בתנאי שתבואי | לרכישה באינדיבוק
בתנאי שתבואי

בתנאי שתבואי

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 239
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65

הילל ותמרי, אח ואחות בעלי קשר ייחודי, אשר עוסקים בטיפול באנשים מוגבלים בביתם, מגיעים לעבוד בדירתם החיפאית של שאול ונינה.

הקשישים מתגלים במהרה כאנשים שתקניים ומסתוריים, אשר עברם לוט בערפל.

תמרי בעלת הנפש הסוערת נסחפת במהרה אל תוך הרצון לחקור, לגלות ולהבין, לא רק את בני הזוג אלא אף את עצמה ואת רגשותיה, את מהות הקשר בין עברו של שאול לעברה שלה. אך האם אכן קיים קשר שכזה?

בעקבות תחושתה היוקדת יוצאת תמרי למסע בעליות ובמורדות של חיפה, מסע בו תפגוש דמויות ססגוניות מפתיעות ותלמד להכיר מחדש את אלו שכבר נוכחות בחייה.

במהלך המסע תאלץ תמרי להתמודד לא רק עם חוסר השקט הטבוע בה, אלא אף עם הסודות שנחשפים אט אט, סודות שמאיימים לבלוע ולחבל בברית האחים שבינה לבין הילל ולנתק אותה מהוריה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בתנאי שתבואי”

בקרוב…

"חמישים ושש מודעות בכתב קטן בתחתית העמוד. כמה אנשים התאכזבו מהמילים המפתות האלה?"

חם. שורף לה בפָּנים. תמיד שורף לה, כשהיא מהססת, נלחצת או חשה במשהו עקום שמתפתל אליה.

"מה זה 'עקום'?" אבא שלה, שצריך משפטים ברורים ומדויקים, לא הבין אותה. היא לא ויתרה. לא יכלה לוותר. היא רואה בעיניה את המתפתל הזה.

"מה זה? תסבירי לי?" היה מתעקש.

והיא – מביטה בפניו, שדורשות את ההסבר המדעי לכל תופעה, ועונה לו: "אבא, ככה זה בדיוק – מתפתל ועקום," ומסיימת את השיחה עם אביה, שלא הבין, ועם אִמה, שהייתה נוכחת אף שלא הייתה בחדר, ורק תמרי ידעה שבכל מקום שהיא נמצאת היא מביטה בה בשקט שלה ומבינה.

וטיפה רחוק יותר ממרחק העין והרקה, "אולי בעורף, כי אתה מגיע לי תמיד מהעורף," הייתה זורקת להילל אחיה, ומחכה לשמוע את קולו המעצבן באותו רגע, כי אין כמעט ויכוח בינה לבין אביה שהוא לא היה ממהר להתערב בו ולהקניט אותה. והייתה הפעם הזאת – שעליה היא אינה מוכנה לדבר, ואוי למי מהמשפחה שיעז להזכיר – שהילל הכניס לה למיטה נחש. לא ארסי. היא הדחיקה את המעשה האכזרי שלו, ולא רצתה להיזכר, ורק אמרה לו ששנים תעבורנה עד שתסלח לו. ושנים אחר כך עוד ניסה לכפר: בסוכריות למיטה שלה, בכסף מהקופה שלו, בלקחת אותה לים, בלגונן עליה מפני ההורים.

"אני מסתדרת מצוין," הייתה אומרת, "לא צריכה את העזרה שלך."

ולא הסכימה לוותר לו ולהיכנע לחרטה שלו. עד שזרק לה: "אז אולי זה נכון שהכנסתי לך אותו למיטה." מהרגע ההוא ידעה שישנם דברים שאפילו אחיה האהוב לא יוכל להבין, והחליטה לסלוח לו.

ועכשיו שניהם בחדרה, רכונים מעל מודעות "דירות להשכרה".

"הילל, אסור לנו להתייאש."

"תמרי, חמישים ושש מודעות גזרתי, קראתי, תייקתי. התחלתי עם השכונות האהובות עלייך, אחר כך התקשרתי גם לאחרות, לא ויתרתי. הלכו לי העיניים."

"תראה לי, אחי," התקרבה תמרי והרימה אצבע, "איפה?" מיששה לו בזהירות את העפעף.

"בִּפְנים, בפנים, תמרי. כל הצבע התרוקן, את רואה – כאן."

"תראה לי…" זיק שובבות בעיניה, רוצה להחזיר לו פעם אחת על כל מה שעשה לה תמיד, אבל הוא קלט אותה: "אל תתחילי אִתי עכשיו," אמר לה ברוגזה והדף את אצבעותיה מעל עיניו. והיא רק חייכה והשאירה את אצבעותיה מעל עפעפיו ולא התאפקה: "בכל זאת, את הצהוב של רותם עדיין לא רוקנת…" מיד נהדפה שוב בשתי ידיו, ולפני שימשיך הוציאה מכיסה פיסת נייר מקומטת: "תלשתי מודעה. הייתה על עמוד חשמל."

