בתים של אחרים | לרכישה באינדיבוק
בתים של אחרים

בתים של אחרים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 360
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 89
- 37

יום אחד בראשית הקיץ גבר נוטש את הבית לתמיד, ומותיר מאחור את אשתו ובתו המתבגרת. החלל שנפﬠר משליך אותן אל מחוץ למסלול הבורגני של המושב המנומנם והמשפחתי שבו הן גרות, ומתיך אותן זו לזו. גבולות ההורוּת, הזוגיות והחברות מיטשטשים בﬠודן נחושות להשיב את האיזון שהופך לחייהן ואת האהבה לביתן. ואז מופיﬠ גבר חדש. כמו הבטחה גדולה לתיקון. אלא שפרט אחד בתמונה המושלמת ﬠתיד למוטט את היסודות השבריריים שﬠליהם מנסה להיבנות הפרק הבא.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בתים של אחרים”

יוני לבנה על בתים של אחרים בידיעות אחרונות

טבע דומם

לא היתה לה סיבה לעלות לגג עד לבוקר הזה.
לא היא היתה אחראית לתיקון הרעפים הישנים, לפיזור קִני היונים והעורבים או לקיצוץ ענפי הוושינגטוניה. כעת עמדה, כפות רגליה צמודות, חובקת את זרועותיה פן יטו את משקלה. קרני שמש ראשונות האירו את הרחוב השקט. בתי המושב הוותיקים נראו לה כפופים, כמו הובסו במלחמתם בבתי הבטון החדשים. שדה התות. מטע האבוקדו. גג האזבסט הישן של הלול של שכנתה, גברת מסקין. שדות אדמה חרושה, כהה, רגבי אדמה יבשים. שיחי הוורדים פרחו יפה השנה. פיסת הדשא הקטנה שלפני ביתם כמו הוריקה באופן מיוחד לקראת היום הזה.
החלל הריק לצד המכונית שלה. סימני הגלגלים עדיין נראים על החצץ שנמעך במשך שנים תחת כובד משקלו של הרכב. בקרוב גם הם ייעלמו. כשהתקשרה למנהלת שלה בספריית האוניברסיטה והודיעה שהיא עדיין לא חשה בטוב, הבינה כי זה היום השלישי שתיעדר.
רעף סדוק זע תחת רגלה. היא התיישבה מיד, וכשנשאה את עיניה הבחינה בעץ שחיכתה לו.
עץ משייט באוויר. ממקום תצפיתה נדמה כאילו העץ הוא שדוחף את הטרקטור הכבד במעלה הגבעות המובילות אל ביתם, ולא ההפך. העץ התקדם. צמרת שופעת, ענפיה נמתחים כנגד הרוח. גזע עץ עבה, מפותל, שורשיו אסופים בשק שחור גדול, כאילו צמח מתוכו העץ, אחוז בחבל עבה. הטרקטור הופיע מקצה הרחוב. היא דילגה מהשלב השלישי של הסולם ונחתה על האדמה על שתי רגליה, כילדה, ונופפה לנהג בתנועות ידיים נמרצות. הטרקטור האט ועצר.
העץ הגדול המשיך להתנודד על החבל, תלוי בצווארו מקרס מתכת כבד, בדיוק כפי שהגנן חנוך אמר שיעשה כדי להגן עליו בנסיעה הארוכה. הטרקטור נסוג באטיות לאחור, משמיע צפצוף צווחני, גלגליו מכוסים שרשרת בדומה לגלגלי טנק. לבסוף כבה המנוע ושקט השתרר. חנוך יצא, רק אז התיקה את מבטה מהעץ, והם לחצו ידיים.
שני פועלים יצאו מצדו השני של הרכב הגדול והלכו לפרדס להשתין.
בשיחות הטלפון שלהם הצטייר חנוך באוזניה כצעיר יותר. כובע מצחייה כיסה על עיניו הבהירות. פניו צרובות־שמש וידיו קמוטות. היא חשה מבוכה לנוכח הופעתה המוקפדת לכבודו. היא מחתה מבלי משים את הצבע משפתיה בגב כף ידה.
למעשה, בימים אלה דיברה עם חנוך יותר מאשר עם כל אדם אחר. בכל פעם שהבחינה בשם "חנוך עצים" מהבהב על צג הטלפון הנייד שלה, הוקל לה באופן מיידי. ג'ולי הפסיקה לשאול משהבינה שאין לה תשובות. המקרר היה פתוח. מגירות האוכל היו פעורות. הטלוויזיה פעלה ללא הפוגה כמו רעש לבן. חנוך היה הגנן השנים־עשר שהיא דיברה איתו, אחרי אחד־עשר שסירבו לה לפניו.
למרות שגם הוא הסביר שלא יוכל להביא לה עץ סתם כך, מבלי שתבוא למשתלה ותבחר ותחתום על המסמכים הדרושים, היא מצאה בקולו רכות כלשהי, ואולי גם סקרנות למשמע דחיפות בקשתה. מספיק לה לראות את התמונה במחשב, אמרה, והיא תעביר מקדמה. הוא נעתר בסופו של דבר, מדגיש עד כמה זה יוצא דופן להסכים לבקשה כזו מרחוק, ורק משום שזה עץ זית, שאינו בררן באדמה שבה יגדל וגם לא בסוג המים, אפילו עם צינור השקיה פשוט היא תוכל לטפל בו, כל זמן שיזכה לכמה שעות אור רצופות ביום.
בלילה ישבו משני עברי מסכי המחשב ושפופרות הטלפון והתבוננו יחד בתצלומים שצילם למענה במשתלה, מנסה להגשים את משאלתה היחידה: שייראה העץ כאילו נשתל לפני שנים, כבר בפעם הראשונה שרצתה בו ויורם סירב בעקשנות. העצים שעל המסך היו הדבר החשוב ביותר. הוא אמר שהוא לא מציע לה את עצי הזית עם הפונפונים, המעוצבים. את מחפשת היסטוריה, אמר. חנוך עורר בה אמון. היא עדיין מסוגלת לרחוש אמון לנציג כלשהו של המין האנושי.
