בת המקום | לרכישה באינדיבוק
בת המקום

בת המקום

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 39

מועמד לפרס ספיר 2014

ג‭´‬ניפר‭ ‬המכונה‭ ‬סמוקי‭ ‬היא‭ ‬גיבורת‭ ‬בת‭ ‬המקום‭,‬ הרומן‭ ‬הקצר‭ ‬הפותח‭ ‬את‭ ‬ספרה‭ ‬החדש‭ ‬והממגנט‭ ‬של‭ ‬לאה‭ ‬איני. סמוקי‭ ‬היא‭ ‬אמריקנית‭ ‬נוצרייה‭ ‬מוגבלת‭ ‬שכלית‭,‬ הסועדת‭ ‬את‭ ‬רייצ‭´‬ל‭ ‬סולומון, קשישה‭ ‬יהודייה‭ ‬שהעניקה‭ ‬לה‭ ‬חסות‭ ‬ובית, ‬ בעיירה‭ ‬אחת‭ ‬בפלורידה‭. ‬

לאה,‬ גיבורת‭ ‬ספרא‭,‬ הנובלה‭ ‬החותמת‭ ‬את‭ ‬הספר‭, ‬היא‭ ‬נערה‭ ‬ישראלית‭ ‬מבת-ים‭, ‬שאביה‭ ‬ניצול‭ ‬שואה‭ ‬אלים‭ ‬ואמה‭ ‬נוכחת-נפקדת‭.‬ פרטים‭ ‬ביוגראפיים‭ ‬אלו‭ ‬מהדהדים‭ ‬את‭ ‬הרומן‭ ‬המונומנטאלי‭ ‬עטור‭ ‬השבחים‭ ‬של‭ ‬איני, ‬ ורד‭ ‬הלבנון‭ .‬אך‭ ‬כאן‭ ‬העלילה‭ ‬מתמקדת‭ ‬בספרא‭,‬ תיכון‭ ‬פרטי‭ ‬בצפון‭ ‬תל–אביב, ‬שבו‭,‬ ב-‮‬1976 לומדת‭ ‬הגיבורה‭. ‬

בין‭ ‬סמוקי‭ ‬ללאה‭ ‬מפריד‭ ‬אוקיאנוס‭ ,‬והן‭ ‬כמו‭ ‬שייכות‭ ‬לעולמות‭ ‬שונים‭ ‬לחלוטין. ‬גם‭ ‬היצירות‭ ‬שונות‭ ‬מאוד. ‬הרומן‭ ‬בת‭ ‬המקום‭ ‬הוא‭ ‬יצירה‭ ‬קאמרית‭ ‬מושלמת‭ ‬עשויה‭ ‬מקשה‭ ‬אחת‭,‬ אחידה‭ ‬ומזוככת‭,‬ שכאילו‭ ‬נכתבה‭ ‬על–ידי‭ ‬סופרת‭ ‬אמריקנית‭ ‬שחורה. ‬ ואילו‭ ‬הנובלה‭ ‬ספרא‭ ‬ממזגת‭ ‬מינֵי‭ ‬סוגות‭ ‬‮-‬‭ ‬סיפור‭ ‬בלשי‭,‬ סיפור‭ ‬התבגרות‭,‬ וידוי‭ ‬ועוד‭ – ‬והיא‭ ‬פסיפס‭ ‬שברירי‭ ‬בעל‭ ‬סדר‭ ‬משלו‭,‬ רגיש‭ ‬לכל‭ ‬קול‭ ‬ובת‭ ‬קול‭,‬ ונושם‭ ‬מקומיות‭ ‬ישראלית‭ ‬של‭ ‬אז‭ ‬ועכשיו‭. ‬