"מודעה על עמוד חשמל היא זרם בעצבים!" עיוות הילל את צווארו וכתפיו, ובחוסר רצון נטל ממנה את המודעה, עלעל בה והעמיד פנים כלא מתעניין. שניות החזיק אותה כך במתח עד שזרק לה: "אבל בשבילך אני אתקשר."

היא נעצה בו עיניים. הוא דיבר והיא הקשיבה. ניסתה לדלות מילים שנאמרו מן העבר האחר. ראתה שהתיישר על הכיסא, קם, הסתבך בחוט של הטלפון, ניגש למקרר, פתח והכניס יד לסיר האִטריות שהכינה להם בבוקר, הוציא כמה אטריות ודחף לפיו. רצתה להעיר לו. מעולם לא סבלה שדיבר ואוכל בפיו. כשהוא מתוח – המקרר בתוך הפה שלו. מדי פעם הסתכל עליה וסימן לה שלא לדבר. מי מדבר, רצתה להגיד לו, אבל ידעה שעכשיו עליה לשתוק. ואז סגר והחזיר את הטלפון לשולחן הקטן בפינת הסלון. חיכה רגע.

"מה הם אמרו לך?" שאלה חסרת סבלנות, מתלבטת אם זה טוב או רע ששיחת הטלפון שלו נמשכה כך, ו… תסתובב אליי כבר, נו, תסתובב!

"יש או אין?" התחננה אליו. והוא בכוונה נשאר לעמוד כשגבו אליה. ומה יש לך עוד לחכות… ואז, בדיוק בשנייה שלא הייתה מוכנה, הסתובב אליה ושאג: "תמרי, מצאנו!!" הביט בה ועיניו זהרו, והחריצים הבהירים החזירו את צבעם.

היא הכירה את הפנים האלה הנוהרות, בשעה שהוא מבריש את המילים בחגיגיות, משחרר כל מילה בהתרגשות, ושואב ברעש דק את הרוק, שכמעט בורח לו.

"נראה שמצאנו," לא נתן לה רגע להפנים ולא לשאול. הרים את חולצת הטי שרט שהייתה על הרצפה ולבש אותה. "בואי. אמרתי להם שנגיע עכשיו."

"לאן?" התעקשה תמרי, נרגשת וחוששת. רק לפני כמה דקות התעופפו מול עיניה חמישים ושש המודעות שנרמסו תחת אצבעותיו וגרמו לה לרפיון, ופתאום המודעה הקרועה שלה, המקומטת. זאת שתלשה מהעמוד.

"בואי," התעלם. והיא ידעה שתיאלץ להיסחב אחריו. הוא כבר נמצא שם. היא הבינה לפי הגבות שלו, שאותן הוא מרים ומוריד; לפי הקמטים שליד הפה, שמתארכים לצדדים ומושכים את רוחב הפנים לצחקוק; לפי שכבר היה מחוץ לדלת, והיא עדיין לא החליפה את חולצת הלילה שלה. אין לה בררה. היא תיגרר בעקבותיו.

"כמה חדרים אמרתָּ?" היא לא תסכים לגור עם אף אחד בחדר. ניסתה פעם אחת. יותר לא. בשום אופן. אל תנסה אותי שוב, אולי שכח שזה התנאי שלה.

בפעם האחרונה שטיפלה באישה הסכימה. לא בחשק רב הסכימה – שכנעו אותה. האישה הזאת הייתה צריכה שתהיה לידה רק בלילה. מטפלת הייתה לה, והייתה מבשלת ואחות צמודה. והיא, תמרי, הייתה צריכה רק לישון אִתה בחדר. לילה לילה, מהשעה עשר עד הבוקר. בשבע בבוקר הייתה מתעוררת, קמה והולכת. בלילה הייתה ישנה. העמידו לה מיטה נוחה, והאישה שלידה כמעט שלא נחרה וכמעט שלא הסתובבה. ובבוקר לא שאלו אותה איך עבר הלילה, ואם היא התעוררה, ואם היא ביקשה לקום ולשתות. ואיך זה שלא הייתה צריכה לרדת מהמיטה לשירותים? ואולי היא מוגנת בחיתולי לילה כדי שלא יעירו אותה. חצי שנה באה בכל לילה לבית האישה. חצי שנה ישנה לילה שלם ליד האישה. בחושך מלא, לא השאירו מנורה. בהתחלה חששה. איך תקום בלילה בלי אור? אחר כך הבחינה בקילוח אור דקיק שחדר מבחוץ, כשהחלון היחיד מתנגש בפס אור מבחוץ, אולי הירח, אולי אורות אחרים. על פס האלכסון הזה תדרוך אם יהיה עליה לקום. כבר בדקה וראתה ששובל האור מגיע מהמיטה שלה למיטה של האישה.