לבסוף בחרה בעץ הזית הוותיק ביותר, בעל גזע עץ רחב שפיתוליו יצרו בו חללים ריקים, למרות שהיה גם היקר ביותר. היא הבטיחה לשלם את הסכום במזומן, כפי שהוא משלם לבעלי העץ, כולל האישור המיוחד הדרוש לקרן הקיימת.
השטרות המגולגלים כבר היו מוכנים במקפיא.
"מתי מתחילים?" שאלה אותו כעת.
"כשתראי לי את השטח," חייך ולגם מהקפה שהכינה. הבזק שלהם מתנשקים חלף בראשה, למרות שהוא לא היה מושך בשום אופן. דברים כאלו יכולים לקרות מעכשיו. היא תכיר גבר. הם יתנשקו. ישכבו. שני הפועלים לגמו גם הם מהקפה.
היא החוותה בידה, "כאן."
הוא התבונן בפיסת הדשא שעליה הצביעה. ראשו נטה אליה קלות, מרים אליה את גבתו בתמיהה. הוא ניגב את ידיו בחולצתו והוציא מכיס מכנסיו פתק מקופל והתבונן בכתוב.
"מתחילים בלהרים את הדשא, נכון?" היא שאלה.
"יש בעיה." הוא התיישר, התבונן קדימה, "אין לנו כאן שלושה מטר רדיוס."
"נראה לי שכן," היא אמרה.
"יש כאן לכל היותר שני מטר," הוא אמר. "גם בלי למדוד אני רואה."
"יש כאן פחות או יותר שלושה מטר," היא אמרה.
"איך מדדת?" הוא שאל.
"צעד גדול זה בערך מטר, לא?" היא אמרה והדגימה צעד גדול, מרגישה מטופשת, ועצרה. הוא הביט בה, מהורהר, ידיו מונחות על מותניו.
"לא מצאתי את המטר. אז הערכתי," היא אמרה. "זה לא אמור להיות הבדל גדול."
חנוך נאנח. שילב את זרועותיו על חזהו.
"לעץ הזה יש מערכת שורשים רחבה ואופקית, ככה הוא לוכד מי גשמים," הוא הסביר, "וזה גם מה שיחזיק אותו בקיץ. מה שאומר שהוא צריך מקום."
"אבל יש כאן מקום," היא אמרה בשקט.
"יש כאן חשמל, אינסטלציה של הבית, תשתיות. את מבינה מה זה אומר אם השורשים מתפשטים."
"אתה בטוח במאה אחוז שהתשתיות ייפגעו?" היא שאלה.
"אני לא יכול להיות בטוח שזה לא יפגע," הוא אמר.
"פיפטי־פיפטי?"
"אני לא עושה את זה," הוא אמר לבסוף.
"אני עשיתי את הטעות," היא אמרה, "ואני אשא באחריות לתוצאות, אתה יכול לעבוד."
"לא. זו טעות שלי," הוא אמר, "שהסכמתי לעשות דבר כזה בטלפון, אולי לא הדגשתי מספיק כמה זה חשוב, המקום. הנחתי כנראה שיש מקום בגלל שזה מושב," הוא אמר.
"אז בוא נמצא פתרון," היא אמרה. "איך כן אפשר לשתול."
"השטח קטן מדי," הוא הביט סביב, "אי אפשר לשחק עם העובדות."
"מה אתה רוצה לעשות?"
"נמצא פשרה."
"זה מה שאני אומרת. אני אקח את הסיכון."
"התכוונתי לפשרה כספית," הוא הביט בה, "אני אחייב אותך על המכונות, על התשלום לפועלים שלי, על יום עבודה. אני אשא בתשלום של העקירה וההובלה של העץ."
"אני לא אשלם על עבודה שלא נעשתה," היא אמרה.
הוא הביט בה. תקיפותה הפתיעה אותו והביכה אותה.
"אני רק רוצה שנמצא דרך שנהיה מרוצים." היא הביטה בשיחי הוורדים.
הוא שילב את ידיו על חזהו ונשם עמוקות, מתבונן בה. אחר התהלך כה וכה, בוחן בספקנות את פיסת הדשא. הוא עצר בין הבית שלהם לבית משפחת מסקין השכנה. לבסוף טיפס על הטרקטור והתיישב בתא הנהג. היא מיהרה אליו, "אתה תמיד קם והולך כשיש בעיה?"
"אני מחפש עט ונייר," הוא שלח את ידו אל מתחת למושב, "אני אחתים אותך שלא יהיו לך שום תביעות כלפַּי. ניתוק של חשמל, ניתוק מים," מבטו השתהה על זוג האופניים האדום הקשור לגדר הבית, "אני מציע שתחשבי על זה טוב בינתיים, אם את לוקחת אחריות על כל התוצאות."
"אני בטוחה שהכול יהיה בסדר," היא אמרה.
משסיים לכתוב, הגיש לה את הנייר והיא חתמה מיד.
"יהיה בסדר, אני מבטיחה."
"אני צריך גם חתימה של השכנים."
"מה פתאום?"
"המקום הכי פחות מסוכן לשורשים זה הגבול בין הבתים שלכם, ואני מדגיש שגם בזה את לוקחת סיכון. זה אומר שהצמרת תהיה מעל החצר שלהם, והעלווה יכולה להתפרשׂ גם לחמישה מטר רדיוס. יש הרבה אנשים עם אלרגיות לפרי, הפירות מלכלכים —"
"אם יש לה בעיה — אני הכתובת שלה, לא אתה."
הוא הביט בה בחוסר שביעות רצון. ללא ספק, היא לא התנהגה כפי שציפה מהאישה ההיא משיחות הטלפון הליליות. היא אמרה, "אני אביא לכם מים קרים, כדאי שתתחילו לעבוד לפני שיהיה חם מדי."