אבל‭ ,‬וכמו‭ ‬בדרך‭ ‬נס‭,‬ היצירות‭ ‬מדברות‭ ‬זו‭ ‬עם‭ ‬זו‭ ‬באורח‭ ‬אינטימי‭ .‬הן‭ ‬חושפות‭ ‬רבדים‭ ‬וצדדים‭ ‬נסתרים‭ ‬זו‭ ‬אצל‭ ‬זו‭ ‬ועוסקות‭ ‬בסוגיות‭ ‬מהותיות‭ ‬לעולמה‭ ‬של‭ ‬הסופרת‭:‬ שייכות‭,‬ חריגות‭, ‬אהבה‭ ,‬ מיניות, ‬משפחה‭ ‬גרעינית‭ ‬ומשפחות‭ ‬חלופיות, ‬חירות, ‬שעבוד‭ ‬ואחריות‭ ‬מוסרית, ‬וגם‭ ‬התשוקה‭ ‬העצומה‭ ‬ליצור‭ – ‬הדחף‭ ‬האמנותי, ‬שהוא‭ ‬כאן‭ ‬ציר‭ ‬העולם. ‬בת‭ ‬המקום‭ ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬הפרוזה‭ ‬העשירי‭ ‬במניין‭ ‬לסופרת‭ ‬המקורית‭ ‬והמגוונת‭ ‬ביותר‭ ‬הכותבת‭ ‬כאן‭.‬ זו‭ ‬פסגה‭ ‬חדשה‭,‬ מפלחת–לב‭ ‬ומרהיבה‭ ‬ביופייה‭,‬ בממלכה‭ ‬הספרותית‭ ‬של‭ ‬לאה‭ ‬איני‭.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בת המקום”

1

הטלפון

 

"'ספרא', הלו? הלו? ה־לו? יש שם מישהו? הלו?"

 

 

 

2

החריטה

 

בראשון ביולי 1977, ביום הראשון של חופשת הקיץ, תלמיד י"ב עד אתמול, בהיר שיער וחסון גוף, שהתבשר לא מזמן שיחויל לגולני, כפי שביקש, נכנס אל אחד מתאי השירותים בתיכון ספרא בצפון תל־אביב, והשתין. היה זה שתן זחוח. ארוך, צולפני ומשחרר במיוחד. הגיוס שחיכה לו בעוד חודשיים וארבעה ימים מהיום, עשה בו ובזין שלו ריגושים. בסוף ההשתנה ניער השמיניסט, שעוד התקשה להאמין שסיוט הלימודים תם, את הזין היפה שלו, כמה ניעורים שהתיזו לפה והתיזו לשם, במטרה לסגור את העסק ולעוף לים. אבל אז, ומשום שנפל מכיסו המברג שחיזק בו קודם כיסאות תלמיד רופפים, לצד סחיבה וצביעה של רהיטים — עונש לא־חוקי לדעתו שדפקה לו המנהלת כתנאי לקבלת התעודה, והכול, התיילל, הכול בגלל הגופה הזאת שלו שכמו שהקריצה לו זיונים, ככה תקעה אותו לפעמים בשיט — שכח הלוחם לעתיד ללחוץ על ידית ההדחה. במקום זאת, פנה והרים את המברג, שממילא התכוון להחרים, מן הרצפה. רגע אחד הקפיץ אותו בידו. וברגע הבא, תוך שפישק מחדש את עמודי רגליו, נטה מעל האסלה הזורחת תחתיו, והשאיר מזכרת אחרונה על הקיר.

 

יובל גולני הגבר זיין פה ת'שרמוטה הצ'חצ'חית הקטנה  ומוצף התעלות גם חרט תאריך.

 

 

 

3

הנשף

 

בקבוק אקונומיקה. אחד. כמעט שלם. מאה בדי טריקו גנובים ממגירת המיטה של אמה שבקושי נפתחה, כדי שסוף־סוף ישמשו למה שהם — סמרטוטים! שלושה ראשי כסף מקורזלים חדשים של ברזל כלים, שנהנתה למשוך ולסלסל על אצבעה, זוג כפפות מגושמות, ענקיות, שבטח יפריעו לה יותר מאשר יועילו, אבל שלא יכולה היתה בלעדיהן, ומה עוד־מה עוד… דוֹד־סוֹד־חוֹד־שוֹד, מוחה שיחק כהרגלו עם התרגשותה — מה עוד?