ובא הלילה האחרון, והיא, כהרגלה, הגיעה ונכנסה עם המפתח שהיה לה היישר לחדרה, ומכוח ההרגל הסתכלה על המיטה של האישה – וזו הייתה ריקה.

מאז נדרה שלא תישן באותו חדר. לא תסכים בשום מחיר. והילל ידע. הוא היה הראשון שהגיע כשהתקשרה אליו, שחיבק אותה, שניסה להרגיע אותה, שלקח אותה בידו והחזיר אותה לבית ההוא. הוא נכנס אִתה לחדר וישב אִתה ועם האחרים ולמד את המקרה. והיא ישבה לידו והקשיבה ושמעה, ובפעם הראשונה היה נדמה לה שהיא מתחילה להכיר את האישה היְשֵנה, זאת שראתה רק את צדודית פניה, כי מנהגה היה לישון על הצד, מכוסה כמעט עד צוואר.

"ארבעה חדרים. אחד לאישה. אחד לו. ועוד שניים." רווח לה כששמעה אותו. עוד שניים. לה יהיה חדר משלה. השאר לא עניין אותה.

"אני בוחר ראשון," אמר הילל והסתובב אליה ושרשרת חרוזים בעיניו. היא לא יכולה לעקוב. החרוזים חדים, מתפרצים. היו פעמים שהיה נדמה לה שעיניו רואות כמה תמונות בבת אחת. שאם תסיר ממנו תמונה אחת, תתגלה עוד אחת ועוד אחת. עיני חתול ונץ, שאוחזות אחת בעינה של האחרת וממזגות את המראות.

 

רחוב בן יהודה. רחוב קצר. כביש אספלט מחוספס.

"זאת הדירה שלנו!" הצביע על בית מספר שתים עשרה, וצעק לתוך הבלבול שהייתה נתונה בו: "יש לנו דירה! תמרי, זאת הדירה שלנו!"

זה הבית? תהתה, קומה רביעית? איך אצליח לטפס לשם עם כיסא גלגלים? וכבר ראתה עצמה בעיני רוחה מזיעה ומתנשפת ודוחפת כיסא גלגלים, ואישה גדולה מכבידה עליה.

עלוות עצים האהילה עליה ועל הילל, היא הרימה את ראשה ושלחה את ידיה, מצביעה לצמרות.

"ראה, הילל, העצים גבוהים יותר מהבית," אמרה. "אני מודאגת."

"תדמייני לי את הזקנה," שמעה את הילל מנסה להסיט את פרצי הדאגה שהזיעו את פניה. זהו הילל. באבחת רגע הרגיש אותה ומיד המציא. והיא נענית: "היא עטופה במטפחת ראש. אטומה. עבה. הרבה צבעים."

"תפרטי אילו צבעים."

"אני רואה אדום. לא בדיוק אדום. שכבות של אדום. כמעט תמיד אני רואה אדום. ואולי גם אפור."

"עוד!" תבע ממנה, והיא הרגישה את הפלפלים החריפים שתמיד חשה כשהדי קולו חודרים לארובות אפה, מטפסים ומתנפצים לה במרכז המצח.

היא התעקשה רק על האדום. זה הצבע שלה, שעכשיו ראתה אותו נשפך בעייפות על המטפחת מפעם. "אישה במטפחת אדומה," מלמלה לעצמה, "ופרפרים…" אמרה לו בשקט, סוחבת את המילים ממדרגה למדרגה, "פרפרים חנוטים, נעוצים בסיכה על המטפחת." אחר כך התיישבה על מדרגה ונשמה עמוקות: "עכשיו אתה תספר לי הילל. תורךָ."

הוא נתן לה יד כדי שתתרומם. "גרים שם איש ואישה."

"הם יחד?"

"לא יודע."

"תסתכל למעלה, הילל, אלה אינן שלוש קומות – זה הר," נשענה בידה על מעקה המדרגות, "ואין כאן ריח תבשילים."

הילל הדף אותה קלות מאחור: "תטפסי, תמרי. אמרת 'הר'. תטפסי."

"אתה לא מריח?"

"מה?"

"אין כאן ריח. חדר מדרגות שאין בו ריח. לא יורדים אנשים במדרגות האלה? לא עולים? סלים… מזוודות… כלום. אולי לא גרים כאן אנשים?" הרעיד בה גופה תחושת חוסר שקט. משכה לו את הטי שרט: "חכה לי, אנחנו נכנסים יחד."