רותי הפנתה את גבה ונכנסה הביתה. היא השעינה את מרפקיה על השיש והניחה את מצחה בין כפות ידיה. מבעד לזגוגית החלון החל חנוך לעדור את האדמה עם הפועלים. תוך זמן קצר הלכה פיסת הדשא ופשטה את עורה הירוק. קווצות השיער הקצרות, המוזנות, שנקצצו במשך שנים ארוכות, הלכו ונערמו בצד החצר כתחפושת שהושלה, חושפת את הבוץ העכור שמתחתיה.
היא הניחה את קנקן המים הקרים על גדר האבן. ריח של אדמה רטובה עמד באוויר. הפועלים התלבטו אם יש צורך להשתמש במחפרון בשטח קטן כל כך או שעדיף לחפור בעצמם. שורשים לבנים דקים, אבנים ורמשים צצו מתוך האדמה החשופה. החצר נראתה מכוערת. חנוך התחמק מעיניה, סימני זיעה נקווים על חולצתו. הפועלים מתחו סרט מידה קשיח והחלו לסמן במקלות צבעוניים את מידות הבור שעומד להיחפר.
אתמול בלילה הוא שאל אותה בטלפון, "אז מה אתם חוגגים?"
"למה חוגגים?" היא שאלה.
"בגלל העץ, בגלל הדחיפוּת, אנשים בדרך כלל אוהבים להתחדש לקראת אירועים."
"כן, יש אירוע," היא אילצה את עצמה להשיב, והוא מיהר להחליף נושא, כאילו פלש לפרטיותה.
היה בה צורך עז להתנצל בפניו כעת. היא אינה אישה תובענית. דורשנית. מעתה התהייה בדבר האופן שבו היא נתפסת בעיני גברים והפרשנות הבלתי פוסקת שניתנת להתנהגותה, תלווה אותה בלי הרף. היא תהיה חייבת להשתנות. לשנות את הדרך שבה היא מדברת. את האופן שבו היא מתלבשת. משקרת. כועסת. הולכת. עליה לעשות דבר־מה שישנה את התרשמותו ממנה. תנועותיו המהירות, החדות, העידו על רצונו לסיים את העבודה ולהסתלק משם. השמש עמדה מעליהם. הוא דחף את הכף הגדולה של האת והפך את רגבי האדמה, וכך עשו גם שני הפועלים. יחד העמיקו והרחיבו באטיות את קוטר הבור שעתיד לחבוק את גזע העץ, פי עשרה מקוטר הגזע. היא זכרה את הסבריו. מילותיו סיחררו את ראשה בשלושת הימים האחרונים. פניו נטפו זיעה מתחת לכובע המרוט, המחביא את מבטו. הוא שפך אל תוך הבור דליי מים שמילאו בשבילו הפועלים, והציף אותו לחלוטין, עד שמפלס המים הלך ושקע. היא לא זכרה אם נתנה לג'ולי את המתנות שעטפה בתשומת לב בלילה שלפני, כמו בכל סיום שנה מאז היתה בכיתה א'. היא זכרה איך יורם החזיק את ניירות הדבק למענה, אחד על כל אצבע כשארזה, בלי לדעת כי זו הפעם האחרונה שיעשה דבר יומיומי שכזה בשבילה. על מה חשב כשהגיש לה אותם בזמן שהיא הדביקה, חסרת אחריות כאדם העוצר לנוח על פסי רכבת. הוא אמר שחיכה שהשנה תסתיים, כדי שהלימודים של ג'ולי לא ייפגעו. כמה זמן חיכה יורם ל־21 ביוני. כמה זמן היה טעון הכדור שנורה לעברה בבוקר הזה ופורר את הזמן לחלקיקים, לפירורים. לחול.

