי-סמית', תאמין לי. אני לא משתלבת טוב באירועים חברתיים, לעולם אני לא יוצרת קשרים, ואני ממש אסון במסיבות. מוטב שתשתמש בכסף שלך באיזה מקום אחר."
"מצד שני," הוא אמר חרש, "אם תיעני לבקשה הזאת שלי, אני אסכים אולי להעלים עין מכך שלין חרגה מהסכם המגורים שלה כאן בכך שהכניסה לביתה קבצנים חסרי בית. אולי אניח לך אפילו להישאר פה עד שתצליחי להשיב את חייך למסלולם."
הוא חייך אליה שוב. "אז למה שלא תיכנסי לשמלה השחורה הקטנה שלך ותתלווי אלי הערב?"
"בגלל שאין לי בכלל שמלה שחורה קטנה," השיבה מרין בכעס. "אם כי אני בטוחה שלך יש פנקס שחור קטן, מר רדלי-סמית'."
למען האמת, היא ידעה שיש לו פנקס כזה, כי לין סיפרה לה עליו פעם, וצחקה על כך שרשימת החברות שלו היא אגדית ממש, ומתקרבת בממדיה לספר הטלפונים. מרין הסתכלה אל אחותה החורגת, כה בוטחת בעצמה וכה יפה, ושאלה בעיניים מלאות פליאה, "ואיתך הוא לא ניסה אף פעם להתחיל?"
לין משכה כתפיים. "פעם, בימים הראשונים – כמעט. אבל שום דבר מאז. אני לא הטיפוס שלו – והוא בטח לא הטיפוס שלי," היא מיהרה להוסיף בהדגשה. "זאת הסיבה שאנחנו מסתדרים בעבודה כל כך טוב."
"כבר קצת מאוחר מדי בשביל להתחיל להתקשר לבחורות," הוא אמר. הוא השתתק והזעיף פנים טיפה. "וחוץ מזה, את מישהי לא מוכרת, מה שמתאים למטרותי הרבה יותר. אז תפסיקי להתווכח. תהיי ילדה טובה ולכי להתלבש – שחור, לבן, כחול שמים או וורוד, זה לא אכפת לי. אם אין לך שום דבר מתאים, קחי משהו של לין. אתן אותה מידה, עד כמה שאני יכול לשפוט."
היא היתה יכולה לחיות יפה מאוד בלי השיפוט הזה שלו, בלי המבט התכול המשתהה של העיניים שנראו כאילו מבחינתן המגבת שלה חדלה בכלל להתקיים.
"מצד שני," הוא המשיך ואמר, "אנחנו יכולים כמובן לוותר כליל על המסיבה הזאת ולהישאר פה יחד. יש שמפניה במקרר, כך שנוכל להירגע בזמן שאת תספרי לי על עצמך, כולל הסיפור של איך איבדת את מקום העבודה האחרון שלך.
"ובמקרה הזה, את לא תצטרכי כלל להחליף בגדים. תוכלי להמשיך להיראות נפלא ממש כמו שאת עכשיו, רק עם איזה שינוי קטן אחד או שניים," הוא הוסיף בנימה חלקה כמשי. "ובמסגרת של משא ומתן, כמובן, אולי יעלה בידי לשכנע אותך לתת למגבת הזאת להחליק עוד טיפה למטה בפעם הבאה, או אולי אפילו לגמרי. מה את אומרת?"
"אני אומרת," השיבה מרין בשיניים חשוקות, כשהיא מודעת לכך שלא די בכך שהיא מסמיקה, אלא שלבה גם הולם חזק, בקצב לא יציב, ושהיא שונאת אותו מאוד בגלל שני הדברים הללו. "שבמחשבה שנייה, אני מעדיפה ללכת למסיבה הארורה הזאת שלך."
חיוכו גרם לה להשתוקק לחבוט בו בעוצמה. "החלטה נבונה, יקירתי. ואני אמתין פה בסבלנות, לצערי, בזמן שאת תעברי את המהפך ההכרחי." הוא השתתק ונראה מהורהר. "אבל אם תזדקקי לאיזושהי עזרה, אל תהססי לקרוא לי."
"אתה יכול לסמוך על זה," היא אמרה במתיקות ארסית. "ברגע שרק יעלה בדעתי כינוי גנאי הולם."
וכשהיא עדיין מחזיקה בכוח את המגבת שלה, מרין ביצעה נסיגה אסטרטגית, אם כי לא לגמרי מכובדת.

בקרוב…

X