"ועולים יחד," ענה לה, מביט למעלה, ואחר כך סובב את ראשו אליה: "תני לי יד," וחייך את חיוכו החוצפני, שרק סחט ממנה את מעט האוויר שהיה בה.

"הילל, אני צריכה לנוח. יכול להיות שדירת החלומות שלך מתרחקת מאִתנו."  היא התיישבה על המדרגה. הבטון הקריר עורר אותה מעט. ציפור שהגיחה פתאום הכתה בכנפיה ועפה באלכסון. מהיכן היא נכנסה, תהתה, עיניה רצות אחר מעופה.

"הילל!" נפלטה צעקה מפיה. הציפור הזעירה דאתה היישר אל פניו. הוא התכופף והיא חלפה מעליו, ממשיכה ויוצאת דרך החלון.

"אני עייפה… כמה עוד אפשר לטפס?"

"אנחנו מתקרבים. מה את שומעת?"

"לא שומעת."

"את שומעת!" התעקש הילל, "הקשיבי."

"אתה חושב שמנגנים שם?" שאלה, ומשלא ענה לה, המשיכה: "יכול להיות שאני שומעת פסנתר בקומה הגבוהה הזאת?"

עמדו לפני הדלת והקשיבו. הצלילים מהדירה היו עדינים והניעו בקצב אִטי את הדלת שנפתחה לפניהם. תמרי כיווצה את כתפיה והטביעה את ראשה בשקעי הכתפיים. סילון אור נשלח לחדר המדרגות. הביטה פנימה. ראתה כיסא גלגלים ומיד את האישה שישבה עליו. "צדקתי," נגעה בזרועו של הילל, "יש לה אדום…" לחשה.

הילל אמר שלום והביט בתמרי: "זאת אחותי."

רגליה רפו ממאמץ הטיפוס. עיניה נחו על כיסא הגלגלים: כמו עגלת תינוקות מגושמת המוצמדת לגלגלי אופן שחוקים. תמרי נעמדה, מרותקת לפיסת בד אדומה ומרופטת שנמתחה על המושב, נספגה במשענת הכיסא, ומשם הגיחה בהפתעה ונכרכה סביב פלג גופה העליון של האישה. תמרי ניסתה להבין אם הבד העבה והגס הוא שמטה את צִדה הימני של האישה בזווית מוזרה, או שאחראי לכך הכיסא המסורבל, השקוע בצד אחד.

מבלי משים החלה לגרד את זרועה הימנית. זה היה סימן לאלרגיה המתפרצת. הגירוי בזרוע לא יפסיק, היא תשפשף את הפצעונים, שיתמלאו טיפות דם, הילל יניע את ראשו וימלמל: עוד פעם את והבעיות שלך… והיא תמשיך לגרד ותרטון: אולי תעזור לי לחפש את משחת הפניסטיל, ועם הגב אליו תצמיד את התרמיל שעל כתפיה לחזהו ותחכה שיפתח אותו. אי אפשר למצוא שם כלום, חפשי את. תמונות עמומות החלו לטפס ברעד קל בבטנה עוד כשהייתה למטה בקומה הראשונה, וככל שטיפסה במדרגות, הרגישה שהיא מכווצת בכוונה את הבטן פנימה, וידיה שעל המותניים לוחצות כדי לרדד את התמונות ולהחליק אותן, אך הן לא תרפינה ממנה.

"אני חושבת שהכיסא הזה הופיע לנו באחד הסיפורים," אמרה להילל.

אבא שלה ושל הילל היה אלוף מספרי הסיפורים. בערבים היה בא ונשכב במיטה שלה, והילל לידם, ומקריא להם מתוך הספרים שהייתה מכינה בתחילת השבוע. ערמה של עשרה – אולי עשרים – ספרים על השולחן. הכי אהבה לגעת בכריכות הקשיחות. למולל את הנייר, להעביר אצבע. אהבה לבדוק את הפס הצר המחבר בין זאת שמלפנים וזאת שמאחור. היו שם תמיד קרעים שנחרצו מרוב שימוש. היא אהבה את הזמן שהזדחל בנחת מדי יום והגיע לערב – שקוף ונקי מחכה שתבוא אל אביה, תיקח את ידו ותזכיר לו שעכשיו עליו לקרוא להם. והם היו נשכבים שלושתם במיטה שלה, צפופים וקרובים, וריח הבגדים שלבש כל היום היה נספג בכל התמונות שהיו שם בין הדפים.