תולעת לבנה הגיחה מתל האדמה שלפניה ונעלמה בו שוב.
"את מי את מתכוונת לקבור?" קולה הצרוד של גברת מסקין עורר אותה.
רותי וחנוך הביטו בשכנה גדולת הגוף שנעמדה מעברה השני של הגדר. סינר גומי שחור קשור למותניה, סיגריה דקה בין אצבעותיה העבות, גרביה מתוחים עד לברכיים, שׂער השיבה פרוע. היא סיימה את איסוף הביצים מהלול. גם הפועלים הזדקפו והביטו בה.
"בוקר טוב," רותי חייכה. "זו לא קבורה, זו לידה," היא אמרה, "זו לידה של עץ."
"שלום," חנוך עצים השקה את האדמה.
"אני בטח טועה אם נראה לי שאתם שותלים עץ זית בשטח שלנו," גברת מסקין שאפה עמוקות מהסיגריה שלה. הגנן הביט ברותי.
"זה כמעט שלא, זה על הגבול," רותי אמרה, "עץ יפה, נכון?"
"חצי מהגבול שלי, וחצי שלך," אמרה גברת מסקין.
"להביא עוד דלי מים?" שאלה רותי את חנוך.
"הוא יצמח מעל החצר שלי," אמרה גברת מסקין.
"בהחלט," אמר חנוך עצים. "צמרת רחבה. שורשים רחבים, עץ ותיק."
"השורשים רחבים, אבל לא פראיים," רותי פנתה לחנוך, "אתה אמרת לי."
"נכון," הוא אמר, מסיט את כובע המצחייה הצידה ומחזיר אותו למקומו.
"זו מתנה ממני," אמרה רותי בחיוך, "וזה לא עולה לך גרוש."
"תודה, אבל אני לא מעוניינת," השיבה גברת מסקין.
"את עוד תיהני ממנו, אני מבטיחה," אמרה רותי ונופפה לחנוך עצים להמשיך, והוא הורה לפועלים לשוב אל עבודת הדישון של דופנות הבור.
גברת מסקין התקרבה אל חנוך, "אמנם אף אחד לא שאל אותי — אבל התשובה היא לא. אני לא רוצה עץ זית אצלי בחצר." העשן נפלט מנחיריה בשני סילונים. "תשתלי שיח קומקווט, רותי," אמרה גברת מסקין, "זה לא יפריע לאף אחד."
רותי התקרבה אליה, "העץ כבר כאן."
ברל, הכלב של גברת מסקין, התקרב, כלב נמוך עם שיער לבן וארוך שמכסה על עיניו, והחל לנבוח בעוצמה שתמיד הפתיעה בשל גודלו הצנוע, ואחד הפועלים נבהל ונרתע לאחור.
"בוא, ברל," היא קראה לכלב המבוגר, "הוא לא עושה כלום." ואז פנתה לרותי, "אני לא אוהבת שמציבים בפנַי עובדות. אז פשוט תזיזו את העץ מטר פנימה."
"זאת בדיוק הבעיה," אמר חנוך, "שאי אפשר לשתול מטר פנימה בגלל השורשים. זה אילוץ. יש כאן מערכת אינסטלציה, יש כאן שביל גישה, כביש," אמר הגנן. "זה באמת המקום היחיד שאפשר לשקול שתילה. וגם אז אני לא מתחייב, היא חתמה לי שהיא יודעת את זה."
גברת מסקין הסבה את מבטה לרותי.
"את חתמת על מה בדיוק?"
"חתמתי שזה יהיה בסדר," אמרה רותי.
ברל המשיך לנבוח בחוזקה.
"איך יורם אישר את זה?" שאלה גברת מסקין.
רותי בלעה את רוקה. "אני עושה לו הפתעה. את יכולה לקחת את ברל?"
"את שותלת לו עץ זית בהפתעה?"
"בבקשה אל תקשי עלי," אמרה רותי בשקט, "אני ממש מבקשת."
גברת מסקין השתהתה לרגע, ואז התקרבה אל הגנן. "חביבי," היא אמרה, "אני מציעה לך בידידות להתקפל. אתה תהיה מופתע עד כמה בעלה יתנגד להפתעה הזאת," היא השליכה את הסיגריה אל הבור הרטוב. רותי נעצה בה מבט ארוך.
"תודה רבה על העדכון," רותי אמרה לגברת מסקין. "מסרת לו את כל הפרטים שידועים לך, או שיש עוד משהו?"
"אין לך מה להיעלב, אלה עובדות," אמרה גברת מסקין ורכנה אליה, "תסמכי עלי שזה לטובתך."
הפועלים הביטו בה. אחד מהם נשען על הגדר, השני רכן אל הכלב וליטף את ראשו.
"מה כל כך רע בעץ כל כך יפה, פורח, מלבלב, בחצר שלנו? זה עושה צל, זה יופי, תראי את הפריחה, עוד מעט יהיו לנו זיתים, נעשה מסיק, למה לא?" היא קראה. "תגידי לי למה לא? למה לא? למה לא?"
"אני אגיד לך." גברת מסקין נעצה בה מבט ממושך ושאלה לבסוף, "את רוצה עץ זית לשתינו?"
"כן! מה לא הבנת בזה?"
"אז בואי נלך יחד למשתלה. נמצא שתיל, נשקה, נדשן, נטפל בו. נגדל אותו, עוד כמה שנים נקטוף את הזיתים, נעשה שמן זית כמו שאת רוצה. מה את אומרת?"
"יש לנו מוכן!" נשכה רותי את שפתה.
"אין קיצורי דרך, רותי," אמרה גברת מסקין.
"החלטת לחנך אותי?" שאלה רותי.
"כן, את צריכה חינוך, אני אומרת לך שזו הסגת גבול ואת מתעלמת."
"הסגת גבול של עשרה סנטימטר!" אמרה רותי.
"גם סנטימטר אחד לא מקובל עלי," גברת מסקין פנתה לחנוך, כאילו התייאשה ממנה. "במשך שנים אני מעירה לך על הפירות של הפיקוס שלך שמטנפים לי את החצר, ועל הדבורים שבאות בגלל היערה, ואפילו על השלט שעיקמת לי עם האוטו ועדיין לא תיקנת —"
"אם הסנטימטר הזה כל כך קריטי, לכי ותקימי גדר, בסדר?" קראה רותי.
"איפה יורם, אגב?" היא פנתה אליה. "לא ראיתי אותו כמה ימים."
"תתקשרי ותשאלי אותו," אמרה רותי, "אם את לא עומדת במתח."
"אני רואה שכבר שלושה ימים המכונית שלו לא כאן. גם לא בלילה. הוא בחו"ל?"
רותי הביטה בה, "הוא בעבודה," אמרה בקול צרוד. "הוא עסוק מאוד."
היא דמיינה את הפסים האדומים שהגרביים ההדוקים יותירו על בשר רגליה של גברת מסקין. "תוריד את העץ לבור," אמרה רותי. "אני רואה שכבר שמת קומפוסט."
"אתה דיברת עם בעלה?" שאלה גברת מסקין את חנוך.
"תשמעי," הוא אמר, "רותי חתמה לי על מסמך, היא לוקחת אחריות ותישא בכל עלות של נזק שעלול להיגרם. תנו לנו לסיים את העבודה ותשברו את הראש אחר כך מה לעשות."