 

סמכה על המנהלת הקמצנית שלמרות הכול תמציא להם סחבות, מגבים ודליים, זה כן. ואולי אפילו עוד קצת חומרי ניקוי, נגיד לחלונות (אצלם בבית לא ניקו). או בעצם, קיוותה. רעבה להאמין. גם בהבטחה. איך ששבה וזרקה לה פתאום מחדש את המשפט ההוא, הבלתי נתפס, ועוד הוסיפה ש… לא להאמין! כשהיא בכלל לא קלטה שהתבקשה לתפוס. ושוב נתפסה עומדת מולה עם עיניים פעורות כשני דליים. שלושה עם הפה…

 

מבטה חזר וסקר את ארון הקיר במרפסת המטבח (מהציפורים שנאלמו שם בכלוביהן התעלמה). אולי בכל זאת דלי אחד? ליתר ביטחון? הרי לא יכול להיות שלא יהיה. אם כי… לא, לא תתפתה ותיקח את זה שלהם. על אף שהיתה שמה בתוכו את הסמרטוטים וכל היתר, במקום ש… לא! זה יהיה לגמרי מטורף להסתחב עם דלי עד לשם. גם ככה הכול מחורר. התקוות. ההבטחה. והלוא, המציאות כבר הוכיחה לה ש…

 

כן, אבל מה היא יודעת? מאיפה היא יכולה להיות כל כך בטוחה?! מה שלמדה בשנה האחרונה הכי הרבה, בוודאות – היא תחבה את הכול לשק הג'ינס שרוקנה מספרים, ממחברות, מפתקים מטומטמים, מגומיות שיער, ומהר־מהר, כל עוד הבית היה ריק – זה שהכול אפשרי. או הפוך: דבר אינו מוחלט. בשומקום. הבלתי צפוי כפה על הצפוי להיות סיוט מתמשך. או חלום. רק זה היה ודאי. זה כן. כשכל היתר רק חזר ונפתח כמין פצעים בשרשרת שסירבו להירפא, ופעם טפטפו דם, פעם קטשופ. אבל תמיד הותירו כתם. זה כן.

 

היא החליטה שלא תלך עם חולצת בית הספר למרות שיועדה לכביסה. זה כבר לא. במקום זה משכה מהארון חולצה ישנה עם קרע בבית השחי השמאלי שכתם דהוי שתק סביבו. לא נורא. היא לא הולכת לנשף. הולכת ל… בעצמה לא ידעה. אבל הלב שלה קפץ כשטרקה את דלת הבית כאילו ביקש לנצל את החור המסומן ולעוף לחופשי. הכול, הכול היה אפשרי.

דחפה ברגע האחרון את חוטמו של הכלב פנימה, בחזרה להול, ושמעה עצמה נשבעת לו בקול מתכתי, חגיגי מדי: "אל תדאג, אני…" ומיד גם בלמה. ומחקה את יתרת המחשבה בעודה באיבה. ושנאה שחייכה תוך כדי.

לאה איני (נולדה ב-1962) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. חלק מסיפוריה הקצרים זכו לתרגומים רבים וכן הופק אלבום שירים פרי עטה. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ד ולשנת תשס"ד, זוכת פרס ברנשטיין (למחזה עברי מקורי) לשנת תשס"ו, 2006, ופרס ביאליק לשנת תש"ע, 2010.

 

לאה איני נולדה בתל אביב לאב ניצול השואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני, כך שגדלה בצל שתי לשונות נכחדות: ספניולית וארמית. החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה ביקש ממנה שירים, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם "אחמד", ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון "דיוקן", שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות. ב-2008 יצא לאור אלבום מוסיקלי ("סוג של ורוד") בביצוע תמר גלעדי ובהלחנתה ובהפקת חמי רודנר, הכולל תריסר שירים פרי-עטה של איני.

 

עבודות הפרוזה הייחודיות ושוברות הטאבו שלה זיכוה בשבחים חריגים. חבר-השופטים בפרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ד, נימק: "לאה איני היא כיום הסופרת המובילה של דורה… סופרת בעלת תעוזה ומודעות חברתית עמוקה…". ב-1993 זכתה בפרס קרן תל אביב, וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות: ב-1994, וב-2004. ב-2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה "מי אלמה". מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה (מתוך אתר סימניה). ספרה של איני "ורד הלבנון" היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2010.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X