היא אהבה את החי"ת והעי"ן שלו, וביקשה ממנו עוד מילים כאלה. הוא היה מדגיש את האותיות במין ניגון מיוחד ופניו הביעו רוך וחיוך, והוא מילא את בקשתה. הצלילים שבהם כחכח בגרונו – איש לא הגה אותם כמוהו עד היום.

והיו הציורים. בלי ציורים בין המילים לא הסכימה שיקריא לה. היא התעקשה על ציורים בצבעים עזים. "את לא מסוגלת לדמיין?" התגרה בה הילל. היא לא ויתרה. נשאבה לציורים שנמרחו בצבעים חריפים, ושום דבר בהם לא היה שלם.

כיסא הגלגלים – זה שלרגע היה נדמה לה שהוא עגלת ילדים מרופטת ורבת שנים… האישה הגדולה, המוטה באלכסון, הבד האדום העבה והמחוספס, שבנוגע לו תהתה אם הוא חלק נפרד מהעגלה או שמא שמיכה שהניחו כדי שיהיה לה נוח, שלא תתקרר, כדי שתתמוך בזווית הגוף. כיסא הגלגלים המסורבל התפרץ לה ממעמקי הזיכרון.

"חכי עכשיו, בבקשה…" לחש לה, "באנו לראות את הדירה."

וככל שרצתה לעצור בעצמה, לא הצליחה. שברי זיכרון שכיסא זה הציף בה… וכבר שכנעה את עצמה שאלו תמונות מספרי ילדים שהתקבעו בה, כמו שקורה לה כשהיא חולמת בצבע ובקולות, ולפעמים רואה גם צורה.

כיסא הגלגלים הזה והדירה הזאת.

אף שעמדה רק בפתח, הייתה כמעט בטוחה שכבר הייתה כאן, לפחות עברה כאן. גם הבית שלה בחלומותיה היה מיטלטל תמיד, מקרטע, מחליק על האדמה. עוד רגע והייתה רוצה לאחוז בכיסא הגלגלים הזה ולהסיע אותה, כמו בציורים שזכרה או בזיכרון שיצרה על כביש כחול שלא נגמר, חלק ומחוספס, רך וקשה.

ואז הגיע החיוך.

תמרי לא הייתה בטוחה, אבל העדיפה לקבל את מתיחת השפה התחתונה של האישה בכיסא הגלגלים כחיוך.

לעתים קורה לה שהיא מביטה באנשים ואינה בטוחה אם הם ממצמצים או שזאת צורת העין שלהם. גם עכשיו – העין של האישה – היא לא הייתה בטוחה אם היא סגורה או פתוחה. אולי כך את מחייכת ואולי את בוחנת אותי? מה את רוצה שאעשה? שאתקרב יותר? היא התקרבה ונגעה בזהירות בקצה נעליה בגלגלים הגדולים.

לא פעם הייתה שואלת את הילל: "תגיד, גם אתה זוכר?"

והוא היה עונה לה שהוא אינו יודע על מה היא מדברת, שהוא מעולם אינו זוכר שברי זיכרון, שאם היא רוצה, הוא יכול לספר לה את כל זיכרונות הילדות שלהם – אותם הוא זוכר ברצף.

"ספר לי זיכרון אחד…" הייתה מתחננת אליו, מנסה להגדיל את פתית המידע שאצור בה, והילל היה מספר, והיא הייתה מתאכזבת. ושוב מתאכזבת. "אתה משעממם אותי."

"מה עוד את רוצה שאספר לך?"

"אני לא יודעת," הייתה עונה ועיניה רחוקות.

ואז הגיע המשחק הגדול שלהם: הילל החליט שבגלגול הקודם תמרי הייתה מכונית, והיה מתאר לה בצחוק אכזרי ובלשונו המתגלגלת, ואף שראה שהיא קרובה לבכי, לא הפסיק והשווה אותה למכונית הישנה, זאת שחנתה "בסוף העולם" –  כך קראו לרחוב האחרון בשכונה, שנגמר בשיחים של הוואדי, המקום שגנבו בו רגעים מרגשים והציצו לאלה שבאו לשם לאהוב. כולם ידעו על המכונית שנזנחה.

"אתה אח רע!" הייתה כועסת עליו וחובטת בו, ומרגישה את החזה שלו כמו מזרן קשה, שהיה מציב אותו מול החבטות שלה וצוחק, ונימה פרחחית מבליחה בעיניו, והיא ידעה שזה תיכף יגיע, והוא יגיד לה את מה שהיא שונאת כל כך, ועיניה היו מתקרבות זו לזו וגבותיה כמעט שהתחברו, ואת אפה כיווצה ו"תגיד כבר את מה שרצית!" ורוקעת ברגלה, וכהרגלה מניחה ידיה על מותניה ומכווצת אותן לבטנה, והוא ידע שהיא מתכוונת ברצינות ושלא תרפה ממנו עד שיתנצל. אבל דווקא להרגיז – שתק. ואז, בשבריר של רגע, כשבדיוק הסתובבה, היה צועק: "מכונית! מכונית! מכונית!" ובורח.