"תודה רבה," אמרה רותי.
"אני מתקשרת ליורם," גברת מסקין נופפה באיום בטלפון הנייד שלה.
"הוא לא יבוא," אמרה רותי. "תשכחי ממנו."
חנוך התניע את הטרקטור מול עיניה הנדהמות של גברת מסקין. המהום המנוע הכבד התקרב אליה, הצפצוף הטורדני נשמע שוב, רם יותר מכפי שהיה קודם, ושני הפועלים כיוונו אותו בנסיעתו לאחור. העץ הכבד היטלטל בין השמים לבור, תלוי על החבל העבה.
גברת מסקין קפצה ונחתה בכבדות בתוך הבור.
רותי רצה לעברו וקראה, "עצור!"
הטרקטור עצר, אבל לא כבה. הצפצוף היה צורם.
"מה את עושה? הוא עוד רגע דורס אותך!" קראה רותי, הצפצוף הולם בראשה.
גברת מסקין חייגה בטלפון הנייד שהוציאה מכיס הסינר שלה. הצפצוף הבלתי פוסק היה בלתי נסבל. "זוזי," רותי ניסתה למשוך אותה משם בידיה, אבל גברת מסקין, מופתעת מהמגע, היתה יציבה להפליא.
"תודה רבה!" נשמעה לפתע צרחה מתוך הבית, "תודה רבה שאתם מעירים אותי והורסים לי את החופש הגדול! תודה —" שטף הצעקות פסק בבת אחת.
ג'ולי עמדה יחפה בפתח הבית, והכול הביטו בה. היא לבשה חולצת־טי גזורת שרוולים שהיתה פעם של יורם, שרידי סמל דהוי של בירה עוד נאחזו בה, ארוכה דיה רק כדי שתכסה את תחתוניה. שערה היה פרוע ועיניה נפוחות, הלומות שינה. שאריות האיפור שלא הוסרו אמש, גופה המלא, שיוו לשבע־עשרה שנותיה מראה בוגר יותר. לאן הלכה אתמול. לפתע נזכרה. ג'ולי הלכה למסיבת גיוס של מישהו. אפילו לא ידעה של מי ומתי חזרה.
"תיכנסי הביתה," קראה רותי.
ג'ולי התקרבה אל העץ בפה פעור. "מה זה?"
רותי אמרה, "אמרתי שתיכנסי הביתה."
"אבל מה זה?" שאלה ג'ולי, מתבוננת בעץ, עיניה קרועות לרווחה.
"זה עץ," קראה גברת מסקין מהבור. "הפתעה לאבא."
רותי התקרבה ולחשה לג'ולי, "הביתה. עכשיו."
"מה זה הפתעה?" ג'ולי הביטה בה. "מה הולך כאן?"
"ג'ולי," רותי התקרבה אליה, לקחה אותה בידה הצידה ולחשה, "בבקשה. נדבר אחר כך."
"אבל את לא יכולה לעשות את זה," היא לחשה. "אבא יהרוג אותך."
"אם את לא רוצה לעזור, תיכנסי הביתה. אם את רוצה לעזור, תעזרי. מה את מחליטה?"
ג'ולי הביטה בה, "אני רוצה לעזור."
"או־קיי." רותי רכנה אליה ולחשה, "אז בואי נוציא אותה מהבור. את צד, אני צד."
"את מי? לא הבנתי."
"את מסקין, את מי."
"לא," אמרה ג'ולי. "אני לא יכולה —"
"אז הביתה," רותי סיננה והתקדמה לכיוון הבור.
"מה עושים, רותי?" שאל הגנן בשקט, משלב את ידיו.
רותי קראה בזעם, "מה אתה רוצה שאני אעשה?"
הוא השפיל את עיניו, גירד בסנטרו. לבסוף תחב את ידיו בכיסי המכנסיים ואמר, "תשמעי, הבטחתי שנסתדר איכשהו על הכסף —"
"אם את לא זזה מהבור —" קראה רותי בתקיפות, אך לא הצליחה למצוא סיום הולם למשפט. חיוך קל עלה על פניה של גברת מסקין. רותי נשפה והלכה בנחישות אל המחסן הקטן. היא יצאה משם כשעל פניה מסכה שקופה, על גבה מכל הריסוס הגדול עם רצועות הילקוט של ג'ולי שפעם יורם חיבר לו, בידה צינור ארוך ודק, מכוּון אל גברת מסקין.
"אמא?" קראה ג'ולי.
"דווקא היום החלטת להילחם בי?" שאלה רותי.
"את לא מפחידה אותי," אמרה גברת מסקין.
"אמא," קראה ג'ולי ותפסה במפרק כף ידה, אבל רותי התנערה ממנה. "צאי מהבור." ידה רעדה כשכיוונה את פיית המכל אל גברת מסקין.
"צאי מהבור או שאני מרססת," אמרה רותי, מכסה את פניה במסכת הריסוס. כשגברת מסקין לא זזה ממקומה, הרימה את המסכה מעל עיניה ואמרה, "תקשיבי לי טוב. גם אם העץ הזה הוא לא הדבר שחלמת עליו כל החיים שלך, את תעשי את זה בשבילי. כמו שברל משתין אצלי בחצר, וכמו שאת קוטפת לימונים מהעץ שלי, ואני נותנת לך לקרוא את העיתון שלנו אחרי שאני מסיימת. אז מה אם דפקתי לך את השלט עם המכונית. מנחם ממילא מת. אולי את צריכה כבר להחליף שלט. חשבת על זה?"
"אולי," אמרה גברת מסקין, "אבל אני לפחות לא פולשת לשטח שלך. וחוץ מזה, אני אומרת לך שאת עושה משהו שעוד תתחרטי עליו."
"זה לא העסק שלך. צאי," רותי אמרה.
"אמא, בבקשה די, את הרי לא תרססי, אז מספיק עם זה," אמרה ג'ולי. היא נגעה קלות באמה, שהניפה כלפיה מרפק מתנער ואמרה לגברת מסקין, "צאי מהבור!"
"תרססי," אמרה גברת מסקין בשוויון נפש מול הצינורית השלופה, "אני לא מפריעה."
רותי כיוונה את הצינורית אל האדמה ולחצה על ההדק. המסכה שעל פניה התכסתה באדי נשימתה. גברת מסקין הביטה בסקרנות מטה אל רסס נוזל ההדברה הלבן.
"אל תדאגי, היא לא תעשה את זה," לחשה ג'ולי. "אמא!" ופנתה לגברת מסקין, "היא סתם מאיימת. אמא, בבקשה! אתה מוכן אולי לעזור כאן?" היא קראה לחנוך.
חנוך עצים עמד עם הטלפון הנייד בידו, "אני מזמין משטרה."
"הגזמת! אמא!" קראה ג'ולי, "אמא! הוא מזמין משטרה!"
ג'ולי והגנן הביטו בפה פעור ברסס הלבן שכיסה את נעליה של גברת מסקין, שעדיין לא זזה ממקומה, והביטה מעל לראשיהם כאילו העניין לא נוגע לה.
ג'ולי צעקה, "אמא!" ותפסה בידה של רותי.
"שלום, יורם," קראה גברת מסקין לפתע במאור פנים.
"אבא?" קראה ג'ולי. רותי הזדקפה, פיית הריסוס קפאה בידה.
המכונית של יורם עמדה לצד המכונית של רותי כמו תמיד.
***