 

תזוזה מעורפלת של האישה בכיסא הגלגלים העבירה אותה מזיכרונות הילדות חזרה לכאן, לדירה שהילל אחיה חשב שתהיה שלהם. תמרי הביטה על ירכיה המהודקות והצפופות שבמושב. היא שמה לב שהרגליים רזות, רזות מאוד. היה נדמה לה, במבט מהיר, שאחת קצרה יותר. אולי מפאת הכפיפה שהייתה מכופפת פנימה בזווית מוזרה. את צריכה לשבת בכיסא אחר. הכיסא הזה אינו מתאים לך. הוא לופת אותך. תראי איך את מכונסת בו. "תסתכל עליה… כמה גוף יש בתוך העגלה הקטנה הזאת! אין לה מקום…" לחשה להילל, "אתה חושב שאצליח להוציא אותה מהמסדרון הצר הזה? איך אוריד אותה במדרגות מבלי שאזעזע אותה בכל מדרגה? ואולי אצטרך לקחת אותה בידיים?"

כשעלתה לכאן, שמה לב תמרי למעקה לאורך הקיר הימני. אולי היא תאחז בו, חשבה, ואני אחזיק בה. עכשיו נפלו עיניה על הידיים הרזות, והיא ידעה שגם רעיון זה אינו סביר.

"אתה חושב שהיא שומעת אותנו? אתה שם לב שאנחנו עדיין עומדים בכניסה? למה היא לא מכניסה אותנו?"

"תמרי, זה לא משנה. הדירה הזאת שלנו, אני יודע."

אבל אני עוד לא החלטתי, רצתה לומר לו, אני לא בטוחה. היא הכירה את העקשנות בנימת קולו וחששה שיחליט החלטות בלעדיה; חששה שתשמע אותו שואל את בעלי הדירה: מתי הכי מוקדם? בנימת קולו הכירה את הגוון המיוחד. כשהוא מתעקש הוא נושף את התי"ו והיא מתגלגלת בין הלשון לחך. ולפעמים גם לא היה שולט ברוק שהתמלא בפיו, ואף שאבא שלהם אמר לו שרק בגלל כמויות הרוק שיש לו בפה יהיו לו פחות חיידקים רעים, היא תמיד הקניטה אותו כשהיו ילדים: "זה מה שההורים הורישו לך," אבל אז הייתה מתמלאת דאגה: איך ייתכן שהיא לא ירשה ולא קיבלה מתנה מאבא שלה לשרוק אות, לשבש צליל? אפילו לירוק היא כמעט שאינה יורקת.

הביטי היטב, דיברה לעצמה, התרשמי כשאת עדיין קרובה לכניסה. מכאן תוכלי לצאת בקלות. ואז הילל נעלם לה. הוא בוודאי כבר בפנים. מחפש את המטבח, בעיקר את תנור הבישול, ומקום מתאים לשים ארגז ללחם שלו, שאסור שיתייבש ואסור שיהיה לח ואסור שיתפורר. היא ידעה שעל כיכר לחם הדירה עלולה ליפול, כי אלה הצעצועים שלו: קרש החיתוך וארגז הלחם. כשהיו צעירים, חשבה שהילל רגיש למגע של כל חומר שאינו עץ: שנא לגעת בבגדים, בעיקר בקטיפות. אלה היו עושות לו צמרמורת. ובוויכוחים שלהם, כשהיו נגמרות לה המילים, ותחושת הניצחון המעצבנת הייתה מתגלגלת לו על הפנים, והשפתיים היו מתרחבות והעיניים כמעט שמזנקות לו מהפרצוף, הייתה פותחת את ארון הבגדים שלה ומעיפה עליו את כל שמלות הקטיפה ההדורות שמעולם לא לבשה, אבל קיבלה בדרך מסתורית מהמשפחה בחו"ל. רק המעשה האכזרי הזה היה משתיק אותו, ואף גורם לו לבקש סליחה ולהתחנן שתפסיק. "יום אחד לא תמצאי את השמלות שלך בארון," היה נוהג להגיד לאחר שנרגע. והיא הביטה עליו, מוכנה להתחיל שוב במלחמת הקטיפה. פעם הסביר לה שיש שם מדעי לרגישות שלו, ושמזל שהוא רגיש רק לקטיפה. הוא יודע שיש כאלה שאינם יכולים לגעת בשום בד. "מה הם לובשים?" שאלה אותו, והוא חייך אליה את חיוכו הערמומי. "נו, די, תגיד לי!" דחקה בו. והוא סיפר לה סיפור, והיא האמינה לו. האמינה לכל הסיפורים שסיפר לה בילדותם. כשבגרה חשבה שבעצם הייתה זאת היא שעודדה אותו להמציא סיפורים. מבלי לגלות להילל הרגישה שהיא הגיבורה בסיפור שלו. וברגעים האלה, אחרי שהיה מסיים והיא עדיין מוקסמת מחוויית השמיעה, הייתה מסוגלת להגיד: "אחי, אתה נדיב," והוא היה מביט בה, מחייך ומיד מקניט אותה שוב.