אף שנדמה שעבר נצח מאז ראתה אותו, יורם נראה בדיוק כמו בעלה. פדחתו המקריחה, הצדעיים האפורים, הלא מסופרים, כרסו המשתפלת. מעולם לא השגיח על משקלו. הוא עישן סיגריות ושתה אלכוהול בלי להתחשב בגיל או בבדיקות הרפואיות. משום־מה חוסר תשומת הלב שלו לבריאותו מעולם לא התפרש כהזנחה על ידי הסביבה, אלא כמעין גישה בריאה לחיים. נהנתנית. החולצה שלו לא היתה מכופתרת כראוי. זו היתה אותה החולצה שלבש בבוקר שעזב. אלה היו בגדים שהיא קנתה לו, שהיא כיבסה ותלתה בארונו. בגדים שידיה נגעו באריגיהם כשהתחבקו. פעם לפני שלושה ימים. הוא הסיר את משקפיו, עדשותיהם מוכתמות כתמיד, ובחן את העץ בתימהון. "תגלי לי מה קורה כאן, רותי?"
רותי הרימה מעט את המסכה, "מי קרא לו?" פנתה לג'ולי, "את?"
"אני," אמרה גברת מסקין. "לפי הצעתך."
"אני מבקשת שתלך מכאן," אמרה.
יורם פנה לגנן, "אתה הבאת את העץ הזה?"
"אני מבקשת שתלך," היא אמרה שוב.
הוא פנה אל חנוך, "אתה לא נראה לי ילד, אדוני. אתה לא רואה שהשטח קטן מדי? שהשורשים ירימו כאן את כל הבית? אתה עיוור או אידיוט?"
"אשתך לקחה את כל האחריות —"
"מה אתה אומר," הוא אמר.
"היא חתמה לי שהיא לוקחת —"
"אה, היא חתמה לך."
"אני התרעתי בפניה על כל הסיכונים, היא חתמה לי על נייר —"
"יורם, זה לא עניינך —" קולה של רותי הלך ונחלש.
"ומה תעשה כשהילדה שלי תהיה מחר בלי חשמל? בלי מים? תגיד לי שיש לך 'נייר עם חתימה'? אני ארים אותך על כזו תביעה —" יורם הרים את קולו.
"תשמע, אני אמרתי לה הכול —"
"איפה האינטגריטי שלך?"
"בארנק," אמרה גברת מסקין.
"זה לא נכון," אמר חנוך, העלבון חונק את גרונו. "זה —" הוא השתהה לרגע, ואז אמר, "אני השתכנעתי שהגברת זקוקה לעץ הזה מאוד בדחיפות. זו היתה טעות, כמובן. אבל דבר הוביל לדבר. זה לא היה בגלל הכסף, אני מבטיח לך."
יורם התקרב לרותי באטיות, נעמד והביט בה ממושכות. "כמה זה עולה לנו?"
"בבקשה תיכנסו הביתה," ביקשה ג'ולי חלושות.
יורם פנה אל הבית והחווה בכף ידו פנימה.
"הוא לא נכנס לשום מקום," אמרה רותי, "זה לא הבית שלו."
"על כמה כסף אנחנו מדברים?" הוא שאל והתקרב אל הגנן.
"אל תענה לו," אמרה רותי. "זה לא עניינך, יורם."
"אולי תצעקו יותר חזק, שכל המושב ישמע אתכם." ג'ולי הניפה את ידיה.
"יש מחיר, יורם," קראה רותי לעברו לפתע, המסכה מורמת על שערה, פניה אדומות ומיוזעות, "מה חשבת? שזה יעבור חלק?"
הוא הביט בה, מופתע. גל בהלה עבר בה ממפגש המבטים.
"זה עדיין הבית שלי," אמר יורם. "אנחנו עדיין נשואים."
האוויר החם התכווץ סביבה כמו ניילון נצמד. מחניק. השמש להטה על ראשיהם.
"היום יום שלישי. בימים שני, רביעי ובכל סוף שבוע שני אתה אבא שלה. ככה בחרת. שני, רביעי, סוף שבוע שני. היום יום שלישי. אתה לא אבא כרגע. אתה כבר לא בעלי. וזה לא הבית שלך יותר, כי אתה לא גר בו מיום שישי."
הוא עמד נטוע במקומו והתבונן בה.
"ואתה גם תיתן לי עכשיו את המפתחות של הבית שלי," היא אמרה.
פניה של ג'ולי היו כבושות באדמה. גברת מסקין הציתה עוד סיגריה. היא הציעה לגנן במחוות יד, והוא סירב. יורם לקח ממנה את הסיגריה ושאף, כמקנה לעצמו עוד שהות לפני שיחליט מה לעשות או מה לומר. רותי פשטה את כף ידה לעברו של יורם בהמתנה.
הסיגריה תחובה בפיו, הוא עמד עוד רגע, ואז שלף את הצרור מכיסו והחל לחלץ ממחזיק המפתחות את מפתח הבית. משהצליח לבסוף, תקע את המפתח בכף ידה בכוח. היא קמצה את אגרופה סביבו. הוא נסוג לאחור, כף ידו מונחת על גבה של ג'ולי, "נתראה מחר." הוא השתהה רגע ונעץ מבט ברותי, "ביום רביעי."
הוא התקדם לכיוון המכונית, וג'ולי אחריו. ברל רץ אחריה ונעמד לצדה.
"נו, תגיד לה כבר!" ג'ולי עצרה אותו בקריאתה, "תגיד שאתה חוזר ותראה איך היא מעיפה מכאן את הגנן בשנייה אחת עם העץ. מה הבעיה שלך?"
רותי לא הצליחה להוציא הגה. היא התבוננה ביורם.
יורם השתהה רגע ארוך, מביט אל תוך הפרדס, "אני לא חוזר."
עיניה של ג'ולי נפקחו אליו, גדולות, מוקפות סימנים כהים של עייפות ושאריות איפור. לבה התכווץ למראה בתה, ההופכת באחת מנערה תוקפנית לפעוטה נבעטת.
"למה?" שאלה ג'ולי בשקט.
"אני לא יכול לתת לך עכשיו תשובה," הוא אמר.
"אמא יודעת למה?"
הוא שתק.
"את יודעת למה?" קראה ג'ולי.
רותי לא ידעה מה עליה לומר כעת. היא לא ידעה. והיא לא ידעה אם עליה להודות בחוסר הידיעה המשפיל, או להגיד את ההפך: היא יודעת בדיוק.
"יש לך מישהי אחרת?" קטעה ג'ולי את לבטיה.
"ג'ולי. די," הוא אמר.
"אז התשובה היא כן," היא אמרה בתימהון.
"איך הסקת את זה?"
"אחרת היית אומר מיד לא." היא עמדה לפניו עוד רגע ואמרה, "שיהיה לך בהצלחה בחיים, יורם. אל תטרח לבוא מחר."
"אני אוסף אותך מחר בדיוק כמו שקבענו."
"סע מכאן," היא קראה, "סע! עוף מכאן! ואל תחזור!"
ברל נבח. המכונית התרחקה.

"בסדר," אמרה רותי לפתע בהשלמה, שומטת את המכל מאחוריה כאילו היתה תלמידה ששבה מבית הספר, "אני אביא את הכסף ותחזיר את העץ."
היא יכלה לחוש במבטים המלווים אותה כשמיהרה אל הבית.
היא התהלכה בבית. נכנסה לכל אחד מהחדרים מבלי לדעת למה, כמחפשת דבר־מה עלום. לבסוף הסתגרה בשירותי האורחים. השירותים הקטנים של הבית, שאליהם אף פעם לא נכנסה. היא עמדה על האסלה הסגורה, הגביהה את עצמה על בהונות רגליה עד שראתה את החצר.
ברכיה רעדו. ידיה חיבקו את גופה, צובטות בבשר הרך שתחת זרועותיה. מקומות חבויים שבהם התבגרה מבלי לעורר את תשומת לבו של אף אחד. ורידים סגולים באחורי רגליה. שׂער השיבה שלא הספיקה לצבוע. מקומות שתתקשה להחביא מפני מי שיפגוש בה בפעם הראשונה. עליה לצאת החוצה עכשיו. לתת את הכסף. להבטיח לג'ולי שהכול בסדר. לשחרר את הגנן. עליה לעשות דבר־מה.
הדשא ההפוך, שערו הירוק כלפי מטה, האדמה העכורה כלפי מעלה, נראה כמו בגד לא נקי שנשמט מסל הכביסה. שיחי הוורדים היפים בלטו במהומת החצר. היא ראתה את ג'ולי מתבוננת לכיוונה, אף שידעה שאינה יכולה להבחין בה. רגליה ניטעו במקומן.
גברת מסקין התעלמה מידו המושטת של חנוך ויצאה מהבור בכוחות עצמה, מוחה את זיעתה. הם מחכים לה. עליה לצאת עכשיו. לתת את הכסף לגנן. לחבק את ג'ולי. להבטיח שהכול בסדר. עליה לעשות דבר־מה.
הם עמדו מעל הבור החפור, מעליהם פרושה צמרת העץ הממתין לגורלו.
ראשה ריק ממחשבות. מתוכניות. ממילים. ברכיה שבירות.
חנוך נשען על הטרקטור. הוא מחכה לה. שתצא. מביט חטופות בבית, בבור, בשעון.
זמנה שאול. בעוד רגע ימצא אותה כאן, יפתח את הדלת בכוח. ייקח ממנה את כספו וילך. צפירת אמבולנס רחוקה. אוושת כפכפים מוכרת בבית, נשמעת מרחוק. מתקרבת. ג'ולי באה בעקבותיה. זבוב גדול מכה מבחוץ ברשת. מנסה להיכנס.
"אמא?"
לפי צליל קולה הקורא "אמא" יכולה רותי לעקוב אחר מסלול חיפושיה של בתה. חדר השינה, חדר העבודה של יורם, החדר של ג'ולי. המרפסת הקטנה. קולה הקורא לה הלך וקרב.
"אמא?" היא עמדה מחוץ לשירותים. כעבור רגע נקשה על הדלת, ומיד אחרי כן ניסתה לפתוח אותה. "אמא?" קולה של בתה היה מודאג. קרוב, כאילו הצמידה את פיה לחריץ הדלת. "אמא? את שם?"
"כן! אני כאן!" רותי התיישבה על האסלה וקראה בחיוניות, "אני תכף יוצאת!"
רותי התבוננה בתקרה הגבוהה. רשת קורי עכביש גדולה נפרשה מעליה.
היא מתחה את אצבעותיה, חשה כאילו נרדמו כל איברי גופה.
"אמא," לחשה ג'ולי.
"כן?" רותי התאמצה לשוות לקולה טון עולץ. היא הושיטה יד אל נייר הטואלט ומחתה את אפה חרישית.
"מה לעשות?"
"בקשר למה?"
"מה להגיד לו?" שאלה ג'ולי.
"לגנן?" אמרה רותי.
"כן." קולה היה מהוסס. "לגנן," היא עצרה לרגע, "את בסדר?"
כן. תגידי את המילה כן. תגידי לה כן. אני בסדר.
"לא חשוב. מה לעשות?" שאלה ג'ולי. "לשלם לו?"
תגידי לה כן, אני בסדר.
"איפה הכסף?" היא שאלה, "אני אשלם לו."
"בפריזר." קולה נשבר לפתע. "מתחת לג'חנונים."
היא ישבה על האסלה, חיבקה את ברכיה אליה, כבשה את פניה ואת התייפחותה בתוך מגבת הידיים הקטנה.
"את רוצה — אולי — לפתוח לי?" קולה של ג'ולי היה קרוב מאוד.
"פשוט תני לו את הכסף."
"או־קיי," אמרה ג'ולי.
ג'ולי עדיין השתהתה.
"צריך ממנו קבלה או משהו?"
"לא."
שתיקה.
"אמא?"
"אני בסדר."
"או־קיי, אני מטפלת בזה," אמרה ג'ולי.