ואז הופיע כיסא גלגלים נוסף.

בשקט, כאילו מאליו, נעצר בקו אלכסוני ונחשפה מחצית גופו של גבר. עכשיו ראתה את שניהם – איש ואישה. באותו רגע נרגעו פניה של האישה. שׂער שופע תלתלים סמיכים גידר את פניה והבליט את עיניה. מראה הפנים הברור לא הסתדר לתמרי עם הגיל. היא ראתה אישונים חודרים וגבות עבות. שמה לב שהשפתיים מלאות, כאילו חיכו לדיבור שיבוא, אבל היא ראתה גם את הרטט שחלף בהן. היא הייתה זקנה ולא הייתה זקנה.

תמרי הסתכלה על האישה. הילל חזר מנבכי הדירה, עומד בצד אחד, היא מולו. עדיין בפתח הבית. ושני כיסאות הגלגלים ביניהם. רצתה לומר להילל שיתחיל בשיחה. שיהיה מנומס, רק מנומס. שלא יבטיח הבטחות, שידבר.

הילל שתק. האיש בכיסא הגלגלים התקרב ועקף את האישה, שנשארה מאחור. תמרי התפלאה על שהצליח לעבור בפתח הצר שנותר לו. הוא גדול ממנה, חשבה ואמדה בעיניה את גופו: רחב ומתוח, בעיקר באזור החזה. שמה לב שמילא כמעט את כל הכיסא בחולצה הצהובה שלבש. בכף ידו סימן לה להתקרב. הדלת נסגרה מאחוריה בשקט.

הוא הסתובב וגלגל עצמו פנימה. האישה נשארה במסדרון הצר, תמרי התקרבה אליה, מחזיקה בידיות, מנסה להסיע את הכיסא. משלא הצליחה עזבה את הידיות ונעמדה מולה. ניצוץ של חיוך עלה על פני האישה, ותמרי החזירה לה חיוך. באותו רגע הרימה האישה באִטיות רבה את ידה וסימנה לתמרי להתקרב. משהתכופפה אליה, נגעה בפניה של תמרי. אל תזוזי, חכי. קילוח דק חם זרם מכף ידה אל פניה. היא התקרבה עוד, מאפשרת לאישה לגעת בפניה, לגרור באִטיות את אצבעותיה מלחי ללחי.

"קוראים לי תמרי," אמרה, "אני תמרי."

והאישה, שאמרו לה שהיא אילמת, החליקה את אצבעותיה הרועדות ונעצרה על שפתיה של תמרי, ובנגיעות מעוותות וחלושות החלה לשרטט על שפתיה את האות תי"ו ואחר כך מ"ם ואחר כך רי"ש.

תמרי הנהנה בראשה, מופתעת: "ואיך קוראים לך?" שאלה באִטיות, מתרוממת ונעמדת מולה.

האישה עצמה את עיניה ומפיה יצאו הצלילים: "נ י נ ה."

ככבשה פועה או גור חתולים. יללה ועוד יללה. מאמץ מהריאות לנשוף את ההגה הנכון. זה השם שמתאים לך, חשבה תמרי. ובתוך ההתרגשות שאחזה בה שמעה את הילל קורא לה, וכבר רצתה לענות שהיא מסכימה, ורצתה לומר לאישה שהיא נשארת כאן, ושתראה לה היכן היא ישנה ואיפה המיטה שהיא צריכה להציע, ואף רצתה לראות את ארון הבגדים. תראי לי את הבית שלך, אמרה תמרי בלי קול, ומיד התנצלה ואמרה שהילל קורא לה, ומיהרה לעברו, ומצאה אותו עומד ומביט באיש שישב בכיסא הגלגלים וגופו רכון על הפסנתר. "תרים לו את המכסה," אמרה, והילל קצת האדים וקצת נבוך, והיא בעצמה התקרבה והכניסה את שתי כפות ידיה במרווח שבין המכסה לפסנתר כדי להרים אותו.

"אני לא מבין מה הוא מבקש," לחש לה הילל.