סוף־סוף נשמע קול כפכפיה של ג'ולי מתרחקים אל המטבח. רותי ישבה על האסלה. כמעט בת ארבעים וארבע. בגילה היא אמורה לשאת את הישגיה בגאווה. היא היתה מוכנה להתחיל כל דבר אחר מחדש. מההתחלה. את הקריירה. את האימהות. רק לא את זה. לא את הנישואים. לא את יורם. תשישות עמוקה הציפה אותה.
"יש לי כאן את הכסף," היא שמעה את קולה של ג'ולי בחוץ, פונה לחנוך.
היא לא העזה להתבונן החוצה, להיישיר מבט אל תבוסתה. היא המתינה לשמוע את הטרקטור מתרחק משם. היא רצתה לצאת החוצה. לנהוג כאדם נורמלי. כאמא. להתבייש כבן אנוש על התנהגותה ולהתנצל בפני חנוך. וגברת מסקין. ויורם. וג'ולי. היא הלכה ושקעה.
חילופי דברים מהירים נשמעו לפתע בין ג'ולי לחנוך. דבר־מה לא צפוי מתרחש. כפי הנראה משא ומתן כלשהו שלא הצליחה להבין את פשרו. אולי הוא רוצה עוד כסף, חשבה. מבעד לחלון השירותים ראתה את חנוך מטה אל בתה את ראשו, מסיר את כובע המצחייה, גם גברת מסקין שוטטה כה וכה, כאילו הם חוככים בשתיקה בדבר כלשהו שעלה ביניהם. משהו קורה בחצר שלה. הם מחכים לה. עליה לצאת. לתרץ את היעלמותה. עליה לעשות משהו.
השמש שוטטה בין עצי הברוש, חומה הולך ואוזל.

לפתע נשמע שאונו של הטרקטור, אבל לא הקול המתרחק שציפתה לו, אלא הצפצוף המונוטוני, החזק. רותי הביטה החוצה. העץ נע אחורנית כמו בהילוך אטי.
ג'ולי חצתה הלוך ושוב את מסגרת החלון שלה עם דליי מים, פעם אחר פעם, עד שלבסוף עצרה, סמוקת פנים, מניחה את ידיה על מותניה, מוחה זיעה. מה התרחש מחוץ לחלון הקטן? רגליה משותקות, נטולות תחושה כאילו נוצקו אל תוך האסלה.
היא שמעה את חריקת דלת המחסן נפתחת. את גרירת הסולם, ואז מה שנשמע כמו גיזום. אטי. נפרד. מתמשך. ורק אז ראתה את הטרקטור מתרחק, קרס המנוף מיטלטל חופשי מעליו, ללא עץ.

דקלה קידר, ילידת 1975היא סופרת, תסריטאית, עורכת תסריטים ומנחת סדנאות כתיבה לנוער ולמבוגרים.

היא חיברה ספרים רבים לילדים ובני נוער. בתים של אחרים הוא ספרה הראשון למבוגרים.

קידר נשואה ואם לשלוש בנות.

X