"אתה חושב שהוא יכול להזיז את הידיים?" תהתה תמרי. היא ניגשה אליו, כף ידו מונחת על ברכו. בעדינות החליקה את כף ידה מתחת לכף ידו, ואחר כך סגרה את אצבעותיה על שלו, הרימה את היד, הרגישה כמה שהיא נטולת עצמאות, והניחה לו אותה על הפסנתר. וחיכתה. ואז, באִטיות רבה, הרים את היד האחרת, ובפעם הראשונה לא הצליח והיד צנחה חזרה על הברך. הילל, באינסטינקט ובמעט בהלה, שלח ידו לעצור את הנפילה ולא הספיק. האיש חייך חיוך קטן, ותמרי חשבה שהפנים שלו פעילות יותר מפניה של האישה.

ושוב הרים האיש את היד והנהן בראשו בתנועות קטנות מימין לשמאל, ותמרי הבינה שהוא אינו רוצה שיעזרו לו. היא הביטה, כמעט מהופנטת, ביד שהחלה שוב לעלות לאוויר, נותרה מתוחה לכמה שניות ונחתה על הפסנתר.

"תודה," אמר להם וחייך. שניהם הסתכלו זה על זה.

"זאת נינה, שקשה לה לדבר," המשיך תוך פריטה אִטית על הקלידים.

"אנחנו ניקח את הבית," אמרה תמרי בקול רם.

 

שני האחים, תמרי והילל, נפרדו מבני הזוג, שביראת כבוד הודו להם, וסגרו אחריהם בזהירות את דלת הכניסה האדומה.

"היא לא מדברת," אמרה תמרי להילל במדרגות, "היא מזיזה רק יד אחת. אתה חושב שהם אחים? הם קצת דומים."

"בגיל הזה כולם דומים," ענה הילל. "מה אנחנו מחליטים?"

"לוקחים," ענתה לו, מדלגת שתי מדרגות בכל פעם.

"תעצרי, צריך לחשוב."

תמרי המשיכה בדילוגים: "שוכרים, אמרתי לך, שוכרים."

"תמרי!" הרים הילל את קולו.

היא עצרה, רגלה מורמת מעט באוויר וגופה מוטה קדימה.

"תסתובבי אליי ותפסיקי לדלג! אני צריך שתחשבי אִתי!"

היא ידעה שאלה הזמנים שהילל אינו יכול בלעדיה. שכל תזוזה שלה וכל הבעת פנים שלה תשפיע עליו. והיא ידעה, כשם שידעה תמיד, שבדקות האלה לא ילעג לה, ולא יתווכח אִתה, ולא יהיה אחיה הגדול. הוא יחכה למה שתגיד, ורק אז יבלבל את שטף המילים והתובנות שתהיינה לה, ועוד ישאל אם לזה התכוונה, ואולי כדאי שתחשוב שוב. ובניגוד לביטחון המוחלט שהרעיף עליה כשעוד היו בביתם לפני שיצאו להרפתקה הזאת, עכשיו יהסס ויחכה.

"אני חושבת שהכול היה מתוכנן," אמרה לו כשיצאו מהבניין, "כך הם תכננו לפגוש את המטפלים שלהם. הם ידעו בדיוק מה יקרה ברגע הבא. אתה זוכר איך דלת הכניסה נפתחה? כמו במערה של עלי בבא וארבעים השודדים. מי פתח אותה? ראית שמישהו פתח אותה?"

"איך רצית שיפתחו אותה? הם בקושי מדברים, בקושי מזיזים את הראש, לא את הגוף, לא את הרגליים…"

מתעלמת ממנו המשיכה: "אתה זוכר שצעדת פנימה? אני לא זוכרת. אני הייתי בפנים. פתאום הייתי בפנים. ועמדתי מול האישה. חיפשתי אותך ולא ראיתי אותך. פחדתי שתעשה מעשה בלי להתייעץ אִתי, שתסכם עם האיש. איפה היית? אני לא זוכרת אותך שם. היה רגע ששניהם היו מולנו. הוא ישב על הכיסא שלו באלכסון. פנים גדולות והשׂער העבה שהקיף לו את הפנים והזקן השחור. שמת לב לזקן העבה והארוך שלו? הילל, למה אתה שותק?"

 

 

אריאלה בהלול־דימנד ילידת חיפה. נשואה ואם לשני ילדים.

 

ניהלה את בית הספר הפתוח בחיפה במשך 21 שנים.

 

זה הרומן השני שלה.

 

רומן ראשון "דויד ובת דודו" הופיע בשנת 2013.בהוצאת ספרי עיתון 77.

 

ספר שיריה "נוצה אחר נוצה קדח האור" הופיע בשנת 1996 בהוצאת ספרי עיתון 77.

 

ספר אי־מיילים העוסק בחינוך בהכנה.

X